איך כותבים יתמות? | דנה אמיר

ספר שיריה של שרון אס הוא קינה על אב, שיש בה טלטלה ומוזיקליות, יופי ועצב. כדי לזכות בו מחדש היא נדרשת דווקא להניח לו

מוזיקת-הנתיבמוזיקת הנתיב הרחב

שרון אס

אפיק, הליקון, תשע"ה, 87 עמ'

"מוזיקת הנתיב הרחב" הוא מסע אורפאי בעקבות האב המת. אולם בשונה ממסעו של אורפיאוס בעקבות אורידיקי, עניינו של המסע שמציע הספר הזה איננו הניסיון לחלץ את המת מן השאול – כי אם לרדת לתוכה בעקבותיו.

"אין גאולה, רק בקשה" (עמ' 10), כותבת שרון אס. לא הגאולה הכרוכה בשחרור המת מגלוּת המוות שלו והשבתו באמצעות המילה מחוללת את המסע הזה, אלא דווקא הבקשה להשתהות לרגע במקום שבו השאול הממשי טרם הפך לַדימוי המחלץ אותנו מתוכו.

"המתעורר בקושי גדול/ הוא היתומה חסרת דימויים ליתמות" (עמ' 29), היא ממשיכה. הפער בין היתומה הממשית שהינה לבין היעדר הדימוי היכול לספק ליתמות הזאת ייצוג הוא הפער שבתוכו מתנהל המסע שעורך הספר הזה. אלא שבניגוד לצפוי, הופכת שרון אס את הכיווניות הנוהגת (זו הרואה בשפה ובמלאכת האֵבל תנועה ליניארית מן הממשי אל הסמלי) על פיה. שכן במקום הניסיון לכונן שפה שתלכוד את החוויה הממשית של היתמות בתוך דימוי שיספק לה קו מתאר, מחולל הספר הזה את ההיפך הגמור: הוא יוצר שפה המצליחה לשמר בתוך האיכויות הסמליות שלה את הממשי, כזו המסרבת ל"צורה שהעודפות מסוגלת ללבוש" (עמ' 14), הנשארת בתוך "הללא נשוא וחסר הנחמה ושאין תבנית ללכדו" (עמ' 29), היוצרת מובן מבלי שתקרוס לתוך המובן.

"יש ימים והמחוגים במעגל/ תקיפים לאמור – הצורה מולידה את הארץ" (עמ' 37), היא כותבת. כלומר, יש ימים שבהם ידו של הדימוי על העליונה והשפה הסמלית אכן מחלצת את הממשי מתוך גולמיותו, גם אם במחיר ההתרחקות מן החוויה כפי שהיא. אך מנגד "יש ימים – ועיגול השעות המחקה כוכבים/ אין בו די. אין בו די – משהו נורא קרה/וניפץ את היופי והמלח הפך/ לחש חלש למדבר". כלומר, יש ימים שבהם אין די בשפה או בדימוי המחקים את הממשי, אלא יש צורך קמאי לאחוז בממשי הזה כבדבר כשלעצמו; לשהות בתוך השבר לא כתחנת מעבר בלתי נמנעת אלא כמרחב ביניים. כמקום.

במובן זה "מוזיקת הנתיב הרחב" איננה רק קינה על מות אב. זוהי קינה על השבר שבין הממשי והסמלי. זוהי קינה על יום מותו שממנו והלאה הפכו המילים לְמה שמאיים להחליף את ממשיותו – במקום לבטא אותה.

דנה

היחלצות מן השאול

תחום הביניים ששרון אס מנסה ליצור כאן, תווך שבתוכו הדימויים יכולים לשמור על כוחם המדמה מבלי לקרוס לתוך המרחק שהם יוצרים מן הגולמי, אפשרי ככל הנראה רק בשירה.

לא בכדי משוסים זה בזה לכל אורכו של הספר "הכוחות הניטחים של השירה והמוות הלא ייאמן בלא ייאמן" (עמ' 64). השירה היא הכוח היחיד שאפשר להטיח במוות משום שהיא "לא תיאמן" באותה מידה כמוהו; משום שכמוהו היא מנסה ללכוד את הבלתי אפשרי; משום שכמוהו היא שוכנת על קו התפר הנצחי שבין הנתפס והלא נתפס. ואכן, באמצעות השירה הופכת הדוברת לצינור, לחלל מעבר שדרכו החזיונות והזיכרונות נעים בין ארץ החיים לבין השאול וחוזרים חלילה: "ואני יודעת הרף תכלית כתיבה בבוהו/להותיר אותי ריקה – צינור קנה סלילים – לזיכרונות/לחזיונות, ואז שוב, למה שדומה לאהבה" (עמ' 64).

באופן מעניין, כשהמת מביט דרכה, הוא למעשה מנַכס אותה באופן שבו מעולם לא ניכס אותה בחייו. בניגוד לאב החי, המתואר כמי שהחזיק עבורה "את התכלת פתוחה" (עמ' 57), כמי שמעולם לא ראה בה יורשת אלא רק "בת של רוחות, ובת ברית"– דווקא האב המת מאיים לנכס לעצמו את מבטה, תובע את המסתורין שלה כקניין. ההתנגדות שלה לתביעה הזו של האב המת בתוכה היא אפוא הניסיון שלה לעשות חסד עם מי שהיה: להשאירו בתוכה לא במצב הצבירה המוצק של הזיכרון הסטטי, השב וכופה עצמו עליה מבלי שיש לה חלק בו – אלא כהוויה חיה, נושמת, כזו היוצרת את עצמה בכל רגע מחדש ומתדפקת על הדלת בכל פעם באופן אחר: "לא זיכרונות אני מבקשת – אלא להיכנס פנימה, בגוף/ ואיתָך להיֹה היה ולעשותו שלי" (עמ' 67).

למעשה מבקשת מלאכת האֵבל ששרון אס מציעה כאן לעשות עבור האב המת את מה שעשה עבורה בחייו. זו הסיבה שבשלה התנועה האורפאית הפרטית שלה איננה תנועת ההיחלצות מן השאול – אך גם איננה תנועת הפנייה לאחור. זוהי תנועה אחרת שמשמעה ההתעקשות להשאיר את המעברים אל השאול וממנו פתוחים. זוהי הכמיהה שעבודת האֵבל לא תכפה על מושא האֵבל צורה – אלא תניח לו לנפשו כמו שהניח לה לנפשה, ובכך גם אִפשֵר לה לקיים את נפשה. זהו הניסיון ליצור "ציר אהבה" (עמ' 64) שעליו יתחלפו שוב ושוב "הייסורים והתפשטות הקור" עם הכוח להתבונן במה שמפנה אליה את עיניו, וגם להיות יכולה לו:

רָאִיתִי וְהֶחְזַקְתִּי אֶת כַּף יָדְךָ בְּיָדִי – עַד שֶׁהַנְשָׁמָה מִתְנַדְנֶדֶת עַל זְרוֹעֲךָ
הִפְנְתָה אֵלַי עֵינַיִם (הָיוּ לָהּ עֵינַיִם?)
וּבִקַּשְׁתִּי סְלִיחָה אַבָּא (אַתָּה שֶׁכְּבָר עָצַמְתִּי אֶת עֵינֶיךָ) בִּקַּשְׁתִּי סְלִיחָה מִנִּשְׁמָתְךָ
הַיָּפָה, הַשְּׁלֵמָה, חַסְרַת הַסַּבְלָנוּת,
בִּקַּשְׁתִּי סְלִיחָה עַל הַכְּאֵב הַנּוֹרָא בּוֹ רָצִיתִי לְהַחְזִיק בְּךָ, שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי
וְנָתַתִּי לָהּ לִפְרֹחַ –
הַכֹּל, הַכֹּל עָשׂוּי מֵאַהֲבָה
בִּלְעָדֶיךָ אֲנִי יוֹשֶׁבֶת צְפוּפָה לְיַד אֵשׁ
אֲדֻמָּה בְּהִירָה בְּחֶלְקָהּ
קָרָה נוֹשֵׂאת בְּתוֹכִי קוֹנְכִיָּה דַּקָּה שֶׁל אֵפֶר (עמ' 64).

הכאב המבקש להחזיק, לאחוז, להשאיר – מתחלף בתוך השורות האלה בכוח להניח למושא האהבה לפרוחַ, ודווקא מתוך כך לכוננו שוב ושוב כמושא אהבה. כשם שהניח לה לנפשה ובכך אִפשר את נפשה – כך עליה להניח לו כעת לנפשו, ודווקא מתוך כך לזכות בנפשו.

עולם מתוך השלילה

לא בכדי מסתיים הספר הזה במשפט: "כי עברת בגופך את המקום בו העצם נפרד מסמלו/ והיססת אם להחזיר פנים/ לצלם" (שם, עמ' 87).

שרון אס אכן מבקשת להפוך את הצלם לפָנים. הבחירה שלה ליצור שפה המחזיקה בו–זמנית את העצם ואת הסמל, את החיות הגולמית של המוות יחד עם הכוח ההופך את החיות הזאת לדימוי, למילה, לשיר – הופכת את השאול מאלמנט השולל את העולם – לכוח המכונן את העולם דווקא מתוך שלילתו.

"מוזיקת הנתיב הרחב" איננו רק ניסיון לסלול נתיב. הוא, כשמו, גם מעשה מוזיקלי. וככזה הוא מציג מלאכת קינה צרופה, מטלטלת, חכמה מאין כמותה, מן היפות והעצובות שנתקלתי בהן אי פעם.

*

ד"ר דנה אמיר היא פסיכולוגיתקלינית, פסיכואנליטיקאית, משוררת, חוקרת ספרות ומרצה בכירה באוניברסיטת חיפה

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ו' אלול, 21.8.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 באוגוסט 2015,ב-גיליון שופטים תשע"ה - 941, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: