שקידה בתורה לצד טיולים, תנועת נוער והתגייסות למחתרות. חיים כהן, דוד רזיאל ועזריאל קרליבך ותלמידים שהפכו לגדולי תורה. עדויות על ראשית ימיה של ישיבת "מרכז הרב" 

המציאות החברתית והחינוכית שפגש הראי"ה קוק לאחר עלייתו ארצה בשנת תרס"ד (1904) הייתה מורכבת ודרשה מעוף מחשבה ויכולת התמודדות רוחנית וחינוכית. מחד גיסא, "היישוב הישן" כלל ישיבות חשובות (עץ חיים, חיי עולם ותורת חיים) ותלמידי חכמים; ומאידך גיסא, רוב אנשי העלייה השנייה ניתק עצמו מהמסורת היהודית ודגל באידיאלים המבוססים על התנ"ך, הגבורה הלאומית והספרות העברית.

על רקע המציאות הזו שאף הרב קוק להקים ישיבה שתשמש מרכז רוחני לכלל היישוב, תהווה מגן נוכח המגמות של "היהודי החדש", תצמיח מתוכה מנהיגות חינוכית שתשפיע על עיצוב דמותו של היישוב החדש ותגדל תלמידי חכמים שיעסקו בתורה במלוא היקפה. בראשית חורף תרפ"א נשא הרב הרצאה מקיפה בפני חכמי מרכז הרב שהיוו גרעין לישיבה העתידית, אותה פתח במשפט המפורסם:  "לחיים של יצירה הנני קורא אתכם, זאת היא הנקודה העליונה שאנחנו חייבים לשאוף אליה… גלי התחייה הלאומית הולכים הם וסוערים" (הרצאת הרב, ירושלים תשל"ג, עמ' ג').

‭"‬כל‭ ‬צעיר‭ ‬הבא‭, ‬ודורש‭ ‬ושואל‭ ‬ומרצה‭ ‬מבוכותיו‭, ‬הנני‭ ‬רואה‭ ‬בו‭ ‬דמות‭ ‬אבן‭ ‬יקרה‭". ‬תלמידי‭ ‬ישיבת‭ ‬
מרכז‭ ‬הרב‭ ‬ביום‭ ‬ירושלים‭ ‬האחרון
צילום‭: ‬יונתן‭ ‬זינדל‭, ‬פלאש‭ ‬90

הקמתה של הישיבה

"בעודני יושב שקוע בחזיונותי וקולו של אברהם יצחק הולך וחזק – 'יבוא יום ואני אהיה גדול מאוד בתורה, אעלה לארץ ישראל, לירושלים עיר הקודש, ואייסד שם ישיבה גדולה מאוד… ובאו אליי בחורים מכל אפסי ארץ ואני אהיה ראש הישיבה'" (שיעור א', זרעים, אלול תש"ה). רשמי ילדות אלו, פרי זיכרונותיו של אברהם שוער, חבר נעורים של הראי"ה קוק, מלמדים כי חזון "הישיבה המרכזית" החל לנבוט בלב הנער הצעיר עשרות שנים לפני הגשמתו.

יסודות ההתארגנות המעשית לקראת הקמת הישיבה נעוצים בחוג מצומצם של מספר תלמידי ישיבות ירושלמיות שהתכנסו יחד לשמוע את שיעורי הראי"ה קוק בהלכה, באגדה, במצוות התלויות בארץ ובסוגיות מחשבתיות בספר "הכוזרי". הרוח החיה והמארגנת של חוג זה היה הרב יצחק לוי, תלמיד הרב מתקופת יפו, וההתארגנות נשאה את השם "חוג חכמי מרכז הרב" (המרכז).

ועד "המרכז" הדגיש בהקדמה לחוברת "הרצאת הרב" כי "המרכז הוא הגרעין להגשמת השאיפה של יסוד 'הישיבה העולמית' בעיר הקודש ירושלים". עדויות רבות נוספות מחזקות את הזיהוי של "המרכז" כהכנה לשאיפה הגדולה לכונן ישיבה מרכזית עולמית בירושלים.

