האלימות הפושה בחברה הישראלית מחייבת אותנו בחשבון נפש לקראת יום הדין. כיצד נדאג שהכוח העצום שהופקד בידינו לא ישמש להרס וחורבן?

סוגיית הגרעין האיראני איננה רק עניין ישראלי. צודק ראש הממשלה כאשר הוא טוען שמדובר באיום אזורי ואף גלובלי. ובכל זאת, נדמה שהשאלה השורשית העומדת בצלה של פצצת אטום שתימצא בידי משטר אסלאמי פונדמנטליסטי היא שאלת האדם – אופיו, דרכו ויעדו בבריאה. האם ישתמש בכוחות היצירה המועצמים שזכה בהם כדי להצמיח חיים או כדי להוריד חורבן ושואה על כדור הארץ?

כאשר מלך מלכי המלכים עולה על כיסא המשפט בראש השנה שוב עולה החידה הפלאית – כיצד מהמר הוא על האדם? כיצד מסר לאדם את כוחות היצירה העוצמתיים האלו, והשאיר את עולמו בידיו לעשות בו כטוב בעיניו? כאמור, שאלה זו נעשית קריטית לאור יכולתו של האדם לפרק את האטום ולנצל את האנרגיה הבראשיתית הטמונה בו כדי להדליק את אורותיהן של ערים שלמות או להחריבן. צריך לזכור שהמשטר הנאור והאנושי ביותר עלי אדמות הוא שפתח את השער לעידן אימת האטום. כ-130 אלף בני אדם, רובם הגדול אזרחים, נהרגו מיידית בהטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, בניסיון המוצלח של ארצות הברית להכניע את יפן ולסיים את מלחמת העולם השנייה.

אך זה לא מתחיל ונגמר במעצמות. שד האלימות רוקד גם בינינו – שד בריא ודשן, הזולל מזון עשיר מן המוכן משולחנות הפזורים בפינות רבות בחברה הישראלית. עושק, פגיעה בחלש, שחיתות ומעילה בכספי ציבור, חוסר אמון ביחסי מסחר, ניצול מיני של קטנים וגדולים, נשים וגברים, בסמטאות אפלות ובמשרדים מפוארים. וכמובן שפיכת דם נקי – בכבישים, בין ארגוני פשע ואצל עוברי אורח תמימים ב"פישולים", מתוך רגשות גזענות וברחובות עיר הקודש ירושלים ממש.

וכאן צריך להבין – מבחינת שאלת האדם העומד לפני מלך מלכי המלכים אין הבדל בין פצצה אטומית לבין סכין ואקדח, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה. כל ההבדל הוא באורך הסכין ובעוצמת האש. כיצד אם כן ממשיך מלך מלכי המלכים להמר על האדם? מה בדברי ימי העולם מבטיח שלא יוריד האדם גופרית ואש מן השמים להרוס כל עמק פורה ומשגשג בשם איזה אינטרס, או תוך סגידה למי או מה?

המשטר‭ ‬הנאור‭ ‬הוא‭ ‬שפתח‭ ‬את‭ ‬השער‭ ‬לעידן‭ ‬אימת‭ ‬האטום‭. ‬אירוע‭ ‬לציון‭ ‬שבעים‭ ‬שנה‭ ‬להטלת‭ ‬פצצת‭ ‬האטום‭ ‬על‭ ‬הירושימה‭, ‬יפן‭, ‬2015‭ ‬
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

תרופות לא יעילות

האמת חייבת להיאמר – בניסיון חיי התוודעתי למידה גדולה יותר של טוב מאשר ההפך ממנו. הורים מוסרים את נפשם עבור ילדיהם; מידת החסד כלפי החלש החולה והפגיע רבה מאוד, וכן הוא ביחסינו אל מדינות קרובות ורחוקות שסבלו אסון לאומי; בשעת משבר לאומי אין גבול לתחושת היחד ולמעשי גבורה, ואין למעט בעוצמה הרוחנית והמוסרית בחלקים רבים בחברה הישראלית. אך הגיעה השעה להסתכל גם בפנים העכורות שלנו. לא להביט הצדה ולהצביע על מישהו אחר – על מפלגה אחרת, על הצד השני של המפה הפוליטית, הדתית או התרבותית, להצביע "עליהם", על "העדר", על "השמאלנים", "הרפורמים", "המתנחלים", "הערבים", "החרדים", "השחורים", "האשכנזים". שכל אחד יסתכל על עצמו, ועל סביבתו.

השאלה היא איך מכוננים חברה שבניה אינם לוחצים על ההדק גם כאשר הם חולקים, לא מבינים, חשים מאוימים מדעות המצטיירות כמסכנות את עצם קיומם. שאלת האדם הייתה תמיד – כיצד ניתן למזער את השנאה אף שכל אדם, וכל קבוצה, רואים את שורשי הקיום המשותפים באופן שונה? כיצד עוצרים את התפרצות השנאה? הרי מלכתחילה עם ישראל לא נוצר מפרצוף אחד, אלא משנים עשר פרצופי נפש וכינון עולמות. והנה מיד חלק מהאחים ביקשו לרצוח אח, ובסופו של דבר שוכנעו "רק" לנסות למוכרו כעבד לאדונים נוכרים.

אכן, לאורך ההיסטוריה קמו שיטות פילוסופיות שונות לפתרון הבעיות הללו, אך רובן לא הועילו ולעתים אף המיטו אסונות גדולים יותר. התרבות הנוצרית ההומניסטית, למשל, הייתה חלשה מול המפלצת הנאצית והיא נשארת חלשה מול האיום האסלאמי הפונדמנטליסטי. תרבות זו אחראית לזוועות לא מעטות לאורך ההיסטוריה, ואין בכוחה גם היום לעצור את לוחצי ההדק הרבים מאוד בארצות הברית. אין בה אימון כוחות הנפש המקנה כוח רצון להתמודד עם דחפים אפלים.

גם ביטול רוחני של ערך העולם הזה, תודעה המעודדת חוסר ביקורתיות וחוסר שיפוטיות, הצוברת פופולריות בחלקים של החברה הישראלית על רקע תורות חסידיות ומזרחיות, אינו מביא לפתרון המיוחל. ביטול ערך היש, ראייתו כצל עובר, אינו מתאים לחברה דינאמית ויוצרת כמו החברה הישראלית. חברה זו, המחויבת לעיסוק בתחומי עשייה רבים בחברת האדם ולשכלולם, זקוקה לתרופה חזקה יותר המתמודדת עם היצרים המשתחררים בפעילות היוצרת הענפה. תודעת ביטול ערך היש אף איננה תואמת את עיקרי האמונה שנוסחו באופן ברור ברוב הזרמים במסורת היהודית, הרואים כיעד מרכזי את תיקון העולם הזה על ידי אדם המממש את כוחותיו כמי שנברא בצלם אלוהים.

גם קיום ההלכה נראה חיוור מול תעצומות הנפש של הישרדות אינטרסנטית ושנאת האחר החי על פי נורמות המחללות את מה שנראה כשורשי קדושת ההלכה. מקבלי מלכות שמים ומקבלי עול מצוות פעמיים ביום הם לעתים בין העושקים, הפוגעים מינית, המועלים בכספים ואף הרוצחים.

כיצד, אם כן, נעצור את שד האלימות? האם בריבוי קודים אתיים, בהתעצמות החקיקה והרגולציה במנגנוני כפיית החוק ובתי המשפט? האם בעוד שיעורים על ערך האדם? מה עושים?

לחזור אל שורשי הקיום

אינני חכם גדול, ומי חכם ונבון מול יצרי בראשית שבנפש האדם, אך המציאות כה כואבת עד שאי אפשר לשבת בחוסר מעשה. מלך מלכי המלכים מאמין באדם מתוך ההכרה שמידת הטוב והחסד שבו גדולה בהרבה מיצרי ההישרדות ותעצומות השנאה שבעומק אישיותו. כל שעלינו לעשות אפוא הוא ליצור את התנאים שיאפשרו לטוב ולברכה שבאדם להתגבר. על רקע זה אציע כאן שלושה נדבכים למצע נגד האלימות. ומיד אני מבקש סבלנות ואף רחמים. חלק מהדברים שאציע עלולים לעורר ביקורת, אולי אפילו ביקורת חריפה. חשוב מכול הוא לעורר שיח ציבורי סביב הכאב הנורא המשותף לרבים מאיתנו. זה עיקר מטרתי.

הסעיף הראשון נוגע לחיזוק המשפחה. אין תעודות ביטוח להתגברות על יצר האלימות. אבל אחד התנאים החיוניים ביותר להצמחת אדם לא אלים הוא סביבה משפחתית חזקה הנותנת עוגן של ביטחון עצמי יחד עם ניסיון רב של כבוד וחמלה לאחרים השונים ממך. בסיס כה משמעותי באישיות האדם מחייב בראש ובראשונה אם הפנויה לילדיה ואב המתמסר לצורכי משפחתו. אינני יודע אם כבר נערכו מחקרים שבדקו את ההשפעה של משפחות כאלה על תופעת האלימות אצל בניהן ובנותיהן המתבגרים והמבוגרים, לעומת משפחות שבהן אמהות מוסרות את ילדיהן לאחרים – בעיקר לאחרות – בגיל צעיר ביותר. בכמה משפחות היום האבות והאמהות כה עסוקים בעצמם ובקידום הקריירות שלהם עד שילדיהם המבורכים גדלים בסביבה שבה התמיכה הנפשית והחמלה והכבוד ההדדי נשארים כדיבורים יפים אך לא מהווים בסיס לעיצוב אישיותם?

הסעיף השני מדבר על חשיפת הפן הקיומי ביהדות, במקורותיה הראשוניים וביצירתה המרתקת לאורך הדורות. כל חברה זקוקה לבירור שורשי קיום האדם בהופעתו הפרטית והקולקטיבית – על אחת כמה וכמה תרבות דינאמית ויוצרת כחברה הישראלית. והנה, לתרבות ישראל יש ספר מיתוס משלה על עניין זה, שבניגוד לספרי מיתוס קדומים שנכתבו כדי לתאר את רזי חיי אלוהיהם, נכתב על ידי אלוהים כדי לספר לאדם על רזי חייו. על בסיס מפליא זה נוצר תהליך מרתק של בירור שורשי קיום האדם בכל תחומי חייו האישיים והחברתיים בשיח ערכי נוקב בכל קהילות ישראל.

המועצה למלחמה באלימות

הסעיף השלישי נוגע במנהיגות. אחת ממצוות התורה מחייבת לקיחת אחריות מצד המנהיגות הרוחנית בכל מעשה רצח שלא מוצא את פתרונו. אמנם בשפת המקרא המצווה קשורה בהקרבת קרבן, מה שנראה לרבים היום כ"פרימיטיבי", מתאכזר לבהמות, מנוכר מתחושות מוסריות חיוניות. אך כמצוות רבות עלינו לדלות את התוכן המכונן דעת ותודעה גם מהמטפורה המעשית שאיננה תקפה היום.

לצערנו, אין לנו כיום מנהיגות רוחנית הרואה את עצמה אחראית לאלימות היוצאת מקרב הקהילות שהיא מובילה ומחנכת. גם החולקים על דרך הגיור הראוי מבחינה ממלכתית אינם טורחים להעמיד במוקד הדיון התורני את שאלת פניה המוסריים של החברה שיזכו המתגיירים להיכנס אליה. מצד שני, קבוצות רבנים ומעצבי תרבות העוסקים בתחום החשוב הזה מזוהים עם פלגים מסוימים ומצומצמים במפה הפוליטית.

יש, אם כן, צורך חיוני בהקמת גוף ממלכתי שמטרתו הובלת מהלך כלל ישראלי להנמכת אש האלימות הבוערת בתוכנו. קשה לחשוב על שם לגוף הזה היות שהחברה הישראלית הצליחה לעשות פוליטיזציה ממילים כמו "אהבה", "שלום", "אמונה" ואפילו "צדק חברתי". על כן אני מציע לקרוא לו "המועצה הממלכתית למיגור האלימות".

גוף ממלכתי זה ישמש מנהיגות רוחנית, נטולת סמכויות חקיקה. עיקר סמכותו יהיה מוסרי ורוחני. הרכב המועצה ייצג את כל החברה הישראלית, ולא רק את השבטים באוכלוסייה היהודית. כדי שגוף כזה יהיה בלתי תלוי ויפעל ללא קשר לפילוגים פוליטיים ואחרים, הוא חייב לתפקד במסגרת בית הנשיא ובהובלת הנשיא. מטרתו תהיה בין היתר, כפי שנקבע בתורה במצוות עגלה ערופה, לשלוח נציגות לכל מקום בישראל שהתרחשה בו אלימות רצחנית בידי אזרחי המדינה, בליווי סקירה תקשורתית משמעותית. מתפקידה של נציגות זו יהיה להתחבר למנהיגות הרוחנית המקומית ולדון איתה בדרכים הראויות לקבלת אחריות על המעשה ולביצוע מעשה ציבורי של כפרה על שפיכות הדמים. בנוסף, הגוף הממלכתי יהווה דוגמה להבנה הדדית ולשיח ציבורי מכבד ויפעל בשיתוף עם מסגרות קהילתיות וחינוכיות שונות לשם העמקת תודעת החמלה, כבוד הזולת והלכידות הלאומית.

סוף דבר: מלך מלכי המלכים היושב על כיסא המשפט בראש השנה ימשיך ככל הנראה לתת מרחב חירות גדול לאדם כדי שיקבע את דרכי החיים ביש הנברא. חירות זו מטילה עלינו אחריות כבדה ואתגר משמעותי. אין עוד זמן לתת לשד האלימות לרקד בינינו. הגיעה השעה למנוע מהאדם להשתמש בכוחות היצירה שלו להרוס ולהחריב, ובמקום זה להעצים כוחות אלו לשם הצמחת ברכת החיים. "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה ותעביר-נעביר ממשלת זדון מן הארץ".

*

הרב דוב ברקוביץ הוא ראש בית אב ומחבר סדרת "הדף הקיומי" הרואה אור 
בהוצאת קורן

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ז אלול, 11.9.2015