ניצור זוגות זוגות | רחלי ריף

 

איך עובדים בני זוג אמנים ביחד? האם החיים המשותפים משתקפים ביצירה? היכן עובר הקו המפריד בין החיים לאמנות, והאם יש תחרות בין בני הזוג? התערוכה "טנדו" מבקשת להתבונן בעבודתם של תשעה זוגות אמנים, ודווקא בבית המצורעים – המקום שממנו גורשו בעבר זוגות שנישאו בסתר 

 קשרים רומנטיים היו אסורים בבית המצורעים בירושלים. בית החולים, שנבנה בשכונת טלביה בשלהי המאה ה–19 והיה שייך לכנסייה המורבית, שימש לאשפוז מבודד של חולים במחלת ההנסן – הצרעת. הנזירים שפעלו בו שמרו בקנאות על ההפרדה בין גברים לנשים. בדצמבר 1929, כשבארץ מתחוללות פרעות, גורשו שני זוגות מן המקום לאחר שהתגלה כי נישאו בסתר.

שני הזוגות בחרו בזוגיות, באהבה, למרות שידעו שיצטרכו לשלם מחיר כבד ולעזוב את בית המצורעים, המקום ששימש להם בית. דווקא באותו מקום, במתחם הקסום של בית הנסן – שהפך בינתיים למרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה – מוצגת בימים אלו התערוכה "טנדו", המציגה עבודות של תשעה זוגות אמנים שבחרו לחיות וגם ליצור יחד.

הילד‭ ‬אינו‭ ‬יודע‭ ‬איזו‭ ‬סערה‭ ‬הוא‭ ‬יוצר‭ ‬סביבו‭. ‬מאיה‭ ‬ישראל‭, ‬דיוקן‭ ‬משפחתי‭, ‬שמן‭ ‬על‭ ‬בד‭, ‬2015 צילום‭: ‬יעקב‭ ‬ישראל

הילד‭ ‬אינו‭ ‬יודע‭ ‬איזו‭ ‬סערה‭ ‬הוא‭ ‬יוצר‭ ‬סביבו‭. ‬מאיה‭ ‬ישראל‭, ‬דיוקן‭ ‬משפחתי‭, ‬שמן‭ ‬על‭ ‬בד‭, ‬2015
צילום‭: ‬יעקב‭ ‬ישראל

הורדת ידיים או פריון

בשביל אביטל נאור וכסלר, אוצרת התערוכה, מיקומה של "טנדו" דווקא בבית המצורעים מהווה סגירת מעגל של ממש. היא גדלה לא רחוק מכאן, בשכונת קטמון, ואמה הייתה האחות הראשית של המרפאה שפעלה במקום. "גדלתי במתחם הזה", היא אומרת. "מסוף שנות השמונים המקום הפסיק לתפקד במתכונת אשפוזית, אבל עד 2009 הייתה כאן מרפאה לחולים שנותרו. הייתי מגיעה לכאן בתור ילדה קטנה שמתלווה לעבודה של אמא שלה. בזמן הלימודים לתואר הראשון בבצלאל אחד מהחדרים כאן שימש לי סטודיו. מיקום התערוכה דווקא כאן הוא ממש השגחה. לא קיבלתי את המקום דרך פרוטקציה של אמא שלי ולא ביקשתי את החלל הזה. בצלאל הציעו לי אותו כמקום להצגת התערוכה. הוא ממש הגיע אליי".

התערוכה היא פרויקט הגמר של נאור וכסלר במסגרת מסלול האוצרות של התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנות בבצלאל. לנושא שבו עוסקת התערוכה "טנדו" – בארמית: ביחד, בשניים, בזוג – היא הגיעה דרך החוויה האישית שלה. היא מגיעה מעולם הציור והאמנות, ובן זוגה מעולם התיאטרון, כשחקן בתיאטרון הפלייבק "בעטלרס", ולהם ארבעה ילדים. "אוריה ואני באים מבתים שונים מאוד. אני גדלתי בקטמון הישנה למשפחה פלורליסטית ושמאלנית, במשפחה שלנו יש הרבה אמנים וחונכתי לאמנות מאז שאני זוכרת את עצמי. אוריה הוא בן למשפחה עיראקית נדיבת לב משכונת מקור ברוך בעיר. אלו עולמות אחרים לחלוטין שבהם לכל מילה יכולה להיות פרשנות אחרת בצד השני. מהמקום הזה, בתקופות של מרחק, כיף לנו לראות הצגה יחד. התיאטרון והאמנות הם מקומות שבהם העולמות שלנו נפגשים. האמנות היא אפשרות נוספת לחיבור.

"בתערוכה הקודמת שאצרתי הכרתי את פסי וראובי קומר, ואת מיה ופורת סלומון הכרתי קודם לכן. אלו שני זוגות שמציגים ב'טנדו'. פתאום הבנתי שבסביבה שלי יש זוגות רבים שעוסקים שניהם באמנות. גם ב'בעטלרס' לרבים מהשחקנים יש נשים אמניות. אני לא יודעת אם יש הרבה זוגות דתיים כאלה או שזה בגלל הסביבה החברתית שלי. אנחנו גרים בגוש עציון, ובסביבה של תלמידי הרב עדין שטיינזלץ ותושבי תקוע יש הרבה זוגות של יוצרים. יכול להיות שאם יש כבר מישהו דתי שמבין באמנות הוא מתחבר למישהו דומה. בהמשך גיליתי כמובן זוגות אמנים נוספים, לא מתוך העולם הדתי. עניין אותי לבדוק את זה, להבין איך זה עובד אצל אחרים".

לידיה‭ ‬מלטין‭ ‬ונועם‭ ‬כוזר‭, ‬בעיניים‭, ‬וידאו‭, ‬2015‭ ‬ צילום‭ ‬ועריכת‭ ‬וידאו‭: ‬אריק‭ ‬פוטרמן‭, ‬צילום‭: ‬סלאם‭ ‬קאסם

לידיה‭ ‬מלטין‭ ‬ונועם‭ ‬כוזר‭, ‬בעיניים‭, ‬וידאו‭, ‬2015‭ ‬
צילום‭ ‬ועריכת‭ ‬וידאו‭: ‬אריק‭ ‬פוטרמן‭, ‬צילום‭: ‬סלאם‭ ‬קאסם

רחלי-06

אני שואלת את נאור וכסלר על תהליך האוצרות של התערוכה המיוחדת הזו, שבה המאחד הוא הפרט הביוגרפי, שלרוב שוכן מחוץ ליצירה ולחשיפה האמנותית. "משהו בדינמיקה של זוגות אמנים חשף בפניי מקומות שבדרך כלל אני לא נחשפת אליהם כאוצרת", היא אומרת. "התהליך היה מורכב ומתמשך ודרש הרבה שיחות עם האמנים. לפעמים ההרגשה הייתה כמו טיפול זוגי. אוצרות של זוגות אמנים יכולה לפעמים להיות קצת מציצנית. משהו מתרחש ביניהם, ואני שם בתוך הסיטואציה. הם יכולים להתחבק מולי וגם לריב ולהתווכח. נוצרו סיטואציות מעניינות. ביקשתי מאמנית הערכת ביטוח של העבודה שלה, ואחרי חמש דקות בעלה התקשר ואמר שהיא לא מעריכה מספיק את העבודות שלה ושאוסיף כך וכך.

"עניין אותי לבחון את הדינמיקה של העבודות. אם יש כאן יחד או הורדת ידיים, אם הזוג משפיע אחד על השני ואיפה, וכשהעבודה משותפת – מה של מי, באיזה שלב זה שלי ובאיזה שלב זה שלך, מתי העבודה נכנסת אחד לתוך השני. עוד שאלות שצצות הן מתי יש תחרות בין בני הזוג ומה קורה אם אחד מבני הזוג מצליח והשני לא. זה היה תהליך מרתק ולעיתים גם טעון. לפעמים בעקבות מה שראיתי חזרתי הביתה עם שיעורי בית לזוגיות שלי".

לגבי סיבות החיבור בין זוג אמנים היא אומרת: "יש משהו מאחד בשפה הזו, במוכנות למסור את הנפש בלי קשר לתמורה. הרבה פעמים להיות אמן אומר שהמצב הכלכלי על הפנים, ושסדרי העדיפויות משתנים, כי אם אמן עובד על פרויקט זה אומר שהוא בתוכו לחלוטין. אם אין בן זוג שמבין את כל זה, זה לא יכול לעבוד. כל החומרים שאיתם עובדים ראובי ופסי קומר, שעוסקים בקולנוע תיעודי ובעבודות וידאו, נמצאים בחדר השינה שלהם, ואתר הצילומים נמצא בדרך כלל בסלון הקרוואן שלהם בתקוע. זו התרחשות אינטנסיבית מאוד גדולה, שגם מחדדת. הריקושטים שזוגות אמנים מקבלים אחד מהשני מאפשרים להם לדייק ברעיון ובביצוע של העבודה. בדרך כלל אמן עובד לבדו בסטודיו ועד לשלב מאוחר הוא לא יקבל תגובה על העבודה שלו ממישהו אחר. כאן בן הזוג מעורב מההתחלה, כבר משלב הסקיצות".

ב"טנדו" מציגים תשעה זוגות, שלושה מהם דתיים. נאור וכסלר לא פנתה לזוגות שהתחתנו או הכירו זה עתה, אלא לכאלו שחיים יחד כבר שנים ארוכות, חולקים בית וילדים, וגם עושים אמנות. חלקם יוצרים בנפרד או בסטודיו משותף זה לצד זה, חלקם יוצרים יחד כצמד, חלקם יצרו יחד בפעם הראשונה, במיוחד לצורך התערוכה. "טנדו" מבקשת להתבונן בזוגיות הזו, לנסות להבין באיזה אופן משתקפים החיים המשותפים ביצירות האמנות, והיכן, אם בכלל, עובר הקו המפריד בין החיים לאמנות.

חותרים לאותו כיוון

זוג רוכב על אופניים דו גלגליים, אופני "טנדם" בלעז. האישה בחזית, הגבר מאחור, ברקע שדה ופרחים נעים ברוח. עד כאן הכול פסטורלי. מה שמטריד בתמונה הוא מה שחסר בה – האישה חסרת רגליים, ידיה מחזיקות את הכידון, הגבר חסר ידיים – רגליו מדוושות. האחד לא יצליח לרכוב על האופניים ללא השני, רק יחד הם מצליחים לעלות במעלה השביל. התלות, המטורפת לעתים, מובילה להצלחה. הצילום הזה, "פנאי" שמו, מוצג בפתח התערוכה. זוג הרוכבים הם אפי ואמיר, אפי וייס ואמיר בורנשטיין, בני זוג הפועלים יחד כצמד. אפי ואמיר נפגשו בשנת הלימודים האחרונה בבצלאל, הם חיים בבריסל כבר כעשר שנים ומציגים בעיקר עבודות וידאו ופרפורמנס.

בתערוכה מוצגות שלוש עבודות וידאו שלהם. באחת הם נראים חותרים בסירת קאנו, יושבים זו מול זה, כל אחד חותר לכיוון שלו. הסירה נעה במעגלים, לא מתקדמת. בעבודת הווידאו השנייה נראה גוף אנושי, ספק אישה ספק גבר, שבמרכזו פעור חלל גדול. בתוך החלל נראים אפי ואמיר חותרים בסירה, הפעם לאותו הכיוון, ביחד הם נעים במרחבו של הגוף. בין שתי העבודות הללו ישנה עבודת אנימציה, שבה נראה גבר הנאחז בכל כוחו בסלע הנטוע במים. בידו השנייה הוא מחזיק אישה, לכאורה מנסה להצילה מטביעה, אך ראשה נמצא בתוך המים ואבנים טועות פוגעות בגופה. הזוגיות בעבודות מוצגת כשהות בים. בני הזוג נמצאים יחד בסירה, לטוב ולרע, נעים בין תלות להשלמה. הם חותרים זו כנגד זה או זה עם זו, במסע שמתרחש בתוך גוף אחד, ודנים בתפקידים המסורתיים של הגבר והאישה במערכת היחסים הזוגית.

בסרט שהופק לכבוד התערוכה וצולם ונערך על–ידי אריק פוטרמן מראיינת נאור וכסלר את זוגות האמנים. לפני שהחלו לעבוד ביחד, אמיר היה צייר ואפי עשתה עבודות מיצב. "אם לא היינו עובדים ביחד", אומרת אפי בסרט, "אין ספק שכל אחד מאיתנו היה עושה משהו אחר ממה שאנחנו מתעסקים בו היום. חלק מההחלטה לעבוד ביחד היה להפסיק לעשות מה שכל אחד עשה בנפרד, ולנסות להיפטר ממה שנקרא 'החתימה של האמן'".

לגבי נקודות הממשק של חיי היומיום והאמנות היא אומרת: "בגלל שאנחנו עובדים תמיד כזוג וגם חיים תמיד כזוג, אין כל כך חלוקה בין שעות עבודה לשעות בית". ואמיר מוסיף: "קשה לומר שיש הפרדה בין היצירה האמנותית לחיים". "בשנים הראשונות היינו צריכים להגדיר את עצמנו, ליצור את הזהות שלנו בתצורה החדשה הזו של צמד", אומרת אפי. "הזהות שאותה הגדרנו היא של 'יחידה'. זה קיבל הרבה צורות ויזואליות, אבל הרעיון היה שאנחנו יחידה אחת באינטראקציה עם העולם".

אני שואלת את אמיר האם יש גם חסרונות בעבודה משותפת, האם העבודה כצמד יכולה גם להפריע ליצירת האמנות. "אבסולוטית יש חסרונות", הוא אומר. "אבל אלו חסרונות שאם מודעים אליהם ומקבלים אותם אפשר רק לצמוח מהם. צריך לוותר על דברים מסוימים, ואם באים מתוך הנחה שעובדים כזוג, החסרונות האלו נעלמים עם הזמן. מדובר בעיקר במלחמה עם האגו, שלפעמים רוצה יותר, וצריך לוותר. חיסרון שאולי יכול להיות משמעותי הוא שכשעובדים לבד אפשר להפליג ולהיסחף עם המחשבות, וכשעובדים עם מישהו כל הזמן מתקשרים את המחשבות. כשאני חושב על רעיון אני מספר עליו מיד, ואם הוא נתקל בהתנגדות או שהוא לא מוצא חן בעיניי האדם השני, מטבע הדברים אנטוש אותו. זה יכול להיות חיסרון, כי אי אפשר לדעת לאיזה מקום היית יכול להגיע אם היית ממשיך עם הרעיון הזה". האם יכולה להיווצר ביניכם תחרות, אני שואלת. "ממש לא", הם עונים ביחד.

התלות‭, ‬המטורפת‭ ‬לעתים‭, ‬מובילה‭ ‬להצלחה‭. ‬אפי‭ ‬ואמיר‭, ‬פנאי‭, ‬צילום‭ ‬מעובד‭, ‬2003

התלות‭, ‬המטורפת‭ ‬לעתים‭, ‬מובילה‭ ‬להצלחה‭. ‬אפי‭ ‬ואמיר‭, ‬פנאי‭, ‬צילום‭ ‬מעובד‭, ‬2003

אפי‭ ‬ואמיר‭, ‬שלוש‭ ‬לולאות‭ ‬מים‭, ‬פרט‭ ‬מתוך‭ ‬וידאו‭, ‬2008 צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬

אפי‭ ‬ואמיר‭, ‬שלוש‭ ‬לולאות‭ ‬מים‭, ‬פרט‭ ‬מתוך‭ ‬וידאו‭, ‬2008
צילום‭: ‬יח‭"‬צ‭ ‬

מכניסים הומור

מלחמת בהייה. אנו עוברות במסדרון בין שני מסכים. בכל מסך נראים פניו של אדם הבוהה לפנים. המטרה – לא למצמץ. עם כל מצמוץ מתחלפת התמונה ונראה בה אדם אחר. המסכים עומדים זה מול זה, כך שנראה ששני אנשים נמצאים במלחמת עיניים, מי שממצמץ ראשון – מפסיד. הצילום אינטימי, קרוב מאוד, כל נקבובית נראית על המסך. אישה עם סימן של גומי על המצח, ככל הנראה עדות לכובע שהוסר לפני הצילום, בוהה ממושכות בבחור מגודל שֵער שעושה פרצופים כדי להימנע ממצמוץ. המבט בין בני הזוג שעל המסכים נותן תחושה של קרבה וגילוי, אבל טמונה בו גם הכרזה על מלחמת עיניים, שבה כל מצמוץ מביא לסיום של קשר ולהיווצרות של קשר חדש. מי יצליח להמשיך להישיר את המבט ולא לפספס דבר, ומי יוותר?

גם יוצרי העבודה, "בעיניים" שמה, נראים על המסך, ויש זמן שבו הם בוהים זה בזו. לידיה מלטין ונועם כוזר מתגוררים בירושלים, מגדלים שני ילדים ומנהלים ביחד את עמותת בר–קיימא, המעודדת ומקדמת תרבות, יצירה ותקשורת בירושלים. נועם יוצר בעיקר קולנוע תיעודי ולידיה, רקדנית בלט קלאסי בעברה, עוסקת בין השאר בגרפיקה, אך ביחד הם אקטיביסטים של אמנות. לכבוד התערוכה הם יזמו את תחרות הבהייה השנתית הראשונה, שהתקיימה בחודש יולי בגלריה ברבור בנחלאות. במסגרתה הזמינו את כל מי שחפץ בכך לבהות במצלמה בלי למצמץ. נועם מחזיק בשיא הבהייה – שש דקות וחצי ללא מצמוץ.

על העבודה ביחד הם אומרים: "אם זוג מחליט שכל אחד מהם עובד 10 שעות ביום והם מתראים רק בערב זו החלטה מסוימת. ההחלטה שלנו היא שאנחנו רוצים להיות ביחד, אז בוא ננסה להיות ביחד כמה שיותר. אנחנו אוהבים לעבוד ביחד. זאת הייתה הבחירה שלנו. אהבה". "אני רואה אותנו כמכלול של מחשבות ואנשים וגוף אחד", אומרת לידיה. "גם כשכל אחד עובד בנפרד על משהו אנחנו מנהלים דיאלוג, מתייעצים אחד עם השני. לאחרונה הוצאנו את המשרד מהבית, כך שאנחנו משתדלים לא לקחת את העבודה הביתה. גם ויתרנו על מכשירי הטלפון החכמים כדי שלא יציקו לנו".

רננה ויוני שלמון עוסקים בתחומים שונים. רננה ציירת, יוני אנימטור. לכבוד "טנדו" הם יצרו בפעם הראשונה עבודה משותפת, "מחווה" שמה. על הקיר נראה ציור שמן מרשים, דיוקן עצמי של אישה. הסגנון ורמירי מאוד, מסורתי. אלא שהציור לא נותר כך, בפני עצמו. עליו מוקרנת אנימציה של כפות ידיים שעושות בציור מה שהן חפצות; מדגדגות את הדמות, מציירות עליה שפם, מזמינות אותה לזוז, לצאת מהסגירות והכינוס, עד שנראה לנו שהפה מתעקל מעלה ומתחיל בחיוך. הרצינות של תולדות האמנות נפגשת באנימציה מעוררת חיוך. הציור הוא דיוקן עצמי של רננה, כפות הידיים הן פרי יצירתו של יוני. רננה מציגה דיוקן עצמי אינטימי ושלם, יוני מקרין על הציור מחוות ידיים תזזיתיות, מין ניסיון מתמשך מצידו למשוך את תשומת לבה, אך גם להצחיק ולהחיות את הדמות והדימוי.

"כאמנית דתייה הרבה פעמים אין המון תמיכה מהסביבה ומהמשפחה, וזה שיש לי בן זוג שמעודד אותי ותומך בי זה מאוד משמעותי", אומרת רננה בסרט, "זה לא קיים אצל כל אחת. לפעמים יש לי רעיון מסוים שאני רוצה להביא לידי ביטוי ואני מספרת עליו ליוני, והוא אומר – רגע, רואים פה משהו אחד, אבל הרעיון שלך עמוק יותר מזה או לא בדיוק כזה. הוא עוזר לי לחדד את הרעיונות שיש לי בראש כדי להביא אותם לידי ביטוי בצורה טובה יותר. בזכות יוני התחלתי להשתמש ביותר הומור בעבודות שלי.

"האמנות היא ביטוי למשהו יותר עמוק שאנחנו חולקים", מוסיף יוני. "אותו המקום שממנו הפכנו להיות אמנים. זהו מקום שמשותף לנו גם אם מחר ייעלמו הקנבסים מהעולם. כך אנחנו רואים את העולם. זה ששנינו עוסקים באמנות כמקצוע מביא איתו דברים נוספים, עולם של שיח ושפה מסוימים שאנו חולקים. גם עניין הפרנסה הופך להיות משמעותי – בדרך כלל כשאחד מבני הזוג אמן השני נמצא בעולם המקצועי המסודר יותר. לא כך אצל זוג אמנים". לגבי העבודה המשותפת הוא אומר: "העבודה שיצרנו לתערוכה מבטאת את הזוגיות שלנו כאמנים. אנחנו לא מסוגלים לעבוד לגמרי ביחד, אנחנו שונים. אבל בעומק אנחנו חווים את העולם בצורה מאוד דומה. לפעמים זה עניין של רבדים, של דברים שמונחים אחד ליד השני או במקרה הזה אחד על השני, אבל ההפרדה ברורה".

להצחיק‭ ‬ולהחיות‭ ‬את‭ ‬הדמות‭ ‬והדימוי‭. ‬רננה‭ ‬ויוני‭ ‬שלמון‭, ‬מחווה‭, ‬הקרנת‭ ‬אנימציה‭ ‬על‭ ‬ציור‭ ‬שמן‭, ‬2015 צילום‭: ‬יח‭"‬צ

להצחיק‭ ‬ולהחיות‭ ‬את‭ ‬הדמות‭ ‬והדימוי‭. ‬רננה‭ ‬ויוני‭ ‬שלמון‭, ‬מחווה‭, ‬הקרנת‭ ‬אנימציה‭ ‬על‭ ‬ציור‭ ‬שמן‭, ‬2015
צילום‭: ‬יח‭"‬צ

כלים שבורים

על שני עמודים מונחות שתי יצירות קרמיקה של מיה סלומון. מיה עוסקת ביצירתה במנגנון של הריסה ואיבוד שליטה. את כלי הקרמיקה שיצרה היא נתנה לפורת כדי שיירה בהם בנשקו האישי. שניהם לא ידעו מה תהיה התוצאה. באחד מהכלים הדפנות התקפלו פנימה, וההדף יצר חורים משניים נוסף על חור הירי העיקרי. הכלי השני שלם יותר, בעל חור כניסה ויציאה אחד בלבד. מאחורי הכלים ניתן לראות שתי עבודות של פורת, ונראה שהכי מתאים להציץ בהן מבעד לחורים שנפערו בכלים של מיה. באחת העבודות, "בעל פעור", נראה פרצופו של נער–איש, שֵׂערו ופֵאותיו מתנופפים סביב, פיו פעור והלשון יוצאת החוצה, ובעיניו מבט מזוגג של טירוף. פורת עוסק ביצירתו במעברים בין אקסטזה דתית לשיגעון, בין קדושה למקומות של איבוד שליטה וחריגה מהסדר. נראה שבני הזוג עוסקים בנושאים דומים, בבדיקה היכן הדברים משתבשים, אך בדרך אחרת.

מיה‭ ‬סלומון‭, ‬הירוי‭, ‬חרסית‭ ‬וזיגוג‭ ‬מטאלי‭, ‬2014‭. ‬פורת‭ ‬סלומון‭, ‬בעל‭ ‬פעור‭, ‬
גרפיט‭ ‬על‭ ‬בד‭, ‬2015

מיה‭ ‬סלומון‭, ‬הירוי‭, ‬חרסית‭ ‬וזיגוג‭ ‬מטאלי‭, ‬2014‭. ‬פורת‭ ‬סלומון‭, ‬בעל‭ ‬פעור‭, ‬
גרפיט‭ ‬על‭ ‬בד‭, ‬2015

מיה ופורת סלומון נפגשו בבצלאל ומתגוררים בבת עין עם ארבעת ילדיהם. היא קרמיקאית ומורה, הוא אמן ומנהל בית הספר לאמנות "פרדס". בתעודת הזהות שמוצגת ליד העבודות הם כתבו: "דירה ביחד, סטודיו ביחד, חשבון בנק ביחד, שבתות יחד, ארבעה בנים יחד. לא עושים אמנות ביחד".

"אנו לא עובדים ביחד", אומרת מיה. "כשהיינו סטודנטים למדנו ביחד. זה היה אינטנסיבי והרבה דברים התחברו. אבל לא עבדנו ביחד". "אנחנו כן מדברים בתהליכי העבודה ומשתפים במחשבות", אומר פורת. "אבל בפועל תהליכי העבודה די נפרדים. המצב האידיאלי הוא ששנינו עובדים ביחד בסטודיו, כל אחד ועבודתו. אפילו הרצינות היא אחרת כשעובדים ביחד בסטודיו. העבודה הרבה יותר יעילה". "הביחד הזה עושה לנו טוב", מוסיפה מיה. לגבי הבחירה בפורת כמי שיירה בכלים היא אומרת: "יש לפורת רובה בבית, וזה היה נראה לי הכרחי שהוא יירה בכלים. יש חשיבות לכך שזה יהיה דווקא הוא. בעצמי לא הייתי רוצה לעשות את זה". "זה גם מחווה של אמון, לא?", שואל פורת ומיה מהנהנת. "קיבלתי את הכד כדי לירות בו. אמרת שאת סומכת עליי. צריך לכוון טוב, זו המון אחריות".

מיה‭ ‬סלומון‭, ‬הירוי‭, ‬חרסית‭ ‬וזיגוג‭ ‬מטאלי‭, ‬2012 צילומים‭: ‬סלאם‭ ‬קאסם

מיה‭ ‬סלומון‭, ‬הירוי‭, ‬חרסית‭ ‬וזיגוג‭ ‬מטאלי‭, ‬2012
צילומים‭: ‬סלאם‭ ‬קאסם

צילום בחופשות משפחתיות

בציור שמן גדול וצבעוני נראית משפחה. אנו צופים בה מבעד לחלון כחול. על האדן מונחים עציצים ופרחים במיטב פריחתם. חתול יושב שם, מתמתח, ובימין התמונה נראית ציפור פורשת כנפיים, ספק נוחתת ספק מגביהה עוּף. ילד עומד בחזית התמונה, פניו משתקפות בחלון, אחד הפרחים הצומחים נראה על ראשו ככתר. מאחור אמו, נשענת על השולחן, מבטה מודאג, עצוב אולי. ומאחורי כולם – אולי חולש על הכול בנוכחותו החזקה, אולי מסתכל אף הוא בדאגה, אולי נוכח–נעלם – נמצא האב, מישיר מבט, ידיו בכיסים. זהו הציור "דיוקן משפחתי" של הציירת מאיה ישראל, שמזמינה אותנו להסתכל פנימה אל ביתה, אל ההתמודדות של מערכת היחסים הזוגית עם ההורות, אל המשפחתיות. הילד בציור מביט החוצה, אינו יודע איזו סערה הוא יוצר סביבו.

מאיה ויעקב ישראל, ציירת וצלם, גרים בירושלים. יעקב משתמש בסטודיו של מאיה כמקום לפיתוח תמונות, אך בעיקר יוצא למסעות צילום ממושכים בעקבות נושא מסוים. מאיה ובנם מתלווים אליו לחלק מהם. מול הציור של מאיה מוצב הצילום "נווה מדבר נשכח", שצולם בבקעת הירדן. יעקב עוסק במקומות נטושים, כאלו שפעם היו בהם בתי מגורים. הצילום נראה כמעט כרישום, הוא חד ומלא בפרטים שעין האדם אינה יכולה לקלוט כשהיא נמצאת בטבע. הנוף נותן תחושה של נוכחות שקטה וחזקה, אולי כמו דמותו בדיוקן המשפחתי שציירה אשתו. מסעות הצילום של יעקב מתקיימים במקביל וכחלק בלתי נפרד מחיי היומיום המשפחתיים, כולל בחופשות המשותפות שבהן הוא מצלם כמעט ללא הרף. "העיסוק האמנותי הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום", כותבים הזוג בתעודת הזהות המוצבת ליד העבודות, "והפעולה האמנותית מתקיימת במקביל ותוך כדי החיים".

תוך כדי העבודה על התערוכה נזכרה נאור וכסלר בסיפור ששמעה מאִמה על גירוש הזוגות מבית המצורעים. היא חקרה בנושא, מצאה את הדו"ח של האחות הראשית שפעלה במקום בימים ההם ותרגמה אותו. החיבור לנושא של "טנדו" היה מיידי. "במקביל לסיפורם של המטופלים שבחרו בזוגיות במחיר של גירוש, מתנהלות בתערוכה שיחות בין זוגות של אמנים שבחרו וממשיכים לבחור לחיות וליצור יחד. מרגש מאוד להחזיר זוגות דווקא לכאן", היא אומרת, "והפעם ממקום של אמנות, עיצוב ותרבות". #

התערוכה "טנדו" מוצגת בגלריה של בית הנסן ברחוב גדליהו אלון 14, ירושלים. נעילה: 6.10 בשעה 12:00.

ביום שלישי 29.9 בשעה 12.00 תתקיים סדנת וידאו ארט לילדים בגילאי 10–16 עם זוג האמנים פסי וראובי קומר

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בספטמבר 2015, ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: