אמת אל מול מסורת אבות | ארי גייגר

מאז הסליחות דאשתקד עברתי לומר סליחות במניין ספרדי. באתי בגלל המילים והנוסח,
נשארתי בגלל האווירה והשירה המשותפת. על נוסח הסליחות, גלות וגאולה 

באלול דאשתקד נפל דבר בחיי. לראשונה אמרתי סליחות במניין ספרדי.

הדבר לא התרחש באקראי ובאופן חד פעמי. היה זה מתוך בחירה ולאורך רוב הימים שבהם (אשכנזים) נוהגים לומר סליחות. להפתעתי גיליתי שאינני האשכנזי היחיד בבית הכנסת. כמוני היו מתפללים נוספים שזנחו (מי לתמיד ומי לסירוגין) את נוסח אבותיהם.

כל מי שרגיל לסליחות או לתפילה של ימים נוראים בנוסח אחד מאז שהיה ילד יודע עד כמה קשה ואף מעט מפחיד המעבר לנוסח אחר. ולמרות זאת, כבר בלילה הראשון שבו חציתי את הרוביקון ידעתי שאחורה אני לא חוזר. ככל שהדבר תלוי בי, אעדיף את נוסח עדות המזרח על פני זה של העדה שבה גדלתי. השירה המשותפת והתפילה בקול רם בהשתתפות כל הקהל נסכו חיות מיוחדת שלא הייתי מורגל בה ותחושות לב שאותן אנו מצפים לחוש כשאנו זועקים לה' ומייחלים לסליחתו. את אלה לא הצלחתי לחוות בעשרות השנים של סליחות חרישיות שנאמרות במהירות שיא בבתי הכנסת האשכנזיים.

אך את כל זה גיליתי בדיעבד, לאחר שכבר עברו רגליי את מפתן בית הכנסת הספרדי. מלכתחילה הייתה סיבה אחרת להחלטתי לנסות נוסח שונה: הטקסטים הנאמרים בסליחות האשכנזיות. רבים מבני אשכנז מודים לא פעם שאת רובם הגדול של המשפטים שהם אומרים בסליחות הם כלל אינם מבינים. מדובר בטקסטים קשים ביותר – הן מבחינת אוצר המילים והן מבחינה תחבירית – שמבוססים על מספר רב של מקורות (מקראיים ומדרשיים) ודורשים בקיאות רבה כדי להבינם.

המשימה קשה שבעתיים כאשר הסליחות נאמרות תחת סד נוקשה של זמן (צריך להספיק ללכת לישון בשעה נורמלית או להגיע לעבודה בזמן) שמכתיב קצב רצחני, שמקשה אפילו על הגייה נכונה של המילים. כך יוצא שדווקא תפילה שיותר מכל תפילה אחרת בשנה אמורה לצאת מקירות הלב נאמרת כצפצוף הזרזיר, ללא כל כוונה ואפילו הבנה.

תחושות‭ ‬לב‭ ‬שאותן‭ ‬אנו‭ ‬מצפים‭ ‬לחוש‭ ‬כשאנו‭ ‬זועקים‭ ‬לה‭' ‬ומייחלים‭ ‬לסליחתו‭. ‬אמירת‭ ‬סליחות‭ ‬בירושלים צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

תחושות‭ ‬לב‭ ‬שאותן‭ ‬אנו‭ ‬מצפים‭ ‬לחוש‭ ‬כשאנו‭ ‬זועקים‭ ‬לה‭' ‬ומייחלים‭ ‬לסליחתו‭. ‬אמירת‭ ‬סליחות‭ ‬בירושלים
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

א

בימים אלה זכינו למתנה נפלאה בדמות סידור הסליחות "נפש מרדכי" (מבואר בידי אהרן גלצר, הוסיף מבואות אליהו מאיר ליפשיץ, מעלה אדומים). מהדורה זו מגישה למתפלל נוסח מדויק ומבואר של הסליחות האשכנזיות בצירוף מבואות חשובים. סגולות רבות יש למהדורה זו: הטקסטים מוצגים בפורמט ברור ומאיר עיניים תוך שימוש באמצעים גרפיים שמסייעים למתפלל להבחין במבנה הנכון של הפיוטים; בראש כל פיוט מוצג בקצרה הנושא שבו הוא עוסק; בפני המתפלל פרוסים המקורות שעליהם מתבסס כל משפט בצירוף ביאור קצר במקומות שבהם הקשר למקור לא ברור דיו.

