לאחרונה חגג פרופ' אבי רביצקי יום הולדת 70. בנותיו ובנו התקבצו וכתבו מאמר הערכה לדמותו ופועלו רב האנפין 

א

בחדר העבודה של אבא תלוי על הקיר ציור צבע גדול על גבי קלף, שאנו הילדים הענקנו לו לכבוד יום הולדתו השישים. התמונה מתרחשת סביב שולחן דמיוני בגן–עדן, שבו הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, קוראים ספרים ונהנים מזיו השכינה. שולבו ברקע רמזים הומוריסטיים לזנב–לוויתן ולקרני שור–הבר, הלקוחים מתמונת גן עדן קצת פחות רוחנית (ותודה לצייר משה שפירא).

בתרחיש הדמיוני והמחויך שבתמונה יושבות סביב השולחן דמויות רבות שאינן עוד בין החיים וקוראות בספריו של אבא. בראש השולחן הוריו, רות ושמואל רַוִיצקי ז"ל, מעיינים בפנים קורנות ב"דרשת הפסח לר' חסדאי קרשקש". מאחורי גוום ר' חסדאי קרשקש מעיר את הערותיו המלומדות. לצדם שקועים בפולמוס הרב קוק והאדמו"ר מסאטמר, רכונים על גבי ספר פתוח. אין זה אלא "הקץ המגולה ומדינת–היהודים", שבו דן אבא בגישותיהם הקוטביות כלפי הציונות והמשיחיות. עוד מסבים להם בחברותא השמימית הבין–דורית הרמב"ם ושפינוזה, האדמו"ר מלובביץ' ור' יצחק אברבנאל, הרב סולובייצ'יק ופרופ' לייבוביץ', כל אחד בדרכו אוחז בספר של אבא הנוגע להגותו: "חירות על הלוחות", "על דעת המקום", "עיונים מיימוניים" ואחרים. האחד שקוע בקריאה, האחר שקוע במחשבות, זה מהרהר וזה מהנהן.

במרכז התמונה פס מעוטר באותיות זהב ובו הפסוק מקהלת "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ". האם הדוברים בתמונה, הורים ביולוגיים ורוחניים, אומרים לאבא שדי לייצר ספרים? האם אנו, הילדים, שמנו בפי גיבוריו הספרותיים את מחאתנו נגד ה"מתמיד" הרכון על תלמודו יומם–ולילה ואינו פנוי להבלי העולם–הזה שלנו? או שמא, כדברי הדרשה החסידית, הלבשת רעיונות בלבוש ספרותי היא משימה דתית, והקריאה הרוחנית היא "להיזהר", להקפיד דווקא להמשיך ולחבר ספרים. זהו ייעודו של אדם בעולם, ובלי זה הקץ מוסיף ונדחה. כך או כך, הרגשנו כי אספת החכמים הססגונית מתאימה לרחף מעל שולחנו של אבינו בשעה שהגיע לגיל "זה–קנה–חכמה".

חבורה זו המתכנסת סביב שולחן של מעלה הרבתה לשבת גם ליד שולחן–השבת שלנו, כאושפיזין נוכחים. כל חייו אבא מנהל שיח עם הדמויות הללו, קורא ומנתח בהערכה ובביקורת את כתביהן, מפשיט וממשיג את הגותן ומתמודד עמה. בחרנו להציג שיח מכונן זה באור דו–כיווני. מושאי המחקר קוראים אותו בחזרה, מגיבים ואולי אף נותנים "הסכמות" לספריו. אמא מספרת כי אבא, בראשית דרכו, כתב כשעיניו רואות מולו את מוריו, הפרופסורים הגדולים של האוניברסיטה העברית, ובשבילם כתב גבוה, מלומד ומהוסס. כתיבתו נהייתה קולחת, רהוטה ובהירה רק כשהשתחרר מאימת מוריו ופנה לכתוב אל תלמידיו.

תמונת גן–עדן זו יומרנית במקצת, ואלמלא תאונת הדרכים שעבר אבא היינו מהססים לשתף בה את מי שאינם חולקים עמו שעות בחדרו הקטן. לצערנו הפכה התמונה, שנועדה להיות סיכום–ביניים, לנקודת ציון אחרת. בחודשים שלאחר התאונה עוד יצאו לאור בשטף מפתיע ספרים שכתב וערך אבא והושלמו פרויקטים שהיו בשלבים מתקדמים, אך מאז נוקף הזמן ומדף–הספרים הזהה שבבתי כולנו עצר מלגדול.

דמויות‭ ‬רבות‭ ‬יושבות‭ ‬סביב‭ ‬השולחן‭ ‬וקוראות‭ ‬בספריו‭ ‬של‭ ‬אבא‭. ‬משה‭ ‬שפירא‭, ‬עשות‭ ‬ספרים‭ ‬הרבה, 2015

ב

בכל שנה בליל–הסדר אבא חוזר ומתעכב על האמירה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". זו תמצית התודעה ההיסטורית היהודית, כשם ש"כל דור שלא נבנה בית–המקדש בימיו כאילו חרב בימיו". המשימה היהודית הבסיסית, אומר אבא, היא להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה, את הסיפור הלאומי לאישי. גם במעגל המשפחתי משימת–חייו של אבא היא לחנך אותנו "להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה", ו"את הביוגרפיה להיסטוריה".

לכל מעמד בחיים נותן הוא נפח של "דע מאין באת ולאן אתה הולך". כל אירוע שגרתי מקבל הוד טקסי המהדהד רובדי עומק של שפה, היסטוריה ותרבות. אבא בורא מיתוסים משפחתיים היוצרים רצף תודעתי ומוציאים מן החד–פעמי והמקרי אל עבר המיתי, הנשגב, ולכן גם המחייב. כך למשל, האוניברסיטה העברית היא לא רק מקום עבודה, כי אם סמל ההצלה של משפחתנו. בזכות אשרת הסטודנט שקיבל סבא שמואל בגיל 19 לעלות מפולין וללמוד היסטוריה באוניברסיטה הצעירה, הוא נמלט מגורל הוריו והקים משפחה בירושלים. הר הצופים הוא סמל הגאולה המשפחתית. איזו בחירה נותרה לנו ללמוד במקום אחר?

אבא רואה עצמו תמיד כמי שיצא ממצרים של דורנו. שמו, אביעזר, מבטא את משאלתו של סבא שמואל שהא–ל יעזור לאביו, שגורלו טרם נודע אז. תודעת השואה מרחפת מעל ראשו של אבא, וממנה נגזרות התמודדויות אמוניות, הכרעות מוסריות, עמדות פוליטיות ופרספקטיבה ציונית של הכרת הטוב. אבא מהלך בעולמו של הקב"ה בתודעת חובה, כמי שרואה עצמו מצווה בשם המוסר, המשפחה וההיסטוריה – "מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו".

ג

ככל שאנו מדפדפים בספרי אבא, כן אנו מזהים מוטיב השוזר כחוט–השני את עיקר עבודתו האקדמית והציבורית: הנכונות לחיות בעולם של פשרה, לקבל את החלקי, להעריכו ולא לראות בו שבר. לנוכח עולם שמחדד ומקדש את ערכו המוחלט של השלם, האוטופי, הגאולי, הבלתי–מתפשר, מוצא אבא סימוכין במסורת היהודית לערכו החינוכי של המקוטע, הריאלי, היחסי וההיסטורי. זו תפיסת עולם עמוקה ועקבית של אבא, וממנה נגזרות השקפותיו הפוליטיות, החברתיות והדתיות.

ספרו "הקץ–המגולה ומדינת–היהודים" נפתח במילים הדרמטיות: "החלום היה תם ושלם". מול החזון המשיחי של קיבוץ נידחי ישראל לארץ ישראל השלמה על פי תורת ה' התמימה, מתוארת ההגשמה המדינית החלקית, שבה "השלום לקוי והמוסר חצוי". מתואר הקושי הדתי אל מול "המימוש היחסי והמוגבל המתרחש בזמן הזה, בדברי–הימים, מסרב לעטות עליו את דמותה המוחלטת של אחרית הימים".

גם במאמר הפותח את הספר "על דעת המקום" מוצג השלום האוטופי הנגזר מהשורש של"ם כאויב השלום הריאלי בזמן הזה ונשאלת השאלה: "האם יעלה בידה של הפגישה היהודית עם ההיסטורי, הפוליטי והארצי, קודם לימות המשיח, לקיים מושג של שלום שאיננו שרוי כולו בתחומו של המוחלט?". מכאן נגזרת תפיסתו הפוליטית המעשית של אבא, המבקשת לקדם את הטוב האפשרי במציאות הלא–שלמה שבה אנו חיים. את תמצית התפיסה הקיומית הזו סיכם אבא בהקדשה אישית שכתב לשלומית על ספרו "הקץ–המגולה": "ספר זה כתבתי כדי להוכיח שיש תקווה גם בעולם בלתי–נגאל. היאחזי בה!".

משכין‭ ‬השלום‭ ‬בבית‭. ‬פרופ‭' ‬אביעזר‭ ‬רביצקי‭, ‬2015
צילומים‭: ‬דן‭ ‬פורגס

ד

הנכונות לקבל את החלקי באה אצל אבא יחד עם מבנה נפשי המעודד פשרה באופן העמוק ביותר, מה שהקנה לו את תפקיד משכין–השלום בבית, במשפחה ומחוץ להם. כילדים אנו זוכרים את אבא כקול ההיגיון והשלווה, מכניס לפרופורציות ומחזיר שליטה; אבא שאומר שכאשר שני צדדים רבים אין אחד שכולו צודק ואחד שכולו טועה. האמת נמצאת באמצע, על הציר שבין שתי נקודות המבט. אמירה זו, שאתגרה את חוש–הצדק הילדותי שלנו, שימשה את אבא גם בהקשרים רחבים יותר– משפחתיים, חברתיים, מקצועיים ואף לאומיים.

בעולם שאבא מחנך אליו משלמים מחיר כבד, אישי וקבוצתי, אך ככל הנראה קל בעיניו מחיר זה מהמחיר שמשלם מי שרואה רק צד אחד במלואו. כך נוהג אבא בחייו המקצועיים והרוחניים וכך הוא קורא גם את כתבי חלק מהוגי ימי–הביניים, ובראשם הרמב"ם, כמי שחיו בין תרבויות ונאלצו לאמץ נקודות ראות מורכבות ודואליות. אבל המאבק והמחיר האמיתיים לא היו בתחום ההגותי, אלא בתחום החברתי והפוליטי.

אבא לחם את מלחמת השמאל–הדתי בימים שמושג זה נחשב סתירה מיניה–וביה. אנו זוכרים ימים שבהם היה אבא מתרוצץ מדי ערב, חדור מוטיבציה מוסרית גבוהה, להתעמת בפני קהל עם ידידים ויריבים בכל רחבי הארץ – בסניפי בני–עקיבא, בישיבות ובבתי–כנסת. הוא זכה לגידופים רבים, למחאות ולאיומים. גם אנחנו קיבלנו את מנת–חלקנו בפעילויות שונות של בני–עקיבא, שבהן חברינו ומדריכינו ראו לנכון להתגרות בעמדותיו של אבא, דרכנו. אחת מאיתנו זוכרת במבוכה ובכאב לילה ארוך במחנה–קיץ של כיתה ו', שבו, לאחר שהייתה עדה לביקורת תוקפנית על אבא, הפכה בחשש את שק–השינה על–פניו כדי להסתיר את הסימון "רביצקי". לאחר ימים, כשהעזה לספר את הסיפור בבכי גדול, היה כאבה לא על הדברים הקשים ששמעה, אלא פרי ייסורי–מצפון על שכביכול התכחשה לרגע לכור–מחצבתה.

בשמאל הכללי זכה אבא להערכה מרובה על קולו האמיץ והכמעט בודד, אולם הוא ביקש השפעה והערכה דווקא אצל חבריו בבית–הכנסת. מאבקו לא היה רק על ההוויה הפוליטית הקונקרטית, אלא על פניה וערכיה של תורת–ישראל ועל האופן שבו נקלטו, יושמו והוצגו כלפי חוץ. כאשר זכה לתשואות רמות לאחר הרצאה פוליטית במועדון צוותא בתל–אביב ואנשים קמו לכבודו בהתרגשות  הודה אבא למריעים, אך אמר כי ככל שתשואותיהם נועמות לו, לא הם קהל–היעד שהוא מבקש לכבוש, וכי עד שלא יריעו לדעותיו כך בבני–עקיבא, רבה מלאכתו.

בעימותים שבהם הופיע אבא אל מול אנשי גוש–אמונים בדיונים על ארץ–ישראל, מוסר והיחס למדינה, נהג לומר כי אף–על–פי שייצג דעת מיעוט דחויה בעיני הקהל שהופיע בפניו וסבל ביקורת בוטה, הוא מקבל עליו את הדברים באהבה בשל הסיכוי שנער אחד מהנוכחים ילך לביתו ודבריו יפתחו לו כיוון מחשבה חדש.

הייתה זו דילמה מתמשכת לאבא ולמשפחה עד כמה להתפתות לקול השליחות הפנימית הקורא אל הזירה הפוליטית, אף המפלגתית, ועד כמה להישאר איש–רוח, אקדמאי, אובייקטיבי וחיצוני. אבא מרבה לצטט את הפילוסוף הצרפתי ז'וליאן בנדה, שטבע בשנת 1927 את המונח "בגידת–האינטלקטואלים". במקור הופנתה הביקורת כלפי אנשי–הרוח אשר "הזניחו" את עולם הדעת ועסקו באקטואליה ובחיי–השעה. אולם לאחר מלחמת–העולם השנייה השתנתה משמעות המונח, והביקורת התהפכה והופנתה אל איש–הרוח השוכן במגדל–השן ומתעלם מהעניינים הארציים ומן העולם–הזה הדורש את תובנותיו והשפעתו. אבא הזדהה עם הדילמה וקיים יחסים של רצוא–ושוב עם רובדי העומק של הפוליטיקה.

ה

החינוך בביתנו פנימה היה, ועודנו, השתקפות הרמונית של דבריו של אבא בחוץ – בזכות פשרה, מורכבות וכנוּת. כולנו מרגישים כי בכך כוחם החינוכי של אבא ואמא שלנו. כילדים וכמתבגרים שיווענו לעתים למבוגרים יודעי–כול שתורתם ברורת–גבולות וצבועה שחור–לבן, אך הורינו, למרבה התסכול, לא סיפקו צורך זה. הם העדיפו חינוך למורכבות שיש בו פרדוקסים ודיאלקטיות, מתח והתלבטות, כאב, חיפוש ורגש.

אנו זוכרים שיחות מתסכלות במיוחד עם אבא בשנות הלימודים בתיכון, בהיותנו מדריכים בבני–עקיבא המצפים לתשובה ברורה ולערכים חד–משמעיים, בוודאי בתחום החינוך הדתי. הצגנו בפניו נושא טעון במיוחד: שאלות "שבינו לבינה" וההבדל בין הנורמות שהיו נהוגות בחברה הדתית שבתוכה גדל אבא לבין בני–עקיבא של ימינו. אבא אמר אז בגילוי לב שהוא מזוהה באופן עמוק עם הרוב המוחלט של העולם היהודי וההלכתי, שתואמים לא רק את מורשתו, אלא גם את הכרתו המוסרית ומאווייו הרוחניים. אך יש חלקים מועטים שעמם הוא מתמודד ומתייסר, ביניהם שאלות הקשורות במעמד האישה, ביחס  לגוי ובנורמות של חברה מעורבת. כמה קשה היה בגיל צעיר לקבל קשת של גוונים שיש בה גם אפור, גם ארגמן. כמה קשה לחשוף את הקשיים והפגמים בעולם–הדתי, וכמה מעצים להיחשף כבר מגיל צעיר לחוסר שלמות, לכנוּת ולענווה.

  כאשר היה חוזר אחד מאיתנו הביתה עם החמרה חדשה שלא נהגה קודם לכן בביתנו, הייתה תגובתו של אבא תלוית–עניין. כאשר מדובר היה בהקפדה הלכתית שלא התגלגלה לבית–הוריו או הורי אמא, אך הייתה "הלכתית–טכנית" במהותה, היא אומצה בדרך–כלל בביתנו בלא שאלות ויומרות. אך אשר לאמירות פוליטיות וציבוריות שהציגו עצמן כהלכתיות, נעו תגובותיו בין סובלנות מחויכת או צינית כלפי מערכת–החינוך הדתית לבין התנגדות והתקוממות עמוקה. אבא מקבל את סמכותם של רבנים כ"מקצוענים הלכתיים", בדומה לסמכותם המקצועית של רופאים, אולם אינו מקבל בהכרח את סמכותם כפוסקים בשאלות רוח ומוסר. הוא נותן משקל לעצה הרוחנית ולהכוונה הדתית של חלקם, אבל מכוח אישיותם ולא מכוח הסמכתם. אבא דורש מאיתנו, ילדיו, כמו גם מכל יהודי אחר, להפעיל שיקול–דעת ולקבל אחריות על עמדותינו הדתיות, מתוך לימוד ובקיאות ומתוך מתן משקל רב למסורת שהייתה נהוגה בבית–אבותיו.

ו

את דרכו האקדמית החל אבא בלימודי רפואה, מתוך רצון לעסוק ב"תיקון–עולם", אולם שנתיים של לימודים אינטנסיביים לא ענו על חיפושו הרוחני והוא פנה ללימודי פילוסופיה, לאחר שמוריו הבטיחו לו כי יוכל בתוך שנה להתחרט ולשוב. חמותו, סבתא ציפורה ז"ל, שהופתעה מהמפנה של חתנה, אמרה בשנינותה האופיינית: "דפדפתי בכל מודעות הדרושים בעיתון ולא מצאתי אף לא אחת שכתוב בה: דרוש פילוסוף". אבל אבא כבר לא שב אל לימודי הרפואה. העיסוק בפילוסופיה משך וריתק אותו, והוא הקדיש לו את חייו.

אבא אומר תמיד שמדעי–הרוח והיהדות הם שעושים אותך ל"אדם", וקודמים לכל לימוד מקצועי או פרקטי. הוא מצטט את המשגיח מישיבת "כרם דיבנה" שלדבריו אם אפשר היה לעשות צילום רנטגן לנפש לאחר לימוד דף גמרא, אפשר היה לראות כיצד היא מתרחבת. לא פלא שהבחירה החופשית בביתנו ביחס למקצועות הלימוד בתיכון ובאוניברסיטה ואף בעיסוק לחיים הייתה מוגבלת ביותר. הפנמנו שאין תחום אחר שהוא חשוב, מחיה ומשמעותי כמו העיסוק ברעיונות ובשאלות פילוסופיות על האל, האדם והעולם.

אבא מרבה לחזור על דרשות ופרשנויות הנתפסות בעיניו כמשמעותיות ומכוננות, וכן על בדיחות יהודיות בעלות–עומק שאביו הרבה לספר לפניו. עד כדי כך שאחד מ"משחקי" יום הולדת השישים שהכנו עבורו היה תחרות בין הילדים והאחיינים בהשלמת רעיון פרשני על–פי מילים פותחות. כשאנחנו צוחקים ותובעים דברי תורה חדשים, מצטט אבא בחיוך מתנצל את פרופ' ליבוביץ', שבתגובה על הטענה שהוא חוזר על עצמו אמר שגם לוח הכפל, כשחוזרים עליו שוב ושוב, עדיין נשאר נכון. לחזרות הללו כוח חינוכי רב, ולא לחינם לכולנו, ילדיו, עולם אסוציאציות דומה.

ז

ערב יום–הכיפורים, כולנו מסתופפים תחת הטלית הגדולה של אבא, שליח הציבור ב"כל–נדרי". אבא, שקולו נעים ומעורב בדעת עם הבריות, עומד לפני התיבה נרעש ונפחד, עוצם עיניו בדבקות, מרעים בניגונו החם, מכה על הדוכן בקצב התנודות ומדביק בהתרגשותו העצומה את כל הקהל שאת דעתו הוא מבקש. מבחינתנו התמונה הזו, יחד עם הרגעים של סוף נעילה שבהם אבא חוזר שבע פעמים קורעות רקיע על האמירה "ה' הוא הא–להים", הן חוויות דתיות מכוננות שהטביעו חותם פנימי בלתי–נשכח. אווירת יום–הדין ומשפט כל–הארץ חברו דרך העיניים הילדותיות לסמכות המוחלטת של האב האנושי.

ועם–זאת, הכפפתו של האב, הנראה ברגעים הללו כול–יכול, למלך–מלכי–המלכים מכנסת את כולנו, המכונפים תחת טליתו, יחד עם הקהל הגדול שמאחוריו לתפילה שיש בה שילוב נוסך ביטחון של נחישות והכנעה, רוממות וענווה, נועם וחמדה, חיל ורעדה. עד היום אנו פוגשים אנשים רבים שהיו מתפללים בקהילתנו במרוצת השנים, וגם עבורם הקול הפנימי העמוק של תפילות יום הכיפורים הוא קולו של אבא, חזן ילדותנו.

תאונת הדרכים הקשה שאבא נפצע בה אירעה ימים ספורים בלבד אחרי הימים–הנוראים של שנת תשס"ז, ובראשם ובלבם של רבים ממתפללי בית–הכנסת "יהודה הלוי" הוסיפו נעימות יום–הכיפורים של אבא להתנגן. התאונה חשפה אותנו למעגלים רחבים ומגוונים בחברה–הישראלית – חברים, תלמידים, עמיתים וצופי–טלוויזיה – שקולותיו הרבים והמגוונים של אבא מוסיפים להדהד בהם – כאיש–רוח וציבור, כהוגה–דעות, כמורה וכיועץ. נדהמנו והתרגשנו מפרץ האהבה, התפילה והדאגה שהופנו אליו מכל עבר לאחר התאונה, ועודנו משתאים לנוכח תלמידים–חברים שעדיין באים אליו מדי שבוע לשבת בחברותא כקדם, ללמוד וללמד.

את תולדותיו של אבא ניתן לחלק לשניים – "לפני" ו"אחרי" הרעש, ששינה את חייו ואת חיינו. מאז התאונה זכינו באבא חדש–ישן, בקצב אחר, רך ואוהב, שמציב לנו אתגרים חדשים ועוסק יותר בענייני העולם–הזה, בביוגרפיה ולא בהיסטוריה. כולנו למדנו בשנים האחרונות להעריך חיים שאינם שלמים לגמרי, להיאחז בעולם בלתי–נגאל, להפוך שבר לחלק ולהתפלל לתיקון מלא. אבא לימד אותנו במשך השנים להיאחז בחלקיות, ואילו אמא מלמדת אותנו בכל יום לברך על הטובה. מי ייתן ותתקיים בנו נבואת הנחמה "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵך".

תמי ביטון היא ראש מדרשת "אמי"ת באר" בירוחם, רננה רביצקי פילזר היא ראש בית המדרש במדרשיית הבנות מכון "הרטמן", שלומית רביצקי טור-פז היא מנהלת בית מדרש 'אלול', רואי רביצקי הוא מנהל היוזמה הדתית לשלום 'מוזאיקה'. 

המאמר ראה אור לראשונה בקובץ 'על דעת הקהל – ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי, מרכז שז"ר, המכון לדמוקרטיה, 2012

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ה' תשרי תשע"ו, 18.9.2015