שני רבנים ומלכוד אחד | עודד פלוס

הרב קוק נדרש להספיד את הרצל, אלא שההספד הזה עשוי היה לסכל את בחירת חותנו לכהונה הרבנית. המנכ"ל החדש של המשרד לשירותי דת על שאלת הגבולות של נושא משרה ציבורית

לפני חודשים מספר התייצבתי בפני ועדת המינויים של נציבות שירות המדינה ובמהלך הריאיון נשאלתי על ידי נציב השירות שאלה נוקבת על אודות הגבולות שלי כנושא משרה מיועד ויכולתי להתמודד עם דילמה שתצריך הכרעה בין ציפיות שולחיי לבין האמונות והדעות המנחות אותי. השאלה בדבר מוכנותו של נושא משרה ציבורית להגמיש את עקרונותיו ראויה, והיא פוגשת כל נושא משרה בצמתים שונים במהלך כהונתו.

מעניין, בהקשר זה, להרחיק עדותנו ולבחון את התנהגותו של אחד ממאורי הדור, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), שבימים אלה אנו מציינים שמונים שנה להסתלקותו – עת הוא ניצב, להבנתנו, בפני דילמה מן הסוג שהובא.

הרב קוק מתמנה לפי המלצת חותנו, הרב אליהו דוד תאומים – האדר"ת, מרבני ירושלים, לשמש בתפקיד רבן של יפו והמושבות, עולה לארץ בכ"ח באייר תרס"ד ונקודת מבחן מהותית ראשונה מוצבת בפניו פחות מחודשיים לאחר מכן, בכ' בתמוז של אותה שנה.

מבחינת‭ ‬אנשי‭ ‬היישוב‭ ‬הישן‭ ‬בירושלים‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬בבחינת‭ ‬מוקצה‭ ‬מחמת‭ ‬מיאוס‭. ‬
הרצל‭ ‬בדרכו‭ ‬לארץ‭ ‬ישראל‭, ‬1898

מבחינת‭ ‬אנשי‭ ‬היישוב‭ ‬הישן‭ ‬בירושלים‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬בבחינת‭ ‬מוקצה‭ ‬מחמת‭ ‬מיאוס‭. ‬
הרצל‭ ‬בדרכו‭ ‬לארץ‭ ‬ישראל‭, ‬1898

היללות קרעו שחקים

קודם שעולה בידי הרב קוק לישב על כיסאו באורח יציב נפטר ד"ר תאודור הרצל, "חוזה המדינה", והרב נדרש לשאת הספד לזכרו בטקס אזכרה שמתקיים ביוזמת היישוב, בבניין בנק אנגלו–פלסטינה ביפו. הרב קוק מחויב להיענות לבקשת מעסיקיו ולהספיד את הרצל. ההספד מעמיד בהכרח את חותנו, האדר"ת, שממתין על "ספסל המחליפים" להתמנות לרבה של ירושלים במקומו של הרב שמואל סלנט הקשיש, במצב בעייתי מול אנשי היישוב הישן בירושלים, שהרצל מבחינתם הוא בבחינת מוקצה מחמת מיאוס.

בעיתון הציוני "הצפירה", בגיליונו מ–24.7.1904, מובא התיאור הבא:

ביום ד' כ"ג תמוז באה לנו השמועה הנוראה כי הד"ר הרצל ז"ל איננו. כהלומי רעם היינו כולנוהתפילה בבית הכנסת היתה מחרדת וקורעת את הנפש. את ארון הקודש והבימה העטו שחורים. כל הלבבות היו כואבים ונשברים וכל העיניים דומעותכל הנאספים והנאספות געו בבכי, היללות והצעקות קרעו שחקיםהבכיה היתה גדולה כל כך עד שהתחילו להתעלף והמספיד היה מוכרח להפסיק את הספדו.

התיאור החי, המבוסס על המובא בזמן אמת באמצעי התקשורת של אותה תקופה, ממחיש את הרקע לציפייה מהרב קוק מצד מעסיקיו, אנשי יפו והמושבות. הרב קוק לא יכול היה, להבנתנו, על רקע תחושת האבל הקשה בציבור, להשיב ריקם את פני המבקשים ממנו ליטול חלק ולהספיד את הרצל באותו כינוס זיכרון.

על מנת לבחון את השאלה האם מדובר היה במשימה קלה ופשוטה שהרב קוק נעתר לה מתוך רצון ונפש חפצה או שמא נאלץ לעשותה כמי שכפאו שד, ראוי שנציג את עמדתו של הרב קוק באותם ימים כלפי הציונות וראשיה.

יוליכו את הספינה 

לא כל כתביו של הרב קוק נושאים תאריך ולא ברור אילו מהם נכתבו לפני 1904 ואילו אחר כך, ולפיכך נתמקד בשניים שביחס אליהם אין כפי הנראה מחלוקת: מאמר ב"הפלס", והגהות בכתב ידו של הרב קוק לחוברת "אור לישרים" משנת תר"ס – מובאות שיש בכוחן לשפוך אור על עמדתו של הרב קוק הצעיר בשאלה הציונית, ויותר חשוב – על עמדתו ביחס לד"ר הרצל ולראשי הציונות.

לאורך מספר חוברות של "הפלס" התפרסמה מסה הגותית בהמשכים פרי עטו של הרב קוק, תחת הכותרת "אפיקים בנגב". יש בה כדי להציג את משנת הרב בכל הקשור להנהגת התנועה הציונית. הרב קוק מגדיר את הפרופיל של אלה שלדעתו אמורים לעמוד בראש המהלך הציוני, בקובעו כי "שומרי תורת ד' מצוותיו וחקיו הם המה שיביאו את ספינת האנושות אל חוף הצלה", כאשר לדעתו של הרב הציונות וראשיה הולכים בדרך הפוכה בתכלית.

על כן הגזירה הבזילאית ש'הציונות דבר אין לה עם הדת', שעשתה בזה את הדת בישראל לחטיבה בפני עצמה וגזרה אומר שדבר אין ללאומיות ישראל עמה, היא מוצאת בהכרח התנגדות טבעית ועצומה מכללות האומה, מכוחות הרעננים והיותר נאמנים שלה. האומה בשום אופן לא תוכל להביט בקורת רוח על ההנהגה האפיצילית של הכנסיות הגדולות הציוניות

ומסכם הרב:

כללו של דבר: באיזה דרך, באיזה עבר שנפנה מוכרח הדבר שתהיה הציונות מקודשת כולה בקדושת הדת והאמונהאימתי כבר תכיר הציונות את עצמה, כי יכולה היא היות כ"כ אהובה, כל כך קדושה, כשתכיר אותו הדבר שהוא באמת כל מציאותה חייה אורה ונשמתה, כשיהיה שם שמים שגור על פיה ובתורתו ומצותיו תחפוץ מאוד!

הגם שהרב קוק לא מציין את הרצל בשמו, דומה כי ניתן לקבוע כי לא זו בלבד שאינו נמנה על חסידיו של הרצל, אלא הוא רואה בו גורם בעייתי, שלא לומר מסוכן.

בשנת תר"ס מפורסם בוורשה ספר הנושא את השם "אור לישרים". הספר, קובץ מאמרים, חריף וברור בהתנגדותו לציונות. כותבי המאמרים לא מסתפקים בהתקפה כנגד הציונות אלא מקדשים מלחמה כנגד הוגיה ומוביליה ובכללם הרצל, נורדאו, אחד העם ועוד רבים.

בפתח מאמר שכותרתו "השגות על חוברת אור לישרים" כותב הרב קוק:

מה שבכל האסיפות מדברים דברים אשר לא כן איננו מפני שהציוניות גורמת לזה, כי אם אותם שלא למדו דעת האמונה לאמתתה הם תולים בזה בוקי סריקי. עלכן עלינו ללמדם דעת, אבל לא להזניח הרעיון, אדרבא, בזה נוסיף להרע, כי התשוקה של התחי' הלאומית גדולה מאוד בלב בני הנעורים שואפי חיים, אם נאמר להם שהתורה והאמונה מונעת אותם מזה, יוסיפו לפנות עורף ח"ו ותהיה אחריתם מרה מאוד, וכל זה מפני הרחיקנו יסוד הרעיון.

הרב קוק – שמתחנך על ברכי החרדיות הקלאסית – בשנת 1904, ערב עלייתו לא"י, אינו נגד הציונות כתפיסה אלא שולל את דרכה החילונית, כפי שהיא מובלת על ידי ראשיה.

חיזוק לדעה זו ניתן למצוא במכתב קצר ומחכים שכותב הרב קוק בשנת תרס"ג לאחיו שמואל (איגרת י"ד), ובו הוא מגיב על אגרת "שנה טובה" ששלח אחיו, הנושאת את תמונותיהם של הרצל ונורדאו.

חידודי זה הוא מכוון על שלחך בתור ברכת שנה לר"א ריוולין נ"י את התמונות של ד"ר ה. ונ. וזה האחרון הוא תועבת נפשי ונפש כל חי שיש בו זיק יהדות ואין כדאי להתפאר ולהתברך בפסלו של אותו רשע.

ד"ר ה. הינו הרצל ונ. הינו נורדאו. לא נחטא לאמת אפוא אם נאמר כי לכשיידרש הרב קוק ע"י אנשי יפו להספיד את הרצל הוא יעשה זאת בלב חצוי ומתוך אילוץ.

מדברים נכבדות בעד הבת

על מנת לסבך את הדילמה נעביר את המיקוד לאדר"ת. כעולה מהיומן האוטוביוגרפי "סדר אליהו" שכתב, מצוי האדר"ת בנקודת הזמן של שנת 1904 בעמדת המתנה לשמש כממלא מקום של הרב סלנט לאחר "מאה ועשרים שנותיו". ציפייה שלצערו לא באה לידי מימוש והגשמה, שכן האדר"ת הלך לעולמו קודם לפטירתו של הרב סלנט וקודם שהספיק לקבל את המינוי.

לתולדות חייו של האדר"ת, יש, להבנתנו, משקל מכריע בחשש שמלווה אותו בנוגע לשאלת ההספד על ההרצל. בפרקי זיכרונותיו מתאר האדר"ת חיים לא פשוטים, בעיות בריאות, ילדים נולדים ומסתלקים לבית עולמם בדמי ימיהם בשל חסרון כיס, וכלשונו: "במשך שנות ראינו רעה מציתי כוס התרעלה לא עלינו… תלאותי ומצוקתי נתפרסמו בכל גבולנו".

האדר"ת מביא בספרו את סיפור השידוך בין בתו לרב קוק, תיאור שנותן לנו, אגב אורחא, הצצה למצבו הכלכלי הדחוק של האדר"ת:

אז החלה תקופת הנכבדות בעד בתי הבכירה אלטא בת שבע כבר גדלה בקומתה וביפיה ובהשלמתה ונכבדות ידובר בה והרבה הציעו לפני ונפשי כלתה להשיאה לתלמיד חכם וירא אלוקים, אם גם מצבי לא היה ברווח. לסוף הציעו לפני בחור נעלה אשראינו מתלונן בצל כסף אבל תלמיד חכם וירא אלוקים וממיוחסי המשפחות בעיר גריווא בקורלאנד.

וממשיך האדר"ת:

ובכן החילונו לסבול גם דחק הדירה מלבד לחץ הכסףאני ישנתי בחדר הספרים וחדר מיוחד לי ולרעייתו לא הי' לי וגם מטות לא הי' לנו. רק מטה אחת בחדר הסמוך לחדר הספריםואני שכבתי על כסאות בחדר הספרים, לא מיטה וגם באין מקום למטה. כסאות לישב היה לנו ששה, גרועות וישנות, אשר נדב חותני לנו ממה שגבה בחוב ישן אחד ועוד איזה ספסלים וכסאות בלות ומוטלאות.

הרושם העולה לטעמנו מ"סדר אליהו" הינו כי האדר"ת, למוד הסבל והאכזבות, היה רגיש ודרוך באופן יוצא דופן וחשש כי כל אמירה, אירוע או מעשה עלולים להביא להישנות קורות חייו גם בירושלים, באופן שיפגע בפרנסתו, במעמדו או בסיכוייו לקבל עליו את תפקיד הרב של ירושלים אחרי הרב סלנט – ובהתאם, סוגיית ההספד, והשאלה איך זו תתקבל בציבור הירושלמי, בקרב היישוב הישן, מדירה שינה מעיניו.

כל מעשה של הרב קוק באותן שנים מקושר ומחובר לאדר"ת, כאילו הוא עשה זאת, ואם נהיה מדויקים יותר בהקשר הנדון – אם הרב קוק נדרש להספיד את הרצל ומספיד אותו ברור לאנשי היישוב הישן כי הוא עשה זאת רק לאחר שנטל רשות מחותנו, האדר"ת, ואם האחרון לא היה מאשר הרב קוק לא היה מספיד. הרב קוק מחויב להבנתנו להיענות לבקשת שולחיו, וכפי שהאדר"ת חושש למעמדו אם ההספד יינשא, ראוי שהרב קוק יחשוש למעמדו אם הוא ישיב את פני הפונים אליו ריקם ולא יישא את ההספד.

מצבו הכלכלי הדחוק של האדר"ת והחשש התמידי שמלווה אותו בהקשר זה מכתיבים לא מעט את התנהלותו, והדבר רלוונטי גם לצידה האחר של המשוואה – אף הרב קוק אינו משוחרר באותם ימים ראשונים של שנת 1904 מדאגות כלכליות, וגם אצלו אי היענות לבקשה להספיד יכולה להחזירו לימים של מחסור.

תפיסת היישוב הישן את התנועה הציונית כאויב ואת הרצל כאבי אבות הטומאה לא מחייבת הרחבה והעמקה. עיון במאמרים ב"הפלס" ועיון בקונטרס "אור לישרים", שאת שניהם הזכרנו לעיל, לצד מאמרים וכתבים אחרים, לא מותיר ספק בשאלה.

בעוד הרב קוק רואה בציונות רעיון נכון, שמובל על ידי אנשים לא נכונים ולכיוונים לא נכונים, בעיני היישוב הישן עניין לנו במעוות שלא יוכל לתקון ושיש לאסור נגדו מלחמה.

האם לשיטת היישוב הישן ראוי היה להספיד את הרצל? דומה כי התשובה לשאלה זו ברורה. האם מי שלמרות זאת בוחר לשאת הספד על הרצל ומי שתומך בו מרחוק ראוי לשמש רבה של ירושלים? האם לחשש האמור היה מקום בלבו של האדר"ת? דומה שכן.

בוחר בדרך האמצע

ביחס לתוכנו, משמעותו ופרשנותו של ההספד שנשא הרב קוק בכינוס ביפו נשברו קולמוסים, וראוי שהקורא יקראם במקור (סיני, כרך מז). המספד, שנושא את הכותרת "המספד בירושלים", הינו מסה הגותית, שיש הרואים בה אחד משיאי כתיבתו של הרב קוק והביטוי המוקדם שמובא על ידו ביחס לשילוב הנדרש וההכרחי בין אלה המקפידים על שמירת המצוות אל מול אלה שזנחו את הדת ואף עטפו את עזיבתה במסגרת אידיאולוגית.

בניסיון לפתור לכאורה את הדילמה נוקט הרב קוק להבנתנו שורה של מסננים: מדובר במסה הגותית שלא נישאת על דרך של הספד; הרצל לא מוזכר בשמו ורמז לכך שמדובר בהספד על המת ניתן למצוא במילים בודדות לקראת סופו, שבו אומר הרב קוק: "עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון"; הרב קוק באופן גלוי וסמוי מביע את דעתו הלא חיובית על הציונות; השימוש במלך ישראל אחאב שעושה הרב קוק בהספד.

להבנתנו, הדילמה שהרב קוק ניצב בפניה מביאה אותו לבחור בדרך אמצע, תוך שהוא עושה שימוש במיטב יכולתו ההגותית והספרותית. האם יש בכך משום חציית קו אדום מבחינתו? האם העובדה שהרב קוק מצא פתרון לעצמו די בה כדי לנקות גם את האדר"ת?

בכ"ט תמוז תרס"ד שולח הרב קוק מכתב לאדר"ת, מכתב שראוי היה, אלמלא קוצר היריעה,  שנביאו בשלמותו, ובו הוא מסביר ומנמק בהרחבה את הסיטואציה שאליה נקלע, את חיבוטי הנפש שעבר ואת הדרך שבה בחר לצלוח את המכשול שהוצב בפניו (פורסם בגנזי ראי"ה, חוברת ג', גאולה ומלכות):

הנה באו אלי שני נכבדים ובקשו ממני באשר הם מתאספים בבית הבאנק פה לעשות כבוד לד"ר הרצל, והם מוצאים שגם המתנגדים על הציונות לא יכחשו כי מחשבות לטובה על ישראל היו בלבו ואף–על–פי שלדאבון לבבינו לא מצא הדרך הישרה, מכל–מקום אי–אפשר לקפח אפילו שכר שיחה נאה, ואין מהנימוס שלא לעשות זכר של אבל לכבודו בבית של פומבי כהבאנק אנגליא פלשתינא דפה. על כן הבטחתים לבא.

עלכן אנכי לא הייתי רשאי בשום אופן להתנהג באופן אחר וחייבים כל יראי ד' באמת לדון אותי לכף זכות. ומי שהוא חשוב לעבור על מצוות עשה דבצדק תשפוט את עמיתך, אין לנו להיות אחראים עליו, לחוש לדבריו ולחלומותיו, בשעה שהוא רוצה לעכב דרך המביא להרבות שלום בישראל ולקרבן לתורה וממילא לא יכולתי כלל לעכב מלהספיד, כי בזה היה גםכן מחלוקת גדול ושנאה נצחת. וכן בדברי לא ספרתי כלל בשבחו של ד"ר הרצל מצד עצמו, רק אמרתי כי מחשבה כזאת של הטבת מצבם של ישראל בארץ ישראל, כדאי, אם היינו מוכשרים לה.

מכתבו של הרב קוק נשלח  על רקע הצורך שחש הרב להסביר את החלטתו להגיע לאירוע האזכרה ולשאת בו דברים, ויותר מכך – הרב חש כי עליו להסביר את מעשיו לאדר"ת דווקא. גם אם הרב קוק לא מפרש זאת, ניתן בין השורות למצוא את העומד מאחורי המכתב, את אותה התנצלות שהרב קוק חש שהוא חייב לאדר"ת.

לא לומר אב הרחמים

בספר זיכרון לזכרו של אשר ארליך (ת"א תשי"ט, עמ' 83), איש העלייה השנייה, מספר אחד מידידיו על מאורע שהתרחש בין הרב לבאי בית הכנסת ברחובות ביחס להרצל:

אזכור את המאורע שאירע ברחובות בשבת, היא השבת שלפני כ' בתמוז, יום פטירתו של המנהיג הציוני הד"ר הרצל (אז מלאה שנה לפטירתו). בבוקר אותה שבת הרב ק. כדרכו בכל השנים באבימי הקיץ לאכול ענבים. בשבת נכנסו כל בני המושבהבבית הכנסת של המושבה. הרב האורח ישב במקומו "במזרח" והחזן עלה לתיבה וסלסלהכל הלך למישרין עד שבאופן בלתי צפוי פרצה הסערה, כשנתבקש החזן על ידי קהל המתפללים לקרוא "אל מלא רחמים" לנשמת המנהיג הציוני הגדול, מנוחתו עדן. והנה קם ממקומו הרב ואמר כי אין לקרוא "אל מלא רחמים" למנהיג ציוני, שעם כל גדלותו, לא הקפיד ביותר על מנהגי ישראל.

דברי הרב הסעירו את צעירי המושבה ושלשה מהםעלו על בימת בית הכנסת ומחו נמרצות נגד דברי הרב. הגדול מכולם ארליך, הוא קרב אל הדוכן, טפח עליו בידו שלש פעמים ואמר "אל מלא רחמים" כדת וכדין. דעת הצבור נתפלגהאולם כשראה הרב שדמותו אינה מקובלת על לב כולם בחר לשתוק ולעת ערבנתבקשו כל המתפללים לסור אל הבית שבו נתאכסןושם הצטדק הרב והסביר את טעמיו ונימוקיו ביתר הרחבה, משום כבוד תורתו נתפייסנו עם הרב.

האם הסיפור המובא מעיד על שינוי בעמדתו של הרב קוק? האם הרב קוק, בנושאו את "המספד בירושלים", חצה את הגבול הראוי ודחה את אמונותיו מפני "צורכי השעה"? האם הרב קוק ביכר את טובתו הוא על פני זו של האדר"ת? נותיר שאלות אלו פתוחות לקורא. #

עו"ד עודד פלוס הוא מנכ"ל המשרד לשירותי דת ומנכ"ל הרבנות הראשית לישראל

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2015, ב-גיליון וילך תשע"ו - 945 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תפיסת היישוב הישן את התנועה הציונית כאויב ואת הרצל כאבי אבות הטומאה לא מחייבת הרחבה והעמקה. עיון במאמרים ב"הפלס" ועיון בקונטרס "אור לישרים", שאת שניהם הזכרנו לעיל, לצד מאמרים וכתבים אחרים, לא מותיר ספק בשאלה.
    אך הישוב הישן אינו זהה לעורכי המאמרים והקונטרסים הנ"ל. הישוב הישן דוקא אהד את הרצל. ראה ערך קוסובסקי, רי"צ ריבלין, ואחרים. גם ר' שמואל סלנט עצמו כיבד את הרצל.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 946 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 947 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: