אמא זקנה הייתה לי | יעקב שפירא

עם כל התורה שקנה בעמל, זכה אבי לאריכות ימים בשל כיבוד אמו. הרב יעקב שפירא על אביו הגדול הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת "מרכז הרב", במלאת שמונה שנים לפטירתו

הגמרא במסכת ברכות (ג, ב) כותבת: "אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת". ההבנה הפשוטה ב"דבריו של מת" היינו שאומרים דברים משמו של המת, אולם ניתן לפרש פירוש נוסף.
"אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת", משום שכאשר מגיע אדם לעולמות עליונים – משתרשת אצלו שפה אחרת, אמיתית ונכונה יותר, עילאית מכדי שתהא מובנת במושגים של עולם הזה. "דבריו של מת" – היינו דברים של נצח, טהורים ומרוממים, וכפי שחז"ל התבטאו (ילקוט שמעוני שמואל רמז קלט): "עלמא דקשוט" – עולם האמת. וממילא, "דבריו של מת" הם דברי אמת; וישנם כאלה שזכו, וכבר בחייהם היו בני העולם הבא: כל שפתם, מושגיהם ומחשבותיהם היו של אמת, חותמם היה אמת. גם בעולם הזה זכו לחיבור ל"עלמא דקשוט".

בדבריו של הנביא מלאכי (ב ו) נאמר: "תורת אמת היתה בפיהו, ועַוְלה לא נמצא בשפתיו". ומבאר הירושלמי (פאה א א): "'תורת אמת היתה בפיהו' – אפילו דברים ששמע מפי רבו; 'ועולה לא נמצא בשפתיו' – אפילו דברים שלא שמע מפי רבו". הכוונה בביטוי "ועולה לא נמצא בשפתיו" מתבארת מדברי הבבלי (כתובות יט, ב) על הפסוק "אל תשכן באהליך עַולה" – שאסור לאדם להחזיק שטר שאינו מקוים בתוך ביתו, שמא יוכלו לגבות על ידי השטר. וממילא, "ועולה לא נמצא בשפתיו" – היינו, שאף דבר שיכולה לצאת ממנו תקלה, מחשבה שאינה של אמת וסברה בלתי ישרה – "לא נמצא בשפתיו". ברוך ה' זכינו להיפגש עם מדרגה זו אצל אבי מורי זצ"ל, ש"תורת אמת היתה בפיהו" – מה שלמד מרבותיו, הדורות הקודמים; וגם – "ועולה לא נמצא בשפתיו".

בספרו "האמונה והבטחון" (פרק ז) מביא הרמב"ן את דברי הגמרא (מגילה כז, ב) על כך ששאלו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי אותו במה זכה להאריך ימים. תשובתו, בין השאר, הייתה – שלא ביטל קידוש היום, ו"אמא זקנה היתה לי, פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום". נשאלת השאלה – מה פירוש "אמא זקנה היתה לי"? האם רבי יוחנן בן זכאי, שהגיעה גדולתו עד כדי כך ש"לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים" (סוכה כח, א), לא מצא בעצמו מעלה שבזכותה היה ראוי לאריכות ימים מבלי להיתלות ב"אמא זקנה היתה לי"?           
מבאר הרמב"ן שהכוונה היא שלמד דבר זה ממעשה אמו בקטנותו. ובאמת, זו מעלה גדולה – החיבור לדורות הקודמים – שאילולא היא – כל שאר המעלות פחות חשובות. יחד עם החיבור לתורה עלינו להפנים את החיוניות שבחיבור לדורות שקדמו לנו.

ולבי אומר לי, שאם היה נשאל אבי מורי במה זכה לאריכות ימים – היה עונה באותה הלשון: "אמא זקנה היתה לי". אותה אמא, הענע רייזל (לבית זקס) – סבתי עליה השלום, שכל כך כיבד, דאג לשלומה ולימדנו ממנה בתחומי המידות, דרך ארץ והתפילות. אמא זקנה הייתה לנו – שהייתה שופכת נפשה לפני ה', הן ביחידות והן במועדים בבית הכנסת בעזרת הנשים, וכפי שאמר עליה ר' יחזקאל סרנא – לִמְדוּ ממנה איך להתפלל.

הרב‭ ‬אברהם‭ ‬שפירא‭ ‬בכותל‭, ‬הושענא‭ ‬רבה צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

הרב‭ ‬אברהם‭ ‬שפירא‭ ‬בכותל‭, ‬הושענא‭ ‬רבה
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬המשפחה

אין לנו האבן

הגאון מווילנא מבאר בפירושו לספר איוב שיש שלושה שמות לארי בשנות חייו: בצעירותו, באמצע ימיו ובזקנותו. בבחרותו – הבריות העומדות לידו נבהלות משיניו; באמצע ימיו – משאגתו, כאשר עומדים מולו; אבל בזקנתו – מתייראים מקולו גם בריחוק מקום ממנו, וכדברי חז"ל (ילקוט שמעוני איוב רמז תתקו): "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים – חכמה נתוספת בהם, שנאמר 'בישישים חכמה'".

ומעין זאת כתב הרמב"ם באגרתו לבנו – שבה הוא מזהיר אותו שילמד ויהגה בפירוש האבן עזרא, "כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם, ולא היה נושא פנים לשום בריה". ישנה מציאות בעולם הזה של "גברא דמסתפינא מיניה" (אדם שאני מפחד ממנו) – לא מצד כוחניות יתרה שיש בו, אלא מצד גבורת האמת הנוקבת של התורה ששרויה בקרבו. האמת היא הגבורה הגדולה ביותר.

אדם שעמל וגדל בתורה, ומגיע עד לאותה המדרגה שבה, כעין דברי הגר"א – ככל שהוא מזקין דעתו מתווספת עליו; תלמידי חכמים שכל גופם אש, ותורת אמת בפיהם – מגיעים למדרגתם זו בלי רעש תקשורתי ומילים מצועצעות – ואנשים מטים את אוזנם כלפיהם כדי לקבל תורת אמת, ללא זיוף.

זכינו לשבת ולהסתופף בצילו של אבי מורי זצ"ל, לקבל מתורתו, להתרשם מיגיעתו, ללמוד ממידותיו – מהכרת הטוב, מהתפילה. ואנו ממשיכים לעמוד בבית המדרש שבו לימד והרביץ תורה – וכעין דברי הגמרא (ברכות נד, א), שהרואה אבן שישב עליה משה צריך שייתן שבח והודאה לפני המקום; וכפי מה שמובא בגמרא במקום אחר (בבא מציעא כח, ב): "אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם…" – גם לפנינו עומדת אותה אבן שישב עליה משה רבנו – וגם לנו אבדה אבֵדה, הצדיק אבד, ואין לנו האבן לטעון עליה.

המזור לכל התהפוכות

כתוב בתהילים (טו ד): "ואת יראי ה' יכבד", ודרשו חז"ל (מכות כד, א) את הפסוק הזה על יהושפט מלך יהודה, שכאשר היה רואה תלמיד חכם היה מנשקו, וקורא לו: רבי רבי, מורי מורי.           הרמב"ם (הלכות מלכים ב ה) מביא דברים אלה של חז"ל. ואמנם, אם הלכה זו כל עניינה הוא כבודה של תורה – הייתה היא צריכה לבוא בהלכות תלמוד תורה, ולא בהלכות מלכים. אלא שהרמב"ם מביא הלכה זאת בהלכות מלכים, ללמדנו שזה גופא כבוד המלך והמלכות, שהמלך יטה את אוזנו לדברי התורה.

ובדומה לכך מצינו בגמרא (ברכות ג, ב), שלאחר שדוד המלך עסק בתורה מחצות הלילה נכנסו אליו בבוקר חכמי ישראל לדון על צורכי הציבור, ביודעם שמלך שכל הגותו ודעתו מתוך תורה – ממנו אפשר וצריך ליטול עצה.

אומר משה רבנו בסוף ימיו (דברים לא ב): "לא אוכל עוד לצאת ולבוא". מסביר רש"י: "לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה". לעומת זאת, כאשר בפרשת פינחס (במדבר כז יז) משה רבנו מבקש למנות מנהיג אשר "יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" – מבאר רש"י (ד"ה אשר) שהכוונה ביציאה וביאה זו למלחמה. בא ללמדנו רש"י שגם ענייני הציבור הם תורה, ובתורה אנו מוצאים מזור והדרכה נכונה גם לענייני הציבור.

ומתוך כך גם מתברר לנו תפקידנו, הבנים – "'לבניך', אלו תלמידיך" (ספרי ואתחנן לד) – להתרומם. יותר אמת, יותר טהרה, יותר לשאוף ולפעול להרמת קרן התורה. להכיר בכך ש"כי הם חיינו ואורך ימינו" – החיים בעצמם, המזור לכל התהפוכות הפרטיות, וגם הציבוריות–כלליות.

נדבק בעזרת השם בתורה ובמידות שראינו אצל אבי מורי זצ"ל, וימסרו אותן מאיש לרעהו. הספרים והדברים הכתובים, הגם שהם טובים ונהדרים – הם מצומצמים ומוגדרים באותיות. זה לעומת הזכות לראות ולהיפגש ישירות עם השמש בגבורתו, שאין לו צורך בכלים אחרים, וכבר זכה באותן עוצמות גדולות ורוחניות כדי להעניק את הגבורה הגדולה – שהופיעה בין בחיי הפרט ובין בחיי הציבור. אין כאן מקום להאריך על אודותיה של האמת הגדולה שכולם ידעו והרגישו – גם אלה שחלקו, ולעתים אף שלא בנימוס – שהדברים הם אמת.

"תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו". יהי רצון שאבא מרי זצ"ל יתפלל משמים – וכמה אנו זקוקים לתפילות – עלינו ועל כל בית ישראל כולו, ונזכה ויתכפרו כל עוונותינו לגמר חתימה טובה.

*

הרב יעקב שפירא הוא ראש ישיבת "מרכז הרב" וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ב תשרי תשע"ו, 25.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בספטמבר 2015, ב-גיליון האזינו תשע"ו - 946 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: