חלקים גדולים ממשנת הראי"ה, הכרוכים בעידן התמימות המודרנית, הולכים ומאבדים מכוחם בקרב הציבור הדתי לאומי. ארבעה כיווני גישור בין הגותו של הראי"ה לנפש הדור הצעיר 

האם ספרי ה"אורות" עדיין רלוונטיים? כתביו של הראי"ה קוק, הישנים והחדשים, אמנם נלמדים בכל מקום, ותלמידי הרצי"ה (ותלמידיהם) מכהנים כרבנים בכל הארץ ולהם ציבור תלמידים גדול מתמיד, אך מתחת לפני השטח, וגם מעליו, לא קשה להבחין בתזוזה לכיוון הקיומי–חסידי. מצד אחד "הסיפור הגדול" של הציונות עדיין חי ובועט בקרב הציבור הדתי–לאומי, ובמובן זה תורת הגאולה של "אורות" חשובה לו מאוד, ובצדק, אך מאידך משנתו של הראי"ה מאבדת מכוחה.

משנת הראי"ה כרוכה עמוקות בעידן התמימות והיומרנות של המודרניזם: אידיאליזם, כלליות, תבונה, לאומיות, אופטימיות והומניזם. אך הדתי החדש, גם אם הוא אדוק במצוות, טעם כבר את טעם המשבר, הספקנות וחיפושי הזהות שלא תמיד תרים אחרי הקוהרנטיות והאחדות. הלאומיות והמדינה חשובות לו מאוד אך הן כבר פחות קדושות בעיניו, ובעיקר: אין הוא מוצא בהן כבעבר את כל מבוקשו הדתי. הוא מחפש רליגיוזיות ודבקות ולא רק אידיאולוגיה.

האם ניתן לגשר על הפער הזה? ברצוני לסקור כאן בקצרה ארבעה מגמות וכיוונים מהשנים האחרונות העוסקים בגישור שכזה, וישפוט הקורא האם כוחם יפה לכך.

איור: מנחם הלברשטט

הנפש שמאחורי הנשמה

מאז שפורסמו הספרים "חדריו" (תשנ"ח) ו"שמונה קבצים" (תשנ"ט), נתגלה לפתע האדם שמאחורי המשנה. הסתבר שקטעים שונים מ"אורות הקודש" שהודפסו בלשון רבים נכתבו במקור בלשון יחיד, וכי ביסוד השיטה המטפיסית של הראי"ה ישנה לא פעם התנסות פסיכולוגית–מיסטית הרוויה במתחים וייסורים, ולא חשיבה עיונית והרמונית. עקב כך, סמדר שרלו, יונתן גארב ואחרים הראו כי המנהיג המשיחי הוא בעצם הראי"ה עצמו, והציעו לקרוא מעתה את דברי "הצדיק מיפו" כחוליה במסורת הקבלית והחסידית אשר במרכזה החיפוש אחרי האחדות המיסטית של ההוויה, ולאו דווקא בניית האומה דרך השירות בגולני וריקודי יום ירושלים.

האם יש כאן משאלת לב של החוקרים ברוח התקופה, או קריאה משכנעת של המשנה ההופכת סדרי עולם? התשובה על כך מורכבת ונראה שעוד מוקדם לענות אותה. רק נציין שלאחרונה ראה אור מחקרו של הרב יואל בן נון הטורח רבות לאזן את התמונה המיסטית של שרלו ומראה, לעתים באופן משכנע למדי, כי הדבקות ב"אומה" היא עיקר מעייניו של הראי"ה, וממילא מדובר במיסטיקה ציונית, הרחוקה מהעולם החסידי.

בהמשך לכך, נראה כי ראוי היה שתיכתב ביוגרפיה חדשה על חיי הראי"ה, שתעסוק לא רק בתפקידים הציבוריים והתורניים המפוארים שמילא (לימוד בוולוז'ין, רבנות בליטא, הנהגה רוחנית של יפו והמושבות ורבנות ירושלים וא"י), שעליהם נכתב רבות בעבר, אלא גם ברב קוק האדם, התנסויותיו, לבטיו, קורותיו המשפחתיים ועוד.

כך, למשל, ידועים דבריו של הרב חרל"פ על הרב קוק "שהיה כולו כללי ולא היה בו שום חוש פרטי", ומכאן מידותיו התרומיות, ענווה, מסירות גמורה לענייני האומה ועוד. עד כדי כך הייתה דאגתו לכלל עד שלא היה מסוגל לשאת תפילות פרטיות עבור מצוקות אישיות ומשפחתיות, "ומה אעשה אם אין לי זיקה אל הפרט?" (ראו המכתב ב"מאבני המקום" יא, תש"ס, עמ 52–53, שם מובאת עדותו של הרב זוסמן בשם הרב חרל"פ, שלפיה מדובר היה ברצי"ה שהיה חשוך ילדים. עדות מדהימה שלא הולמת בקלות את הקשר הרגשי המיוחד בין הרב קוק לבנו, כפי שהוא משתקף בין השאר באגרות רבות).

האדם הדתי בן זמננו לא יכחיש אפוא את מעלתו הרוחנית יוצאת הדופן של הראי"ה, אך הוא יתבונן בה גם מזווית מורכבת ואנושית, ולעיתים אפילו טרגית, הממחישה את המחירים של אותה מעלה. שכן אף הראי"ה עצמו ראה בכך חיסרון וביקש מהרב חרל"פ שיתפלל במקומו, וכפי שהודה במקום אחר: "אנכי חסרה לי אהבה עצמית טבעית כראוי, מה שהוא לכל האנשים טבע חזק וקבוע, ובשביל כך חסרים לי כמה דברים מועילים, הנובעים ממקור האהבה העצמית החזקה" (חדריו עמ' קמו).

ההזדהות המוחלטת עם "כלל ישראל" (ואף עם כללות ההוויה), שהפכה להיות דגל מוסרי רב עוצמה עבור דורות שלמים בציונות הדתית, ועל כך גאוותנו, היא ודאי מתנת שמים הקשורה לדרגת ה"נשמה" של הראי"ה, המתגברת על הטבע האגואיסטי. אך האם יש לה הסברים גם מתחום ה"נפש", כך שניתן להבין אותה גם באופן יותר קונקרטי?

אין בידינו כלים היסטוריים מספיקים כדי לשרטט ממד זה, ונראה שאם יפורסמו יום אחד הרשימות הביוגרפיות המלאות שכתבו הרב משה צבי נריה (שלולא מפעלו הספרותי הגדול, שכן פורסם, היינו חסרים אפילו את הפרגמנטים הביוגרפיים הקיימים, כגון שהרב קוק כתב בצעירותו שירה שאביו גנז, קשריו עם משפיעים חב"דיים וחסידי ברסלב, ועוד), הרב חרל"פ, הרב נתן רענן ועוד, ניתן יהיה אולי לעשות זאת. בינתיים ניתן לשער שהדבר קשור בין השאר למשבר שחווה הראי"ה בעקבות פטירת אשתו הראשונה בתרמ"ט (1889), והדברים עדיין דורשים מחקר (ראו לעת עתה הרמז האוטוביוגרפי בפנקסי הראי"ה ג עמ' קלז, על אדם שנפטרה אשתו הראשונה, ובזיווג שני "עומד על פי נס ולא בחוק הטבע") .

לחיות עם הסתירות

דרך נוספת להאיר באור "אנושי" יותר את משנת הראי"ה היא הכרה בכך שהיא מכילה סתירות שלא ניתנות ליישוב, וזאת כחלק מבשורתה. אבינועם רוזנק (ובמידה מסוימת מאיר מוניץ לפניו) העמיד את המושג "אחדות ההפכים" כמפתח להבנת שיטת הראי"ה, אשר בניגוד לסינתזה ההגליאנית אינה חותרת לכתוב השלישי המכריע והמאחד, אלא מאשרת לכתחילה את קיומם של  ניגודים ומתחים (קודש וחול, לאומיות ואוניברסליות, בחירה והכרח ועוד), כחלק מדרכו המיוסרת של האדם, בניסיונותיו הנשנים לגעת באחד האלוהי הבלתי מושג.

יתרה מכך, נראה כי כמות המחברות מכתב–ידו של הראי"ה שראו אור בשני העשורים האחרונים, המציגות מגוון עצום של התייחסויות הגותיות, מחייבת לפתח גישה צנועה ומורכבת יותר ביחס לשאלה מהי "משנת הראי"ה". מסתבר שמאז תחילת שנות העשרים לחייו, בהיותו רב צעיר בעיירה זיימל, ועד סוף ימיו בירושלים (חמישה עשורים, עם דעיכה מסוימת בשנותיו האחרונות), כתב הראי"ה עשרות מחברות הגותיות, המעידות על חיוניות ואינטנסיביות מחשבתית, ומלמדות שבכל כמה שנים חזר וניסח את עמדותיו מחדש לנוכח רוח הזמן והסיטואציה, ובהתאם לסדר היום הרוחני שהעסיק אותו.

לצד רעיונות קבועים ודפוסי חשיבה שיטתיים, ניתן לאתר בכל תקופה תמה מרכזית אחת אשר סביבה הוא בונה מגדל הגותי שלם, מבלי לראות בעיה בכך שבמשך הזמן מתגלעים מתח ואף סתירה בין המגדלים השונים שנוצרו. מצב זה מאפשר לאנשים שונים בעלי גישות שונות להתבסס על חלקים מסוימים במשנת הראי"ה (או לפחות לקבל מהם השראה) גם אם אינם מזדהים בהכרח עם חלקים אחרים.

כך למשל, בעשור האחרון פורסמו שמונה פנקסים מתקופת "הרב קוק הצעיר" (1865–1904), ובהם נחשפים שני היבטים שלא היו בולטים בכתביו האחרים מתקופות מאוחרות יותר. בתקופת זיימל (תרמ"ח–תרנ"ה) נכתבו פנקסים טו וטז (וכן "מציאות קטן" שטרם ראה אור, ואולי עוד נוספים לא ידועים) המציגים דיונים קבליים מפורשים ועשירים, הקרובים לקבלת הרמח"ל, אך מכילים גם יסודות מקוריים וחדשניים (אם כי בעוצמה פחותה מאשר בכתבים המאוחרים), וודאי עוד ייכתב על כך רבות.

בתקופת בויסק (תרנ"ה–תרס"ד), מלבד "מדבר שור", עין אי"ה ומאמרי "הפלס" הידועים, נכתבו (לפחות) חמישה פנקסים מרתקים, ובראשם "לנבוכי הדור", ובהם פורש הראי"ה משנה מקורית ומפתיעה המפרשת את התורה באופן שכלתני ובהתאם למוסר האוניברסלי, כאשר "האידיאה הלאומית" של ישראל אינה תכלית בפני עצמה. בפנקס "בויסק א" (קבצים מכתי"ק ב) אף מוצגת פרשנות נטורליסטית לרוב היסודות של המשיחיות היהודית (כגון תחיית המתים, חזרת הקרבנות ועוד).

לאמונים על משנת הרמב"ם יהיו הכתבים מתקופה זו חידוש מרענן, באשר הם מציעים גרסה מודרנית לרציונליזם של ימי הביניים. בעוד הדוגלים בחידוד הפער בין ישראל לעמים ובין ההתגלות ובין השכל, בהתאם למסורת המיסטית–זוהרית, ימצאו בכתבים של תקופת שוויץ–לונדון יישום רדיקלי בדמות המאבק האפוקליפטי של ישראל והנצרות.

כמו כן, לצד התבניות הנוקשות שקיימות בהגות הראי"ה מאז עלייתו לארץ, הכופות על היחיד את נשמת האומה ואת צו ההיסטוריה, או לפחות נחוות ככפייה, בכתבי יפו מודגש גם מושג החירות הניטשיאני, וזיהויו של החופש האנושי עם החופש האלוהי, באופן שתלמידיו ה"מתנגדים" של הראי"ה (כולל הרצי"ה) התקשו מאוד לקבל. כיום ישנם רבים המוצאים בכך מזור ואיזון לצילה הנוקשה של האידיאולוגיה הלאומית, כגון אנשי ישיבת "נועם שיח" בראש פינה, ובראשם הרב אמנון ברד"ח, תלמידו של הרב טאו, ואחרים.

עם כל זה, חשוב לציין כי חרף אלפי הקטעים החדשים שפורסמו בעשורים האחרונים מכתבי הראי"ה, ומגוון הנושאים הנידונים בהם (מצמחונות ועד הפילוסופיה של המדע), ישנן סוגיות שטרם מצאנו התייחסות מספקת להן במשנתו, ובראשן הפמיניזם.

לא תורה מסיני

כיצד מתמודדים רבני "ישיבות הקו" עם הפער הנ"ל בין עידן הפרטיות ובין תורת הראי"ה הכללית? על פני השטח ישנה קריאה נחרצת להכפיל ולשלש את הלימוד בספר "אורות" ולהבין כי החיפוש אחרי "חוויה דתית" הוא שטחי ופסול. תלמידים מהר המור אשר פנו לרב טאו בטענה כי נפשם תובעת גם לימוד חסידות וקבלה נענו כי עליהם להעמיק ולבסס את היסודות בלימוד "הכוזרי", המהר"ל וכדומה, וכך גם כותב הרב אבינר פעמים רבות. משנת הראי"ה מופיעה כאן לא כסעד רוחני ותרפויטי על לבטיו השונים (וכפי שהייתה אולי עבור הראי"ה עצמו), אלא כתביעה חינוכית ומוסרית מן האדם להיחלץ מפרטיותו ולהתגייס לאידיאליים כלליים (וזכורני שהרב מנחם פרומן התבטא פעם בשיעוריו על ספר הזוהר כי מבחינתו הרב קוק הוא "הבית", האורתודוקסיה, בעוד הזוהר ורבי נחמן הם אזורי החיפוש והאתגר הרוחני). שורש הדברים הוא באופן החינוכי ו"המגייס" שבו הנחיל הרצי"ה את מורשת אביו.

אך לאמיתו של דבר ובמבט מעמיק יותר, נראה כי הרב טאו, יותר מהרבה אחרים, דווקא הפנים את העובדה כי הלאומיות בשקיעה ולדעתו המאבק על דמותה של הציונות וההשתתפות המעשית במשימות לאומיות יבואו רק לאחר המאבק על עצם בכורתה של הרוח (או המטפיזיקה) בחייו של האדם הפרטי בן זמננו, העסוק בצרכנות רוחנית וגשמית. ניתן להתווכח בשאלה האם זהו קרב מאסף אנכרוניסטי או משימה ראויה וריאלית, אך לא ניתן להתכחש לכך שיש כאן ערנות והבנה של המצב החדש.

דרך רביעית ואחרונה לגשר על הפער שבין הגות הראי"ה לדורנו אנו היא במה שאני מכנה "שילובים". לפני כעשרים שנה קרא הרב יהודה עמיטל להימנע מגישת "הכול או לא כלום" ביחס למורשת הראי"ה:

אחד הדברים שמעכבים בידינו מלהבין את דברי מרן הרב הוא בכך שחוששים לומר שיש דברים שהרב קוק לא חזה אותם… הרב קוק האמין שתוך חמישים שנה משיח יבוא, ומי שקורא בספריו לא יכול להבין אותו אחרת. והנה לא זכינו לכך ולמרות זאת נשאר הרב קוק גדול הוגי הדעות, אולי מאז הרמב"ם ("משמעותה של משנת הראי"ה לדורנו", עלון שבות בוגרים ח, תשנ"ו, עמ' 137–136).

מבלי להתייחס לגופם של דברים, נראה כי בימינו הבינו רבים כי ניתן להנחיל את מורשת הראי"ה גם מבלי לראות בה תורה מסיני, החפה מפגמים, ולשלב עמה זרמים אחרים, משלימים. בישיבת הר–עציון נעזרים בהגות הקיומית–הלכתית של הרב סולוביצי'ק, ולעתים חושפים את הרובד המחשבתי בתוך הלמדנות ולא בנפרד ממנה (תורת ארץ ישראל?); בישיבת עתניאל חוזרים קצת לקבלת האר"י מתוך הבנה כי טמונים בה כלים מעשיים לעבודת ה' שאינם מודגשים בכתבי הראי"ה; בבתי המדרש החילוניים והמעורבים נלמד הראי"ה בצמוד להשל, לא"ד גורדון ואחרים.

ואולם, השילוב הדומיננטי ביותר הוא זה של הראי"ה עם משנות חב"ד ורבי נחמן מברסלב, שאותו התחילו הרבנים שג"ר ופרומן לפני כארבעה עשורים, ומאז הצטרפו אחרים שנקטו בוואריאציות שונות. כתבי הרב שג"ר המתפרסמים בשנים האחרונות מלמדים על ניסיון מרתק להמשיך את דרכו של הראי"ה, מבלי להשתעבד דווקא אליה, על ידי קריאה דיאלקטית של הפירוק הפוסט מודרני.

הרב יהושע שפירא מביע בפורומים פנימיים ביקורת קשה על האופי האימפרסונלי של מורשת הראי"ה ביחס לאלוהים, וטוען כי האופן "הרציונלי" שבו היא מסבירה את פעולת התפילה (ובמידה מסוימת את העבודה הדתית כולה), כהתמזגות עם הרצון האלוהי הקיים כל העת בהוויה, חורג מהמקובל במסורת, והופך את האלוהות לישות אדישה ולא אכפתית. לשם כך הוא מגייס את המסורת החסידית המדגישה את מציאות ה' כמלך וכאבא. בכך הוא מחזיר את מושג האישיות הפרטית גם לבני אדם, וכזכור הראי"ה עצמו התקשה לעתים לאתר אותה בתוך ים הכלליות.

סוף דבר, האתגרים הלאומיים שבפניהם עומדת מדינת ישראל מלמדים כי "תורת הכלל" רחוקה מלהיות מיותרת או נחלת העבר, אך המושגים, הרגישויות, המנגינה והאטמוספרה הרוחנית השתנו מאז ימי הרצי"ה וטבנקין, ואלו תובעים להם שפה וכלים חדשים ומגוונים.

*

ד"ר אודי אברמוביץ מלמד בבית המדרש "חברותא" ובמדרשת לינדנבאום

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015