האידיאל החינוכי ששרטט הראי"ה קוק במהלך הרצאתו היה הצבת אתגר אינטלקטואלי וחדוות יצירה. בדרך זו יצא הלומד מהוויית לימוד שגרתי מכוח האינרציה ויחתור להגשמת יעדים ייחודיים המעמידים את אישיות הלומד במרכז. באחת מאיגרותיו, שנכתבה בשנת תרס"ד בתקופת יפו, הדגיש הרב כי "כל צעיר הבא, ודורש ושואל ומרצה מבוכותיו, הנני רואה בו דמות אבן יקרה" (אגרות ראי"ה, א', עמ' צ"ג).

תוכנית הלימודים נכתבה לראשונה על ידי הרב דוד כהן ("הנזיר"). מגמת התוכנית הייתה להקנות לישיבה מעמד של "מכללת הכוחות הרוחניים בישראל". במסגרת התוכנית נכתב כי תחומי הלימוד יהיו: הוראת תנ"ך, חקר לשון הקודש, מדרש התורה, לימוד המסכתות כסדרן, שיטת המשפט התלמודי, תולדות הפילוסופיה הדתית ועוד. תוכנית זו הייתה חידוש נועז ומרחיק לכת בעולם הישיבות של היישוב הישן. בספר "קול צופייך" כתב הרב הנזיר: "הנבואה זהו המקווה, פרי תנובת הישיבה הרוחנית".

במישור האישי–פנימי נדרש התלמיד להקדיש זמן לשיפור רמתו המוסרית. במישור הלאומי התלמיד נדרש למעורבות ציבורית שתתבטא בהנהגה רוחנית. ובמישור התורני הרב שאף כי הלומד יהיה "אדם חי, המטה את תשוקותיו וכוחותיו… לעמלה של תורה… מי שאין לו הרגשת החיים לא יוכל להיות אדם אשר ימות באוהל" (אגרות ראי"ה, א', עמ' קצ"ה).

מגוון תלמידים למדו בישיבה בשנותיה הראשונות. חיים כהן, לימים שופט בית המשפט העליון, כתב בזיכרונותיו: "עזריאל, בן דודי (עזריאל קרליבך. י"ר) סיפר לי ניסים ונפלאות על הישיבה בירושלים. באתי לארץ ישראל כלא ציוני, אפשר אפילו לומר כאנטי ציוני כדי ללמוד בישיבה. את חיידק הציונות הכניס בי מורי ורבי הרב קוק… אחי ואני באנו אל הרב קוק בפעם הראשונה לסעודה שלישית בשבת… הוקסמתי מהעיניים… הייתה בו מין השראה – איני רוצה לומר קדושה… למחרת היום נכנסנו אל הרב וביקשנו להתקבל לישיבה" (כהן חיים, שופט עליון, הוצאת כתר, עמ' 50–57).

סיפר‭ ‬ניסים‭ ‬ונפלאות‭ ‬על‭ ‬הישיבה‭ ‬בירושלים‭. ‬
עזריאל‭ ‬קרליבך‭, ‬1942
צילום‭: ‬זולטן‭ ‬קלוגר‭, ‬לע‭"‬מ

הקודש במרחבי החיים

חלק מתלמידי הישיבה היו בוגרי ישיבות מפורסמות ברוסיה, פולין וארצות אחרות, מלאים בתורה ויראת שמים. אחרים הגיעו מתוך רצון ותשוקה לרוחניות, כדברי מאיר גורדון: "לא הייתי דתי, חשתי שתשוקת החיים שלי וסיפוקי העצמי לא השביעו את רצוני, עליתי ירושלימה לשמוע את הרב קוק והחלטתי – זה הרב שלי". השקפתו הלאומית של הרב, ייחודה של הישיבה באווירתה הארצישראלית והשיעורים בשפה העברית היו כר מתאים לתלמידים דוגמת דוד רזיאל, לימים מפקד האצ"ל, שהממד הלאומי עמד בראש מעייניהם. בצד זה היו כמובן גדולי תורה רבים: הרב יהודה גרשוני, הרב שאול ישראלי והרב אברהם שפיראהרב משה צבי נריה ותלמידי חכמים רבים אחרים.

ימי חג ומועד היוו חלק משמעותי בעיצוב אישיותם של התלמידים. הסעודה השלישית תוארה כמעמד שבו "כולם מצונפים בסערת השירה שהדליקה לבבות… הרב דיבר וצלל לשבילי המסתורין… ודרך הדברים הצצנו לעומק נשמתו" (שבתאי דניאל, "סעודה שלישית", נרות שבת, אב תש"ג). מועדים מרשימים נוספים היו ימי ראש חודש, חודש אלול והימים הנוראים, שבמהלכם עבר לפני התיבה ר' אריה לוין שתפילתו הצטיינה ברגש וחום.

לא רק תורה הייתה בישיבה. באחת מאגרותיו העוסקות במערכת היחסים בין עולם הקודש ועולם החול כתב הרב: "המחשבה הכללית על דבר התפשטותם של הרגשות הנאצלות של קדושת הזמן מחוץ לזמנן… צריכה תמיד לבוא מההכרה הפנימית שהקודש העליון חבוי הוא בכל… בכל פינה ונקודה של חיים" (אגרות הראי"ה, ג', עמ' ל"ה). משמעות הדברים שאין לראות את עבודת הבורא רק במסגרת התהליך האינטלקטואלי של לימוד התורה אלא שכל הליכות האדם, במישור האישי והציבורי, צריכות לעמוד בצל ההכרה כי מציאות הבורא היא בכל מקום: תפילה, עבודת האדמה והגנת המולדת.

אכן, מצאנו עדויות שונות לפעילויות חוץ לימודיות שהיוו חלק מהווי החיים בישיבה. תלמידים מסוימים ניגנו בכלי נגינה בחדריהם, תלמידים אחרים ערכו טיולים רגליים בתקופות החופש באזור עמק יזרעאל ומסע רכוב על חמורים לכיוון היישוב מוצא סמוך לירושלים. הרב משה חיגר, שנמנה עם תלמידי "הישיבה המרכזית", סיפר על ניסיון התיישבות של בני הישיבה בזיכרון יעקב במסגרת קבוצה שהקימו וקראו לה "קבוצת רבנו בחיי". "הרימותי את המכוש גבוה מעל ראשי ועם הורדתו ירדתי גם אני. נפלתי על פני", תיאר הרב חיגר את הניסיון החקלאי. למרות זאת המשיכו חברי הקבוצה בחסות הראי"ה קוק בניסיון ההתיישבות.

בני הישיבה השתתפו גם בפעילות הגנה וביטחון, וחלקם הפכו לדמויות מפתח ב"הגנה" ובארגוני המחתרות. שמעון אגסי, תלמיד הישיבה, סיפר בזיכרונותיו: "מאורעות תרפ"ט, הטבח בחברון, גרמו להתעוררות גדולה… הייתה תסיסה להצטרף לשורות ההגנה. ההתגייסות חייבה התמודדות הלכתית וראשי הישיבה ביקשו כי האימונים יתקיימו בימי חול ולא בשבתות". דוד רזיאל, ממייסדי האצ"ל ומפקדו, הצטרף לאצ"ל מתוך לימודיו בישיבה, כעדות אחותו אסתר רזיאל נאור: "דוד נכנס לישיבת הרב קוק… התגייס להגנה… הגיגים על תחייה היו חלק ממסכת חייו". תלמידים אחרים היו מעורבים בתנועת "בני עקיבא" (הרב נריה, יחיאל אליאש), ואחרים בתקופת הראי"ה קוק היו מעורבים בעולם הרבנות: בקרית חיים, בגבעת עדה ובישובים נוספים.

הצטרף‭ ‬לאצ‭"‬ל‭ ‬מתוך‭ ‬לימודיו‭ ‬בישיבה‭. ‬
דוד‭ ‬רזיאל‭, ‬1941
צילום‭: ‬לע‭"‬מ

ממלאים את החלל

לאחר פטירתו של הרב קוק, שרידותה של הישיבה הייתה תלויה בהנהגה חינוכית ראויה. אחת ההתארגנויות הבולטות בהקשר זה הייתה "חוג הראי"ה", חוג שפגישותיו התקיימו ב"בית הרב" בירושלים והובלו על ידי בן הרב, ר' צבי יהודה קוק. בלימוד משנת הרב השתתפו הרב דוד כהן, חיים ליפשיץ, ד"ר יהושע ליבוביץ', ד"ר משה זיידל, הרב צבי יהודה ואחרים, והחוג היווה גורם מלכד ומקור לחוויה רוחנית מחודשת. במקביל המשיכו הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד כהן והרב צבי יהודה בשיעוריהם לתלמידים המעטים.

בשנת תש"ג הגיעה אל "הישיבה המרכזית" קבוצת בני קיבוצים ובוגרי בית הספר החקלאי "מקוה ישראל", שהרגישו צורך בחיזוק רוחני. בני הקיבוצים (עין הנציב, משואות יצחק ואחרים) בחרו בישיבה הציונית והזרימו "דם חדש", נוסף לגדולי התורה שלמדו בתקופה זו. התלמידים היו קבוצה עצמאית ולמדו תורה מפיו של הרב אברהם שדמי, חתנו של הרב חרל"פ. דב רפל, מראשי המחנכים בקיבוץ הדתי, פעל לפתיחת "סמינריון תורני" שיסונף לישיבה ויפעל במסגרת ישיבת "תורת ירושלים" שהיוותה מכינה ל"ישיבה המרכזית".

בתקופת מלחמת השחרור תרמו בני הישיבה את חלקם במלחמה, הן במסגרת ארגון ההגנה והן במסגרת גדוד בני הישיבות שנקרא "גדוד טוביה" ועסק בביצורים בירושלים. ארבעה תלמידים בני הישיבה חברי ההגנה נפלו במהלך המלחמה: יוסף אלנדב, יעקב רוזנברג, צבי רוזנטל ומרדכי דב גלצר.

שתי התארגנויות נוספות תרמו תרומה משמעותית לתחיית הישיבה והמשכיותה.  גרעין "משכן ישראל", שמקור לידתו בישיבת כפר הרא"ה, הגיע אל הישיבה בשנת תש"ט (1949) בראשות הרב יעקב כלאב. קבוצה נוספת שתרמה תרומה משמעותית להטמעת משנת הראי"ה קוק בציבור ולחיזוק "הישיבה המרכזית" הייתה קבוצת גחל"ת (גרעין חלוצי לומד תורה), בני שבט "איתנים" בבני עקיבא תחת ריכוזו והנהגתו של הרב חיים דרוקמן. בחוברת משוכפלת הגדירו את מטרתם: "להוות גחלת הדורות".

האם הצליחה ישיבת מרכז הרב להגשים את החזון הגדול של מייסדה? התשובה לשאלה זו מורכבת וקצרה היריעה מלענות עליה במסגרת זו. עם זאת, ברור כי עצם השאיפה להקים ישיבה שתתאפיין ב"חיים של יצירה", במשמעותו הרחבה של מושג זה, הייתה חידוש משמעותי בעולם התורה, חידוש שנזקף עד היום לזכותו של הרואה הגדול.

הרב ד"ר יוחאי רודיק הוא מפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הדתי. ספרו החדש, "חיים של יצירה", עתיד לראות אור בקרוב

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015