ליד כל שורה בפיוט מופיע ביאור שמציג את תוכנה בלשון ימינו. המבואות בראש המהדורה מאירים את מנהג אמירת הסליחות מכל צדדיו ומתעכבים על ביאורה של כל אחת מי"ג המידות; ולבסוף, מפתחות לפי שמות הפיוטים ושמות מחבריהם מקִלים על ההתמצאות. חיבור זה הוא המשך למפעלו החשוב של החוקר ופרשן התפילה דניאל גולדשמידט, שמלבד תרומתו המחקרית זיכה גם את הציבור הרחב בנוסחים מדויקים ומבוארים של תפילות למועדים השונים בשנה. גם סדר סליחות התקין גולדשמידט, אך משום מה הוא לא זכה לתפוצה רבה ונותר עלום. הבה נקווה שסידור הסליחות החדש יזכה לתפוצה רחבה יותר.

האם רכשתי את הסידור החדש? כמובן. האם הוא יגרום לי לשוב לכור מחצבתי ולהשתמש בו בבית הכנסת? אני מסופק. ראשית, בגלל ההבדל הגדול באווירה השוררת בסליחות הספרדיות – בעיה ששום סידור לא יוכל לפתור. גם אם נתעלם מנקודה זו ונבקש לבחון את השפעתו האפשרית של הסידור על הציבור הרחב, לא ניתן שלא להסתפק בדבר התועלת שזה יפיק ממנו.

כאמור, בקצב אמירת הסליחות המצוי ברוב בתי הכנסת האשכנזיים לא ניתן להספיק לומר את הפיוטים תוך כדי עיון בביאורים הצמודים להם. רק תאבי דעת, אלה שבאמת מוטרדים מהאמירה הסתמית של פיוטי הסליחות, יקדישו זמן ללימוד מוקדם של הפיוטים שהם צפויים לומר. גם אז, קשה להאמין שעד שיגיעו לבית הכנסת לאמירת הסליחות הם יזכרו ביאורים ומקורות של טקסטים ארוכים וקשים. ומעבר לכך, קיימת בטקסטים עצמם בעיה עמוקה שאותה לא תוכל לפתור שום מהדורה, טובה ככל שתהיה, ובעניינה ברצוני להרחיב.

ב

לפני שנים פרסמתי מאמר שקורא להחיות את הפיוטים האשכנזיים (לדוגמה פיוטים לשלושה רגלים ולשבתות של ארבע הפרשיות), בעיקר באמצעות השבתם לנוסח התפילה המקובל היום בבתי הכנסת האשכנזיים. לאחר פרסום המאמר זכיתי לתגובות חיוביות מכיוונם של אנשים ששוחחו עמי על המאמר. לאחר זמן פגשתי בשני אנשים שסיפרו לי שקראו את המאמר אך הגיבו לתוכנו בנימה מלגלגת. במהלך השיחה איתם לא ירדתי לסוף דעתם.

בהמשך, כשעיינתי בדבר וניסיתי לשחזר את דבריהם נפל לי האסימון. עד כמה שקשה לומר זאת, חלק גדול מהפיוטים האשכנזיים שייכים לעולם שהיה ואיננו עוד ומבטאים רחשי לב שבחסדי ה' הם נחלת העבר. שהרי כל מי שמצוי בפיוטים האשכנזיים (שרובם חדלו להיאמר בדורות האחרונים) יודע שמוטיב אחד עובר כחוט השני לאורך רבים מהפיוטים: הזעקה לה' על העול הקשה של הגלות, הלחץ שמלכות אדום (דהיינו הנוצרים) לוחצת אותנו והתקווה לסיום מהיר של מצב זה בגאולה השלמה, שבה גם ינקום ה' במשעבדינו משכבר הימים.

כולנו מכירים את היצירתיות הרבה שמופעלת בתחום דברי התורה (וורטים), שבעזרתה מצליחים לקשר בין כל פרשה לבין כל סוג של אירוע (חתונה, ברית מילה, בר מצווה או להבדיל פטירה). בהפגנה דומה של יצירתיות קישרו הפייטנים האשכנזים (ובמידה מסוימת גם הפייטנים הגדולים של ארץ ישראל, שהיו אהובים על בני אשכנז) בין מוטיב הגלות לבין התכנים של כל מועדי השנה. קישור כזה הוא טבעי כשמדובר בסליחות הנאמרות בצומות ובקינות תשעה באב. בשלושה רגלים הוא מצריך מאמץ רב יותר ולכן התוצאה מעניינת במיוחד.

כך לדוגמה, בסוכות מבקשים מה' שיקים את סוכתו הנופלת (בית המקדש) ויזכנו לשבת בה או שבזכות ישיבתנו בסוכה או נטילת ארבעה מינים יחיש ה' את גאולתנו. בפסח ביקשו יהודים בגרמניה ובפולין שכימי מצרים יראנו (היום) נפלאות – יוציאנו משעבוד מלכות אדום וייפרע מאלה שהלכו בדרכו של פרעה והגדילו לעשות בנו שפטים אף יותר ממנו. ואם זו הנימה בחגים השמחים, צפוי עוד יותר שנפגוש בה במועדים נוגים יותר כמו הימים הנוראים והתקופה שבאה לפניהם. לשם הדוגמה אצטט קטעים מהסליחות ליום הראשון:

איך נפתח פה לפניך, דר מתוחים/ באלו פנים נשפוך שיחים?

געלנו נתיבותיך הישרים והנכוחים/ דבקנו בתועבות ובמעשים זנוחים

מאז ועד עתה אנו נדחים/ נהרגים, נשחטים ונטבחים

שֹורדנו מתי מעט בין קוצים כסוחים/ עינינו כלות בלי מצוא רווחים

ובפיוט אחר מאותו יום:

שֹורדנו כתורן [בראש] הר בדודנו [=בודדים]

סחי ומאוס הושם כבודנו

עננו ותננו מחיה בשעבודנו

עוד למניינך בקש [את] אבודינו [=האובדים מעם ישראל]

פקודת נגעי תוכחותיך שבוטים [=בפקודתך ישראל מוכחים בנגעים ומוכים בשבט]

פזורים פרודים ובגוים עבוטים [=משועבדים]

צפנם בסוכך [=בסוכתך] מריב ושפטים [=עונש]

צפיית תפארתך למו מבטים [=שהרי הם מצפים ומקווים לתפארתך]

התמונה שעולה מהסליחות ליום הראשון אינה יוצאת דופן. גם בימים אחרים רבים מהפיוטים כוללים קטעים שעניינם השעבוד הקשה לאומות העולם בגולה הדוויה.

למען הסר ספק, אין אני חלילה שופט את אבותינו הקדמונים ובוודאי לא בא ללעוג להם. העיסוק המרובה בצרות הגלות מובן לגמרי בהתחשב במציאות שבה חיו. בזמנם, כשסידור התפילה עוד היה קורפוס חי ודינמי, ביטא נוסח התפילה את רחשי לבם וכלל בקשות קונקרטיות שאותן הם שטחו בפני ה'.  שהרי זוהי אחת המטרות של התפילה – תינוי הצרות העוברות על האדם בזמן נתון ובקשה לישועה. אנו בחסדי ה' לא חווינו חיי גלות שפלה תחת שעבוד קשה של גויים ואין לנו כל זכות לבקר אותם על דברים שהם כתבו מנהמת לבם.

גם אין אני טוען שכל הפיוטים האשכנזיים סובבים סביב מוטיב הגלות, אלא שהוא תופס מקום משמעותי, רב מכדי שנוכל להתעלם ממנו ולומר אותו בשוויון נפש בדורנו, דור הגאולה. כיצד זה נוכל מדי שנה בשנה להתוודות לפני ה' על כך שברוב אשמתנו עדיין מצויים אנו בגולה, רמוסים תחת רגליהם של מלכי אומות העולם?

ג

כאמור, סוגיית הסליחות היא חלק מבעיה רחבה יותר. למרות שפיוטים רבים למועדי השנה נזנחו בדורות האחרונים עדיין קטעי תפילה אנכרוניסטיים פזורים בחלקים שונים של הסידור ומחזורי התפילה. במוסף ליום הכיפורים נפגוש בהם בחלק שאחרי סדר העבודה. בסליחות של תפילת נעילה נמצא הפיוט בעל הפזמון הכפול "ושוב ברחמים על שארית ישראל והושיענו למען שמך", "והשב שבות אהלי יעקב והושיענו למען שמך", שמתחילתו ועד סופו מקונן על ייסורי הגלות וזועק להצלה.

גם בתחנון של שני וחמישי ישנם קטעי סליחות מהסוג הזה. אפילו בתפילת שמונה עשרה ניצבים אנו נבוכים מול ברכת קיבוץ הגלויות. כמה יהודים יש בימינו (אם בכלל) שנמנעת מהם האפשרות לעלות לארץ אם רק ירצו בכך? משום מה, עד היום נדונה הסוגיה בפוסקים רק ביחס לתפילת "נחם" בתשעה באב. פתרונות שונים הוצעו ביחס לקטע זה, ועדיין רק מעטים חדלו לומר את הקטע בנוסחו הישן.

ממו"ר הרב יואל בן נון למדתי על החומרה שבה יש לראות את המצב הקיים. חז"ל היו מוטרדים ממצב שכזה וקראו עליו את הפסוק "דֹבֵר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא ז). בגמרא (בבלי, יומא סט ב) מובאת מימרה של ר' יהושע בן לוי:

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא (=בא) משה אמר "האל הגדול הגבור והנורא". אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר "נורא". אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר "גבור". אתו אינהו (=באו הם [אנשי כנסת הגדולה]) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?

מהקטע ברור שקדמונינו התקשו לכלול בתפילתם תיאורים שסתרו את המצב ששרר בזמנם. אנשי כנסת הגדולה נתנו פרשנות חדשה ויצירתית לדברים. אחרים (ירמיהו, דניאל) פשוט שינו את הנוסח. על מעשי הקדמונים מקשה הגמרא:

ורבנן, היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? [כיצד העזו החכמים הראשונים לעקור את התקנה שתיקן משה?]

ותשובתה:

אמר רבי אלעזר, מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו.

משעה שרבותינו נתנו בידינו כלים להתמודדות עם הבעיה, אין אנו פטורים מלעשות זאת ואין לנו הרשות להפטיר כאשתקד דאשתקד.

שני סוגי הפתרון מאפשרים לנו לאמץ דרכים שונות ביחס לחלקים שונים של סידור התפילה. זה כידוע בנוי מרבדים היסטוריים שונים, קטעים שחוברו בהפרשים גדולים מאוד של זמן ועל ידי מחברים בעלי רמה שונה של רוח הקודש. בשל כך נוכל לדוגמה לחשוב על פירוש חדש ועדכני לברכת קיבוץ גלויות שבתפילת שמונה עשרה הקדומה ומאידך לעדכן את נוסח התחנון (שנתקן מאוחר יותר), לכתוב מחדש את סדר הסליחות ומחזורי הימים הנוראים ולבחור בפיוטים המתאימים לזמננו.

בתפיסה המקובלת בימינו, הוספת קטע תפילה היא צעד נועז ביותר שדורש את הסכמת כל גדולי הדור. השמטת קטע מהתפילה היא כמעט כפירה בעיקר. כך או אחרת, קשה להבין את חוסר המעש בנושא זה, ועוד יותר מכך את העובדה שהבעיה לא מדירה שינה מעינינו. נראה שהסיבה לכך היא הנתק ששורר בין מוחנו ולבנו לבין שפתותינו הדובבות תפילה. קטעים רבים אינם מובנים לנו וגם אם אנו מבינים את אשר אנו אומרים, מחשבותינו מצויות במקום אחר עד שאיננו מבחינים בדיסוננס החריף.

ד

בנקודה זו יש לעצור ולשאול, מה בדבר הנאמנות למנהג אבות? האם אין בכך פגיעה במסורת שעליה אנו מחויבים לשמור?

שתי תשובות בדבר. הראשונה – כמו שקורה הרבה, גם כאן יש מצב של התנגשות בין שני ערכים. במצב כזה יש לדון בשאלה איזה מבין הערכים חשוב יותר. לי נראה, על סמך קריאה בדברי חז"ל, שעקרון האמת שבתפילה דוחה את חובת הנאמנות למנהגי האבות (שכמדומני הופיעה רק אחרי תקופת חז"ל, כשההנהגה התורנית התפזרה למספר גדול של מרכזים גיאוגרפיים).

אך מלבד זה קיים שיקול נוסף שקשור לשאלה שבעיניי היא משמעותית יותר. ככל שעוברות השנים מאז שבנו לארץ ישראל מארבע כנפות תבל, הולך ומתרחש לנגד עינינו תהליך האיחוד מחדש של עם ישראל. בני העדות השונות גדלים יחד, נישאים ביניהם ומולידים ילדים משותפים. אינני יודע אם בשנים הארוכות של הגלות, כשחלמו יהודים בגרמניה על הגאולה השלמה, הם גם קיוו להינשא עם יוצאי תימן ולוותר על הנוסח המיוחד של תפילתם. אבל נראה לי שרבים מאיתנו מבינים שמיזוג הגלויות הוא מבורך והוא כרוך גם במיזוג הנוסחים. הדבר כבר קורה אט אט לנגד עינינו.

ברחבי הארץ קמים מניינים מעורבים, שמתחבטים בשאלה מהי הדרך הראויה למזג בין העדות ובוחרים בסוגים שונים של פתרונות. פה ושם מאמצים בני העדות השונות מנהגים של עדות אחרות ("לחיים" בקידוש), ואפילו באיצקוביץ' כבר יכולים בני עדות המזרח לעבור לפני התפילה על פי נוסחם. המתפללים האשכנזים, דרך אגב, לא בורחים לחדר אחר. למען האמת, במציאות חיינו הדבר טבעי, מתבקש וכנראה גם בלתי הפיך. הוא ילך ויתעצם בהדרגה מדור לדור עד שנגיע ברבות הימים לנוסח אחיד לכל עם ישראל. לשם הדוגמה, נדמה לי שבכל שנות ילדותי לא הזדמן לי להתפלל במניין שאינו אשכנזי. עבור ילדיי (וכיום גם עבורי) תפילה ספרדית או תימנית אינה נתפסת כטקס של שבט זר ומסתורי.

לאור זאת, כשניצבים אנו בפני הדילמה שבין הנאמנות למנהג אבות להימנעות מתפילת שקר, חזון מיזוג העדות מהווה שיקול כבד משקל להכרעה בכיוון של הימנעות מאמירת הפיוטים הגלותיים. דומני שהכיוון שבו יש ללכת הוא בניית סידור סליחות מחודש שישלב בין הסדרים של העדות השונות (ולא יכלול את הפיוטים שאינם יכולים להיאמר כיום). סידור כזה יסייע באחת גם להפוך את הסליחות האשכנזיות לרלוונטיות לזמננו וגם לקדם את מיזוג העדות בישראל. סידורים כאלה כבר נערכו בשנים האחרונות, לדוגמה סדר הסליחות שנערך בישיבות הקיבוץ הדתי או "סליחות ארץ ישראל לימים נוראים" בעריכת הרבנים אבי גיסר ושמואל שפירא. לצערי הם עדיין לא זכו לתהודה ולתפוצה שלה הם ראויים ולוואי שכך יקרה בקרוב.

בחזרה לסידור הסליחות החדש שבו פתחתי. אם "נפש מרדכי" ביקש להשיב את לבם של יוצאי אשכנז אל נוסח הסליחות שלהם חוששני שהצלחתו תהיה מועטה. ועם כל זאת, קיימת חשיבות רבה למפעל זה ולו רק עבור אלה שיפיקו ממנו תועלת זו וכן עבור אחרים שיחפצו להכיר טוב יותר את תורת אבותיהם ולהתוודע אל רחשי לבם ואל המציאות שבה הם חיו.

ד"ר ארי גייגר 
הוא מרצה במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר–אילן

 

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באוגוסט 2015, ב-גיליון כי תצא תשע"ה - 942 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. האם אתה מתכוון לקום בכל חודש אלול לסליחות או רק בתקופה שהאשכנזים אומרים את הסליחות?
    אם בכל חודש אלול- אשריך וטוב לך,
    אם רק בתקופה ה'אשכנזית'- יצא שכרך בהפסדך. עלולים לחשוב שאתה מחפש רק את נוחות.

    הדבר הבעייתי בעיני הוא שרק בשנה שעברה התפללת בפעם הראשונה בנוסח הספרדי.

    • סליחות אשכנזיות בדרך כלל לוקחות בין רבע שעה לחצי שעה (למעט ערב ראש השנה). סליחות ספרדיות – כשעה.
      כך שנוחות בכל מקרה אין כאן, זה לא "משתלם"

  2. לגבי הסליחות של האשכנזים :

    אני דווקא חושב שממש לא הכצעקתה ויש פיוטים מרשימים ומרגשים מאוד ולא כל כך מסובכים להבנת המתפלל הממוצע

    האם אנשים לא מתרגשים ופותחים את ליבם למשמע "מכניסי רחמים " (בלחן הנודע של חיים בנט ) "אזכרה אלוקים ואהמיה" ועוד ועוד?

    נכון שבהרבה בתי כנסת. אשכנזים אומרים את הסליחות במרוצה ובזריזות, מה שמוריד את האפקט וזאת בגלל חוסר זמן ולחץ של מתפללים עובדים וכד' אך זו בעיה טכנית ולא מהותית בתוכן הסליחות

    מי שיבוא לסליחות אשכנזיות בישיבות או אצל החסידים בהחלט יקבל אוירה של קדושה ודבקות לא פחותה כלל מאווירת הסליחות המרשימה אצל הספרדים

    מעבר לכך שאני די בטוח שגם בבתי כנסת ספרדים כאשר אנשים ממהרים לעבודה וכו' אז אווירת הסליחות וקצב אמירתן מהיר יותר בדומה לבתי הכנסת האשכנזים בהם ממהרים

  3. מה שכן התהליך המבורך של קיבוץ הגלויות כן הביא מיזוג מסויים של אימוץ פיוטים של עדות שונות

    כיום זה כבר קיים שבבתי כנסת אשכנזים ובמניינים האשכנזים בישיבות יש כאלו שאימצו פיוטים ספרדיים לימים הנוראים כמו "עת שערי רצון" ו"א-ל נורא עלילה" ובשמחת תורה כבר שנים שבכל בית כנסת אשכנזי מצוי שרים בהקפות באופן טבעי את "מפי א-ל" ואילו אצל הספרדים יש את אלו שאימצו את "ונתנה תוקף" של האשכנזים

    שנה שעברה בבית הכנסת אצלי בישוב שאני גר החזן במוסף ביום כיפור עשה משהו מקורי ושר את "אמרו לאלוקים" במנגינה הידועה של "אדון הסליחות" של הספרדים

    מדובר בתהליך טבעי ויפה שסוד הצלחתו הוא הטבעיות שבו ושהוא לא מנוסח ולא בא מתוך מניפסט אידיאולוגי

    כך כל עדה שומרת על מנהגיה אך לא נמנעת מלקבל גם ממנהגי עדות אחרות ומיני ומחנך יתקלס עילאה

  4. ואולי נוסח אשכנז בניגוני עדות המזרח?

    בס"ד ט"ז אלול ע"ה

    לכאורה ניתן לשיר את הסליחות האשכנזיות בניגונים של הספרדים. וליהנות משני העולמות. כמובן זה ניתן לביצוע רק בישיבות ובמוסדות חינוך שעיתותיהם בידיהם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אגב, בסליחות הספרדיות תופס מקום של כבוד הפיוט 'אם אפס רובע הקן' של רבי אפרים מרגנסבורג שבגרמניה. האשכנזים ממלמלים אותו במהירות ביום ד' של עשרת ימי תשובה, בעוד הספרדים אומרים אותו בנעימה במשך ארבעים יום, וכן לפני התקיעות ביום ב' של ראש השנה.

    • עלה בדעתי מקור נוסף למנהג לומר סליחות ארבעים יום. הרי יונה הנביא מזהיר את נינוה 'עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת'. אנשי נינוה החלו איפוא בתשובה ארבעים יום לפני חיתום הדין, ועשו 'דקונסטרוקציה' לגזירה – נינוה נהפכה מרע לטוב!

    • ש. צ, תסתכל בתגובה שלי שכתבתי שבבית הכנסת אצלינו בישוב עשו משהו בסגנון שהצעת לגבי הפיוט "אמרו לאלוקים" במוסף ביום כיפור ששרו אותו במנגינה של "אדון הסליחות" המוכרת לכל ואהובה גם על האשכנזים

      למען האמת אני לא יודע עד כמה רוב האשכנזים שותפים לתחושות של ד"ר גייגר

      אני סמוך ובטוח שיש לא מעט בכלל שאוהבים את המנגינה המלנכולית המסורתית של הסליחות של האשכנזים

  5. והוא שאמרתי שמי שזמנו פנוי והוא מעוניין בסליחות אשכנזית מרוממות ובקצב איטי ולא במרוצה יכול לקבל את מבוקשו בישיבות ובבתי הכנסת של החסידים

    בבית כנסת ממוצע זה אכן פחות קיים מסיבות שונות ואציין שזה לא רק בסליחות אלא גם בימי ראש השנה ויום כיפור עצמם

    מי שאוהב את התפילות של הישיבות בימים אלו יתקשה מאוד להרגיש בנח בתפילות הנ"ל בהרבה מבתי הכנסת מה שאצל חבריי הספרדים שונה לחלוטין והתפילות של הימים הנוראים אצלם בבתי הכנסת מהווים שיא

להגיב על עין הקורא לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: