רבה של האחדות הקהילתית | צורית יעיר

הרב מוירצבורג, מגדולי רבני גרמניה במאה ה–19, תמך בניצני הפעילות הציונית ועמד בראש המתנגדים לרש"ר הירש ולדרכו שצידדה בהפרדת הקהילות היהודיות. יארצייט למורה דרך שנשכח

בעיצומה של תפילת שחרית ליום טוב שני של סוכות בבית הכנסת הגדול בוירצבורג בגרמניה,   בעוד הקורא מגיע לפרשה הרביעית, נפטר להפתעת קהל המתפללים, במקום מושבו בפתאומיות ומסתוריות, רבה הגדול של קהילת וירצבורג בגרמניה – הרב יצחק דוב הלוי במברגר.

היה זה בט"ז תשרי התרל"ט, 1878. נסיבות מותו הפתאומי בהיותו בן 71 קשורות אולי לפולמוס פומבי ומתוקשר ברחבי קהילות גרמניה דאז, אשר לא הגיע לכדי סיום ועלה לטונים צורמים במיוחד: "פולמוס הרבנים" שהתרחש עם עמית ותיק של הרב במברגר, הרש"ר הירש. הפולמוס נסב סביב חוק גרמני חדש שאפשר את פרישתם של אזרחים מקהילות האם הגדולות, והוא התחולל בשנותיו האחרונות של הרב מוירצבורג, שכונה "אחרון גדולי רבני גרמניה האורתודוקסים".

תמיד ידעתי שאנו במשפחה צאצאי הרב מוירצבורג, הלא הוא הרב יצחק דב במברגר, וסקרנותי התעוררה לגבי אותו רב גדול שלא זכה לפרסום נוצץ בריאלטי היהודי. אפילו ערך בויקיפדיה לא היה עליו. ביקורים בספריה הלאומית שפכו אור על אישיותו ועל מפעלו העצום כמו גם על אותו ויכוח נוקב וכואב בערוב ימיו עם הרש"ר הירש, ויכוח שהתחיל את ניצני הפרֵדה של היהדות החרדית שהתפלגה באותם ימים מהקהילה היהודית המרכזית, ויכוח שנוגע בכל השאלות הבוערות שמבעבעות עד ימינו אנו.

תחת‭ ‬השפעתו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬במברגר‭ ‬הפכה‭ ‬להיות‭ ‬מרכז‭ ‬רוחני‭ ‬רחב‭ ‬השפעה‭. ‬וירצבורג צילום‭: ‬שאטרסטוק

תחת‭ ‬השפעתו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬במברגר‭ ‬הפכה‭ ‬להיות‭ ‬מרכז‭ ‬רוחני‭ ‬רחב‭ ‬השפעה‭. ‬וירצבורג
צילום‭: ‬שאטרסטוק

בן עשרים לרבנות

הרב במברגר נולד בויזנברון, עיירה קרובה לעיר וירצבורג, וגדל במשפחה צנועה וחסרת אמצעים שלימוד התורה היה מרכז חייה. כבר בעת לימודו ב"חדר" התגלתה בקיאותו הנדירה יחסית לגילו. מיד לאחר בר המצווה נשלח לישיבה גבוהה בפיורדא (פירט) שבה למדו מאות בחורים בהנהגתו של הרב בנימין וולף המבורג, אחד מגדולי הדור, ובישיבה הוסמך לרבנות כבר בהיותו בן 20.

אשתו ובתו נודעו ברבים בחריפותן ובבקיאותן הרבה בתנ"ך ובגמרא, והצטרפו באופן קבוע לשיעוריו. בשנת 1840 התמנה רשמית לרב מחוז וירצבורג ומכאן היה טרוד בענייני שלושים הקהילות שבמחוז.

בין שאר עיסוקיו כרב וכפוסק הלכה הספיק להקים בית ספר יהודי ממלכתי יסודי, מוסדות צדקה ובתי מדרש, והיה שותף גם במפעלים ציוניים (הקמת בית חולים "ביקור חולים" בירושלים, תמיכה במושבות). ישנן התכתבויות מעניינות שלו עם הרב צבי קלישר על ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, ועם רבה של ירושלים הרב שמואל סלנט בענייני קידום העיר וריכוז התרומות מגרמניה. הרב במברגר טיפח קשרים הדוקים עם חברת כי"ח ועם משפחת רוטשילד, וסייע רבות ליהודי רוסיה.

בשנת 1864 הקים הרב במברגר בית מדרש מרכזי לרבנים בוירצבורג, בית מדרש שפעל עד שסגרו אותו הנאצים ב–1938. בית המדרש השפיע על הוראת היהדות בכל דרום גרמניה, והוא התפרסם בתור אחד המוסדות האורתודוקסיים העיקרים להכשרת מורים. הלימודים בו נערכו שבע שנים עד לקבלת תעודה. כ–700 בוגרים למדו בין כותלי בית המדרש עד לסגירתו בידי הנאצים. השיעורים היו פתוחים לחברי הקהילה, ומתועד כי נשים וגברים האזינו להם יחדיו. לימים, הרב ד"צ הופמן שלמד בבית המדרש בוירצבורג הקים את אותו הדגם המפורסם בברלין.

במרוצת השנים הוכר הרב במברגר כאחד מגדולי התורה של הדור. וירצבורג היהודית תחת השפעתו הפכה להיות מרכז רוחני רחב השפעה לכל קהילות האזור. הרב ניהל התכתבויות ענפות בענייני הלכה וציבור עם רבים מבני דורו, וביניהם הרב מנדל קראגו בפירט, רש"ר הירש והרב משה מיינץ בפרנקפורט, הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין, הרב אליהו גוטמכר בגרץ, הרב קלישר בטורן, הרב יעקב עטלינגר באלטונה (שהיה מחותנו של במברגר), המלבי"ם והמהר"ם שיק בהונגריה.

תפילה נגד האנטישמיות

בשנת 1850 דרשו החוגים האנטישמיים–נוצריים לבטל את שוויון הזכויות שניתן ליהודים, בטענה שאמונתם השונה פוטרת אותם מנאמנות לשלטון. הרב במברגר הפריך טענות אלה מול השלטונות, ודבריו עוררו רושם כה רב עד שממשלת בוואריה החליטה לדחות את טענת האנטישמים ולא לבטל את שוויון הזכויות. באותו עשור קשה של אנטישמיות גוברת (שנות החמישים של המאה ה–19) חיבר הרב במברגר תפילה מיוחדת והפיץ אותה בין קהילות בוואריה, למען יבקשו רחמי שמים לשינוי מדיניותה הנוקשה של הממשלה כלפי היהודים לטובה.

החובה החוקית הגרמנית לפעול בקהילה אחת עם הזרם הליברלי הקשתה מאוד על חיי האורתודוקסים שהיו למיעוט, ומאמצע המאה ה–19 החל מאבק פוליטי ארוך לשינוי החוק. הרב שמשון רפאל הירש הוביל את המאבק וגייס את מרב הרבנים האורתודוקסים לשדל את השלטונות בעניין הפרדת הקהילות. המפנה הגיע לאחר איחוד גרמניה בהנהגת ביסמארק, שרצה לפגוע בכנסייה הקתולית, ובשנת 1876 חוקק את "חוק הפרישה" המבטל את חובת החברות בקהילה אחת ומאפשר בכך לאורתודוקסים לפרוש מהקהילות המאוחדות שהתנהלו ברוח ליברלית, ולהקים קהילות נפרדות משל עצמם.

עם כניסת החוק לתוקף התחולל הפיצול הקהילתי המשמעותי הראשון בעיר פרנקפורט, כשקהילת "עדת ישורון" שהנהיג הרש"ר הירש פרשה מהקהילה היהודית הכללית וקראה לכל האורתודוקסים להצטרף אליה ולהפסיק לשלם את מס הקהילה עבור החזקת מוסדות רפורמיים "אפיקורסיים". יוזמת הפרישה לא התקבלה על דעת מרבית חברי הקהילה האורתודוקסית, ואלה נשארו חברים בקהילה היהודית הכללית, כפי שסבר הרב משה מיינץ, רב מוערך בקהילה, ואיתו מרבית צאצאי המשפחות הוותיקות שבפרנקפורט.

הוויכוח בין שני הרבנים המוערכים של קהילת פרנקפורט פילג את הקהילה, ומתוך המצוקה פנו אחדים מתומכי הרב הירש לרב במברגר שיבוא לעזרתם. הרב במברגר הוכר אז כמצדד באופן חד משמעי בחובת הפרישה, והוא התבקש לבוא ולהכריע בוויכוח ולמעשה להשפיע על הרב מיינץ ועל סרבני הפרישה שאיתו. הרב במברגר היה אז בן 70 ונחשב כ"גאון בדורו" והוא לא מיהר לבוא ולהתערב. בתחילה פנה לראשי הקהילה הכללית בפרנקפורט, ואלה הצהירו בפניו שהם פטרו את האורתודוקסים מנשיאה בעול ההוצאות הכספיות של הפולחן הרפורמי. תשובתם לא שכנעה את הרב, וכשהפצירו בו שוב להתערב ב"סערה" הסכים לבוא לפרנקפורט ולבחון את הנושא מקרוב, ללא ידיעת הרב הירש.

להפתעת יוזמי המהלך, בביקור השתכנע הרב במברגר מטענות הרב מיינץ ואנשיו, משהבין שהאורתודוקסים לא יממנו את הפולחן הרפורמי אלא להפך, צורכיהם הפרטניים ימומנו מקופת הקהילה. לפיכך הודיע הרב במברגר שחובת הפרישה מהקהילה הכללית שעליה הכריז הרב הירש בטלה ומבוטלת. עוד הוסיף כי כעת צריך לעמול על הסכמי פשרות עם הליברלים–רפורמים לשוויון זכויות עם האורתודוקסים במסגרת קהילה אחת מאוחדת.

התמודד עם הליברליות

הוויכוח הפך פומבי כשהרב במברגר הגיב לידיעה שפרסם אחד מעיתוני פרנקפורט על אודות ביקורו בעיר. העיתון טען שהביקור התקיים לבקשת הרב הירש, שביקש ממנו להיות בורר בסכסוך בקהילתו. הרב במברגר הגיב והבהיר כי לא הגיעה אליו פניה מהרב הירש עצמו אלא מחברי קהילתו. באותה הזדמנות ניצל את הבמה להבהיר את עמדתו ביחס לפרישה, והצהיר שחובת הפרישה בטלה לדעתו.

הכרזה זו גררה אחריה את המכתב הראשון שפרסם הרב הירש נגדו, לאחר שלדבריו הזדעזע למקרא חוות הדעת של הרב במברגר, שסותרת את פסק דינו המפורש לבני עדתו. אחרי המכתב הראשון פורסמו בעיתונות עוד שלשה מכתבים פומביים חריפים של שני הרבנים. הוויכוח היה חריף וחלקו בעל אופי אישי, והוא עסק גם בזכותו של הרב במברגר להתיר במקום שהרב הירש אוסר ופוסק את ההלכה לקהילתו. עם זאת, ביוזמת הרש"ר הירש רוב הדיון הוקדש לבחינה הלכתית של מעמדה של היהדות הליברלית–רפורמית, ובעיקר לשאלה עד כמה יש להחיל עליה את ההלכות המתייחסות למינים, אפיקורסים וכופרים בתורה שבעל פה.

הפולמוס לא הוכרע והקהילה בפרנקפורט נותרה מפוצלת. כשנה לאחר הפולמוס נפטר הרב במברגר והוא בגיל 71.

לימים, רעיונותיו של הרש"ר הירש המשיכו לעצב לדורות את פני הקהילה החרדית, והשקפותיו של הרב במברגר השפיעו בצורה זו או אחרת על זרמי האורתודוקסיה הליברלית לאחר מותו.  לרב במברגר ולרש"ר הירש היו כאמור תפיסות שונות באשר לשאלות הנהגת האורתודוקסיה בימים הטרופים שעברה אז;  בעוד הרב במברגר נטה לשמור על איחוד הקהילות ושאף לשימור התמימות היהודית בתוך הזרמים החדשים, נטה הרב הירש להילחם בכל עוז בזרמים אלו, ולבנות שיטה של יהדות פורשת, רציונלית, מחושבת.

הרב במברגר, שהיה מהראשונים שהתמודדו באופן ישיר עם יהודים שנטו לחילוניות–ליברליות–רפורמיות, יכול ללמדנו גם היום על ראייתם כחלק מתוך היהדות. נראה כי למרות האיום הגדול על המשך היהדות ואופייה הוא בחר בניסיון לשמור על איחוד העם והקהילה היהודית הכללית כערך עליון. דרך התמודדותו עם המשבר הייתה הגדלת תורה ומצוות וחיזוקן בקהילות, קירוב מתבוללים ויחס הולם, רציני ומכבד לטענות הליברלים והרפורמים. הוא בחר להגיע עמם לפשרות ולהבנות, לטעון בזכות ההלכה עד כמה שניתן ולהשתדל להשאירם בחיק היהדות. הוא לא ראה לנכון לבוא עמם בריב ובמלחמות, להתעלם מקיומם או לנדותם ולהרחיקם מהקהילה.

הרב במברגר סבר כי הגלות היא זמנית, ודגל בפעילות ציונית אקטיבית. נראה שתפיסה זו, שראתה בהימצאות היהודים בגרמניה תופעה חולפת, גרמה לו להבין שהמשכה של היהדות לא יהיה רק בגולה, תחת האיומים (התרבותיים) של החברה הגויית, ועל כן אין לפחד או להתבצר כדי להבטיח את המשך קיום היהדות. ייתכן שהתפיסה הגלותית של הרש"ר הירש, המקדשת את הגלות, גרמה לו דווקא לבנות ביצורים הלכתיים מחשש לקיומה הנצחי של היהדות בתוך ארצות הגויים.

עם עליית הציונות (שנים ספורות לאחר מות הרב במברגר) תנועת המזרחי וממשיכי הרב קוק הביאו את הרב במברגר כמסייע לשיטתם בעניין היחס האוהד לציונות החילונית.

הרב קוק נודע כמבקר חריף של הרש"ר הירש בעניין הפרישה מהקהילה הכללית וכתומך גדול בפסיקתו ושיטתו של הרב במברגר. הוא חיווה דעתו לא פעם על "היצירה הפרנקפורטאית" הפלגנית במילים בוטות. ייתכן שהרב במברגר היה עבורו הבסיס הרעיוני לנכונותו לשותפות עם הפעילים הציונים והחלוצים. הרב קוק הוביל את הקו שראה ערך בקהילה יהודית על כל גווניה, בניגוד מוחלט לקו האידיאולוגי של רש"ר הירש ונכדו וממשיכו, הרב יצחק ברויאר. נראה כי גישה זו, שנגזרת אולי מתוך ההגות המיסטית של הרב קוק על הטוב הכולל ועל חוסר הסתירה במציאות, מחייבת יכולת פסיכולוגית ונפשית גדולה של הכלת האחרות בתוך המרחב היהודי.

ניתן לומר כי זכותו וייחודו של הרב במברגר היו בטיפוח יהדות שמתעקשת על אחדות הקהילה ועם זאת שומרת בקנאות על המסורת. הוא הכיר בשונות המתפתחת בחברה היהודית, ניסה בדרכו להתמודד עמה ובשום אופן לא חינך את קהילותיו להיבדל ולהסתגר כדוגמת המודל שבחר הרש"ר הירש.

לציון יום פטירתו של הרב במברגר נבקש ונקווה שדרכו תהיה מול עינינו, דרך של קהילה יהודית אחת גדולה שיודעת להכיל בתוכה את כל מי שרק מבקש שתהיה לו כבית.

צורית יעיר היא מוסיקאית וסטודנטית לתואר שני במדרש ואגדה במכון שכטר

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ט תשרי תשע"ו, 2.10.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 באוקטובר 2015,ב-גיליון חוה"מ סוכות תשע"ו - 947. סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. תגובה ל"רבה של האחדות הקהילתית"
    מאמרה של צורית יעיר הוא מעניין ומקיף, אך מטבעם של קרובי משפחה הם רואים את הטוב שאצלם ואת הרע אצל אחרים. אני תמים דעים עם ידידי אליעזר יסלזון וכן עם ביני ברויאר כך שנשאר לי מעט להוסיף.
    א) לא הרב הופמן הקים את הסמינר לרבנים בברלין אלא הרב הילדסהיימר שרד"צ היה תלמידו וממשיך דרכו.
    ב) לבוא לעיר בהנהגת רב אחר מבלי להודיעו ולפסוק שם נגדו בטענה שהוא גדול מרב העיר – זו אינה תמימות.
    ג) לומר שהרב במברגר נהג בתמימות והרב הירש ברציונליות מחושבת מוגזמת היא לא להכיר באופן אובייקטיבי את שניהם. הרב הירש סלד מרציונליזם מוגזם והיה רומנטיקן בכל ליבו ונפשו.
    ד) לומר על הרב במברגר שהוא ציוני נלהב נראה לי קצת מופרז.
    ה) צריך להסביר ולחזור ולהסביר כי הרב הירש לא ביקש לסלק את הרפורמים מקהילת ישראל. הוא כתב בפירוש שהקהל הרפורמי הוא בבחינת תינוק שנשבה ורק את המנהיגים המסיתים יש לדחות. בכך הוא לא היה שונה מהרב עטלינגר והרב קוק שהתייחס כך גם לחילונים. אי שיתוף הפעולה עם ההנהגה הרפורמית של הקהילה הגדולה בפרנקפורט הוסבר על ידו בטענה שמי שמשלם דמי חבר לקהילה המונהגת על ידי כופרים רפורמים אחרי שבוטלה החובה לעשות כן, הוא למעשה מודה, תומך ומשתף פעולה עם מינות ואפיקורסות וזה אסור הלכתית.
    ו) הרב הירש ייחס לרב במברגר שלילת השיטה של תורה עם דרך ארץ שלו. אכן הרב במברגר ראה בלימודי חול צורך לא יגונה אבל רק כדי פרנסה, לעומתו הרב הירש חשב שלימודי חול הם ערך, ואין כאן מקום להאריך.
    ו) לקריאה אובייקטיבית ככל שניתן על פולמוס הפרישה הרשו לי להפנותכם לספרי "הדרך הממוצעת", ירושלים, כרמל, תשע"א, עמ' 163-158. או להכנס לאתר שלי ולקרא על כך בעבודת הדוקטור שלי.

  2. כ"ט בתשרי ע"ו

    כמה הערות למאמר, ולדיון סביבו.

    א.
    לענ"ד לפני שמחדדים את הדיון בהבדלים בין הרי"ד במברגר לרש"ר הירש, זכר צדיקים לבקכה – יש להיות מודעים לכך ששניהם יחד הקימו עולה של תורה במערב אירופה, ובפעלם השלימו זה את זה..
    הגרי"ד במברגר, כפוסק ואיש הלכה מובהק, שספריו בהלכה, נתנו הדרכה הלכתית לכל תחומי החיים – החל בהדרכה לרבנים ו'כלי קודש' בספריו 'נחלי דבש' על הלכות חליצה; 'מלאכת שמים' על הלכות סת"ם; 'מורה לזובחים' על הלכות שחיטה, ותשובותיו בהלכה (שעל חשיבותן מעידים הגרי"א ספקטור מקובנה והנצי"ב מוולוז'ין במכתביהם שנדפסו בראש שו"ת 'יד הלוי'), וכלה בספרו 'אמירה לבית יעקב', שנכתב במקורו בגרמנית כדי לתת לכל אישה ידיעה ברורה בהלכות עליהן מיוסד הבית היהודי.
    כנגדו הגדיל הרש"ר הירש בפרשן המקרא וכהוגה דיעות, והעמיד שיטה מחשבתית וחינוכית, שאיפשרה ליהודי מערב אירופה לבנות עולם מחשבתי, שאינו זר למודרנה, אך עומד בנאמנות ובגאון על יסודות התורה הכתובה והמסורה.

    ב.
    אף מבחינה חינוכית השלימו זה את זה פעולותיהם של הרי"ד במברגר והרש"ר הירש.
    הרב הירש בנה דגם של בית ספר יסודי ותיכון המחנך ל'תורה ודרך ארץ', בית ספר שבו למדו גם ילדיהם של יהודיםים נאמנים שלא פרשו מהקהילה הכללית.
    וכנגדו, הרב במברגר, בבית המדרש לרבנים ומורים שיסד בוירצבורג,,ששימש גם כדגם לביהמ"ד לרבנים בברלין מיסודו של הגר"ע הילדסהיימר – יצר את התשתית למנהיגות תורנית וחינוכית העתידה להנחיל לציבור, מבוגרים וצעירים, את ערכי 'תורה ודרך ארץ',
    מנהיגות שאת דמותה הראוייה מתאר הרי"ד במברגר:
    'אני רוצה למשל שרב בן זמננו ירכוש לעצמו השכלה מדעית, אך אינני רוצה שזה ייעשה על חשבון ידיעותיו בתורה. אדרבה, זו צריכה להישאר בכל כח חיותה, מוגנת מכל קיצור וצמצום. אני רוצה שמורי הדת ירכשו לעצמם השכלה כללית חילונית, אבל אינני רוצה שזה ייעשה על חשבון הידיעה ביהדות, שכן גם זו צריכה להיות… מוגנת מפני כל קיצור וצמצום בתוך התחום הקובע בשביל המורה, בכל כח חיותה

    ג.
    לפני שנכנסים לדון במחלוקתם, האם יש חובה מוחלטת לפרוש מקהילה שההגמוניה בה אינה מחוייבת להלכה, או שניתן להישאר בה כל עוד מובטחת ליהודים שומרי תורה ומצוות היכולת לחיות חיי תורה עצמאיים – שאלה המניחה שהרוב בקהילה אינו אורתודוקסי – כדאי לציין שבמחוזו של הרב במברגר, בוירצבורג,,היתה ההגמוניה בידי האורתודוקסים.
    וכפי שמתאר הרב שלמה אדלר (בהקדמתו ל'יד הלוי') אף שהיתה התנגדות חריפה לבחירתו כרב מצד אוהדי הרפורמה בעיר ובמחוז – משנבחר הרי"ד לרב 'שככה מחלוקת זו, שכן עד מהרה הכירו באישיותו הגדולה, הכירוהו ואף הוקירוהו, אף כי רחקו מדרכיו. הוא מצידו לא נכנס עמהם לויכוח. נראה שלא ראה תועלת בזה, ואכן אין מוצאים בכל כתביו רמז לפולמוס עם מחנה זה… את תפקידו ראה בחיזוק המחנה הנשאר נאמן לה' ולתורתו'.
    ייתכן, שזו היתה תקוותו של הרב במברגר, שגם בקהילות שבהן ניצחו הרפורמים, עשוי הגלגל להתהפך, ובסופו של דבר תנצח היהדות הנאמנה ותכבוש מחדש את המנהיגות, ולפיכך היה מוכן לשקול הישארות בקהילה הכללית כל עוד מובטחת עצמאות היהדות הנאמנה.

    ד.
    קשה לקבל את דברי הכותבת שהרב במברגר ראה 'ערך עליון' בשמירת האחדות הקהילתית. הרב במברגר, כמרבית רבני גרמניה האורתודוקסים, נאבק על זכותם של יהודים לפרוש מהקהילה הכללית. וכפי שמתאר הרב אדלר (שם) הורה הרב במברגר 'שבתנאים מסויימים אין לפרוש מהקהילה הכללית… מחשש שמא לא יתקיימו התנאים האלו כראוי, מתנה הוא במפורש שאין לסמוך על פסקו זה, אלא אם כן הוא עצמו יאשר שניתנו ערובות מספיקות לקיום התנאים'..
    כך למשל, בברלין, בה הסכים הרי"ד להישארות בקהילה הכללית, הבטיחה הקהילה הכללית, לפי דרישות שומרי המצוות, שענייני השחיטה ומכירת הבשר יימסרו להשגחה הבלעדית של הדתיים;יוקם מקווה טהרה לפי הוראות הדתיים; כל המוסדות פרט לבית הכנסת הליברלי וה'פילנטרופין' (בית הספר הציבורי) יועמדו תחת השגחת הדתיים. אין להשתמש בתשלומי מיסים של הדתיים למטרות ליברליות; תוקם ועדת-הלכה ויתמנה דיין לפי דרישות הדתיים. הרב שנבחר, הרב מרדכי הורוויץ (בעל שו"ת 'מטה לוי') הוסיף אף דרישה שיוקם בית כנסת אורתודוקסי, ושמעמדו של הרב האורתודוקסי יושווה למעמדם של שאר רבני הקהילה. אף לדרישות אלה נענתה הקהילה הכללית (ראו במאמרו של הרב ד"ר יוסף אונא, 'הרב מרדכי הלוי הורוויץ – חייו ופעלו", בסוף ספרו של ר"מ הורוויץ, 'רבני פרנקפורט', ירושלים תשל"ב, עמ' 333-334).
    נראה שהבנות אלה לימדו לדעת הרי"ד שאף אוהדי הרפורמה שבקהילה אינם 'מומרים להכעיס' ויש פתח תקווה להשפעה חיובית עליהם.
    דוגמא להשפעה כזו היתה בהקמת 'בית הספר היהודי לדת' שהוקם ע"י הרב הורוויץ ובו למדו יהדות ילדים שלמדו בבית הספר הרפורמי או בבתי ספר גויים, אך הוריהם רצו שילדיהם יקבלו לימודי יהדות בסיסיים. כן קמה בפרנקפורט בהנהגתו של הרב הורוויץ 'אגודה להיסטוריה וספרות יהודית', בה התקיימו דיונים והרצאות בענייני יהדות, בהם השתתפו גם מי שלא גדלו ברקע אורתודוכסי. (אונא, עמ' 336-337).
    חששו של הרב הילדסהיימר שהפיצול בין שתי קהילות אורתודוכסיות יחליש את שתיהן – לא נתקיים. . העיר פרנקפורט משכה יהודים מערי השדה, ושתי הקהילות שבראש שתיהן עמדו מנהיגים תורניים גדולים התפתחו (שם, עמ' 334)
    ניתן לומר שגם כאן היתה השלמה הדדית בין שתי הקהילות: בית הספר של הרב הירש שירת גם את בני קהילתו של הרב הוורוויץ, ועצם קיומה של קהילה אורתודוכסית נפרדת, חיזק את מעמד הקהילה האורתודוכסית המשולבת בקהילה הכללית, שכן מנהיגי הקהילה הכללית שחששו מבריחת דתיים לקהילה הנפרדת – כיבדו את מעמדם העצמאי של הדתיים בקהילתם ואיפשרו להם לחזק את היהדות בקהילה הכללית.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי דברי הכותבת שהרב קוק הלך בעקבותיו של הרי"ד במברגר – כדאי לציין שהדרך שהנהיג הראי"ה היתה הדרך המקובלת ברוסיה פולין וליטא, בהם גם אם היתה בהנהגת הקהילה קבוצה חזקה של חילונים ומשכילים, לא קמה 'רפורמה' מאורגנת, וחיי הדת הקהילתיים התנהלו לפי ההלכה. במצב זה, דווקא שמירת אחדות הקהילה היוותה תריס בפני התארגנות רפורמית. שונה היה המצב בחלק גדול מקהילות גרמניה והונגריה, בהן היתה כבר התארגנות חזקה של 'תקונים בדת' ברמה כזו או אחרת, שבמקרים רבים היוותה הפרישה והקמת קהילה אורתודוכסית נפרדת דבר שבהכרח.

    • תיקון העדה הגדולה - תיאורו של הגר"מ הורוויץ

      במכתבו (מימי ספירת העומר תרל"ח) של הרב מרדכי הלוי הורוויץ אל רבו, רבי חיים צבי מנהיימר אב"ד אונגוואר, מתאר הרב הורוויץ את השתלשלות הפרשה. לדעתו נפתח כאן פתח לתיקון 'העדה הגדולה' בת 4000 משפחות, שנאלצה לקבל את דעת היראים, להקים מקווה, שחיטה כשרה ובית דין כשר שבו לא תהיה יד לרפורמים.

      וכך כותב הרב הורוויץ (שו"ת מטה לוי, חלק ב', יו"ד סי' לו):

      … קראו לי בימים האלה ראשי עדת ק"ק ורנקבורט על נהר מוין יע"א לקחת שם משרת הרבנות עלי. ובלי ספק ידוע לאמ"ו הגאון נ"י, שהעדה הגדולה והישנה בק"ק הנ"ל ומנהליה זה כששים שנה פרקו עול התורה והמצווה. וזה חמש ועשרים שנה העיר ה' יתברך את רוח הרב הצדיק מ"ה שמשון רפאל הירש שי' לילך שמה ולייסד קהל יראים "רעלליגיאנסגעזללשאפט", ות"ל חפץ ה' בידו הצליח, וכעת כמו ב' מאות משפחות יראים ושלמים הם בתוך עדה זו, ה' עליהם יחיו.

      והעדה הגדולה אשר כמו ארבעת אלפים משפחות בתוכה, השחיתה את דרכה יותר ויותר. לא היה לה מקוה כשרה. השוחטים ומוכרי בשר עשו כרצונם, כי הרבנים היו מקודם ד"ר שטיין ואח"כ ד"ר גייגער ועתה ד"ר ברילל. אבל עתה פחד קראם, פחד ה"אויסטריטטסגעזעטץ" {חןק היציאה.ש.צ.ל} אשר ניתנה כדת במדינתנו פה, וייראו ראשי העדה הגדולה, שאם לא ימלאו את רצון היראים ייפרד נהר העדה והיה לראשים הרבה עד אין מספר. וגם רוב אנשי קהל הרב הצדיק מ"ה שמשון נ"י כתבו לראשי העדה הגדולה, שאם יקראו לפרנקפורט רב כרצון היראים לא יתפרדו, אבל אם לא – אז יתפרדו מתוך העדה הגדולה.

      ובינתים נהייתה מחלוקת בין הרב הצדיק המפורסם הירש נ"י ובין הרב הגאון הצדיק אב"ד דק"ק ווירצבורג . הראשון פסק שאסור עוד להיות בתוך העדה הגדולה, גם אם תמלא את כל מ משאלות היראים. והאחרון, הוא מאור עינינו פה במדינתנו שי', פסק להתיר.

      ורבן של כל בני גולת אשכנז, הוא מר חותני הגאון וקדוש ז"ל אשר מפיו אנו חיים {רבי יעקב אטלינגר. ש.צ.ל}, כבר הי' נסתלק ורבו המחלוקות, ומ"ו הרב הגאון הצדיק מ"ה עזריאל הילדעסהיימער נ"י החריש בעניין הזה כי שניהם הם ידידיו ואוהביו..

      וכל היראים החפצים בשלום העדה הגדולה ולזכות את הרבים, בחרו בי ואמרו לראשי הקהלה שישימו עלי את עול הרבנות דשם. וכאשר כתבו לי ראשי הקהלה, הלכתי אל גיסי הרבנים נ"י ואל מכירי ויעצתי עמהם, ורובם נמנו וגמרו שמצוה עלי ללכת ולקדש שם שמים, שראשי העדה הגדולה והנכבדה בכל מדינת אשכנז יראו לדעת שאין ביכלתם להחזיק העדה רק אם יעשו רצון היראים.

      ורק תנאים גדולים וכפולים התניתי עמהם, ואלו הם:
      א) שיבנו מקוה גדולה על טהרת הדין וההידור.
      ב) שיהיו כל השוחטים שבעדה רק תחת השגחתי, ואין רשות להרעפארמראבבינער להגיד להם דבר.
      ג) שכל מוכרי בשר שירצו לכתוב על שלט חנותם "שר", יהיו מוכרחים ליקח להם משגיחים אשר יעמדו תחת השגחתי.
      ד )שבבית הכנסת הישן שאני אתפלל בו, אי"ה יהיה נוסח ורנקבורט ישן נושן, ובענייני התפילות אין לשום אדם רשות לשנות שום דבר בלי רצוני.
      ה) שאני רק בבית כנסת זה אדרוש ברבים, ולא בבית הכנסת אחר בלי רצוני.
      ו) שהרעפארמראבבינער לא יהיו בתוך הבי"ד לשום דבר שבקדושה, רק שני דיינים מומחים ויראים יצטרפו לבי"ד.

      ואחר שמילאו ראשי העדה את כל משאלותי האלה, אמרתי: מצוה גדולה כזו לקדש שם שמים, שתראנה כל הקהלות שאינן עושות רצון היראים ורוצות לנהל עדתן על דרך הרעפארם, אשר גם הן תהיינה מוכרחות לעשות רצון קונן – מצוה גדולה היא ואל תחמיצנה, ואקח עלי עול הרבנות דשם.

      ואתפלל אל ה' שיברך את מעשי ומחשבותי לטובה וייתן לי כח לעשות חיל. והרב הצדיק מה"ו ש"ר הירש נ"י בתוך רעלליגיאנסגעזעללשאפט שלו, ואני הקטן בעדה הגדולה – נעשה את שלנו, כל אחד בד' אמות שלו, להחזיק את תורתנו הקדושה ולהגדיל כבוד השי"ת ויראתו אמן.

      ואי"ה על שבת נחמו הבע"ל או בתחילת ימי אלול הבע"ל, הנני לישב שם. ועתה יבנו שם מקוה גדולה בניין מפואר…' {ובהמשך מאריך הרב הורוויץ בדיון הלכתי על אופן הכשרת המקוה. ש.צ. לוינגר}.

    • עין הקורא (חומר ביבליוגרפי)

      לגבי עמדתו של רבי עזריאל בפרשה ניתן ללמוד מאיגרותיו שפורסמו ע"י נכדו הרב ד"ר ע' הילדסהיימר, במאמרו 'מתוך חלוף המכתבים בין מרן ר' עזריאל הילדסהיימר זצ"ל ובין מרן ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל ומקורביו', בתוך: 'יד שאול – ספר זכרון ע"ש הרב ד"ר שאול ווינגורט זצ"ל' , תל אביב תשי"ג, עמ' רלד-רמ.

      חומר חשוב על הפרשה, ימצא המעיין בהקדמתו של הרב שלמה אדלר לשו"ת 'יד הלוי' להגרי"ד במברגר, ח"א, ירושלים תשכ"ה; במאמרו של הרב ד"ר יוסף אונא, 'הרב מרדכי הלוי הורוויץ – חייו ופעלו', בסוף ספרו של הר"מ הורוויץ, 'רבני פרנקפורט', ירושלים תשל"ב, עמ' 331-331; ובויקיפדיה, ערך 'פולמוס,הפרדת הקהילות' ובספרות הרשומה שם. חומר ביוגרפי וביבליוגרפי חשוב על הרבנים המעורבים בפרשה – במפתחות שערך המהדיר, ר' יהודה הורוויץ, ל'שו"ת הערוך לנר' לר"י אטלינגר. .

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בירור הרקע העובדתי והנימוקים ההלכתיים לעמדתו של הגרי"ד במברגר – בתשובותיהם של הרב ישראל מאיר פריימאן ושל הרב שמחה הלוי במברגר (בנו של הגרי"ד), בשו"ת 'זכר שמחה', סי' רכט-רל (ניתן לצפיה באתר 'היברובוקס').. בין השאר אומר הר"ש במברגר, שאביו נמנע מלהגיב על המכתב הגלוי השני של הרש"ר הירש, ואף מנע את תלמידיו מלהגיב, כדי שלא להוסיף שמן לאש המחלוקת. לגבי הבחנתו של הגרי"ד בין כופרים לבין טועים – יש מקבילה גם בתשובתו שבשו"ת 'יד הלוי, חלק ב', סי' כד, ובתשובת הנצי"ב מוולוז'ין,בשו"ת משיב דבר, ח"א, סימן מד, בה מביע הנצי"ב את דעתו כנגד פירוד הקהילות, בעמדתו של הרש"ר הירש תמך הגאון רבי משה שיק (שו"ת מהר"ם שיק, או"ח סי' שו). עם זאת הוא מודע לקושי הגדול לאדם לפרוש מהקהילה הכללית, ומסתייג.מקביעתו הנחרצת של הרב הירש, שמי שאינו פורש מראה על עצמו שאינו נאמן לה' ולתורתו.

      אל הרב משה מיינץ, משיב הגרי"ד במברגר בכמה מקומות בשו"ת 'יד הלוי'.. באו"ח סימן יב-יג, מברר הגרי"ד שמנהג הנשים שלא לברך ולהתפלל בעת נדתן – אינו נכון. לר' משה מיינץ המנסה ללמד זכות על המנהג משיב הגרי"ד: (בסי' יג): 'למהור"ר משה מיינץ נר"ו. נהניתי מאד מאור תורת מעלת כבוד תורתו במכתבו השני… מעלת כ"ת מתעצם ליישב מנהג המקום שנשים נדות נוהגות שלא להתפלל, משום כבוד הרבנים נ"י מרייהו דאתרא ההוא. ועם היות שבוודאי כך חובתנו, מכל מקום פשיטא שגם מר נר"ו סובר כוותיו, שלדינא בכגון דא הרשות נתונה גם לתלמיד קטן כמוני להעתיק דברי הפר"ח המיוסדים על אדני הש"ס, וכעת מצאתי בשם רבנו שרירא גאון זצ"ל שגם הוא סובר כהפר"ח'.
      להערה של הרש"ר הירש שהעלה פקפוקים בכשרותו של גט שנשלח מרוסיה, מסכימים הרי"ד במברגר ומחותנו רבי יעקב אטלינגר, אב"ד אלטונא. תשובותיהם מובאות בשו"ת 'יד הלוי', חלק א', אה"ע סי' נו, תשובות נוספות של ר"י אטלינגר לרש"ר הירש, בשו"ת 'בנין ציון', סי' מח, פו.

      הרי"ד במברגר הורה שלא להדפיס את תשובותיו הרבות, בסברו שבתשובה הנכתבת בלחץ של השואל הממתין, יש חשש שנשמטו מהמשיב מקורות או שיקולים, ויותר יש לסמוך על ספר הלכתי, שבו יש לכותב זמן לעיין ולבדוק היטב את הנושא. ואכן הדפיס הרי"ד בחייו ספרי הלכה המקיפים את כל תחומי החיים, בהלכות חליצה, שחיטה וסת"ם, ואת ספר 'אמירה לבית יעקב' על הלכות חלה, נדה והדלקת הנר.
      הנצי"ב, במשיב דבר, ח"א סי' כט, אינו מסכים עם הגרי"ד. לדעתו, אדרבא, בתשובה למעשה יש למשיב יותר סייעתא דשמיא לכוון להלכה, ואין רשות לאדם לכבוש את תורתו ולמנעה מהרבים.
      אף הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור הורה להדפיס את תשובות הגרי"ד, וכדי לצאת חובת מצוותו של המשיב, הוא מייעץ: 'ולכן עצתי גם בחידושי שו"ת של אביהם, עטרת וחמדת ישראל נ"ע, שיכתו בהקדמה שדעתו הקדושה היתה לבלי לסמוך עליו להלכה ולמעשה עד שיעיין בהם הקורא, אם הוא בר סמכא ויודע לפלס הדבר לאישורו… וה' יהיה בעזרם להוציא מחשבתם הרצויה ולזכות את הרבים, כי בודאי הם טובים ונכוחים, כי היה גאון מובהק ומפורסם בדורו בעוצם תורתו וקדושתו'. עד כה זכינו לכ-700 מתשובותיו, שרוכזו בשלושת חלקי שו"ת יד הלוי (אף הוא ניתן לצפיה ב'היברובוקס)9.

    • תיקון ל'עין הקורא'

      בסעיף ד, בתחילת פיסקה 2:
      כך בפרנקפורט, בה הסכים הרי"ד להישארות בקהילה הכללית…

    • פירוד קהילות כגורם מקרב (מודל דברצן)

      לדעת א"מ פרופ' דוד שמואל לוינגר ז"ל (בדברי המבוא שכתב לספר 'מאה שנה ליהדות דברצן') תרם קיומה של קהילה חרדית חזקה לחיזוק הצביון היהודי של הקהילה המודרנית בעיר ולעצירת מגמות התבוללות.

      הוא עמד על העובדה שבדברצן הפרוטסטנטית היתה סובלנות יחסית כלפי היהודים, יותר מאשר בשאר ערי הונגריה הקתולית. אף נציגה של דברצן בפרלמנט ההונגרי היה יהודי! יחס נוח זה היה עלול להביא להגברת מגמות התבוללות, ובכל זאת
      'תופעה זו לא לבשה ממדים רציניים, כי כסכר בפני זרם הטמיעה ניצבה הקהילה החרדית החזקה והתנועה היהודית הלאומית שהשפעתה היתה ניכרת בשנות העשרים והשלושים. החרדים, והישיבה שהיו בבעלות העדה החרדית – הבטיחו השפעה ברוכה על הקהילה המודרנית, שחבריה ברובה הגדול שמרו על מסורת האבות.
      השאיפה שביקשה להינתק מהמסורת לא יכלה להכות שרשים בעיר. אין זה מקרה שקהילת דברצן היתה חלוצת רעיון ה'סטאטוס-קוו', שלא יכול להשלים עם הפירוד שחל בקהילות ישראל בהונגריה.. עובדה היא שגם אחרי פרישת החרדים מקהילת-האם נותרו מוסדות משותפים לשתי העדות, הלא הם: איגוד הנשים והחברה קדישא.
      רבות תרמה הקהילה המודרנית לחיזוק תחושתה של אחדות ישראל ביסדה את הגימנסיה היהודית. מאות צעירים, בני העדות, התחנכו במוסד ברוח ישראל סבא ובאהדת ארץ ישראל המתחדשת, בהדרכת מורים ומחנכים מעולים. רעיונות המקרא נספגו בלב הילדים עמוק עמוק. ניצולי השואה שבהם נמצאים איתנו כאן בארץ כבוניה ומגיניה'.

      (הספר 'מאה שנה ליהדות דברצן' בעריכת משה אליהו גונדה – ניתן לצפיה בקישורית לערך בויקיפדיה על העיר דברצן)

  3. השלמה
    חלקו של הרב משה מיינץ בסיפור זה הוא יחסית שולי אך המחברת מעצימה את דמותו כבר פלוגתא שקול לרש"ר הירש. כך היא יכולה להצדיק את מעשהו של הרב במברגר שבא כביכול להכריע בין שני הרבנים החשובים והמוערכים החלוקים בדעותיהם, בהצדקה שעל פי קביעתו שלו הוא גדול משניהם ולא חייב בכבודו של המרא דאתרא.

  4. ד"ר שאול יוטב

    מספר הערות לוויכוח שבין צאצאי הרב יצחק דב במברגר מוירצבורג לבין צאצאי הרב שמשון (בן) רפאל הירש שנערך מעל גבי עיתון זה בגיליונות של פרשת האזינו ופרשת בראשית.

    1. לטענה כי הרב במברגר שינה את דעתו בהשוואה למה שפסק כאשר התעוררה שאלה דומה בקהילת וינה.
    הרב הירש טוען אף יותר מזה: "הכרזתו של הרב במברגר באמצע מרץ סותרת הכרזה קודמת שלו מ 1 בפברואר לפיה כל יהודי אורתודוכסי בפרנקפורט חייב לפרוש מן הקהילה הכללית"
    הרב במברגר, בתשובתו הפומבית הראשונה לרב הירש, מסביר את "השינוי בעמדתו" בהתפתחות המשא ומתן של חברי קהילה אורתודוכסים עם הנהלת הקהילה (הרב הירש לא השתתף במו"מ אבל כמובן היה מודע לו). בפברואר עדיין לא קיבלה הקהילה את תנאי המינימום שהוצגו על ידו ועל כן הוא חייב את הפרישה. בינתיים, בלחץ שנוצר, הסכימה הנהלת הקהילה לקבל את הדרישות שהוצגו לה על ידי האורתודוכסים ולכן בטלה חובת הפרישה. הרב התנה את ביטול חובת הפרישה ב"ערבונות מתאימים" שיבטיחו את קיומן של ההסכמות.
    ההסכמות היו שהאורתודוקסים יוכלו, במימון מלא של הקהילה, להקים מוסדות דתיים כפי צרכם, תחת ניהול והשגחה אורתודוכסים ומאידך החברים האורתודוכסים יהיו פטורים מכל תשלום למוסדות דת וחינוך רפורמיים.

    2. לעמדת הרב קוק.
    קטונתי מלהיות בקיא ומומחה בכתבי הרא"ה קוק. אציין רק שני מקורות שיכולים לשפוך אור על התמונה. מדובר במכתבים של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל אשר ללא ספק משקפים גם את דעת אביו.
    בכ"ד חשוון תש"ה (10/11/1944), במלאת עשר שנים לפטירתו של סבי, הרב יצחק (זקל) במברגר זצ"ל, הרב של באד-קיסינגן שבגרמניה, נכדו של הרב יצחק דב במברגר מוירצבורג זצ"ל, פרסם הרב צבי יהודה קוק מאמר בעיתון "הצופה" שכותרתו "משיירי כנסת הגדולה בגרמניה (למלאת עשר שנים לפטירתו של ר' יצחק זעקל באמברגר, הרב מקיסינגן)". במאמרו הוא מתייחס בהרחבה לרב מוירצבורג, סבו של הרב מקיסינגן, עליו הוא כותב:
    '… אחרון הגאונים עמודי התורה בגרמניה, באותו פרק של מהומה ומבוכה, כאשר מתוך הערבוביה וחרדת האימים, שגדלה על ידי המהרסים ומחריבים מבפנים, הומצאה אותה התכנית של הדרך הקצרה להסתלק מכל האחריות וההתלבטות הקשה של המלחמה על קיום היהדות בפנים הציבור, להתבדל ולהפרד לקהילה דתית מיוחדת, – היה רבי יצחק דוב באמברגר, הרב דק"ק ווירצבורג, "הגאון המובהק ומפורסם בדורו בעוצם תורתו וקדושתו", (לשונו של רבי יצחק אלחנן) כאשר נשאל על כך מאת גדולי תורה ויראה שבפארנקפורט-דמיין, הסכים כי אין להתבדל לקהילה חרדית נפרדת, וכי "יהיה בזה רב התועלת לתורה ולאמונה לבלתי הפרד מהם פרוד כללי ושאולי ע"י כך תגבור יד יראי שמיים להבא ותתבטל הריפארם בכללה, וגדול כוח השלום". עם ברור תנאי המצב הפרטי שם הורה אף הוא להלכה ולמעשה, מתוך שלמותה של תפיסת התורה בגדלותה ותמימותה וטהרת קדושתה את ערכה המכריע של שלמות ישראל בשלימותה הציבורית…'
    קל לראות לאן דעתו נוטה: לדעתם של אלה שאינו מפרש בשמם, "שמחפשים דרך קצרה להסתלק מכל אחריות" או לדעתו של מי ש"מתוך שלמותה של תפיסת התורה בגדלותה ותמימותה וטהרת קדושתה את ערכה המכריע של שלמות ישראל בשלימותה הציבורית" משתדל לשמור על האחדות.
    ח"י שנים מאוחר יותר, בכ"ב בטבת תשכ"ב (15/12/1961), מפרסם הרב צבי יהודה קוק מאמר נוסף ב"הצופה" שכתורתו "לשלמות דמותו של גאון בישראל", העוסק שוב ברב יצחק דב במברגר מווירצבורג. מאמר זה אינו עוסק במחלוקת על הפרישה אלא תוכנו הוא שיר הלל לגדולתו וציטוט דברים שאמרו עליו גדולי הדור.
    בשולי הדברים אציין, כי בשנת תרע"ד, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נתקעו הרא"ה קוק, שנסע לפתיחת הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל ובנו הרב צבי יהודה קוק בגרמניה. סבי, הרב יצחק זקל במברגר מבאד- קיסינגן טרח לשחרר את הרב צבי יהודה קוק ממעצר ואף אירח אותם בביתו לתקופה מסוימת עד שהתאפשר מעברם לשוויץ.
    3. פרופ' יעקב כץ , "הקרע שלא נתאחה", מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 1995, מסביר את הנימוקים המוחשיים להתנגדות של חלק גדול מאורתודוכסים לפרישה בכך ש"פרישה הייתה ניתוק מכל הנכסים של הקהילה. כלשונו של כץ: "היו מחברי עדת ישורון שנזקקו לכמה ממוסדות הקהילה: לבית הספר, לבתי התפילה הקטנים שבתחומה ואשר לא הונהגו בהם תיקונים כמו בבית הכנסת המרכזי ולבית החולים. גורם חשוב במניעת הפירוד היה בית הקברות. בני המשפחות הוותיקות בעיר לא היו מוכנים להעלות על הדעת שלא ימצאו את מנוחתם האחרונה בקרבת אבות אבותיהם".

    4. הטקסט המלא של חליפת המכתבים החריפה (מאד) בין הרב במברגר לבין הרב הירש, בתרגום לעברית, הוצאה לאור במסגרת פרסומי הקתדרה ע"ש רבי שמשון רפאל הירש לחקר תנועת "תורה עם דרך ארץ" (6), אוניברסיטת בר אילן, תשס"ה. תרגום הקדמה והערות: מאיר סידלר.
    מאמריו של הרצ"י קוק נמצאים גם בספרו "לנתיבות ישראל, ב, ירושלים תשלט עמ' לב – לו
    ולקורא ינעם

    ד"ר שאול יוטב
    אלקנה

  1. פינגבק: בתגובה ל"רבה של האחדות הקהילתית" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: