בעל הכסף יענה את הכול | רבקה שאול בן צבי

הרפגון, המאוהב בכספו ובנערה צעירה, הפך זה מכבר לשם נרדף לקמצן המתמכר לאובססיה שלו. המחזה המפורסם של מולייר חוזר בתרגום חדש וישיר יותר מקודמו מוליירהקמצן

מולייר

מצרפתית: דורי מנור

אחוזת בית, 2015, 124 עמ'

ושוב חוזר "הקמצן" של מולייר, והפעם בתרגומו הזורם של דורי מנור. "הקמצן" הוא מחזה פופולרי במיוחד שמרשים בלכידות שלו ובתנופתו הקלילה. ניכר חותמן של השפעות רבות, החל מהקומדיה הרומית, הממשיכה את היוונית, דרך "הקומדיה דל'ארטה" המושתתת על מוסכמות ותבניות קבועות, וכל זה על רקע הקלסיציזם הצרפתי המחמיר שבתוכו פעל מולייר. מאבני הבניין המגוונות יצק מולייר קומדיה יפהפייה שטבועה בסממני תקופתה, אך בולטת באוניברסליות שבה.

המושג "קומדיה" מעומת לא אחת עם "טרגדיה", אך יסודות טרגיים עשויים לחדור לקומדיה ולהפך. ביוון העתיקה אכן היה פער מהותי ואיכותי בין טרגדיה לקומדיה. הקומדיות היו כלי מצוין לביקורת החברה, אך לא נמנעו מוולגריות ולא בחלו בגסויות, לעומת הטרגדיות שנטו אל הנשגב. לעומת זאת, ביצירות שייקספיר ניתן להבחין בחדירת יסודות קומיים לטרגדיות ולהפך, ולא בכדי הושווה מולייר לשייקספיר.

 עם זאת הקומדיה היא סוגה ייחודית בעלת מאפיינים מובהקים, בראש ובראשונה הקומיות. הקומדיה נועדה להצחיק, והצחוק עשוי לנבוע ממצבים, מאופי וממשחקי לשון והיא לעולם מסתיימת בטוב, על אף שהסיום הטוב עשוי להיות מלאכותי ושרירותי. העלילה מבוססת על טיפוסים פחות או יותר קבועים שמקורם במסורות דרמתיות שקדמו למולייר: גבר צעיר ומעודן מתקשה להשיג את בחירת לבו הנאווה, ועליו להתגבר על כוחות חוסמים ובולמים. לאחר מאבק משעשע מושג האיחוד הנכסף. במערך קבוע זה יש למשרתים תפקיד חשוב בקידום העלילה וביצירת מצבים משעשעים.

הרפגון הוא אלמן, אב לשניים ובעלים של תיבת מטבעות זהב חבויה שעליה הוא שומר מכל משמר. קמצן קיצוני ואובססיבי, המתחרה עם בנו, קלאנט, על אהבתה של צעירה בשם מריאן ומנסה להשיא את בתו, אליז (המאוהבת בואלר, אחיה של מריאן), לאנסלם – איש עשיר, שמוכן לשאתה ללא צורך בנדוניה מצד אביה. כשתיבת הזהב שלו נגנבת מתחילה מהומה וקומדיה של טעויות עד לסוף הטוב.

בחר‭ ‬בקריירה‭ ‬מפוקפקת‭ ‬של‭ ‬איש‭ ‬התיאטרון‭. ‬מולייר‭, ‬פייר‭ ‬מיניאר‭, ‬1658

בחר‭ ‬בקריירה‭ ‬מפוקפקת‭ ‬של‭ ‬איש‭ ‬התיאטרון‭. ‬מולייר‭, ‬פייר‭ ‬מיניאר‭, ‬1658

מחאת החרדים

בקומדיות של מולייר אין חשיבות רבה לזוגות הנאהבים, ואפילו שמותיהם חוזרים על עצמם. הם נחמדים אך חסרי ייחוד, ולא עליהם עומדת העלילה. קלאנט, בנו של הרפגון, רחוק מלעורר כבוד במנהגו הגנדרני ובהתנהלותו הכספית. וגם ואלר מעורר לעתים סלידה בחנפנותו הבוטה, למרות שהיא נועדה לשרת מטרה חיובית. לעומת זאת, הדמויות הקשות המייצגות תכונה שלילית הן אלה המעוררות את העניין.

במחזות של מולייר מודגשת "הדמות החוסמת", כביטויו של נורתרופ פריי בספרו Anatomy of Criticism (1957). פריי מדגיש את הצד החברתי שבתהליך: בעקבות ניצחון הצעירים מתחולל מעבר מחברה ישנה, שיסודותיה הערכיים בעייתיים, לחברה חדשה ורעננה. ובמחזה שלנו: מחברה שמושתתת על כסף וציות להורים לחברה שמיוצגת בדמותו של אנסלם, שאינו מבקש לכפות את אהבתו על בחורה צעירה, ומגלה נדיבות כספית מרשימה.

מולייר (1673-1622) היה מחזאי ושחקן. הוא ביים מחזות והרבה לנדוד ברחבי צרפת. שמו האמיתי היה ז'אן-בטיסט פוקלן, והכינוי מולייר נועד לשמור על כבוד המשפחה, שכן אביו היה הרפד של המלך, בעוד מולייר בחר בקריירה מפוקפקת של איש התיאטרון. מולייר היה בן חסותו של לואי הארבעה עשר, חסות מלכותית שנזקק לה כיוון שעורר עליו אויבים רבים.

אנשי הכנסייה נעלבו מהמחזה "טרטיף" המתאר דמות של נוכל וצבוע המתחפש לצדיק הדור. כשהוצג בעבר "טרטיף" בישראל, הצטרף גם ציבור חרדי לנעלבים ומחה נגד העלאת המחזה שבו ראה התקפה על הדת. אף שמולייר הרי לא תקף את הדת עצמה, אלא את הצבועים והמתחסדים ואת הנוכלים שכל כך קל להם לפרוח במחוזות הסגידה ל"אנשים קדושים". מפעם לפעם מתגלה בישראל ומן הסתם גם במקומות אחרים טרטיף נוסף שמוליך שולל אנשים תמימים. כל זה לא אמור לאיים על מי שהוא ישר ותמים בהתנהגותו הדתית, ובוודאי שאין כאן איום על הדת כאידיאה רוחנית. בסופו, חלה מולייר בשחפת והתמוטט על הבמה. היה צורך בהתערבותו של המלך על מנת שיזכה לקבורה, כי אנשי הדת סירבו לקבור אותו.

קופת זהובים נחשקת

הרפגון (הרפגו – שודד בלטינית) הפך להיות שם נרדף לקמצן. כגיבור של קומדיה התכונה שלו מוקצנת עד אבסורד, והיא המקור לכל פעולותיו. האם הרפגון הוא דמות אנושית? נהגו פעם לכתוב וללמד שהרפגון אינו יצור אנושי אינדיבידואלי אלא ייצוג של תכונה. אבל תכונה היא דבר מופשט, ובספרות מהלכים אנשים ממשיים ולא מהויות מופשטות. אנו מתרשמים דווקא מאנושיותו של הרפגון, למרות שהתנהגותו רחוקה מאנושיות: התנהגות אנוכית ביותר, נטולת אמפתיה וחמלה, דורסנית כלפי סביבתו המשפחתית ואכזרית לבהמות שברשותו שמהן הוא מונע מזון מרוב קמצנות. האיש הקשה הזה מתאהב בנערה צעירה, מאמין למחמאותיה המזויפות של פרוזין השדכנית, חושק בבגדים יפים ומזון טוב בתנאי שלא יבואו על חשבונו. "בלי נדוניה", הוא חוזר ואומר בהתעקשו על נישואי בתו לאנסלם, האלמן המבוגר.

הרפגון אינו יכול להיות גיבור של טרגדיה, כי הגיבור הקלאסי חייב להיות דמות מורכבת (ומאותה סיבה רק אותלו יכול להיות הגיבור הטראגי של "אותלו" של שייקספיר ולא יגו השטני שתפקידו כאנטגוניסט להיות מחולל האירועים הקשים). עם זאת, בשיא המחזה, בעקבות היעלמות תיבת האוצרות שלו, נושא הרפגון מונולוג מצמרר שיש בו קדרות טרגית. הרפגון מציג באופן מאוד נוגע ללב את הסבל הנורא – הניכור מבני אדם והבדידות המחרידה.

הקופה המכילה את הזהובים היקרים הופכת למושא ארוטי (עוד בטרם פרויד) והרפגון מדבר עליה כאילו הייתה אשת חיקו שנחטפה ממנו. המונולוג של הרפגון נושא את ניחוח המונולוגים המצמררים של גיבורי שייקספיר כאשר הם ניצבים בצומת חייהם, במשבר שמאיים למוטט את בסיסם הנפשי: ליר מול בגידת בנותיו, אותלו מול הבגידה המדומה של דסדמונה. בכל טרגדיה של שייקספיר הגיבור נושא מונולוג מצמרר המביע משבר וייאוש. המשבר של הרפגון קשור לאובדן הקופה, ובוודאי שיש כאן היבט קומי, אך לייאוש ממדים טרגיים רבי עוצמה.

ובנימה אישית: זכיתי ללמוד את "הקמצן" אצל קורצווייל, ולהאזין לאיש הגדול אומר את מונולוג אובדן הקופה מעומק הנשמה, בכישרון של שחקן גדול, באותו טון מיוחד שמי ששמע לא ישכח לעולם. אני חושבת שרק אז התחלתי להבין באמת את המחזה.

הרס נפשי

מעניין להשוות את "הקמצן" עם הרומן "אז'ני גראנדה" (1833) של בלזק שבמרכזו דמות אובססיבית של קמצן מופלג ורודף בצע נחוש. גם גראנדה וגם הרפגון הם שתי דמויות חזקות שפוגעות פגיעה אנושה באנשים הקרובים להן ביותר. גראנדה חס על כספו ואינו מזמין רופא לאשתו החולה, ובני ביתו חיים בצמצום שמאפיין משפחות עניות. אבל "אז'ני גראנדה" אינו קומדיה אלא רומן שיש בו יסודות טרגיים, וגיבורו המורכב אינו מעורר גיחוך קומי. גראנדה כמו הרפגון אוהב להביט בכסף וליהנות מאורו, צייקנותו מחרידה והוא מעוצב כמפלצת דמונית המעוררת פחד, לעומת הרפגון שמעורר בעיקר בוז וגיחוך, ולעתים חמלה. ויותר מזה, הוא מצחיק אותנו עד מאוד, אם כי לצחוקים הללו מתגנב האלמנט הטרגי.

התרשמתי מאוד מהתרגום של דורי מנור במהדורה הנוכחית של "הקמצן". דורות של תלמידים וצופי תיאטרון התבשמו מהקרינה האלתרמנית של התרגום הישן, בעל האופי הספרותי המובהק. התרגום של מנור נגיש מאוד ויפה בדרכו, ואולי "נכון" יותר לתקופתנו בישירותו הרבה. דוגמה אחת מני רבות: בדיאלוג בין פרוזין למריאן על היתרונות והחסרונות של השידוך המוצע, פרוזין מדברת במפורש על "סיפוק" ועל "גועל נפש לא קטן", בעוד אצל אלתרמן הנושא המיני רק נרמז בשפה הגבוהה שהוא נוקט (מערכה שלישית תמונה רביעית). כל תרגום ויופיו המיוחד.

המחזה נפלא. הוא מתממש כמובן רק בהצגתו, כי דרמה נועדה להמחשה מגוונת מעבר לטקסט. ואפילו הטקסט עצמו הוא הוראת במה, כפי שגורסים אנשי תיאטרון. עם זאת, גם סתם קריאה מעניקה עונג רב, ויש גם ערך מוסף שקשור לתמימות הגורפת שבעלילה: הדפוס החוזר על עצמו, הבעיות שנפתרות על ידי "דאוס אקס מכינה" כל כך שרירותי, שבאמת אין להתייחס אליו ברצינות. כדי ליהנות מהקומדיה "הקמצן" צריך להתייחס למה שחשוב בה: הצגת ההרס הנפשי והסביבתי שמתחולל עקב התמכרות לאובססיה, והקומיות המגוונת שמתמזגת עם הקדרות. #

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

פורסם ב-25 בספטמבר 2015,ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: