במקום שבנים של בעלי תשובה עומדים | מנדי גרוזמן

הדור השני של בעלי התשובה בחברה החרדית לא ממש מצליח להתאקלם. חלקם הופכים לחרדים מודרניים וחלקם אף עוזבים את העולם החרדי. הקונפליקט של האאוטסיידרים

כשביקשתי להשיג מרואיינים שיספקו מידע בנושא התאקלמות הדור השני של בעלי התשובה בחברה החרדית, פרסמתי פוסט בפייסבוק: "מחפש בנים או בנות להורים בעלי תשובה שלמדו במוסדות חינוך חרדיים". ציפיתי לתגובות ספורות, אם בכלל. שום דבר לא הכין אותי למבול הפניות שקיבלתי. עשרות עשרות נענו לבקשתי ושטחו בכתב את סיפורם. לא ערכתי מחקר מקיף, אבל מבין העשרות הללו כולם – לא רובם, כולם – טענו שלמרות שהוריהם חזרו בתשובה קודם לידתם והם התחנכו מקטנות בחברה החרדית, לרקע המשפחתי הלא חרדי הייתה השפעה משמעותית על מסלול חייהם. חלקם מצוי כיום מחוץ לגבולות העולם החרדי, או מחוץ לעולם הדתי בכלל. מבין אלו שנותרו בעולם החרדי, לא מעטים נחשבים כיום לחרדים מודרניים יותר מהממוצע.

אין צורך בסטטיסטיקות כדי להיווכח שקשה השתלבותם של בני הדור השני בתנועת התשובה בחברה החרדית. התופעה זועקת מהשטח. כל מי שעוסק בסיוע לנוער נושר מצביע על אחוזים גבוהים של בנים להורים בעלי תשובה. אחד מהם, פעיל חינוכי העוסק בתחום, טען ששמונים אחוזים מהנוער המגיע אליו לא גדלו במשפחות חרדיות ותיקות. גם הבדיקה הפייסבוקית הפשוטה העלתה שרבים מבין החרדים המחזיקים פרופיל אישי בפייסבוק – חבר'ה מודרניים יותר, מטבע הדברים –  הם בנים לבעלי תשובה, מה שמוכיח שאלו לא תמיד מוצאים את עצמם מתאימים למסלול החרדי השמרני הקלאסי.

אולי זה לא רע להיות חרדי מודרני יותר, אבל חשוב לזכור שהנוער הנושר מפתח לא מעט בעיות אישיותיות בשל אותה אי הצלחה בהשתלבות. גם אלו שמצאו את מקומם באזורים החרדיים הפתוחים וכיום הם רגועים ושלווים חוו לעתים קשיים במסלול החינוכי שעברו.

לעולם‭ ‬הדתי‭ ‬והחרדי‭ ‬יש‭ ‬חוקים‭ ‬בלתי‭ ‬כתובים‭, ‬נוסף‭ ‬על‭ ‬חוקי‭ ‬התורה‭ ‬והמצוות‭. ‬רחוב‭ ‬רבי‭ ‬עקיבא‭, ‬בני‭ ‬ברק צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

לעולם‭ ‬הדתי‭ ‬והחרדי‭ ‬יש‭ ‬חוקים‭ ‬בלתי‭ ‬כתובים‭, ‬נוסף‭ ‬על‭ ‬חוקי‭ ‬התורה‭ ‬והמצוות‭. ‬רחוב‭ ‬רבי‭ ‬עקיבא‭, ‬בני‭ ‬ברק
צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

הלחץ היה מוגזם

אם נידרש לתת סימנים בטענותיהם של בני בעלי התשובה, ניתן לחלקן לשני סוגים. חלקם מדברים על הקצנה מוגזמת בחינוך שקיבלו. "ההורים שלנו מצאו את האמת, גילו את האור, ורצו שנהיה אנחנו מושלמים, בלי שום מתן מקום לסטייה מהנדרש. הלחץ היה מוגזם, בשונה מהורים חרדים מלידה שיודעים לא להפעיל אותו", הם אומרים. מהצד השני, אחרים מדברים דווקא על בעיה הפוכה. לטענתם, הוריהם לא ויתרו על חלקים משמעותיים מהעבר החילוני שלהם. בבית צרכו תרבות כללית – מוזיקה, ספורט וספרים – ולמרות ההקפדה המוחלטת של ההורים על שמירת המצוות המעשיות, לא תמיד הם הבינו את הדרישות החרדיות. הניגוד הזה יצר בעייתיות והוביל לקשיים.

שני הצדדים הללו נראים סותרים, אך למעשה הם מצביעים על אותה בעיה בדיוק. בעלי התשובה חוו תהליך פנימי של גילוי הדת והתורה, אבל לא תמיד הפנימו כי לעולם הדתי והחרדי יש חוקים בלתי כתובים, נוספים על חוקי התורה והמצוות. חוקים אלו דורשים עמידה בקודים חברתיים, ואותם חוקים קובעים שלמרות הדרישות הגבוהות בספרים הקדושים – במציאות לא הכול מושלם ויש להשלים עם כך.

שלומי שפרלינג הוא בן להורים בעלי תשובה המשתייכים לחסידות חב"ד. הוא סיים מסלול ישיבתי מלא ואף הוסמך לרבנות. כיום הוא לומד בתוכנית המצטיינים של הטכניון ועוסק בשירה, עיסוק שאינו נפוץ בקרב החרדים. "אדם אורז חייו וחוזר בתשובה. עוזב את ארצו ואת מולדתו, והולך לחפש את דרכו שלו. לבסוף הוא מוצא את שחיפש, את המקום שלו. הוא אינו מרגיש שהדרך שמצא איננה רק שלו, היא דרכם של עוד עשרות אלפים", הוא מסביר. "המקום אליו הגיע אינו מבודד, אלא חברה שלמה, מלאה כללים וניואנסים. המקום בו מצא את אלוקיו אינו מדבר מקודש, אלא חברה אנושית עם היסטוריה ענפה ופוליטיקה ענפה לא פחות. אדם אינו יודע שהדרך שמצא איננה רק שלו, הוא לא מרגיש בזה גם זמן רב אחר שחזר בתשובה. הוא מהלך בדרכו שלו בתוך חברה, בדד בין אנשים, שונה בין דומים. אלו שמרגישים זאת הם ילדיו.

"כולם מצביעים רק על תופעת הנשירה, אבל כבן להורים חוזרים בתשובה אני רואה כאן תמונה כללית יותר, הנוגעת הן לנושרים והן לנשארים. הנשירה היא רק הסימפטום, המורה על קונפליקט מובנה המקשה על בני חוזרים בתשובה להשתלב. רבים מן ההורים החוזרים בתשובה אינם מבינים את החברה שאליה באו. תחושה זו מורגשת בעיקר עם סיום הלימודים בתלמוד תורה, ועם הכניסה לעולם הישיבתי. הישיבה היא מקום עם קודים פנימיים, כעין תמונת פרופיל של החברה החרדית כולה, רק בצבעים עזים יותר.

"בגיל שלוש עשרה מוטל אל העולם הזה ילד בלי הידע הנדרש, ומנסה להתאקלם. אם אבא שלך תמיד היה מקור לגאווה, כי הוא איש מדע, ועשה דוקטורט באוניברסיטה נחשבת, עתה הגאווה מוצנעת. וכששואלים אותך את השאלה האלמותית 'איזה שפרלינג אתה', אתה עונה במעט בושה "אתה בטח לא מכיר, אבא שלי בעל תשובה". המשך הלימודים בישיבה מתנהל בשני קווים סותרים. רצון גדול להוכיח את עצמך בפני הממסד והרבנים, וגם תחושת זרות מסוימת, המלווה בכעס מסוים על אותו ממסד ועל אותם רבנים".

להיכנס‭ ‬לגמרי‭ ‬לחברה‭ ‬החרדית‭. ‬יצחק‭ ‬פינדרוס

להיכנס‭ ‬לגמרי‭ ‬לחברה‭ ‬החרדית‭. ‬יצחק‭ ‬פינדרוס

נטייה למחשבה עצמאית

"אני זוכר שבישיבה שמתי לב לכך שאני ועוד שניים מהתלמידים, שהייתה לנו נטייה למחשבה עצמאית, כולנו בנים להורים בעלי תשובה", מספר ע', תלמיד בישיבת "חברון" ובמקביל סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. "שוחחנו בזמנו על העניין. הבנו שאצל בנים למשפחות ותיקות, החיים והדת הם דבר אחד. אין הבדל. אצלנו, לעומת זאת, יש החיים עצמם ועליהם ההורים שלנו הוסיפו דת. זה מורגש. נקודה נוספת היא שבעלי תשובה הם בעלי רגש דתי, אבל הילדים שלהם פוגשים את הדוגמטיקה הדתית. היא חסרת רגש ונושאת פנים רק למי שמבין את רזיה. אנחנו נדרשים ללמוד אותה".

שפרלינג וע' מדברים על שוני מהותי בתפיסה הדתית ביניהם לבין הבנים למשפחות הוותיקות. אחרים מדברים על בעיות פשוטות יותר. "בשל הרקע של ההורים, המשפחה שלנו לא הייתה חרדית קלאסית", מספרת בתיה אדלר, שכיום לא מגדירה את עצמה חרדית. "כשהגענו להתגורר בקהילה הליטאית באשדוד, היה להם מאוד קשה לקבל אותנו. לא קיבלו אותנו. היינו חוזרים בתשובה ונוספה גם העובדה שאמי ממוצא תימני ואחי באותה תקופה חזר בשאלה. ההורים שלי ידעו איך לשמור תורה ומצוות אבל לא הכירו את כל מה שצריך בעולם החרדי. אבא שלי אהב ספורט, למשל, והעולם החרדי לא יודע איך להכיל מורכבות כזו".

אדלר מספרת על דוגמה נוספת לחוסר ההבנה של בעלי התשובה. הוריה בתחילה לא התחשבו בחלוקות הפנים–מגזריות. כשהתגוררו בשכונת רמת אלחנן בבני ברק הם היו תלמידיו של הרב יצחק זילברשטיין, חבר מועצת גדולי התורה הליטאיים, אך במקביל הגדירו את עצמם חסידי פרמישלן. הכפילות הזו החזיקה מעמד עד שהבן הגדול הגיע לגיל ישיבה. האדמו"ר מפרמישלן רצה שילמד בישיבתו, ואילו הרב זילברשטיין דרש שיחל את לימודיו בישיבה ליטאית. המחלוקת בין האדמו"ר והרב הליטאי לא חלפה ללא תוצאות. "העיפו את ההורים שלי מהחסידות", היא מספרת, "ואז הם הפכו לליטאים לכל דבר". רק הנפילה בין מוקדי הכוח החרדיים המחישה להם את מה שכל ילד חרדי יודע: אי אפשר לרקוד על כל החתונות.

ויש גם כאלה שמשמיעים טענות קשות נגד הממסד החרדי. "תמיד עמוק בלב ישנה תחושה קטנה שאתה אאוטסיידר", מספר יאיר. "איזושהי סתירה פנימית בין העולם שממנו הגעת לעולם שבו אתה מנסה להשתלב. העגה הישיבתית שאתה כה מתאמץ לאמץ אינה מובנת כלל בבית. כשאנשים שומעים לראשונה שאתה בן לחזב"ת (חוזר בתשובה, מ"ג) הם לוחשים לך שלא כדאי לפרסם את זה".

"התגלגלתי בין ישיבות", מספר צעיר נוסף שמבקש להישאר בעילום שם. "הורים כמו שלי לא מבינים בסגנונות של ישיבות, אין שום ייעוץ נטול אינטרסים שיסייע להם. הרי הרישום לישיבות הוא כולו קשרים, מסחרה ודילים מאחורי הקלעים. אם ראשי הישיבות היו אובייקטיבים ברישום, היה אפשר למנוע הרבה מהנושרים. אני הבן הגדול. בהמשך ההורים שלי התחילו ללמוד את השיטה ואכן, הבנים אחריי עברו מסלול קל יותר. ויש כמובן הקשיים בשידוכים, אבל זה סיפור מפרך בפני עצמו".

הקים‭ ‬קהילה‭ ‬עצמאית‭. ‬הרב‭ ‬עודד‭ ‬ניצני צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

הקים‭ ‬קהילה‭ ‬עצמאית‭. ‬הרב‭ ‬עודד‭ ‬ניצני
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ ‬90

נמשכים לדברים ברורים

אין כתובת אחת להאשים בסיפור הזה. הדינמיקה היא דינמיקה של חברה. העולם החרדי מאופיין בהגבהת החומות שעשויות, בין היתר, ממגוון כללי תרבות שיש לעמוד בהם. כללים שלא מופיעים בשולחן ערוך, אבל הם נכללים בביטוי החרדי הרווח "ס'פאסט נישט" (זה לא מתאים). הרעיון המרכזי העומד מאחורי גישה זו טוען כי כדי למנוע זליגה מחוץ למסגרת יש לשמר יסודות חברתיים שמהם אין לסור. לצד התוצאות החיוביות, לגישה זו יש השלכות בלתי רצויות. קשיי התאקלמותם של בעלי התשובה וילדיהם בחברה החרדית הם רק חלק מהסיפור. כל עוד החברה החרדית לא תשתנה מהותית, קושי זה לא עומד להיעלם.

מרביתם של בעלי התשובה בעשרות השנים האחרונות נמשכו דווקא לעולם החרדי, על סך קשיי הקליטה שהציע להם. ייתכן שזו הנטייה של בעלי התשובה לחד–משמעיות, ואולי סיבות היסטוריות אחרות. המגמה הזו משתנה. הגל החדש של בעלי התשובה פנה לכיוונים אחרים. דמויות כמו אהוד בנאי או איה קרמרמן מייצגים התמקמות באזורים אחרים, בין העולמות. בעלי התשובה החדשים כבר לא שורפים את הגשרים שמחברים בינם לבין עברם.

גם בקרב בעלי התשובה שהצטרפו לחלוטין לעולם החרדי החלו לעלות תהיות. בשנים האחרונות צצות קהילות עצמאיות של בעלי תשובה שהבינו כי לעולם לא יצליחו להשתלב בחברה החרדית והעדיפו לבנות עולם לעצמם. הדוגמה הבולטת היא סיפורו של הרב עודד ניצני. ניצני עמד בראש קהילה של בעלי תשובה בביתר עילית, אך בעקבות חיכוכים ופערי תרבות עבר עם עשרות משפחות לעיר הצפונית מעלות, והקים שם קהילה עצמאית.

אלו שעדיין לא התייאשו מהחברה החרדית ותומכים בהמשך ההשתלבות בה, הבינו גם הם שהתיקון לא יצמח מעצמו. הבנה זו הביאה להקמת ארגונים ייעודיים לבעלי תשובה, שבשונה מארגוני ההחזרה בתשובה עסוקים באלו שכבר ביצעו את מהלך השינוי ונזקקים לסיוע. אחד מנושאי הדגל הזה הוא הרב עופר גיסין. יחד עם הרב דן טיומקין הוא עומד בראש ארגון "מענה" שמגדיר את עצמו כגוף שבא לעסוק ב"הדרכה מאוזנת לבעלי תשובה". לא מפתיע שחלק נכבד ממשאבי הארגון מוקדשים לטיפול בבעיות הדור השני.

‭"‬לא‭ ‬קיבלו‭ ‬אותנו‭". ‬בתיה‭ ‬אדלר

‭"‬לא‭ ‬קיבלו‭ ‬אותנו‭". ‬בתיה‭ ‬אדלר

הבעיה של המחזירים

האם יש להכריז על כישלון היסטורי? לקבוע שתנועת התשובה כיוונה את עצמה לכיוונים מוטעים והביאה את בניה לחברה שאינה מסוגלת להכיל אותם? ישנם גם קולות כאלו. "בעלי התשובה לא מתאימים ולא נקלטים שווים כשווים במגזר הליטאי ובחלק גדול מן החצרות החסידיות", אומר שמעון ויס, העוסק בטיפול בנוער נושר ומלווה בעלי תשובה במסגרת ארגונים שונים. "הם יכולים לחיות בקהילות ספרדיות, בקהילות של בעלי תשובה או במרחב הפתוח. ובכל זאת, מרבית בעלי התשובה מוצאים את עצמם בתחילת הדרך  בעולם הליטאי, לפחות מבין אלו שפונים לחברה החרדית. מרבית ארגוני התשובה הם ליטאיים".

לדבריו של וויס, "הרבה חוזרים בתשובה מתחברים לברסלב, אבל הבעיה היא שאין בה יציבות. חצר חסידית שראויה לציון היא חצר בעלז. בעלי התשובה משתלבים שם, אבל הם נדרשים להשתנות לגמרי. הם הופכים למעין חסידי בעלז מלידה. מבחינת הדור השני, מדובר בהצלחה. בבעלז יש אחוזים בודדים של נשירה בקרב ילדי בעלי התשובה. אבל ההורים עצמם נאבדים בסיפור הזה".

אז מה אתה מציע?

"אין הצעה מוגדרת. אי אפשר לבחור עבור בעל תשובה באיזו דרך ילך, אני רואה בזה חוצפה והתנשאות. אבל צריך לתת להם כלים. חסר ידע. צריך להדגיש בפניהם שבתחילה לא יבחרו בשום דרך. תלמדו את הנתונים הבסיסיים, אחר כך תבחרו דרך. חזרה בתשובה לא מחייבת הצטרפות לחברה החרדית. זו חזרה לדת, ללא קשר למגזר מסוים. צריך להבהיר להם שהעולם החרדי הוא יפה מבחוץ, ובאמת הוא מקנה אפשרויות לעבוד את השם, אבל יש בו עוד כל מיני דברים. בעל התשובה צריך להבין איזו דרך מתאימה לו ואז ליישמה".

אם בכל זאת מחפשים אשמים, בקרב הפעילים המסייעים לנוער נושר ישנם שמפנים אצבע מאשימה כלפי ארגוני ההחזרה בתשובה. "הארגונים הללו משקיעים המון אנרגיות בהרצאות ובניסיונות להשפיע על האנשים לחזור בתשובה, אבל אין להם שום מערכת שבודקת מה קורה עם אותו אדם אחרי החזרה בתשובה", אומר אחד מאותם פעילים. "אני מתמודד עם הילדים הללו אחרי שהם נשרו או כשהם באמצע תהליך הנשירה, מנסה לעזור עם מיטב הכלים, אבל הבעיה מתחילה הרבה קודם".

עם כללים משלה

דברים ברוח זו אומר לנו יצחק פינדרוס, שמחזיק ברקורד ארוך בעסקונה הליטאית. כיום הוא מכהן כחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם דגל התורה, אך קודם לכן פעל במשך כמעט שני עשורים בביתר עילית, עיר חרדית שאכלסה קהילות של בעלי תשובה, מתוכם כשש שנים כראש העיר. הוא מכיר היטב את הנהלים הפנים–חרדיים ואת ההתמודדויות של בעלי התשובה. הוא מעדיף לא להשתמש בניסוחים מפותלים אלא לומר דברים ברורים. "ישנם בעלי תשובה שמגיעים עם תיאוריות וטענות נגד החברה החרדית, חלקן אולי מוצדקות. אבל בפועל, לחברה החרדית יש כללים משלה ואבא שמגדל ילד במוסדות חרדיים ומנסה לשלב השפעות מעולמות נוספים – עושה לו נזק. זו המציאות. הכי חשוב זה לתת לילד הרגשה שהוא חלק מהחברה שבתוכה הוא חי.

"כדי להשתלב בתוך חברה, חשוב להיכנס אליה לגמרי, עם המעלות והמגרעות. ואני אומר ברור: כן, גם המגרעות. זה קריטי ליציבות של הילדים. לחברה החרדית יש הקודים שלה. היא מקדשת את 'לא שינו שמם, לשונם ולבושם'. שם, לשון ולבוש – זו בעצם תרבות, והחברה החרדית נאבקת לשמר את התרבות שלה. הלשון והלבוש כשלעצמם אינם קדושים, אבל הם קדושים במקומם. זהו המבנה של החברה החרדית".

ואם הם מרגישים שהם לא מוכנים להסכים עם כל מה שכוללת הגישה החרדית?

"זה לא רלוונטי. יש עוד חברות. יש חברה דתית לאומית, יש חברה חרד"לית. כל חברה והמאפיינים שלה. אני לא נגד, אני רק אומר שאם מישהו רוצה להיות חרדי חשוב שלא יעשה נזק בלתי הפיך לילדים שלו וינסה ללכת עם ולהרגיש בלי. ילד לא מסוגל להכיל מורכבות, בטח לא כשמגדלים אותו בחברה שבנויה על שמרנות".

בחזרה לדור השני עצמו. חלקים מתוכו טוענים כי הציונות הדתית יכולה הייתה להיות מענה ראוי לבעלי התשובה. רבים גם עשו מעשה: הם נותרו דתיים אבל זנחו את ההגדרה החרדית. "היה יותר מתאים לכוון את בעלי התשובה לחברה הדתית, לא החרדית", אומרת אדלר. "שם יותר מקבלים ויותר מכילים. כל עוד העולם החרדי לא מסוגל להכיל בעלי תשובה, שלא ייכנס. הם סתם נפגעים. הם באים ממקום מאוד תמים ובסופו של דבר לא מצליחים ליישם. אין לי תלונות, זה העולם החרדי. אני רק קובלת על חוסר ההכלה שבו". האם הציונות הדתית תרים את הכפפה?

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, י"ג אלול, 28.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 באוגוסט 2015, ב-גיליון כי תצא תשע"ה - 942 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. שואת התשובה היא אולי התופעה החמורה וההרסנית ביותר שהתרחשה בחברה הישראלית מאז ומעולם.
    בעתיד התופעה הזו בוודאי תחקר ותלמד בצורה מסודרת במוסדות האקדמיים , אבל בינתיים , בזמן שרוב הציבור לא ממש מודע לתופעה ובוודאי שאינו מודע לנזקים הרבים שהיא מחוללת , ראוי לציין לגביה כמה עובדות חשובות.
    ראשית, ניתן לחלק את בעלי התשובה לשתי קבוצות קטגוריות עיקריות
    הקבוצה הראשונה היא אליטה זעירה, קיצונית ופלצנית בסגנון נועה ירון, שולי רנד, רמי פלר , עדי רן, רמה בורשטיין ועוד עשרים או שלושים בעלי תשובה מטופחים, מסוגננים ומעוצבים. קבוצה זו נהנית מחיבוק חמים של העסקנות החרדית , כי היא מסמלת ניצחון תעמולתי על החברה הכללית. חברי הקבוצה הזו זוכים לשיוויון זכויות ונהנים מתנאי חיים מעוררי קנאה, גם יחסית לחרדים הרגילים. יתרה מזו, יש להם זכויות יתר בולטות ונדירות. מותר להם להחזיק סמרטפונים, לצפות בטלביזיה ולגלוש באינטרנט וזה גם אם מבחינה פוליטית הם שייכים (ובדרך כלל זה המצב) לקבוצות חרדיות קיצוניות ונוקשות במיוחד , שבהן כל סטיה מהכללים החמורים גוררת נידויים, חרמות ואף אלימות פיזית.
    חברי האליטה הזעירה הזו, משלמים לעסקנות החרדית תמורת הפריוויליגיות הללו בשני אופנים. קודם כל הם מופיעים בתקשורת ומצדיקים את כל העוולות, השחיתויות והפשעים של החרדים באמצעות מערכת מניפולציות דמגוגית מתוזמרת ומתוכננת ומעבר לזה, הם מעבירים הרצאות לצעירים חרדיים כשבהרצאות האלו הם משמיצים את העולם החילוני ומציירים את החברה החילונית כחברה מושחתת , אומללה ומעוותת.

    אז זוהי הקבוצה הראשונה והיא כאמור , זעירה מכדי להיות אחוז אחד מהחוזרים בתשובה , אבל רוב בעלי התשובה בהם יתקל הישראלי הממוצע בתקשורת יהיו מהקבוצה הקטנטנה הזו.

    הקבוצה השניה, היא הקבוצה הגדולה והעיקרית של בעלי התשובה , הם אנשים נחשלים, אומללים וקשיי יום. מקורה של הקבוצה הזו הוא הפריפריה הנשכחת והמוזנחת של החברה הישראלית , חלק גדול מהם מגיע מבתים הרוסים , רובם ככולם חסרי השכלה מינימלית , וגם חסרי אמצעי מחיה מכובדים. ש"ס הפכה את האוכלוסיה הזו למנוע העיקרי שמייצר את כוחה הפוליטי. היא מילאה את העיירות הדחויות ואת שכונות העוני בדרשנים וברבנים שמילאו את ראשם של התושבים באמונות טפלות ובמעשיות הבל אודות "עבר מפואר" ו"עתיד מזהיר" ובתמורה השיגה ש"ס את מטרתה היחידה שהייתה עוד קולות בקלפי ועוד עמדות כוח ותקציבים נפוחים לעסקניה.
    הדור הבא של המחזירים בתשובה , היה הרבה יותר קיצוני ומסוכן מהשסניקים. האנשים האלו הגיעו לאזורי השליטה של ש"ס אבל מטרתם לא הייתה רק קולות , הם ניסו ועדיין מנסים להסית את האוכלוסיה הזו נגד הדמוקרטיה הישראלית, חוקיה ורוב אזרחיה , באמצעות תעמולה ארסית , שקרית ונמוכת מצח , מהסוג שרק אוכלוסיה כל כך נחשלת יכולה להאמין להם.
    אז אלו הם הרוב המוחלט של בעלי התשובה, אנשים נבערים, אומללים ונחשלים שבמקרה הטוב, משמשים כחוטבי עצים ושואבי מים של החברה החרדית והם הגיעו לתשובה באמצעות מכונת התעמולה המשומנת של ש"ס ויורשיה.

    ישנם עוד קבוצות של בעלי תשובה , אבל הקבוצות האלו לא רלוונטיות כי הם לא שייכים מבחינה פוליטית למגזר החרדי. יש את בעלי התשובה החבדניקים, שמצבם טוב יותר מבעלי התשובה הרגילים ויש את בעלי התשובה הדתיים הלאומיים , שהם קבוצה קטנה ולא ברורה, שקשה למדי לבחון אותה בצורה כוללנית.

    אז אלו בעלי התשובה.
    עוד דבר שצריך להבין זה שהחרדים שונאים בעלי תשובה ובזים להם.
    קשה ממש לראות את זה, כי החברה החרדית היא חברה חשאית ומסתגרת ואנשים שם רגילים להגיד את ההפך ממה שהם חושבים. עם כל זה, מי שמכיר חרדים באמת, יודע שהם מתייחסים לבעלי התשובה כאל זיהום ולכלוך. הסלידה של החרדים מבעלי התשובה, לא נובעת רק מזה שבעלי התשובה היו פעם חילוניים, אלא גם בגלל שבעלי התשובה מרדו בהורים שלהם ובחברה שלהם , ומרדנות היא תכונה מאוד לא פופולארית אצל החרדים, אפשר לומר שהיא יותר גרועה מסתם מחלת נפש.
    צריך לזכור רק, שמדי פעם השנאה העזה שרוחשים החרדים לבעלי התשובה נחשפת, לדוגמא, הסיפור בקהילת ברסלב בצפת , שם חבורה של מלמדים אנסה והתעללה בילדים של בעלי תשובה. כשבעלי התשובה התלוננו , כינו אותם "בני נידה" ו"יונקי שדיים טמאות" וכיוצא באלו כינויים מלבבים. הדעות האלו היו קיימות כל הזמן והיו קיימות בכל מקומות ולא רק בצפת רק שבצפת נראה לרגע קצה הקרחון.

    אחרי שאנחנו יודעים את כל זה , אנחנו יכולים להבין שמקומם הטיבעי של הבנים של בעלי התשובה הוא מחוץ לעולם החרדי. אם הם ישארו חרדים , מצבם יהיה רע. כמובן שהבריחה של הדור השני, מכניסה את הדור הראשון לצרות כי הם "לא ידעו לחנך את הילדים שלהם". כך נמשך מעגל הבערות והאומללות וכך הוא ימשך , עד שהחברה הישראלית תשכיל לפעול בצורה נחושה ונוקשה נגד המחזירים בתשובה , המחוללים בה הרס וחורבן.

  2. בצלאל היקר,
    מזדהה ומסכים עם תגובתך ובפרט עם המשפט "ויש את בעלי התשובה הדתיים הלאומיים , שהם קבוצה קטנה ולא ברורה, שקשה למדי לבחון אותה בצורה כוללנית".
    אני באופן אישי נמנה על הקבוצה הזו ועברתי תהליכים ארוכים במסגרת ישיבת מרכז הרב ובנותיה. אין לי ספק כי הרבה מאד טעויות עמוקות ביותר נעשו עם החוזרים הדתיים-לאומיים, כמו גם עם החרדים. הטעויות התרחשו בעיקר סביב עולם היצירה ושימור ערכי יצירה ותחביבים מהזהות הקודמת, החילונית.
    איך הגדיר אורי זוהר את עולם היצירה לאחר חזרתו: "בית השימוש הציבורי של החברה" – ואף הוא נתן לו גט, כמעט טוטאלי.
    הרבה חוזרים בתשובה אני מכיר שבעברם היו שחקני (ושחקניות) תאטרון, זמרים, ספורטאים, ציירים, סופרים, משוררים וכו' וכו' – וכל אלה בהשפעת החברה אליה הגיעו העניקו אף הם גט כמעט טוטאלי לרוח היצירה הפנימית שלהם.
    נותרו בודדים שהצליחו לעשות "שיפט" ולגייר את עולם היצירה אל תוך גבולות ההתחרדות והדתיות הלאומית. לא חוזר/ת אחד ספרו לי כי כחלק מאקט החזרה שרפו את יצירתם הקודמת ובמשך שנים היו עסוקים בלהוכיח לעצמם, למשפחתם ואלוהים יודע למי עוד – שהנה הם משתלבים בתוך החברה הדתית / חרדית.
    רבנים רבים גילו אטימות כלפי צרכי היצירה של תלמידיהם החוזרים, או ניסו לחנכם "ליצור בתוך גבולות הקודש". רבנים גם גילו אטימות כלפי נטיות רגשיות ומיניות של החוזרים, דחקו אותם אל עבר שיטות פסיכו-בהביורסיות כדוגמת 12 הצעדים בכדי שירפאו את עצמם (ולהזכירכם רק לפני כחודש התבטא הרב לבנון מאלון מורה אודות מחלת הנפש הקיימת בהומוסקסואליות, כאשר שבוע לאחר מכן קם איש משובש מתוך החברה החרדית המשובשת ורומח בידו ורצח את הילדה בעלת הנפש הטהורה – שירה בנקי ז"ל).
    רבנים בכלל נטלו על עצמם תפקיד של יועצים, כאשר בינינו, הם לא ממש הבינו אל נפש החוזר/ת וצרכיהם.
    אין ספק כי תהליך זה עוד צריך להתברר ולהחקר מאספקטים שונים, ראוי להזכיר את מחקריהם של:

    גודמן, י. (2002). החזרה בתשובה וזהויות דתיות חדשות בישראל בתחילת שנות האלפיים. תל אביב: המרכז
    לפיתוח ע"ש פנחס ספיר.
    דורון, ש. (תשס"ו). טקסי מעבר וטקסי הגדרה אישיים בתהליך של חזרה בתשובה לעומת חזרה בשאלה (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור). רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.

    המחיר החברתי, משפחתי ואישי – שנדרשים החוזרים לשלם הוא גבוה מאד ויש לשקול באופן אמיתי עד כמה באמת שווה היה הצער בנזק.

    • שבוע טוב אייל.
      אני מכיר מאוד מקרוב בעלי תשובה מהמגזר הציוני הדתי ואני חוזר על מה שאמרתי לגביהם. קשה מאוד להכניס אותם למסגרת אחת, כמו שניתן וגם ראוי לעשות לבעלי תשובה חרדים.
      בגדול, הקליטה שלהם הרבה יותר קלה ופשוטה מאשר בקהילות חרדיות. המשאבים שיש לציונות הדתית גדולים יותר , ושנאת הזרים קטנה בהרבה.
      אני בכוונה לא רוצה להכנס לעניין "היוצרים החוזרים" , כי אני יודע היטב שמדובר על שבריר אחוז מבין בעלי תשובה ואני לא רוצה לתרום בעצמי לנושא שלדעתי כבר נופח מעל ומעבר.

      "עשה לך רב", אמרו הקדמונים ומי כמוהם מבין ברבנים.

      מי ששם את רווחתם של בעלי התשובה לנגד עיניו, בוודאי שהיה מעוניין לקדם את קליטתם בתוך החברה הציונית דתית, אלא שיש גורמים אינטרסטיים ופוליטיים שדואגים שתהליך מבורך כזה לא יתרחש.

      אני אתן לך דוגמא,
      ישנו אותו כתב עת "אדרבא – קולות מעולם התשובה" זה הביטאון של הקבוצה של עודד ניצני ואם אתה מכיר אותו, אתה יודע שמדובר בעיתון שיטחי וחובבני וגם יומרני ומתייפייף.
      אז לפני שנה התפרסם שם "מכתב מאבא" , ששם מסביר בעל תשובה לבן שלו, למה הוא רשם אותו לאיזה תלמוד תורה חרדי עלוב שבו התעללו בו ולעגו לו במשך שנים.

      אז איזה תירוץ החרדי החדש נותן לבנו ? הוא אומר לו "לא רציתי לשלוח אותך לבית ספר מזרוחניקי שפ תראה מראות פריצות ותשמע דברי כפירה."
      במילים שכאלו משתמש אפס מאופס כזה, שלפני כמה שנים השתולל באומן 17 או התמסטל על החוף בגואה, כדי לתאר את המפעל המפואר של החינוך הדתי ציוני.

      אני לא אומר שהוא אשם, הוא סתם מטומטם . מי שאשם בעניין הזה זה הרבנים שמילאו לו את הראש בפריצויות ובטומאות וגם לא בכדי מכתב כזה התפרסם אצל ניצני "הנאור" כדי שנדע כולנו איזה דגים מסריחים ומהיכן.

      שבוע טוב שיהיה.

  3. בסופו של דבר כן משתלם לעשות תשובה, מי קבע שאם נבן שלך היה חילוני, או לא שומר תורה ומצוות, היה מצבו היה טוב יותר, אנו יודעים שלא, לכן חזרנו בתשובה .לא רצינו את המועדונים וכל השאר. רצינו שולחן שבת, ידע בסיסי ביהדות, מה זה פרשת שבוע? מי זה אלוקים בשבילך? ולדעת מאין באת ולאן תלך, ולרוב זה כן נשמר. בעיקר אם הצריך נישא ומביא ילדים לעולם, הוא מבין לבד שלא יוכל להפקירם. אני מבינה את כל הצדדים אפילו את הליטאי.יש כאן קושי, ולא דברנו על החברה הלא שומרת תורה ומצוות שאף היא מערימה אין סוף קשיים. ומתנכלת בקטנה . אבל מי שחוזר בתשובה, נבחר בפינציטה, הוא חזק, ולכן ימצא הפתרון.צריך להיות אופטימים למרות הכל. זו הדרך הנכונה.

  4. בצלאל יקר,
    יכול להיות שלדור החדש של החוזרים קל יותר.
    בתקופתי – המרחק בין החזרה החרדית לחזרה הדתל"ית היה קטן מאד. יתרה מכך, לדתלי"ם היה צורך להראות מושלמים לא רק ביחס לתורה, כמו החרדים, אלא גם ביחס לאומה ולארץ נדרשו הם להדר מאד.
    ה"יומרני והמתייפף" שאתה מדבר עליו בהקשר לעיתון, נכון לכל התרבות החוזרת. התחושה היתה שברגע שטבל החוזר בתוך ארבעים סאה של הטהרות מכל חטא, קבל את כרטיס הכניסה אל עולם התשובה ומכאן sky is the limit.
    היה בפעילות הזאת הרבה "התייפייפות". הרבה נסיון להוכיח כמה אני שווה. איך הפכתי ללמדן מהשורה הראשונה, איך סיגלתי את צורת הדיבור של ראש הישיבה והחבר'ה הרציניים, איך למדתי להניח את הציציות בצורה הנכונה, להתנועע בתפילה, להגיד דברי תורה, לרקוד בחתונות וכו' וכו' לא חסרות דוגמאות לעקרון של – חייב החוזר להראות את עצמו כאילו הוא דתי מבטן ומלידה.
    אינני מסכים ש"יוצרים חוזרים" מהווים "שבריר אחוז" כ"הגדרתך". להבנתי הצורך בהתייפייפות הוא זה שהיווה חסם ליצירתיות. הדרישה ל"הראות כמו" רכזה את החוזרים במעגל החיצוני – וכל הראייה הפנימית שלהם, סביב השאלה מי הם באמת, הלכה והתשטשה ועימה גם קישורים מקצועיים ויצירתיים. וגם על זה נדרש מחקר איכותני מקיף ורציני שככל הידוע לי טרם נערך וגם ייתכן וכיום השתנה המצב.
    אגב – בספרה של תמר אלאור "מקומות שמורים" עולה לא אחת הדילמה של נשים שחזרו דרך "ש"ס". בראיונות נשמעת במרומז הדילמה סביב מקומן כ"אשת חיל" ספרדיה חרדית צנועה וחסודה, אל מול ההגשמה העצמית. מעניין לקרוא.
    אישית, כיום אחרי שנים רבות בפקולטה למדעי התשובה, אני סבור כי ההגדרה "מסורתי" או "דתי שקוף" הרבה יותר נכונה וראוייה לתהליך הזה מההגדרה של "חוזר בתשובה" שכן אין היא מזעזעת את אושיות הזהות ומאפשרת את "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך", מאפשרת למזער נזקים לטווח הקרוב והרחוק.

    • היי אייל.
      אני בסך הכל רציתי לכבד את אותם רבבות בעלי תשובה שאינם "זוהרים" ואינם "יצירתיים" ואינם מפורסמים. ברובם הם אנשים שבצעירותם רצו להיות דתיים יותר או יהודיים יותר ומצאו את עצמם מתמודדים עם קשיים בפרנסה , בחינוך ובהתנהלות היומיומית.
      אין להם את היומרנות להיות גדולים בתורה והם לא מצויים במשבר יצירה בגלל "ענייני צניעות". לא ולא הבעיות שלהם הם חיי היומיום, ההסתדרות הבלתי אפשרית לעיתים קרובות , עם הדרישות הנוקשות של הרבנים ועם הסלידה והזלזול מצד האוכלוסיה החרדית.
      על האנשים האומללים האלו רציתי לדבר , כי אף אחד לא מדבר עליהם ולאיש לא אכפת מהם.
      הרבה יותר מגניב לדבר על הזמרת הסקסית שגידלה שביס או על מגיש הרדיו שמצא את עצמו משתטח באומן.

      אני מבקש לדון בנושא שואת התשובה בפרופורציות הנכונות ולא להתמקד במיעוט הקטן, הססגוני והמושך.

      מצד שני,
      אם לא שאלת סתם, אין סיבה למנוע ממך תשובה אמיתית.
      בעניין זה של היוצרים הקבלה מלמדת אותנו שישנו הבדל מהותי בין התנהלות הנישמתית של האדם המצוי ובין זו של האומן.
      גם אם האדם מאוד אוהב את עיסוקו ומאוד מצליח בו, עדיין הוא מקבל אורות בסדר גודל של הכלים שיש לו.
      לעומת זאת היוצר הוא סיפור אחר ואני לא מדבר על אנשים שיודעים לנגן שלושה אקורדים במסיבת חנוכה.

      גם נגן צעיר חולם על הופעה בקיסיריה וגם ציירת מתחילה חושבת על תערוכה בגלריות.
      השאיפות של אנשים כאלו, נמצאות במרחק רב מהקיום היומיומי שלהן ולכן פועלים כאן כל מיני כוחות רוחניים של אורות ישרים, שפועלים בצורה מאוד אגרסיבית על הנשמה של האנשים האלו. המצב יכול להחמיר, כאשר שאיפות כאלו מתגשמות.

      כשאדם זוכה לקבל את האורות העצומים האלו, כמעט תמיד , כל הרגישות הרוחנית הטבעית שלו נהרסת והוא נמצא במין מצב כזה, שהוא כבר לא יכול לדעת האם הוא באמת קיים , או שהוא פיקציה של הקריירה של עצמו.
      חוסר האיזון הזה הינו מאוד הרסני ולכן אני מעדיף שלא לדון ביוצרים האלו, כי מצבם המצוי הוא בדרך כלל לאחר יאוש.

  5. הי בצלאל, אתה צודק בהחלט. לעיתים עיון בפרקי התשובה והייסורים של דוד לאורך ספר תהילים גורמים לי לחשוב שאכן הבנאדם הזה הקים את עולה של התשובה. להקים את עול התשובה זה אומר "אבי ואמי עזבוני", "מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי" ובמישור החברתי – "על גבי חרשו חורשים – אלו חורשי מזימות" והבנאדם מרגיש את עצמו כל העת מבודד ובלתי מובן בתוך משפחתו ובקהילתו, וכאשר הוא מבקש להעלות את האורות הנפולים מתוך אפילת המחשכים ולוקח לעצמו את מעכה בת תלמי מלך גשור, כאשת יפת תואר – ממנה באים לעולם תמר ואבשלום – שתי דמויות נהדרות של מתבגרים בסיכון גבוה הצומחים עם כוחות אדירים, אורות נפלאים – שלסביבה המשפחתית והחברתית אין יכולת להכיל והאורות הללו נשברים כגלים אל המזח.
    אינני רוצה להסחף לדרשנות אך אתה צודק ואכן מדובר בבורות אשר לא יכילו את המים. האורות קיימים, אך הכלים – שה' ישמור – קטנים להחריד. החוזרים בתשובה, ולא כל שכן ילדיהם, מרגישים שהם נאלצים לנעול מנעלים הקטנים עליהם בכמה מידות, בהחלט לא כאלה שאפשר לומר עליהם "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב".
    וכבר אמר הרב קוק ב"אורות התשובה" שלו (איזה ביטוי יומרני – מוטב היה להתמקד יותר במחשכי התשובה ולא כל כך באורותיה …) כי התשובה היא כמו איזו הזרמה אלקטרית – כסא חשמלי, טיפול כימותראפי ל"ע, המכלה את הכוחות הטובים שבנפש יחד עם הרעים (סוף פרק ט' כמדומני)
    נדמה לי כי שנינו מסכימים כי יש להעמיק ולחקור מה בעצם מתרחש כאן בתוך התהליך הזה ולגרום לראשי החץ המובילים תנועות אלה לחשוב פעמיים ושלוש באשר לצער ולנזק שאפשר שנגרמים בחיפוש הזה אחרי גבולות של הלכה ומנהג, אחרי האלוהים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: