המין היפה | אפרים חזן

כולם מכירים אותה כמי שאין בה לא טעם ולא ריח, אולם הן במקרא, הן במדרש והן בפיוט הערבה זוכה למקום של כבוד. בשבח הערבה 

עוד מגן הילדים אנו רגילים להמשיל את ארבעת המינים לקבוצות בעם ישראל על פי המשל המפורסם (ויקרא רבה, אמור, ל, יב):

פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים.

על המשל הזה נבנו ונדרשו אלפי דרשות שהפכו את הערבה לדבר מיותר וחסר ערך, תוך התעלמות מוחלטת מתכונותיה הנאות וממעלותיה המיוחדות. נשתכח לחלוטין שמשל "הטעם והריח" אינו אלא אחד מסדרת משלים (ולא הראשון שבהם) שבכולם הערבה מסמלת עניינים נכבדים ודמויות נשגבות, לא פחות מחבריה לאגודה, ואף עולה עליהם. וכך אנו מוצאים באותו מדרש עצמו: "…וערבי נחל, זה הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו' (תהלים סח, ה)". ובהמשך: "וערבי נחל, זה יוסף…", "וערבי נחל, זו רחל…" וכן "והערבה דומה לפה".

גם בשער הכוונות להאר"י יש לערבה משל נאה. נציג אותו בנוסח הפיוט הנודע "סוכה ולולב לעם סגולה" לרבי משה בן יעקב אדהאן (מכנאס, במפנה המאות ה–17 וה–18):

הַהֲדַס רוֹמֵז לִשְׁלֹשָׁה אָבוֹת

מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת

יוֹסֵף לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת

דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה

אם כן, דימויים רבים ויפים לה לערבה: הקב"ה בכבודו ובעצמו – רוכב ערבות, משה ואהרן – בדי ערבות, משל לפה הדובר או לשפתיים (וכך מתחברת הערבה לדימוי של משה ואהרן), יוסף הצדיק ורחל (ובכך מתחברת הערבה אל היופי, כפי שנראה להלן). אז האמנם רק אין טעם ואין ריח?

דרכה‭ ‬מתפללים‭ ‬ישראל‭ ‬ונושאים‭ ‬עיניהם‭ ‬למים‭. ‬חיבוט‭ ‬ערבות‭ ‬בהושענא‭ ‬רבה‭, ‬ירושלים צילום‭: ‬יעקב‭ ‬נחומי‭, ‬פלאש‭ ‬90

דרכה‭ ‬מתפללים‭ ‬ישראל‭ ‬ונושאים‭ ‬עיניהם‭ ‬למים‭. ‬חיבוט‭ ‬ערבות‭ ‬בהושענא‭ ‬רבה‭, ‬ירושלים
צילום‭: ‬יעקב‭ ‬נחומי‭, ‬פלאש‭ ‬90

קריאת תשועה

יתר על כן, מכל ארבעת המינים זוכה הערבה לשתי מצוות נוספות. הראשונה היא מצוות חיבוט ערבה, הקיימת עד היום, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב ז, כב):

וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.

המצווה השנייה, שמקורה בהלכה למשה מסיני, כלומר מדאורייתא, היא להקיף בערבה את המזבח בכל ימות החג, ובלשון המשנה:

מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא, רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתן מה הן אומרים? יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. רבי אליעזר אומר: ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח (סוכה ד, ה).

מכאן מנהג ה"הושענות" הקיים עד ימינו. לא בכדי המילה "הושענא" הפכה למילה נרדפת לערבה (כבביטוי "הושענא חבוטה"). בפי יהודי תימן הפועל "לשענן" פירושו לנענע את הלולב באמירת הושענא. ואכן יש מי שסובר שיסודם של פיוטי ההושענא הוא בהקפות המזבח עוד בתקופת הבית. ההושענות הנהוגות בימינו במנהגי אשכנז רובן משל רבי אלעזר ברבי קליר שחי בארץ ישראל במאה השישית–שביעית. במנהגי הספרדים ההושענות הן לרוב מאת רבי יוסף אבן אביתור בן המאה העשירית ומרבי סעדיה גאון שחי מאה שנה לפניו.

רבי אלעזר הקליר בן ארץ ישראל היה, וגשמי החורף היו חשובים לו מאוד. דאב לבו לראות את הכנרת "מתייבשת", וקריאת "הושענא" מפיו בדיוק כמו מפי התנאים היא זעקה לגבורות גשמים. נראה כיצד הוא משלב את הדברים בפיוט מיוחד הפותח בהכרזה "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא" המצוטטת במשנה שראינו לעיל.

האמירה החידתית "אני והו הושיעה נא" נתפרשה בכיוונים שונים. המרכזי שבהם: "מי שאני והוא בצרה הושיעה נא, שאף ה' כביכול משתתף בצרתם של ישראל והוא נושע בישועתם, על דרך הכתוב 'עמו אנכי בצרה'" (פירוש ר' פינחס קהתי על פי רב האי גאון ובעלי התוספות).

טבעי הדבר שדברי המשנה ופרשנותם ימצאו דרכם אל פיוטי ההושענות, שהקדומים שבהם אולי היו, כאמור, חלק מהקפת המזבח בזמן הבית השני. הבולט בפיוטים אלה הוא הפיוט "כְּהוֹשַׁעְתָּ אֵלִים בְּלוּד עִמְּךָ / בְּצֵאתְךָ לְיֵשַׁע עַמָּךְ / כֵּן הוֹשַׁע נָא". ופירוש הדברים: כמו שהושעת את ישראל הקרויים אילים (על פי ישעיהו סא, ג), כשהיו במצרים המכונה כאן "לוד" (על פי בראשית י, יג: "ומצרים ילד את לודים") יחד איתך, כלומר אף אתה הושעת את עצמך, כביכול, משעבוד מצרים. תוכן הדברים והמילה "עִמך" בונים רמיזה להבטחת ה' ליעקב אבינו: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".

הפיוט בנוי ברובו על עיקרון זה שבגאולת ישראל גואל הקב"ה גם את עצמו, כביכול. הפיוט כתוב בתבנית חוזרת בסדר אלפא–ביתי "כהושעת… כן הושע נא" – ודברי ההשלמה ל"כהושעת", לאמור "כמו שהושעת", מציינים את גאולת הא–ל יחד עם גאולת ישראל. וכך גם הטור השני: "כהושעת גוי ואלוהים" על פי שמ"ב ז, יב, ונדרש לענייננו על דרך "בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט). הצירוף "דרושים לישע אלוהים" הופך את  הביטוי "ישועת ה'" לדו משמעי – ישועה מאת ה' וישועה לה' עצמו. באותיות ס–ע מעלה הפייטן בגעגועים את זכר ההקפות בבית המקדש, וישראל, עם עמוסים, מכונים בו "עומסי ערבה":

כְּהוֹשַׁעְתָּ סוֹבְבֵי מִזְבֵּחַ / עוֹמְסֵי עֲרָבָה לְהַקִּיף מִזְבֵּחַ / כֵּן הוֹשַׁע נָא.

לכאורה זהו טור שאין בו שיתוף הקב"ה "כנושע", אך אם נזכור את המשל שהערבה היא דימוי לקב"ה, על פי "שוכן ערבות" – הרי לפנינו הקב"ה וישראל הזקוקים למי הגשם ולישועה.

סמל היופי

למקום של כבוד זוכה הערבה בפיוט לשבת, פיוט הרבה פחות נועז, המציין את עזרת ה' לישראל ולאבות האומה ומבקש ישועה תוך פירוט חושני של יופיין של הערבות:

 כְּהוֹשַׁעְתָּ חִבּוּט עֲרָבָה שַׁבָּת מַדְחִים. מֻרְבִּיּוֹת מוֹצָא לִיסוֹד מִזְבֵּחַ מַנִּיחִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא. כְּהוֹשַׁעְתָּ בְּרַכּוֹת וַאֲרוּכוֹת וּגְבוֹהוֹת מְעַלְּסִים. בִּפְטִירָתָן יוֹפִי לְךָ מִזְבֵּחַ מְקַלְּסִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא. כְּהוֹשַׁעְתָּ מוֹדִים וּמְיַחֲלִים וְלא מְשַׁנִּים. כֻּלָּנוּ אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ שׁוֹנִים. כֵּן הוֹשַׁע נָא. כְּהוֹשַׁעְתָּ יֶקֶב מַחֲצָבֶיךָ סוֹבְבִים בְּרַעֲנָנָה. רוֹנְנִים אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא. כֵּן הוֹשַׁע נָא.

ובתיאור רחב של הערבה בפיוט מדגיש הפייטן כמה וכמה ממעלותיה של הערבה ובעיקר את יופייה:

יֹשֶר פְּאֵר עֲרָבוֹת / בָּמוֹ עוֹז לְהַרְבּוֹת / לְשוֹכֵן עֲרָבוֹת

 קְצוּבוֹת בַּדֵי שְתַּיִם / כְּמוֹ עֲפִיפוֹת שְתַּיִם / 
וּמצָּעוֹת בִּנְתַּיִם

יְעוּרוֹת בְּאִבֵּי נַחַל / לְהַעֲרִיב בָּם מַחַל / לְיַעֲרֵי רְתוּמֵי גַחַל

(הקליר, "אקחה פרי עץ הדר").

הערבה מייצגת אפוא את ערך היופי, והלא הן המקדש והן בגדי הכוהנים אמורים להיות "לכבוד ולתפארת". ערך היופי בערבה מסביר גם את דימוי הערבה ליוסף ולרחל שהיו "יפי תואר ויפי מראה", אך המשל מדגיש דווקא את הקמילה המהירה והמקדימה של בעלי היופי: רחל מתה בצעירותה, יוסף הלך לעולמו קודם לאחיו, והערבה – היא כמשה ונובלת קודם לכל שאר המינים המחזיקים מעמד זמן רב למדיי.

היפים הללו הם בעלי תפקידים חשובים: רחל היא אהבתו הגדולה של יעקב ורק למענה עבד ומכאן הגיע, בעל כורחו, לארבע אמהות ולשנים עשר שבטים. יוסף הוא הגורם ליעקב להגיע למצרים, ובסופו של דבר לגאולה ולהתגבשות העם. והערבה נעשית שותפה לגולי בבל היושבים על נהרות בבל ותולים כינורותיהם "על ערבים בתוכה".

הדברים מתקשרים לרב המשמעותיות של השורש ער"ב, שענייניו מרובים: ערבות הדדית בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה או זה בזה, ערבות במשמעות של טעם טוב, לערבב, לשלב דבר בתוך דבר, ומכאן "שתי וערב" באריגה. ערֵבה, כלי גדול ללוש את הבצק, ובכיוון אחר גם במקור המילה וגם במשמעות: ערב ומערב שעניינם שקיעה ומעבר מיום ללילה.

ברם בסוכות זוכה הערבה בתפקידה האמיתי –  דרכה מתפללים ישראל ונושאים עיניהם למים והיא עצמה דימוי למים, לצמיחה ולגאולה.

פרופ' (אמריטוס) אפרים חזן לימד במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת  
בר–אילן

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בספטמבר 2015, ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: