הרב מאיר יהודה גץ גדל בתוניס, נאבק בנאצים, למד לימודי רבנות ובמקביל עריכת דין בסורבון ונלחם במלחמת ששת הימים לצד בנו שנפל בקרב. סיפור חייו של רב הכותל שחיפש אחר כלי המקדש האבודים, הקים את ישיבת המקובלים מחורבנה ושם בראש מעייניו את ההשקעה בקשר הזוגי

 לאחר פטירת הרב מאיר יהודה גץ מצאה משפחתו פתק קטן שהחזיק בקביעות בארנק. כותרת הפתק, הכתוב בכתב ידו באותיות קטנות וצפופות, היא "החלטות ליישום בס"ד", והוא מכיל ארבע–עשרה משימות שהיו לנגד עיניו יום יום. לצד החלטות כמו "להיות בכל עת בבחינת שיוויתי ה' לנגדי תמיד", "להיות בשמחה תמידית פנימית וחיצונית" ו"לדון תמיד לכף זכות", מופיעים גם הכללים "לכבד את רעייתי במאוד מאוד", "לצמצם בשיחות טלפוניות ולקצרן", "לצמצם את האכילה" ו"להקפיד, לעתים מזומנות, על נשימות עמוקות". תמהיל מרשים של בקשות רוחניות לצד פיזיות.

יפתח גץ, נכדו של הרב גץ, מספר לי שכל אחד מבני המשפחה לקח על עצמו להשתדל וליישם כלל מתוך הרשימה. הוא, לדוגמה, מנסה ליישם את הכלל השלישי – לא להגיד שום מילה רעה על שום אדם. "הצ'ק ליסט הזה לא יוצא לי מהכיס", הוא אומר, "ואפשר ללמוד ממנו המון על סבא. הנה, בכלל השביעי מוזכרת העזרה לאחר. אחרי שסבא נפטר פתחנו את פנקס הצ'קים שלו וראינו רשימה ארוכה של הלוואות שנתן. כמעט אף אחת מהן לא חזרה לכיסו. באחד מימי השבעה נכנס השומר הערבי של חניון הרובע, ישב פה בבית כמה דקות ויצא. לא הבנו מה הוא עושה כאן. לאחר מכן ראינו בפנקס שהוא קיבל מסבא סכום כסף לעזרה. לאלו שתהו איך הוא נותן כסף לקבצן ערבי בשוק, למרות שערבים הם אלו שהרגו את בנו במלחמת ששת הימים, ענה שחביב אדם שנברא בצלם. כשרואים אדם במצוקה, צריך לעזור לו.

"הכלל התשיעי הוא להקפיד על התעמלות יום יום. סבא היה אדם בריא וחזק. בחדר שלו היו אופני כושר, והיה לו גם מכשיר קפיצים לכף היד שבו היה מתאמן בזמן שהיה מעביר שיעורים, כדי לחזק את שרירי הזרוע. אני זוכר שלאחר שהוא נפטר נכנסתי לחדרו, וראיתי על השולחן את המכשיר הזה, מיותם. וכמה נכון הוא הכלל הראשון – סבא באמת היה בכל עת בבחינת שיוויתי ה' לנגדי תמיד. זה היה קנה המידה היחיד שלו. אם לדוגמה תורם היה מגיע לישיבה וסבא היה מרגיש שהכסף מגיע ממקום לא ישר, הוא היה מנתק איתו מגע תכף ומיד".

האמין‭ ‬שמציאת‭ ‬כלי‭ ‬המקדש‭ ‬האבודים‭ ‬תביא‭ ‬לביאת‭ ‬המשיח‭. ‬הרב‭ ‬גץ‭ ‬מתפלל‭ ‬בחמת‭ ‬גדר‭, ‬1990
הצילומים‭ ‬בכתבה‭ ‬באדיבות‭ ‬הספר‭ ‬
‭"‬רב‭ ‬הכותל‭" ‬והמשפחה

לילה ראשון בעיר ציון

יפתח מפליג בזיכרונות ומספר לי על אב וסב אוהב ודומיננטי, אדם ישר, אהוב ורב גוני. אנו נמצאים בבית הרב גץ ברובע היהודי, סמוך לבית–כנסת החורבה ולישיבת המקובלים בית אל, הישיבה שהרב גץ עמד בראשה למעלה משני עשורים. עם שנת העשרים לפטירת הרב, הקימה משפחתו את עמותת בית הרב גץ, שנפתח למבקרים ומועברים בו סיורים בעקבות סיפור חייו של הרב. מלבד סיור בבית מפעילה העמותה עוד שבעה סוגי סיורים, ביניהם סיור סליחות, סיור במנהרות הכותל וסיורים תיאטרליים לאור דמותו. יפתח, בן 34, הוא מורה דרך ומדריך שעובד כאחראי תחום התוכן בקרן מורשת הכותל המערבי, ומנהל את עמותת בית הרב גץ.

"הכתובת הדהויה מעל דלת הכניסה למבנה", הוא מסביר, "מלמדת שהבית נבנה ב–1860 ושימש תלמוד תורה של הקהילה הספרדית בירושלים, שבו למדו, בשטח לא גדול בכלל, כ–300 תלמידים. בתוך הבית מופיעות כתובות כאלו מעל כל כניסה לחדר, ומעידות על המקימים והתורמים לבנייה. כשסבא שלי הגיע לכאן ב–1971, הכתובות היו מכוסות בטיח כחול. כשהמשפחה החלה לשפץ את המבנה, הכתובות האלו, מלפני למעלה מ–150 שנה, התגלו, וסבא התרגש מאוד שהוא זכה לחזור ולהתגורר במקום ששימש תלמוד תורה. ביומן הכותל הוא מתעד את הלילה שבו הגיע לכאן לראשונה, וכך הוא כותב:

יום ד', ח' בשבט תשל"א (3 בפברואר 71')
2:30 – הנני מודה ומשבח לה' יתברך על אשר זיכני להיכנס לדירתי בעיר העתיקה מחמד נפשנו. אשריי, שחלום ומשאת נפש מילדות ממש התגשם. הלילה לנתי עם כל משפחתי את הלילה הראשון בעיר ציון. יהי רצון ושכינת עוזנו תיכנס להיכלה בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן.

"זה קלאסי לסבא", אומר יפתח. "כל דבר שהוא חווה הוא מקשר מיד לשכינה, לגאולה ולבית המקדש".

יומן הכותל הוא היומן האישי של הרב גץ, שבו תיעד בכתב ידו את הנעשה בכותל משבוע לאחר מינויו לתפקיד רב הכותל, בחודש תמוז תשכ"ח, ועד היום שבו לקה בלבו, שלושה ימים לפני פטירתו בכ"ג באלול תשנ"ה. כמעט שלושים שנים של כתיבה יומיומית, סיזיפית כמעט, מפורטת לפי תאריכים ושעות (לעתים קרובות הוא כתב ממש בכל שעתיים), שבה מתאר הרב את צינור הביוב שהתפוצץ בכותל, את החשמל שקפץ, את האירוע הביטחוני, את התפילות והכנסים, את ביקור הנשיא וראש הממשלה, וגם משתף בדברים אישיים. תריסר הכרכים של היומן, בכל אחד מהם כ–300 עמודים, מהווים מסמך היסטורי ורוחני מרגש. "הפרויקט המרכזי של העמותה בשנים הקרובות הוא להוציא את כרכי היומנים לאור", אומר יפתח, "כדי שהציבור כולו יוכל להתרשם וללמוד מן הדמות של סבא ומהנעשה בכותל ובמקומות הקדושים בשנים הגורליות ההן".

למה הרב כתב את כל היומנים האלו?

"הוא היה אדם מאוד מסודר, מאוד תיעודי. הכול היה מתויק אצלו – תעודת השחרור מצה"ל, מכתבים, תעודת פטירה, כתובה. היומנים הם סוג של ארכיון לשימוש אישי. הוא כתב לעצמו, לא בשביל אנשים אחרים. תראי מה הוא כתב על כך:

יום ד', ט' בטבת תשל"א (6 בינואר 71')
12:00 – הביאו לתשומת לבי קטעים מיומנים שלי (זה והקודם) אשר נלקטו ע"י הרב מ. הכהן שליט"א לצורך פרסום על העניינים בכותל שיצאו לאור בחוברת קטנה. אכן, לא תיארתי לי שיומן זה יעניין מישהו פרט אותי אישית.

יש קטעים ביומנים שלא הייתם רוצים שיפורסמו?

"לא, סבא היה זהיר במילותיו. הוא ניסה כמה שפחות לפגוע ולשתף את עצמו במחלוקות. ובכל זאת, במקום עוצמתי כמו הכותל מתעוררות מחלוקות. למשל התעוררו ויכוחים עם הארכיאולוגים. בשבילו הארכיאולוגיה הייתה כלי כדי לחשוף ולמצוא עוד ממטמונות הר הבית, ולא מטרה בפני עצמה. הוא רצה להפוך את הכותל לקונצנזוס, למקום יציב ואחיד לכולם, ונלחם בשיניים כדי שאף מגזר לא ימשוך את הכותל אליו".

הרב התבטא בחריפות גם נגד נשות הכותל. הוא טען שמה הן עושות הוא פרובוקציה זולה. הדברים הגיעו עד עתירה לבג"ץ.

"הוא בהחלט נלחם בהן, וגם בחרדים ובביטניקים וברפורמים ובטקסי הגדנ"ע ועוד. בכל מי שניסה לשייך את הכותל אליו אישית. סבא ניסה בכל כוחו לשמור על צביון אחיד לכותל. הוא גם שילם מחיר על כך והיה חשוף להתקפות רבות".

‭"‬סבא‭ ‬היה‭ ‬מאוד‭ ‬אבהי‭, ‬חילק‭ ‬דמי‭ ‬כיס‭ ‬ונשיקות‭ ‬וקרא‭ ‬לנו‭ '‬בובהל‭'‬ה‭'". ‬יפתח‭ ‬גץ‭ ‬בבית‭ ‬סבו
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

נדר לעלות לארץ

הרב מאיר יהודה גץ נולד בט"ו באב 1924 בעיר מנזל בצפון תוניס, למשפחה עובדת אדמה, מגדלת זיתים ומייצרת שמן. מגיל צעיר הוא התבלט כדמות כריזמטית ומוכשרת. יפתח מספר לי סיפור שמעיד על אישיותו הטוטלית והלא מתפשרת: "באחד הימים סבא הבחין שאחד מחבריו נעדר מבית הספר. יום לאחר מכן הוא ראה אותו ברחוב, ושאל מדוע לא הגיע ללימודים. ענה לו החבר – בכל פעם שאני מרים את האצבע כדי לענות על שאלה, המורה אומר לי בצרפתית 'יהודי מלוכלך'. אמר לו סבא – תחזור מחר לבית הספר, ואם המורה יעז לקרוא לך כך שוב, שפוך עליו את הדיו שעל השולחן וּברח. אני אחכה לך בחוץ. וכך קרה. רצו שניהם למשרדי הקהילה היהודית, ראש הקהילה הלך איתם לקונסול הצרפתי, ועוד באותו יום המורה פוטר מבית הספר. סבא אמר לחבר – לעולם אל תתבייש בעם שלך, אפילו אם זה מגיע לכדי מסירות נפש".

אמר ועשה. בנובמבר 1942 הגיעו הגרמנים לצפון אפריקה, והחלו לקחת יהודים לעבודות כפייה. גם את הרב גץ ואת אחיו הגדול לקחו. "באחד הימים הנאצים שפכו את שיירי האוכל שלהם על הרצפה ונהנו לראות את היהודים עטים על האוכל", מספר יפתח. "סבא לא נגע בזה. אחד מהנאצים כיוון את האקדח לראשו ואמר – או שתאכל או שכאן תמצא את יום מותך. סבא עצם את עיניו, אמר שמע ישראל, אך לא שמע ירייה. כשפקח את העיניים ראה את הנאצי נוצר את נשקו ואומר – חבל שאתה שייך לעם היהודי. עִם כזו גאווה ומסירות נפש היית צריך להיות שייך לגזע הארי, אלינו. ועזב אותו.

"כשבוע לאחר מכן מגיעים מטוסים בריטיים ומפציצים את הנמל שבו נמצאים הגרמנים. סבא שלי מנצל את הרעש והמהומה, תופס מעדר, מכה את השומר הגרמני בראשו ובורח. הוא פוגש חיילים איטלקים, מדבר איתם איטלקית ומתחבב עליהם. הם נותנים לו מדים ובקבוק יין, וכך מבריחים אותו אל מחוץ למחנה. הוא מתחיל במסע חזרה לעיר הולדתו. באותו לילה הירח זרח במלואו, וסבא נזכר שזהו ליל ט"ו בשבט. ואם כאן ט"ו בשבט, גם בארץ ישראל ט"ו בשבט. באותו רגע הוא נדר נדר לעלות לארץ ישראל, והחג הזה הפך עבורו למיוחד ומכונן. עד יומו האחרון הוא חגג את ט"ו בשבט בסעודת הודיה גדולה, עם הפירות היקרים והנדירים ביותר שהיה אפשר למצוא, ועם שירים ודיבורים עד השעות הקטנות של הלילה".

אך עבר עוד זמן עד שהרב גץ עלה לארץ. בגיל 19 הוא התחתן עם אסתר, ולאחר מכן סיים לימודי רבנות וגם לימודי עריכת דין באוניברסיטת סורבון, ובין לבין למד שבע שפות על בוריין. בגיל 24 התמנה לרב באחת הקהילות בתוניס, כשהוא מתפקד כרב, שוחט ומוהל, וגם כנוטריון היכול לחתן את חברי הקהילה לפי החוק הצרפתי. "באותה תקופה מתחילה הלאומנות הערבית, וסבא מבין שהוא צריך לאמן את חברי הקהילה בנשק", מספר יפתח. "בעזרת תנועת הפועל המזרחי הם מתחילים להתאמן בלילות. מאוחר יותר הוא מתבקש על–ידי הסוכנות היהודית לנהל מוסד לילדים ולהכין אותם לעלייה לארץ, במסגרת עליית הנוער. ב–1949, כשבארץ מתחוללת מלחמת העצמאות, סבא ומשפחתו עולים יחד עם כ–50 חניכים לארץ ישראל, ומגיעים למעברה סמוכה לחיפה. סבא עבד שם כפועל פשוט, והיה מאושר מכך".

מאוחר יותר קיבל הרב גץ הצעה לשמש רב במושב כרם בן זימרה שבגליל העליון, ובמקביל התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים והפך למפקד סוללת מרגמות 120. בכרם בן זימרה הוא מתפקד כרב ומוהל, וגם מקים ומנהל את בית הספר במקום. בסרט "איש האמונה", שהפיק אדיר זיק לאור דמותו של הרב, מספרת אחת המורות שהרב גץ היה "סמכותי ואבהי", בתו ברוריה נזכרת שאסף ניירות מרצפת בית הספר, ואחד התושבים מספר – "אם הייתה בעיה בשלוש בלילה, הלכתי אליו לבית כדי להעיר אותו – 'אדון הרב גץ, יש בעיה, מה עושים?'".

במלחמת ששת הימים מגויסים הרב ובנו, אבנר, ויחד הם לומדים את דיני המלחמה של הרמב"ם. אבנר לוחם עם חטיבת הצנחנים שנשלחת לשחרר את ירושלים, ובדרך לכותל, ליד מוזיאון רוקפלר, נפגע מכדורי אויב ונהרג. בהספד המרגש על אבנר זועק הרב גץ – "אשריי לי שזכיתי, ואוי לי שזכיתי, שבני נפל על שחרור ירושלים". "בהספד מתואר ויכוח אדיר של סבא עם עצמו, ויכוח של רגש בשכל", אומר יפתח. "השכל אומר שבשביל זה הוא חינך וגידל את בנו, להילחם למען הארץ, והרגש אומר – מי יוביל את אשתו לחופה (אבנר היה מאורס לבחורה בשם אמי. ר"ר). השכל אומר שאבנר זכה ליהרג על שחרור ירושלים, והלב נקרע עליו ועל סבתא אסתר, שמפורקת לחלוטין עם היוודע האסון".

בעקבות מות אבנר עולים הרב ומשפחתו לירושלים, כשהכוונה היא להישאר בה לשנת האבל, קרוב לקבר בנם בהר הרצל. אבל הרב גץ מתמנה להיות רב הכותל, ונשאר בירושלים עד יום מותו. על המינוי אמר הרב: "אני מאמין שהשגחה פרטית בחרה בי. מבחינה רוחנית הגעתי לשיא שלי, אני לא רואה שום תפקיד אחר שיכול להיות אפילו שווה לזה".

העו"ס של הכותל

הרב גץ הסתפק בשעות שינה מועטות מאוד. לאחר ארוחת הערב עם אסתר הוא היה הולך לישון כשעתיים, ומתעורר ב–12 לשמע דפיקותיו של השומר של הכותל שבא להעיר אותו. אז היה קם והולך למנהרות הכותל, מתיישב אל מול קודש הקודשים כד להגיד תיקון חצות, טובל במקווה ולומד תורה וקבלה עד בוא השחר. לאחר תפילת שחרית במניין ותיקין היה הרב חוזר לביתו ואוכל ארוחת בוקר עם אסתר, נח שעה או שעתיים, ושוב יורד לכותל ולישיבה להעביר שיעור.

משפחת גץ הייתה המשפחה הראשונה שהגיעה להתגורר בעיר העתיקה לאחר שחרור העיר, כשהכול מסביב היה מלא בהריסות ובלכלוך. החלכאים והנדכאים שבאו לכותל הגיעו גם לרב כדי לשפוך לפניו שיחם, והוא היה עוזר להם, נותן להם עצה, מעודד.

"כל אחד שפנה אליו קיבל מענה בשפתו שלו", אומרת בסרט הבת ברוריה. אחד מתושבי הכותל מגדיר אותו כ"עובד הסוציאלי של הכותל", והרב מרדכי אליהו מספר עליו את הסיפור הבא: "יום אחד, אחרי שהתפלל, ראה הרב גץ אישה בוכה. המתין לה עד שהתרחקה מהכותל, ניגש אליה ושאל: 'מדוע את בוכה? התפילה שלך התקבלה'. אמרה לו – 'בעלי חולה, ואין לי מה לאכול ובמה להאכיל אותו'. אמר לה: 'ה' שמע את תפילתך ושלח אותי, ואמר לי להגיד לך שתחכי כאן כמה דקות'. חיכתה, והוא הלך לביתו והביא סכום כסף מכספו הפרטי. אמר לה – 'זה משמים נתנו לי לתת לך'. שאלה אותו – 'שלך?', אמר: 'לא, משמים נתנו לי לתת לך. קחי'. אמרה – 'אני אחזיר'. אמר לה – 'אם תזרקי לשמים (הרב אליהו מניף ידיו לאוויר בתנועת זריקה, ר"ר) לא יקבלו. קחי".

חרב בלבי הפצוע

הרב גץ היה ממובילי חפירות מנהרות הכותל, התרגש עם כל התקדמות וקיווה שיימצאו ארון הברית וכלי המקדש האבודים. ב–1981 התגלתה בחפירות קשת שהיוותה חלק משער קדום מתקופת בית שני. הרב הוזעק למקום, וכך הוא מתאר ביומנו:

הוזעקתי באופן בהול על ידי מנהל העבודה… הוא מסר לי על גילוי מדהים של אולם גדול מאחורי הכותל המערבי… ניגשתי תכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה, שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיניי, ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי תיקון חצות כמנהגנו.

"כבר בשנת 1976 סבא רצה לחפור ולחפש את כלי המקדש ואת ארון הברית, והאמין שהדבר יביא לביאת המשיח", אומר יפתח. "אבל הרצי"ה קוק וגם הרבי מלובביץ' הניאו אותו מכך. אולם עם חשיפת השער סבא החליט להמשיך ולחפור, אבל רק עם אישור והסכמה מרשויות המדינה. הרבנים הראשיים הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף הורו לו להמשיך ולחפור בשקט. אריאל שרון, יגאל ידין ורפי איתן אמרו שיש אישור. החפירה התנהלה עוד חודש בשקט, וסבא הגיע תכופות למקום ותיעד ביומנו כל מטר והתקדמות. אולם בערך אז החלו ההתנגדויות – של ארכיאולוגים, של ערבים וגם של ראש העירייה טדי קולק, שהדליף את דבר החפירות לתקשורת, והסיפור התפוצץ". וכך כתב הרב ביומנו:

7:30 – הוא אשר חרדתי. בראש החדשות המשודרות הופיעה ידיעה על גילוי המנהרה, ובצורה דרמטית שיש בה לשלהב את הערבים ולחולל סערה. נצפה בהתפתחויות.

ואכן, הרעש התקשורתי, הפוליטי והמדיני הביא להחלטה על הפסקת החפירה באופן זמני. שבוע לאחר מכן מגיעים ערבים למנהרות הכותל ומנסים לאטום את השער ולפגוע ביהודים השוהים במנהרות. השוטרים שהיו במקום ברחו, והרב גץ נותר במקום, כשמושלכים לעברו בקבוקים וברזלים. בסופו של דבר הגיעו השוטרים ופינו את הנוכחים. סיום האירוע היה קשה מאוד לרב גץ, וכך כתב ביומנו:

הרגשתי… קרובה לזו של אבותיי בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית אלוהינו בשעת החורבן. כל הלמות הערבים בתוך המנהרה, הסותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר, כל צעקה שלהם היא כמדקרת חרב בלבי הפצוע. בכל חריפותה יצאה מפי הצעקה "אלוהים באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קדשך". אך עליי להתחזק ולא להישבר, כי עליי להמשיך בתפקיד אפילו בדד במערכה, ולוואי וזוהי התחינה "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועלייך יזרח ה' וכבודו עלייך יראה".

הרב היה בעד עלייה להר הבית?

"אני חושב שכן, בטח שהלכתית. יש סרטון מדהים שבו רואים את נאמני הר הבית בסיבוב שערים שואלים את הרב מה הוא אומר על כך, והוא עונה שלא רלוונטי מה הוא חושב, כי הרבנות אמרה אז שאסור. ביום כיפור הוא היה עולה לגג של בניין המחכמה הצמוד לכותל, שבו יש חלק שנכנס לתוך הר הבית. הוא היה משתטח שם וקורא את סדר העבודה של הכהן הגדול. דוד שלי אמר שסבא אמר לו שהלכתית זה מותר, אבל הוא לא יוצא נגד הרבנות".

אנו יוצאים מבית הרב, עוברים בדלת הכסף המרשימה של המבנה הסמוך, ועולים במדרגות לישיבת המקובלים בית אל. הישיבה נוסדה לפני למעלה מ–300 שנה, ולמדו בה גדולי המקובלים. הידוע שבהם הוא הרש"ש – ר' שלום שרעבי. במלחמת השחרור הישיבה נחרבה ומקומה הועתק לרחוב רש"י בשכונת גאולה. כשהגיע הרב גץ לעיר העתיקה הוא החליט לשפץ את המבנה ולהחזיר את הישיבה למקומה המקורי, והיה ראש הישיבה משנת 1973 ועד לפטירתו.

הימים טרום ימי אלול והתלמידים עוד לא ממלאים את חדרי הישיבה. לומדים כאן בעיקר בשעות אחר הצהריים והלאה, עד אור הבוקר. בשאר הזמן עובדים, כל אחד בתחומו. "סבא חוקק חמישה–עשר כללים שהיוו את תנאי הקבלה לישיבה", אומר יפתח. "הכללים לא נוגעים בכמות הידע או ברמת פסיקת ההלכה של הלומד, אלא בכמה הוא אדם בריא. אחד הכללים הוא שהתלמידים צריכים להתפרנס ממשלח יד. סבא לא הסכים שילמדו כאן דרך מִלגה. כללים נוספים היו אהבת ישראל, שלום בית וכיבוד האישה, וגם קדושת העיניים, אבל מבלי להתנהג בצורה תימהונית לגבי זה. פעם הוא ראה חסיד בשוק לוקח את המגבעת שלו ושם על פניו, כי אישה עברה שם. סבא תפס את המגבעת, שם לו על הראש ואמר – תסתכל, ואל תראה. תהיה אדם טבעי. התפיסה שלו הייתה ללכת בפשטות, לא לעקם ולסבך את הדברים.

"כלל חשוב אצלו היה טהרת הגוף. הניקיון האישי והגופני. לתלמיד שהריח לא טוב הוא היה אומר מיד ללכת להתקלח. הוא היה פדנט לגבי זה. הפעם הראשונה שבה ראיתי מברשת שיניים חשמלית הייתה אצלו".

יפתח מראה לי את מקום מושבו של הרב גץ בבית הכנסת של הישיבה, בזווית אלכסונית לכיוון מרכז הר הבית וקודש הקודשים, ואת הספר "רשפי אש" שכתב, ספר לימוד קבלה המיועד ללומדי הישיבה בלבד. כשאני שואלת אותו האם למדו בישיבה קבלה מעשית, הוא אומר מיד שאין דבר כזה, שהאר"י היה נגד העיסוק בכך וגם סבו. מוקד הישיבה, הוא אומר, הוא לימוד כוונות הלכה למעשה, ותיקון המידות והנפש.

הרב‭ ‬גץ‭ ‬ואשתו‭ ‬אסתר‭ ‬עם‭ ‬האלוף‭ ‬יוסי‭ ‬בן‭ ‬חנן‭ ‬בחמת‭ ‬גדר‭, ‬1990

היא יפה?

אנו חוזרים לבית הרב גץ. יפתח מראה לי את "חדר השבת", החדר שבו התקיימו ארוחות השבת והחג המשפחתיות. יעל אלון, נכדתו של הרב, מתארת אותו כך: "חדר גדול, עם שולחן שבת וסביב כיסאות מכובדים. על הקירות גומחאות של קשתות עם כלי כסף וקריסטל לכבד שבתות וחגים. מהחלונות הצופים אחד לבית כנסת אליהו הנביא, השני לבית כנסת יוחנן בן זכאי והשלישי לישיבת המקובלים בית אל, תלויים וילונות עבים מקטיפה כתומה מוזהבת, וכל הבית משדר מלכות, כאילו עוד רגע ייכנס לכאן המלך הגדול. זה שבשדה".

"החדר מייצג את הצד המשפחתי של סבא, את הזוגיות הנדירה שהייתה לו ולסבתא, את הכנסת האורחים", אומר יפתח. "היו להם אחד-עשר ילדים, והוא ידע מה קורה עם כל אחד מהם. אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בן חמש, והוא פרש עלינו את צילו. בכל יום חמישי הוא היה מתקשר לברך אותי ואת אחיי, אחד אחד. ובכל חג היינו פה, בבית הזה. הוא היה מאוד אבהי, חילק דמי כיס ונשיקות וקרא לנו 'בובהל'ה', ולמד איתי למבחנים בגמרא. הוא שנתן את השמות השניים לכל הנכדים שנולדו במשפחה. אחרי שהוא נפטר לא ידענו עם מי נתייעץ עכשיו, גם בעצות הקטנות של החיים. הוא היה האורים ותומים של המשפחה, חיבר בין כולם".

הקשר בין אסתר והרב מאיר יהודה גץ היה עוצמתי ומיוחד. "סבא וסבתא היו יושבים בראש השולחן ביחד. הייתה להם צלחת אחת, סט סכו"ם אחד וכוס אחת, וכך הם היו אוכלים, ביחד. לפעמים סבא היה מאכיל את סבתא כף כף, היא הייתה מגישה לו והוא לה. תפיסת הזוגיות שלו הייתה מהפכנית. היו לו שישה כללים לזוגיות. הוא היה יושב עם כל בן, בת, נכד או נכדה שעמדו להתחתן ומצייר להם מגן דוד, ובכל קודקוד היה כותב כלל ועובר איתם כך על הכללים.

"כלל מיוחד הוא למשל חשיבות המעשה הרוחני בין בני הזוג. לצאת רגע מהטיטולים ומהעובר ושב, ולעשות משהו אחר ביחד. לקרוא שיר, לטייל על החוף, לשמוע מוזיקה, לעזור לזולת שלא על מנת לקבל פרס. כלל נוסף הוא 'מסגרת נאה', שהיה מאוד חשוב לו. 'בית מסודר, אוכל מוכן, בגדים נקיים ושולחן ערוך משרים אוירה נוחה על המשפחה'. הוא היה קונה לסבתא בכל ראש חודש מתנה. תכשיט, בגד, משהו לבית. גם כאן הוא ביקש שהכול יהיה פשוט, הוא לא אהב לסבך את הדברים. כשאח שלי אמר לסבא שהוא עומד להתארס, סבא אמר – יש לי שאלה אחת אליך, היא יפה? אחי אמר לו – סבא, זה חיצוני. אבל הוא שאל שוב, היא יפה? אחי אמר שכן, וסבא אמר – אז אתה יכול להתחתן איתה. הוא היה אדם מאוד בריא, נפשית ופיזית.

"באחד מהקטעים שלא נכנסו לסרט אדיר זיק שואל את סבתא שלי איך היה עולם הזוגיות שלהם. היא עונה שלא היה חסר לה שום דבר. והם חיו חיים פשוטים, במעברה, במושב עולים, בבית פשוט בעיר העתיקה. אבל סבא דאג לכל מה שהייתה צריכה. הייתה להם זוגיות מאוד עוצמתית שהקרינה החוצה. רבים היו מגיעים אליהם בענייני שלום בית. לפעמים סבא השתמש בהומור. פעם באו אליו זוג מבוגר, והוא שאל כמה זמן הם נשואים. הם ענו שחמישים שנה. סבא אמר – נו, אז תמשיכו, לא נשאר לכם כבר הרבה זמן".

יעל אלון, נכדתו של הרב גץ, מספרת על סבה, שלו קראה "סבא כותל": "באחד הערבים הבאתי את אישי לבקר את סבא וסבתא. מצאתי אותם בעיצומה של סעודת ט"ו באב. כהרגלם הם אכלו והאכילו זה את זו מאותה הצלחת, ואז סבא הגדיל לעשות והרעיף על סבתא מילות חיבה ותיבל אותן בליטוף הלחי ונישק את ידה כמו נסיך. מבוכה נפלה עליי, התביישתי מהחתן שלי. הסתכלתי על סבא ועשיתי לו פרצופים של 'סבא, הוא עוד חדש כאן, אל תבהיל אותו'. אז סבא הסתכל עליי בחיוך ובקריצה, דפק על השולחן ואמר 'מה יש, יא–בינתי, שידע החתן איך מתנהגים עם אישה!".

"בארגוני החתונה", היא ממשיכה ומספרת, "האיש שלי ביקש להתייעץ עם סבא מי יקבל ברכות ואיך לארגן את ההפקה. הוא פנה לסבא בגוף שלישי, 'אם הרב חושב, אם הרב אומר'. סבא הסתכל עליו בעיניים חדות ואמר: 'אתה רואה כאן רב? אני רואה כאן רק סבא'. כזה הוא היה – לא נתן לאף אדם לעשות ממנו סיפור.

"לאחר החתונה, התלבטנו אני ואישי מאוד באיזה עניין, והחלטנו לדבר עם סבא בפרטיות. אם רצית לתפוס את סבא בשקט ובפרטיות, זה היה בלשכה בכותל אחרי תיקון חצות. צינה ירושלמית קידמה את פנינו ועלינו ללשכה. ישבנו מולו והתחלנו לספר את המקרה. אני, נסערת ונרגשת, הרביתי בדיבור, ירדתי לפרטי פרטים ונסחפתי לפרשנות ולניתוח מעמיק. סבא הקשיב והתבונן בנו במבט המיוחד שלו. שאלתי אותו 'נו, מה אתה אומר, למה אתה לא מגיב?'. 'כי לא שאלת שום דבר', הוא ענה. 'מה השאלה שלך, בתי?'. שתקתי. באמת לא שאלתי דבר. הייתי צריכה בעיקר לשתף. לשתף את סבא. אז נפל לי אסימון מאוד רציני – לא באמת הייתה לי שאלה, הרגשתי צורך לדבר, להוציא ממני את כל המחשבות. המבט והאהבה שלו חילצו את התובנות מתוכנו. יצאנו מהלשכה רגועים, שמחים ומאושרים".

השטריימל הלבן מהרבי מגור

הרב גץ היה לבוש בשבתות ובחגים בבגדי לבן, כמנהג האר"י, וסימן ההיכר שלו היה השטריימל הלבן והגדול שחבש לראשו. "הרבי מגור, שהיה מיודד עם סבא, שלח לו שטריימל שחור, אבל סבא החזיר לו אותו בטענה שהוא לובש רק לבן בשבת", אומר יפתח. "הרבי מגור אמר שזו לא בעיה, ושלח לו שטריימל לבן. סבא התלהב, מצא תופר בשכונת נחלאות ותפר עוד שטריימל לבן. את בטח מכירה את השטריימל מהרב מנחם פרומן, שלבש אותו בשנתיים האחרונות לחייו. הוא ביקש אותו כי ראה בו סגולה. לאחר פטירתו השטריימל חזר למשפחה".

בחודש אלול תשנ"ה הסתיים השיפוץ, והתקיים אירוע חנוכת בניין ישיבת המקובלים בית אל. בסרט "איש האמונה" נראים המוזמנים הרבים והאישים שפקדו את המקום. הרב גץ רוקד ומקפץ בין החוגגים ואור זורח מפניו. כשיהורם גאון שר "מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים", הרב מוריד את פניו אל הסטנדר ומזיל דמעות. "זו הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את סבא בוכה", אומר יפתח.

כמה שעות לפני חנוכת הישיבה קרא הרב גץ לבנו נוריאל וביקש ממנו להתפלל בטלית שלו בראש השנה המתקרב. הבן לא הבין למה, אבל אביו רק בירך ונישק אותו. נוריאל לא ראה אותו מאז. עוד באותו ערב, כמה שעות לאחר החגיגות, לקה הרב בלבו, ואחרי שלושה ימים נפטר. "הטלית הזו", אומר נוריאל כשהוא מחזיק בידו את הטלית המעוטרת, "הייתה הפרֵדה בינינו".

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015