פס הקול שלי לימים הנוראים

"שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה בשיר"

לכל אחד מאיתנו ישנם שיר או מנגינה המלווים אותו החל מראש חודש אלול, היישר לתוך ראש השנה והימים הנוראים. זה יכול להיות הפיוט של סבא בבית הכנסת, שיר שלימדה המטפלת מחברת הילדים בקיבוץ, ניגון של ראש הישיבה או זיכרון מחבר שנפל. ביקשנו מיוצרים, הוגים וכותבים לשתף אותנו בשיר שלהם ולספר את הסיפור שמאחורי פס הקול

שנה טובה, מערכת מוסף "שבת"

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

——

מתגעגעים לתפילה | מירי רגב 

צילום: מארק ישראל סלם, פלאש 90

צילום: מארק ישראל סלם, פלאש 90

"אנה בכוח" היא תפילה עוצמתית ומיוחדת, שהפכה עבורי לתפיסת עולם ולדרך חיים. כשקראתי את התפילה המדהימה הזו בפעם הראשונה הרגשתי שזכיתי בחוויה של חיבור עם הבורא, עם עצמי ועם כל יהודי בעולם.

במלחמת לבנון השנייה היה בי המון עצב, היה לי קשה וכואב. כדי להתחזק בדרך למשפחות השכולות הייתי שומעת את השיר של עובדיה חממה והוא היה ממלא אותי בכוח ובאהבה. מאז המלחמה הניגון המצמרר הזה הוא הפסקול שמלווה את חיי.

לא במקרה התפילה העתיקה הזו פרצה לתודעה הישראלית מחדש וסחפה דתיים וחילונים כאחד. המילים היפות "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", ו"חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך" מבטאות בפשטות ובצניעות את מה שכולנו מרגישים: מול המורכבויות והקשיים שעִמם אנו נאלצים להתמודד בכל תחומי החיים – האישיים, החברתיים והביטחוניים – כולנו באמת, בסופו של יום, בין אם אנו אנשים "פשוטים" ובין אם מנהלים גדולים, מתגעגעים להאמין בטוב. מה אנחנו באמת רוצים? להתפנות לכמה דקות לתפילה, בלי ציניות, להתחבר למהות שמעבר לנו, ליוצר עולם.

ובאמת מרתק לגלות שדווקא תפילה זו שכל כך מחברת ציבורים שונים ונוגעת בנשמה מכילה על פי תורת הנסתר את שמו של ה'.

התפילה בנויה משבעה פסוקים בני שש מילים כל אחד, היוצרים יחד בראשי התיבות שלהם את אחד משמותיו הנסתרים של ה'. יש בזה משהו שמאוד מתאים לעם שלנו, של רצון להתחבר אחד לשני ולערך רוחני, להיות טובים יותר.

כשאני מתפללת "אנא בכוח" אני מתחברת למקום שממנו הגעתי, אני זוכרת שיש מי שמנהל את העולם, ומבקשת לממש את התכלית שלי, לעשות טוב, להתמיד ולהתגבר על הקשיים.

על סף ראש השנה ובימי הסליחות שבהם הלב פתוח, אאחל שנזכה לשיר את השיר-תפילה הזה השנה יחד מתוך שמחה, נחת, אחדות וביטחון בארצנו.

ח"כ מירי רגב היא שרת התרבות והספורט

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא:
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:
בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵם, צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם:
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ:
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ:
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

————

שנת הבת נודדת | מורין נהדר

צילום: אורית פניני

צילום: אורית פניני

הפיוט הנפלא "חון תחון" (שלא ידוע מי כתב אותו) הוא אחד המזוהים ביותר עם ראש השנה בקרב עדות המזרח. בפיוט כנסת ישראל מדומה לבת ששנתה נודדת עליה בשל המחשבות על חטאיה ועוונותיה והיא קמה בשחר לשפוך את לבה ותחינותיה לפני הא-ל.

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה הולכת עם סבא שלי, בניהו צדיק, לבית הכנסת הקטן של העדה הפרסית ברמת אשכול בירושלים. הריח של הטליתות וההדסים, ההתרגשות של השנה החדשה שעומדת בפתח, ובמיוחד הצליל המיוחד של הפיוטים נותרו חקוקים בלבי, כש"חון תחון" היה בין הפיוטים שהותירו בי רושם עצום.

אני זוכרת את השמחה של סבא כשישב בבית הכנסת ושר עם חבריו את הפיוטים הללו בצורה הכי פשוטה, תמימה ואמיתית שיש. היום מדברים על מהפכת הפיוטים, אבל עבורם זאת הייתה פשוט דרך חיים שלא צריך לדבר עליה יותר מדי.

לימים, בעקבות הפרויקט המקורי שלי לחידוש והחייאה של הפיוט היהודי-פרסי, בחרתי להלחין מחדש את "חון תחון", הפיוט שמסמל עבורי תמיד את ראש השנה. באופן שקשה לי להסביר, חיברתי לו דווקא לחן אופטימי וסוחף, המנוגד כביכול למילים הנוקבות שבהן מתוארים בני ישראל כמי שעומדים באימה לפני הבורא ביום הדין – זאת מפני שחשתי בנימה מלאת התקווה שיתקבלו הרחמים מהא-ל.

דווקא הפיוט הזה הפך ללהיט הגדול ביותר מתוך אלבום הפיוטים שלי "ישנה בחיק ילדות", זכה להשמעות רבות ברדיו וקיבלתי עליו תגובות רבות ומרגשות. גם בהופעות זהו אחד השירים הפופולריים ביותר. אבל מבחינתי המעגל נסגר באמת בהופעת ההשקה של האלבום בשנה שעברה בזאפה בירושלים כשסבי הגיע לכבד אותי בהופעה. אף עין לא נותרה יבשה בקהל כשהוא נעתר לקריאות לעלות לבמה ושר איתי את "צור משלו אכלנו", שהוא מבצע איתי בדואט באלבום. זאת הייתה עבורי אחת החוויות המרגשות בחיי, ולא יכולתי שלא להיזכר בבית הכנסת הקטן ההוא בירושלים בראש השנה שהיווה השראה לעבודת המחקר שלי בבגרותי, תוך שאני מיישמת את השילוב בין הדורות, בין הישן והחדש, ובעיקר בהמשכיות של המסורת.

בַּת אֲהוּבַת אֵ-ל קָמָה בַּשַּׁחַר
תִּתְלַבֵּן אֹדֶם כִּתְמָהּ כַּצַּחַר
שִׁיר לְךָ מְהַלֶּלֶת
לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר

נָדְדָה שְׁנַת עֵינָהּ גּוֹבֶרֶת
וּלְבַקֵּשׁ עַל עֲוֹנָהּ שׁוֹחֶרֶת
צוֹעֶקֶת עַל חַטָּאתָהּ
שׁוֹפֶכֶת בְּדִמְעָתָהּ עֲתֶרֶת

יוֹשֶׁבֶת בְּרֹב פַּחְדָהּ כִּי חָטְאָה
לוֹבֶשֶׁת סוּת חֲרָדָה לָךְ קוֹרְאָה
עוֹרֶכֶת תְּשׁוּבָתָהּ
אוּלַי מִמְּשׁוּבָתָהּ נִרְפָּאָה

נוֹרָא אַתָּה שַׁוְעָתָהּ הַקְשִׁיבָה
אֶת רִיבָהּ מִצָּרָתָהּ אֵ-ל רִיבָה
נַחֵם נָא אֶת עַם אֶבְיוֹן
גַּם בִּרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן הֵיטִיבָה

חֹן תָּחֹן עַל בָּנֶיךָ לָךְ שָׁבִים
וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ נִצָּבִים
יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ לַדִּין
כִּי עַל כֵּן בָּאוּ נִכְאָבִים

זָכֹר תִּזְכֹּר רַחֲמִים יוֹם הַדִּין
הָפֵר כַּעַס וּזְעָמִים עֵת תָּדִין
לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמֶךָ
הֵמָּה יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין

קָרֵב לִי שְׁנַת גֹּאֵל וּפְדֵנִי
עַל מֵי מְנוּחוֹת הָאֵ-ל תַּנְחֵנִי
וּזְכוֹר לִי זְכוּת אִישׁ תָּם
עַל לִבְּךָ כַּחוֹתָם שִׂימֵנִי

אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמֹר לִי לְמַשָּׂא
רְאֵה צוּרִי גֹּאֲלִי אֵיךְ אֶשָּׂא
לֹא אוּכַל שְׂאֵת עָלַי
אֲבָל רֹעַ מִפְעָלַי, אֵ-ל תִּשָּׂא

מורין נהדר היא זמרת, פייטנית ומלחינה. אלבום הפיוטים שלה, "ישנה בחיק ילדות", יצא לאחרונה

———-

"אל תסתר" בגואה | שלום קרומבי

צילום: אהרל'ה קרומבי

צילום: אהרל'ה קרומבי

אלו היו "הימים הנוראים" הכי פחות שגרתיים שהכרתי, בגואה שבהודו. נחתּי במדינת החוף ההודית יומיים לפני ראש-השנה, כשספר תורה בידי, שם פעמי לכפר הישראלים אנג'ונה לפתוח את שערי בית חב"ד. קבוצה קטנה של ישראלים, חלקם מסורתיים, אחרים דתיים-לשעבר וגם כמה חובשי כיפות, התקבצו בבית חב"ד לימים הנוראים, לתפילות וסעודות חג בצוותא.

בליל יום-כיפור, לאחר שהתפילה הסתיימה והקהל התפזר, נותרנו כמעט שני מניינים, צעירים וצעירות שרובם באו מבתים דתיים ונמצאו בחיפוש של המשך הדרך. מבלי משים הפכה ההתכנסות לערב געגוע ושירי בית אבא, אי-שם בגואה, בלילו של היום המקודש בשנה. יחד התרגשנו מאותם שירי שבת ישנים, ממזמורי התפילה המולחנים שעליהם גדלנו.

ואז פתאום מישהו החל לנגן חרישית בלחן שלא הכרנו. אט-אט הצטרפנו אליו, לומדים את המנגינה, מתחברים אל המילים. "לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש". ואז תחינה, זעקה, "אל תסתר פניך ממני". ומאז מלוות אותי המילים בכל שנה, עם תקיעת השופר הראשונה.

לימים למדתי במאמרי החסידות ודרושי בעל התניא כי במילים האלו מתקפלת כל תנועת הנפש האלולית. לשמר את אותו רצון, את אותה כמיהה שבוערת לקִרבה, לגילוי פנים. עוד לפני שמצאנו והתקרבנו אל המלך, קודם עלינו לרצות את הקרבה, לבקש "אל תסתר" עד שנתאחד עם התחושה. שלושים ימי אלול הם ימי עבודה על הרצון – שארצה להתקרב אל א-לוהים, אל אותו "חלק א-לוה ממעל ממש" שבי. וברגע השיא, עוד לפני שמצאנו, הגענו אל היעד, אל המטרה, כי זו מטרת החיפוש – למצוא את הרצון.

שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי.
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ.
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ.
עֶזְרָתִי הָיִיתָ, אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱ-לֹהֵי יִשְׁעִי.

הרב שלום קרומבי הוא שליח חב"ד בשכונת נחלאות בירושלים ומנהל מרכז "שמיא" למודעות יהודית

————–

כוהנים בחמש בבוקר | דוד לביא

צילום: רעות לביא

צילום: רעות לביא

כל תושב נחלאות שבירושלים יודע – משנכנס אלול ממעטין בשינה. נחילים של סיורי סליחות גוזלים את שלוות השכונה ללא רחם (אבל גם ללא כוונת זדון כמובן), ואני וביתי היינו על צומת רחובות מעניין. מהחלון הימני סיורי הסליחות ומנגד מחוץ לחלון השמאלי – בית כנסת תימני שאת תפילות אלול התחיל בשעה 5 בבוקר, כלומר בערך בשעה שבה התיירים שבו למיטותיהם. תרועת השופרות הציפה את החדר הקטן בתלת ממד והנה תם הלילה ובוקר טוב לכולם.

משום מה, לאורך חודש אלול בבית הכנסת התימני שינו קצת את נוסח ברכת הכוהנים למנגינה אחרת שהייתה תופסת את אוזני במיוחד. וכך במשך חודש ברכת הכוהנים התרוצצה בראשי עד לראש השנה שבו בדרך כלל אני שב לבית ההורים ולמנגינה שעליה גדלתי בתקופה שהטלית הייתה אוהל, כמו שאמר גבריאל בלחסן ז"ל.

לאחרונה אני עובד על מופע חדש שנקרא "להתפלל עם העבריינים", מוזיקה ביידיש וניגונים מהתפילה בעיבודים אלקטרוניים, מופע שמיועד בעיקר לחיי הלילה בירושלים. בשיטוטיי באינטרנט לבחור את הקטעים למופע, נתקלתי לפתע בברכת הכוהנים בגרסה התימנית ופתאום הרגשתי את ראש השנה מתקרב מאוד. ובעיקר נתמלאתי הודיה על החודש האחרון שבו ישנתי נפלא.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

דוד לביא הוא זמר

———–

"אתה נגלית" ביער | רבקה מרים

רבקה-מרים

צילום: דויד ארליך

כשנתבקשתי לבחור פיוט שמתקשר אצלי לימים הנוראים נתקפצו מולי בו ברגע שניים, כשאיני יכולה להכריע ביניהם, ומשום-מה אף לא להפריד ביניהם – ה"אתה נגלית", בניגון של חסידי פוריסוב, החסידות שבחצרה גדל אבא שלי, ו"אסיף" של איתמר פרת שהלחינה נעמי שמר.

את "אתה נגלית" של חסידי פוריסוב אפשר לשמוע מושר בקולו של אחי, יהושע רוכמן, באתר הזמנה לפיוט. השיר "אסיף" מוכר הרבה יותר, ויש לו ביצועים רבים ושונים. מילות הפיוטים נכתבו בהפרש של כאלפיים שנה בארץ ישראל, והם, לכאורה, שונים כל כך – כשהראשון מדבר בָּרבים והשני באישי, כשהראשון מקושר לחוויה מטא-היסטורית כבירה והשני ליומיום שבו ניחוח ארצישראלי כל כך – אבל שני הניגונים גם יחד מחוברים אצלי למילה העברית "נורא" – שמכילה את נורא ההוד ובה בשעה את ה"נורא ואיום".

הימים הנוראים. גם בימי בית הספר נדחיתי משיעורי המתמטיקה ומחישוב חשבונות, והימים הנוראים, בעיניי, אינם ימים של חשבון נפש לפני פנקס פתוח שבו נמנים בטורים נפרדים זכויות וחיובים, אלא ימי חשבון נפש כי בהם אנחנו מיטלטלים עם הכפילות שבחשיבותה של הנפש, זו שמצד אחד היא עצומה עד לאין-שיעור, ומנגד דומה שכמוה כאין וכאפס.

הימים הם נוראים גם מפני שבהם מתנגשים שני העמודים המקבילים, שלכאורה אין אפשרות למפגש ביניהם – עמוד ה"והיה עם שמוע" ומולו עמוד האלוהים העולה מתוך הסערה בספר איוב – כשבתפיסה הראשונה מקבל האדם הטוב שכר והחוטא לוקה על חטאיו, ואילו בתפיסה השנייה אין לנו מושג מי ומה ולמה וכמה, והכול נשגב מאיתנו, ואין להבין דבר.

ואולי עוד משהו על הניגונים שבחרתי ועל הרקע שלהם. חסידות פוריסוב משתלשלת מיהושע-אשר, בנו של היהודי הקדוש, והיא נודעת, בין היתר, בשתיית הקפה של חסידיה, "פורסיסאווע קאווע טרינקערס", שותי הקפה של פוריסוב. את ה"אתה נגלית" נהגו החסידים לשיר בחוץ, ביער, בראש השנה כמו גם בחג השבועות. ואני מוצאת שלעתים, כשאני מהלכת – ולא ביער, אלא סתם כך, ברחוב – באפיסת כוחות הנפש, אני מתחילה לשיר לעצמי בלחישה את ה"אתה נגלית", ומתמלאת בכוחות שחשבתי שאיבדתי ולא ישובו עוד.

והשיר אסיף, שיר מספד, לכאורה, גם הוא מזרים בי כוח. כשהשורות האחרונות שלו – "ואין יותר נדרי ואסרי, רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו עוד יחונן את עפרה בתום תשרי". אבל אני מנסה להסביר את הכוח שיש לשני הפיוטים הללו עליי, וחושבת פתאום – לא, אין לי מה לומר. כוח הניגונים עליי נעוץ דווקא באי יכולתי לדבר עליהם.

אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ                              עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ              ְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵי טֹהַר

גַּם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ חָל מִפָּנֶיךָ                ּבְרִיּוֹת בְּרֵאשִׁית חָרְדוּ מִמֶּךָּ

בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר סִינַי                        לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה וּמִצְוֹת

וַתַּשְׁמִיעֵם אֶת הוֹד קוֹלֶךָ                 וְדִבְּרוֹת קָדְשְׁךָ מִלַּהֲבוֹת אֵשׁ

בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ                     וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפַעְתָּ

רבקה מרים היא משוררת, ציירת וסופרת

———–

בורג קטן במערכת | דניאל זמיר

068

צילום: עידו אז'יק

הפיוט "כחומר ביד היוצר" הוא אחד הפיוטים המיוחדים והמרגשים של ראש השנה.

 הפיוט מדבר על כמה אנחנו קטנים, איך אנחנו כחומר ביד היוצר, כגרזן ביד החרש וכאבן ביד המסתת.

האדם עסוק מאוד בחיי היום יום. עובד קשה למחייתו, דואג למשפחתו ושומר על בריאותו. מרוב התרוצצות אדם יכול לחשוב שיש לו איזו שליטה ממשית על מה שקורה. ואולם האמת היא שאנחנו באמת בורג קטן במערכת. אנחנו קיימים, משפיעים ופועלים בעולם אבל צריך לזכור את הפרספקטיבה של כל העניין. אנחנו בסופו של דבר רק מבצעים את שליחותו של הבורא. גם כשאנחנו משתמשים במיטב הכישורים האינטלקטואליים שלנו, בכל המרץ ובכל הכוח שיש לנו, אנחנו בסך הכול מבצעים את שליחותו של הבורא. בורג קטן במערכת המשומנת היטב של בריאת העולם.

האדמו"ר האמצעי, האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חב"ד, מסביר שכשהאדם נותן משמעות רבה מדי לעצמו והופך את עצמו מכלי למהות הרי הוא חוטא בעבודה זרה בדקות. שכן במקום להאמין בקדוש ברוך הוא נהיה מאמין בעצמו. ולא זו גם זו – כשאדם מייחס משמעות רבה מדי לפרנסה, לדאגות, נכנס בכל ה"שטורעם" אל טרדות הפרנסה, הרי הוא מחבר את מיטב המוחין שלו עם שק של צואה. שכן מה הן טרדות הפרנסה? הן רק מסר מהשם, ברצונו נותן כך וברצונו נותן כך. אז נכון שצריך להשקיע מה שצריך כדי לעשות כלים בגשמיות לשפע האלוהי, אבל צריך לזכור שזה בדיוק מה שזה. שאני רק מכין כלי לשפע האלוהי ולא באמת משפיע על מה וכמה ירד אל תוך הכלי הזה.

 ימי ראש השנה וחודש תשרי בכלל הם הימים שבהם כל חסיד חב"ד משתדל להסתופף בצילו של הרבי, ב-770 שבברוקלין, ניו יורק. המקום מלא עד אפס מקום, אי אפשר לזוז בכלל והתפילה מרגשת ואינטנסיבית במיוחד. החזן נבחר בקפידה ובוחר בקפידה את הניגון שילווה כל פיוט בתפילה. הרעיון הוא שכל החסידים מצטרפים כל אימת שרק אפשר.

את המנגינה המיוחדת לפיוט הזה חיבר החסיד ר' שלום חריטונוב במאה ה-19 באוקראינה. המנגינה המתחננת, ואלס נוגה בשלושה רבעים, מושרת על ידי כל האלפים שנמצאים בבית הכנסת ואי אפשר שלא להזיל דמעה. כולנו, משפחה אחת, מתחננים לה' – רחם עלינו. הרי אנחנו בסך הכול כלי בידיך לעשות בנו מה שתרצה. "לברית הבט", אנחנו מבקשים, "ואל תפן ליצר". אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך עלינו ומבקשים שיזכור את הברית המקודשת בינינו ובינו ושלא יקפיד היכן שלא היינו כל כך בסדר. כי מה אנחנו בסך הכול? – כחומר ביד היוצר.

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר.
כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ, חֶסֶד נוֹצֵר. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת.
כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ, מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ, בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוֹר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ.
כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ, תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

דניאל זמיר הוא זמר ונגן סקסופון. אלבום ההופעות החיות שלו, "חי", יצא לאחרונה

———

שחטאנו לפניך בהקשת מקלדת | מירה מגן

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

תשאלו מה לשפן הקטן ולימים הנוראים?

אז הנה: יותר מפעם, באומרי את תפילת הווידוי של יום הכיפורים, תהיתי על החלק הנכבד והכמעט לא פרופורציונלי שמתייחס לעברות שמבצע אדם בפיו: על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים… בטומאת שפתיים… בדיבור פה… בטיפשות פה… בכחש, בכזב, בלצון… בשיח שפתותינו… ברכילות… אולם ככל שנקפו השנים והשתכללו הטכנולוגיות נוכחתי לדעת שמחברה של תפילת הווידוי ידע היטב את נפש האדם וחולשותיה ולא רק שלא הגזים – אילו חזה עתידות היה רואה להוסיף עליה משהו מעין: "על חטא שחטאנו לפניך בהקשת מקלדת".

יצר לב האדם לא השתנה לפני שחוברה התפילה וגם לא לאחריה. מה כן השתנה? כּרֵי השיח הנרחבים שהועמדו לרשותנו. מה שהושמע פעם בפני קומץ אנשים היום בהינף מקלדת מגיע להמונים. מי יספור ומי יסכור את רבבות המילים שאומר וכותב האדם בימי חלדו. שנים רבות עברו מיום שהגיתי לראשונה את המילים אבא ואמא ושרתי את שירו של השפן הקטן, מאז פיזרתי מילים בעל פה ובכתב כחול אשר על שפת הים, והנה בא שירו המינימליסטי והצנוע של יואל הופמן וחיבר לי ילדות רכה עם בגרות מאוחרת, והציף געגוע אל השפן הקטן והתמים ההוא, אל הימים שבהם נפעמנו מפלאיו של העולם והשתאינו ליופיו, ומילים כה מעטות ופשוטות הספיקו לנו .

ועתה, בחגים הבאים עלינו לטובה, אחרי שאבקש מחילה על שיח שפתותיי, אשוב ואקרא את שירו הצנוע של יואל הופמן, אתחבר לחמלתו על השפן המצונן ואאחל לעצמי את האיפוק, החסכנות, הכבוד שהכותב רוחש למילה ואת חסד הצמצום המצטנע. וכשאכרע תחת נטל התפילות הארוכות ואלפי מילותיהן, ארהיב עוז ובסתר ליבי אייחל שהרועה הנבער ייכנס לפתע לבית הכנסת, ינגן לחן שמימי טהור בחלילו הקטן וייַתֵּר את התפילות ואת המילים כולן. שהרי מעבר לכל הררי המילים וקול ההמון: לך דומייה תהילה.

אנחנו מכירים מילים פשוטות מאוד. למשל: השפן

הקטן שכח לסגור הדלת, הצטנן המסכן וקיבל נזלת.

אין כאן מילה מיותרת ואפשר לראות הכול. את

הדלת, את משב הרוח, את השפן הקטן במיטה,

את אפו האדום. לא יותר מכפי שצריך ולא פחות,

הלוואי שיכולנו לכתוב כך.

אולי אנחנו צריכים כמו השפן הקטן, לשכוח לסגור

את הדלת, להצטנן ולאבד את הקול.

(יואל הופמן, "מצבי רוח")

ספרה של מירה מגן "אחותו של הנגר" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן

——–

להמשיך להאמין, להמשיך לעשות | רחל עזריה

rachel_azarya1_sec

צילום: יח"צ

"בשנה הבאה" הוא שיר במקצב שמח שמחפה על עצב עמוק. עצב על השנה שחלפה שלא הייתה שמחה ועל תקווה גדולה לשנה טובה יותר. אהוד מנור כתב את מילות השיר לאחר שאחיו הצעיר יהודה נהרג בתעלת סואץ. הוא מייחל לחדשות טובות, לכך שהעיתונים הישנים עם החדשות הרעות ייעלמו אל האופק, שהאנפה הלבנה תפרוש כנפיה, שיישמעו קולות של ילדים משחקים תופסת ושיהיו פירות טובים ומבשילים. הכותב מתאמץ מאוד לשכנע אותנו כמה טוב יהיה בשנה הבאה, בניגוד לשנה הנוכחית. בעיניי זהו הדהוד או גרסה ישראלית לתפילה היהודית הנאמרת בראש השנה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

התפיסה שלפיה העתיד יהיה טוב יותר טבועה עמוק ביהדות. הנחת העבודה שלנו כעם היא ש"כל עוד הנר דולק אפשר לתקן", ובגרסה הישראלית: "ותאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן", הנחה זו הוטמעה בתפיסת העולם הישראלית, היא ליוותה אותנו לאורך אלפיים שנות גלות והייתה משמעותית בשנות הקמת המדינה והחשיבה החלוצית. ידענו שיש בשביל מה להתאמץ. שהעתיד יהיה טוב יותר –  שנבנה כאן מדינה וחברת מופת. לתחושה הזאת יש כוח גדול מאוד, כוח שמוביל לשינוי ולעשייה.

בשנים האחרונות נדמה שאיבדנו את רוח החלוציות. החברה הישראלית הפכה צינית ואנחנו לא באמת מאמינים שהעתיד יכול להיות טוב יותר. אנו לא מאמינים שנצליח ליצור חברה טובה יותר.
זהו אובדן גדול של מקור כוח משמעותי, וחבל. אנחנו חייבים להמשיך להאמין ויותר מכך- לעשות. 
לכן גם השנה אומַר בקול גדול: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה – עוד תראו כמה טוב יהיה בשנה הבאה. ולא רק כי אנחנו מאמינים שזה יקרה, אלא כי הנר עוד דולק, ואנחנו נתקן גם את מה שקלקלנו. וככל שנירתם כולם לתיקון החברתי הגדול כך נוכל לשיר בלב שלם: עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה.

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֵׁב עָל הַמִּרְפֶּסֶת
וְנִסְפֹּר צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת.
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

עֲנָבִים אֲדֻמִּים יַבְשִׁילוּ עַד הָעֵרֶב
וְיֻגְּשׁוּ צוֹנְנִים לַשֻּׁלְחָן.
וְרוּחוֹת רְדוּמִים יִשְּׂאוּ אֶל אִם הַדֶּרֶךְ
עִתּוֹנִים יְשָׁנִים וְעָנָן.

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נִפְרֹשׂ כַּפּוֹת יָדַיִם
מוּל הָאוֹר הַנִּגָּר הַלָּבָן
אֲנָפָה לְבָנָה תִּפְרֹשׂ בָּאוֹר כְּנָפַיִם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח בְּתוֹכָן.

 (מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש)

רחל עזריה היא ח"כ מטעם סיעת "כולנו"

——-

פחד בגיל תשע  | מלכה פיוטרקובסקי

קרדיט: ויקיפדיה העברית

קרדיט: ויקיפדיה העברית

מדי שנה, בימי אלול, בסיימי את תפילת שחרית במילות המזמור "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא", שוב ושוב אני נזכרת בימים רחוקים, שבהם אף שה' היה (ועודנו) מָעוֹז חַיַּי, לא שאלתי "מִמִּי אֶפְחָד". פחדתי. מאוד פחדתי.

יום כיפור – ראשית שנת תשל"ד, כולנו בבית הכנסת : הוריי ז"ל, ארבע אחיותיי ואני – ילדה בת 9, השוהה עם שאר הילדים מחוץ להיכל, כאשר לפתע מפלחת אזעקה חזקה, מרעידת לב, את האוויר.

הגברים רצים בבהילות, תוך "הסבר" מהיר לנשותיהם: "החלה מלחמה, תכף יגיעו לאסוף אותי". והנשים – עיניהן קרועות לרווחה, זועקות את שמותינו, מתחננות לאוספנו. אבל, אנו – הילדים, נאלמים. הרגליים מסרבות לזוז, הפחד משתק. בתום ריצה מבוהלת, במקלט, אמא מרגיעה, מלטפת, מעודדת, ונעמדת בפינה להשלים תפילתה.

בעיצומו של חג הסוכות, עת יצאנו מהמקלט בפעם הראשונה, אמא מדליקה את הרדיו, עם הכניסה לביתנו, ובוקעים ממנו צלילים נוגים, מרגשים, מרטיטים : "עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כבד, כל שנבקש לו יהי…".

אמא, ניצולת שואה, פורצת בבכי תמרורים, כאילו כל המתח, האימה והדאגה שאגרה בתוכה בימי המלחמה הראשונים מצאו את נתיבם אל מחוץ ללבה.

כך, בכל שנה, בתחינתי לקב"ה "שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי", אני נזכרת בתפילתה-בכייה-שירתה של אמא, ה"מלווה" את נגינת הרדיו בתחנוניה: "אם המבשר ניצב בדלת, תן מילה טובה בפיו, כל שנבקש לו יהי…".

אמא התמודדה עם אתגרי חייה, תוך קיום טבעי של הצו: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'". כך, מתוך עוצמת אמונתה, היא זכתה ב"ה גם "לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים".

כמי שמשתדלת להלך בדרכה – בערב השנה החדשה אני מתפללת ומבקשת, מתוך תקווה מתחדשת: "תן שלווה ותן גם כוח, לכל אלה שנאהב, כל שנבקש לו יהי".

עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק

מוּל עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

וְאִם בַּחַלּוֹנוֹת הָעֶרֶב

אוֹר נֵרוֹת הַחַג רוֹעֵד

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

אִם הַמְבַשֵּׂר נִצָּב בַּדֶּלֶת

תֵּן מִלָּה טוֹבָה בְּפִיו

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

אִם נַפְשְׁךָ לָמוּת שׁוֹאֶלֶת

מִפְּרִיחָה וּמֵאָסִיף

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

מַה קוֹל עֲנוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ

קוֹל שׁוֹפָר וְקוֹל תֻּפִּים

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

לוּ תִּשְׁמַע בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה

גַּם תְּפִלָּה אַחַת מִפִּי

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

בְּתוֹךְ שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת

בַּיִת קָט עִם גַּג אָדֹם

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

זֶה סוֹף הַקַּיִץ סוֹף הַדֶּרֶךְ

תֵּן לָהֶם לָשׁוּב הֲלוֹם

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

 (נעמי שמר)

מלכה פיוטרקובסקי היא אשת הלכה הלומדת ומלמדת גמרא והלכה במסגרות שונות

—-

בן אדם פרץ את הסכר | שי צברי

שי+צברי+קרדיט+גאיה+ס.+טרטל

צילום: גאיה ס. טרטל

בכל אלול אני נזכר בשנתיים הנוראיות שביליתי בתיכון הדתי ההוא. זה היה מזמן. מעל 25 שנים עברו מאז ואני עדיין זוכר. עם השנים דהו הכעס והזיכרונות הרעים – המורה שהתנכל לי, הקשיים בלימודים, העצבות – ואת מקומם תפסה האהבה לפיוטי הסליחות בנוסח המזרח שלמדתי לשיר שם, במקום ההוא שכל כך שנאתי. "י-ה שמע אביוניך", "שבט יהודה בדוחק ובצער", "אל מלך", "אדון הסליחות" – עם המנגינות המפותלות והמילים הכנות והחזקות.

כשאני מביט לאחור, אני יודע שהן הצילו אותי, שם בתוך התוהו שהיה בנפש הנער המתבגר, שלא הבין את החוקים והכללים המוזרים באותו מקום (ולפעמים, אם אודה על האמת, פשוט לא קיבל אותם).

זה היה "בן אדם, מה לך נרדם" שפרץ את הסכר. המשפט הזה שהוא כל כך ישיר פשוט הכה בי, כמו חבר שבא ואומר לך את האמת שאתה צריך לשמוע ישר בפנים, והוא חוזר כל שנה להזכיר לי גם אם שכחתי שאני צריך להתעורר – לבחון את החיים שלי ולבדוק אותם או ליתר דיוק לבדוק איפה נרדמתי – מה בחיים שלי אני עושה על הדרך, את מי בחיים שלי אני מקבל כמובן מאליו, על מה ולמי שכחתי להודות או לברך. לא תמיד הצלחתי, לא תמיד היו לי הכוח והכנות לבדוק באמת, לא תמיד ידעתי להגיד מה הם המקומות האלה (בכל זאת, "בן אדם"), אבל כשהמנגינה הזאת מתחילה להתנגן לי בראש בתחילת אלול, אני נזכר בשנתיים ההן ויודע שהגיע הזמן לפקוח עיניים.

בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם                    קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים

שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה     מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים

רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר                  בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים

וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה                      לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע             בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים

אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי                    יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים

לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה               וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

עֲמֹד כְּגֶבֶר וְהִתְגַּבֵּר                       לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאִים

יָהּ אֵל דְּרֹשׁ בְּכֹבֶד רֹאשׁ                 לְכַפֵּר עַל פְּשָׁעִים

כִּי לְעוֹלָם לֹא נֶעְלָם                      מִמֶּנּוּ נִפְלָאִים

וְכָל מַאֲמָר אֲשֶׁר יֵאָמַר                  לְפָנָיו הֵם נִקְרָאִים

הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ    כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים

לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה               וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

שי צברי הוא מוזיקאי וזמר. אלבומו "שחרית" יצא לאחרונה

———-

ֿישן בפנים של ער | צבי יחזקאלי

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

הניגון שמתנגן לי כבר מתחילת חודש אלול קשור קודם כול להבנה של ראש השנה. פעם, כשלא ידעתי כמעט כלום על חגי ישראל, ראש השנה היה נראה כחג נחמד, קליל, שפותח שנה באנרגיה טובה – ואילו יום הכיפורים היה נראה כבד, קשה ומלא בדין. אבל בשנים הראשונות שלי כיהודי כשר ואמיתי הבנתי שבעצם זה הפוך.

ראש השנה הוא הכבד ויום הכיפורים בעצם דומה יותר לפורים, שכן אז נחתם הכול והנה הגעת לקו הסיום. ככה זה, הכול מתהפך ומשתנה כשאתה מבין שהסיפור בחיים הוא לא בחוץ אלא פנימה .שזה לא אתה אלא המלך, ולכן הניגון שמלווה אותי בכל אלול עד ליום ראש השנה, שעל פי רוב עובר הרבה פחות כבד מאז שאני נוסע לאומן, הניגון הזה הוא "בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים".

הניגון הזה שפותח את הסליחות (ולכן צריך לקום מוקדם כדי להתחבר אליו) לא בכדי ממוקם בהתחלה. פתאום אחרי שנה של מאמץ אתה מבין שבעצם ישנת. נרדמת. רק לא ידעת על זה. לא שמת לב שאת כל הטעויות שלך עשית תוך כדי שינה וזו המציאות שהפיוט הזה מציג לך. אחי, לא נעים להגיד לך, אתה ישן. לא שם לב. לא מרגיש. לא קולט. במקום להתנגד אני מקבל את זה. וואלה יש מצב שלמרות שניסיתי להיות עובד השם טוב, אבא ובעל טוב ועיתונאי טוב, בעצם יכול להיות שישנתי.

השינה הזו היא לאו דווקא עם שמיכה וכרית במיטה – היא יכולה להיות תוך כדי דפדוף באייפון או בעוד ארוחה שהשכיחה ממני את הכאב. יש כאלה הרבה במשך היום וגם בסופו, כשבאים הביתה ואז האישה והילדים רוצים את הלב שלך ואתה… מעדיף לישון עם פנים של ער. זה כל עניין הסליחות. אם תבין שאתה ישן אז תתעורר. ובאלול יש מספיק דחיפות להגיד לך – אין זמן.

כנס להתרחץ, להוריד את הלכלוך. תתארגן, המלך מחכה לך, אז תסיר את קרומי השינה ותבקש ממנו להישאר ער.

זו הסיבה שהצלחתי לקום לסליחות. התחלתי להבין שאני רדום וזה הזמן להתעורר. בן אדם, אומר הניגון שעל גבול הסלנג, מה לך נרדם? לא מתאים לך, אתה בנוי להיות ער. קום! תהיה מי שאתה באמת. מוצלח, מוכשר וערני, חד ורגיש. הרי כך בראו אותך. ולך יש תכונות שאין לאף אחד. העולם מחכה לך, השם ממתין לך, ואתה? אתה נרדם.

קום זה השלב הראשון. תתנער ממה שהיה ותתחיל מחדש. קפיצה למקווה (עדיף קר) ואתה כבר בשלב של להבין שנרדמת. זה לא מאוחר להתעורר. השם חיכה לך עד היום והכול בסדר. אבל זה הזמן. המלך בשדות, ילדינו בשדות, נשותינו בשדות והלב של כל אחד גם שם. בואו נצא לשם, נדבר איתם ונקשיב. נשפוך שיחה. ישנו מספיק. אין מה להתייאש. ככה זה – ישנים וקמים.

צבי יחזקאלי הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 10

————

מתגנב ל"ונתנה תוקף" | אמיר גוטפרוינד

צילום: מוטי קיקיון

צילום: מוטי קיקיון

הייתי בן עשר כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. אבי נפצע במלחמה הזו, ועל כן התרשמותי הראשונית ממנה הייתה מאוד מצומצמת ואישית. המלחמה הסתיימה, החיים נמשכו, אבל אט אט ניכרו בכל מקום השפעות ההלם והאסון (כן, אסון) של המלחמה.

לא רק מחיר הדמים הנורא, והתחושה שהיינו קרובים לחורבן אלמלא גבורת החיילים והמזל הטוב. אנשים חיפשו את השיבה לימים שבטרם המלחמה, לתקופה שבה סברו כולם כי "מנהיגינו יודעים מה הם עושים", "מדינת ישראל תתקיים לעולמי עולמים" ועוד. הכול נסדק, אפילו נופץ, וכל הניסיונות להמשיך הלאה ולהניח לזמן לאחות את השבר לא צלחו אלא ליצירת דבר מה חדש, שלעולם לא יהיה בו כל מה שהתקיים כל כך בקלות בשנות ילדותי.

את העיתוי לפרוץ המלחמה בחרו דווקא מנהיגי ערב. יום הכיפורים. היום החשוב ביותר ליהודי המאמין. ויום שנחווה בזמנים ההם בהתנכרות וריחוק על ידי רבים מהישראלים המודרניים, ובפרט (בהכללה גסה) על ידי ה"קיבוצניקים". ואז חיבר יאיר רוזנבלום לחן חדש לפיוט העתיק והמיוחד, "ונתנה תוקף", כחיבור בין משמעויותיו הנושנות ובין גורל קיבוץ בית השיטה, שאיבד במלחמה ההיא אחד עשר מבניו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הקשבתי לפיוט בביצועו של חנוך אלבלק. איך אפשר לתאר במילים את שהרגשתי? כל מה שחוויתי באופן עמום בילדותי, שיחות המבוגרים, ההתנהגות של חלק מהם, הניסיון למצוא תשובות וכיוונים חדשים שייתנו מזור לנפשם של הלוחמים ושל מי ששהה בעורף, למוד מלחמות קודמות והיסטוריה יהודית עתיקה – כל מה שהיה עקיף ועמום ובלתי ברור בשנות התבגרותי לפתע הסעיר את נפשי, לפתע היה כה ברור ומכאיב. ובאופן מוזר – גם אופטימי ומחזק. כאילו הצליח יאיר רוזנבלום לחבור אל הפייטן הקדום ולחבר בנפש שלי באופן חד פעמי את הגורל האנושי ואת הגורל היהודי עם הגורל הישראלי.

לבית הכנסת אני מתגנב לפעמים בימים הנוראים, אתאיסט שכמוני, להקשיב ל"ונתנה תוקף", בביצועים מקומיים, פשוטים ומרשימים הרבה פחות מאלה של חנוך אלבלק. ומתרגש עד בלי די.

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם. כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם. וּבוֹ תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ. וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ. וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת. אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד. וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ. וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע. וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע. וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן. וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן. וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין. לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין. כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין. וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.

ספרו של אמיר גוטפרוינד "אגדת ברונו ואדלה" ראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן

————

החיים שנאספו | יעל משאלי

11999890_756150301181170_56614615_nאסיף. מעשים. מילים. אותות. ברכה. נדרי ואסרי. תשרי.

כל זה, בלחן נוגה והבטחה אופטימית לסיום, נספג אל תוך פס הקול של אלול-תשרי שלנו ואף נכתב באותיות מוכספות על בריסטול תכול כדי להיתלות בסוכה ולהיות מושר בה כזמירת חג כבר לפני שנים רבות מאוד.

ככה זה שירים ופיוטים. בלחן הנכון נשיר אותם גם אם לא כל המילים וצירופיהן ברורים לנו. גם אם פה ושם ההקשר חורק או צורם. שרים. נשענים על המוכר.

עד שנולד הצורך וגובר על האוטומט, ומחפשים פשר ומשמעות לשכבות הסמויות הרוחשות בתוך ומתחת, מבקשים למצוא עוד חיבור להילפת בו. מעבר. רמזים.

ככה אני בשנתיים האחרונות. מחפשת רמזים וחיבורים ושיחה עם אחי שנחטף לישיבה של מעלה. אחי, ששירי ימים נוראים (ושירה בכלל) היו חלק מהחיבור, מהשיחה המשפחתית התוססת והשמחה שלנו. שהיה שליח ציבור בתפילות ראש-השנה ויום-כיפור שבקעו רקיעים ורגשו ונגעו. ועוררו ומעוררים געגוע וכמיהה לעוד תפילות כאלה.

רמזי אסיף. מצאתי. גוגל.

והנה, אמנם מרבים לשיר ולשמוע אותו בתקופה זו של השנה, אך ההקשר מטעה. לא מדובר בפשט שיר "עונתי". האסיף הוא של חיים שנאספו. במקרה בערב סוכות. ובעצם ימי האבל, אח כתב על אחותו, שנהרגה בתאונת דרכים.

בום!

כל-כך ביטוי לדברים שגם אני מרגישה. הצורך לאסוף. לא לאבד דבר. הברכה, הטרם עת, התשרי של יום ההולדת שלו, החשוון של פטירתו. והספיח שנכתב אחרי שלושים שנה. מדויק להכאיב.

לזכרו של אחי – ש"י תובל. ו' בתשרי תשכ"ו – כ"ה בחשוון תשע"ד

ספיח

אֱסֹף אֶת הַמַּעֲשִׂים
אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה כָּבֵד משאת.

אֱסֹף אֶת הַפְּרִיחָה
אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.

אֱסֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפֹרָה מִתַּחַת לַשְּׁלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.

וְאֵין יוֹתֵר גִּבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתּוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ בְּתֹם תִּשְׁרֵי

 אֱסֹף אֶת הַנִּגּוּן אֲשֶׁר נֻגַּן כְּנִגּוּנִי
אֱסֹף אוֹרוֹ שֶׁל יוֹם שֶׁהֶעֱרִיב
אֵין לְדַבֵּר אֶל הַמֵּתִים בְּגוּף שֵׁנִי
אֵין לְדַמּוֹת אוֹתָם כְּמִי שֶׁעוֹד מַקְשִׁיב

אַךְ תֵּן רְשׁוּת דִּבּוּר לְרוּחַ סְתָו
לָשִׁיר שִׁירוֹ בְּתוֹךְ עֶדְרֵי רָקִיעַ
אֶל הַשְּׁלָפִים לָשֵׂאת אֶת אִמְרוֹתָיו
וּדְבַר מָטָר לָאֹפֶק לְהַשְׁמִיעַ

וְאִם תּוּכַל, אֱסֹף אֶת הַמִּלִּים
שֶׁאֵין לָהֶן לִפְנֵי וְאַחֲרֵי
כִּי הֵן, בְּבוֹא אָבִיב, תִּהְיֶינָה שִׁבּוֹלִים
שֶׁנִּזְרְעוּ בְּדֶמַע שֶׁל תִּשְׁרֵי.

מילים: איתמר פרת. לחן: נעמי שמר

יעל משאלי היא סופרת

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ז אלול, 11.9.2015

פורסם ב-12 בספטמבר 2015,ב-גיליון ניצבים (ר"ה) תשע"ה - 944. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: