הבושם שאחרי הזוהמה | יובל שרלו

בשאלת היחס לאמנות ולתרבות, הציג הראי"ה קוק גישה אוהדת אך גם מסויגת. ממשיכי דרכו בימינו צריכים לעשות צעד נוסף: להכיר בתרומתה של התרבות המערבית לעולמנו הדתי 

אחרי ששככו מעט הדי הקרבות התרבותיים, סגנון הדיבור הפוגעני והמתלהם, אבק הפוליטיקה והמאבקים הכוחניים, ניתן לפנות לדיון המהותי שעמד בשורש מלחמת ה"אמנים" ב"מנהיגות הפוליטית". שני נושאים שיש ביניהם קשר אך הם לא זהים עומדים במרכז הדיון. הנושא שבו לא נעסוק הוא שאלת תפקידה של המדינה והתערבותה בנושאים תרבותיים. התחום הראשוני, המשפיע גם על הדיון התקציבי, הוא השאלה המהותית ביחס לתרבות: האם התרבות עומדת לעצמה ונבחנת לאור קריטריונים פנימיים בלבד, או שככל התחומים האחרים בחיים, אף היא מתרחשת במערכת שלמה של ערכים ונבחנת בקריטריונים מוסריים, ערכיים או ציוניים. אשרי המדינה שמתפנה לדון גם בשאלה דרמטית זו.

 מה‭ ‬יעשה‭ ‬אמן‭ ‬כשהוא‭ ‬מתבונן‭ ‬אל‭ ‬תוכו‭, ‬ופוגש‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬הכיעור‭ ‬והייאוש‭ ‬המתחוללים‭ ‬בו‭? ‬תערוכה‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל צילום‭: ‬סוזנה‭ ‬ינקו‭, ‬פלאש‭ ‬90


מה‭ ‬יעשה‭ ‬אמן‭ ‬כשהוא‭ ‬מתבונן‭ ‬אל‭ ‬תוכו‭, ‬ופוגש‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬הכיעור‭ ‬והייאוש‭ ‬המתחוללים‭ ‬בו‭? ‬תערוכה‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל
צילום‭: ‬סוזנה‭ ‬ינקו‭, ‬פלאש‭ ‬90

הקריטריון המבסם

בית המדרש הרוחני שרבים מאיתנו יונקים ממנו מואר באורו הגדול של הראי"ה קוק. הרב עסק בעניין מקומה של התרבות במקומות רבים, ותמצת את משנתו במשפטים הראשונים של מה שמכונה "הקדמה לשיר השירים". כדרכו של הרב קוק הוא פתח שם שער עצום, אך בד בבד הציב קריטריון שלמעשה הוא קריטריון סוגר. הוא העז לכתוב על תפקידה החשוב של הספרות, הציור והחיטוב (פיסול), ואף נקט את המילה "חובה" כשקבע את היחס לכל אלה. אולם, כדרכו, מיד לאחר הקריאה החיובית המרשימה הוא הציב מדד לאמנות ראויה: האם היא מבסמת את העולם, וקרא לקבור את האמנות הבזויה.

הרב קוק יצר אנלוגיה בין חובת כיסוי הפרשותיו של האדם במחנה המלחמה ובין החובה לכסות את האמנות הלא ראויה. גם בצמד המשפטים הבא שבהקדמתו לשיר השירים הוא פתח שער עצום ומחודש לעיסוק ספרותי ברומנטיקה הטבעית, אך שוב כדרכו הציב אמת מידה: רק זו שמרוממת ולא זו שמשפילה, וקבע כי "רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש".

האם בסופו של דבר הרב קוק פתח או סגר? הדבר כמובן תלוי בדרכי הקריאה השונות. יש הקשובים מאוד לאופק העוצמתי, ולתנועה התרבותית האדירה שהביא בכנפיו. קשה למצוא מגמת אמנות בבית ספר ציוני–דתי שדבריו של הרב קוק אינם מופיעים בכותרתה, ובכך היא מבקשת לבטא את השער הגדול שפתח הרב. מנגד, יש הרואים בדבריו שעבוד האמנות וגיוסה, והחנקתה מכוחן של תנועות שהן מחוצה לה, שכן מי יעז לראות עצמו כאיש קודש? מהו הקריטריון המגדיר אמנות כמבסמת? ולמי תינתן סמכות ההכרעה? או מכיוון אחר: מה יעשה אמן כשהוא מתבונן אל תוכו, ופוגש גם את הכיעור והייאוש המתחוללים בו? ניסיון לשפוט את התוצאות המעשיות של משנת הרב קוק מלמד על פריחה אמנותית גדולה שבאה בעקבותיה, אך גם על מחסום עמוק ואפרוריות במקום שבו הייתה יכולה להיות פריצה של ממש.

אל מול תפיסת התרבות המיוצגת בדברי הרב קוק עומדת תנועה רוחנית שונה לחלוטין. בתפיסה המקובלת בעולם המערבי דהיום, התרבות אינה משרתת של דבר שהוא מחוץ ליצירה האנושית עצמה. היא לא נמדדת בכלים מוסריים, ציוניים, לאומיים או ערכיים. היא עומדת לעצמה. למעלה מכך, הציפיות ממנה הן דווקא לבדיקת גבולות ופריצתם, לערעור, להשמטת הקרקע מהיציבות הרוחנית, להצעת אלטרנטיבה לכל ההנחות המוקדמות, לכנות ואותנטיות אנושית גם אם הן חושפות את הרוע והזוהמה בעולמו של האמן. בשל כך אמנות אינה יכולה להיות מגויסת, ואין ממנה ציפיות לבסם עולם או להעמיק קודש. היא מצדיקה את קיומה מעצם קיומה, ומעצם הרצון האנושי להופיע את עצמו בכלים שונים, למן המוזיקה ועד האמנות הפלסטית, בעידוד גדול ללכת דווקא אל הקצוות המנפצים.

ממעל למחלוקת

ההתנגשות בין שתי התפיסות היא לכאורה בלתי נמנעת, ועל כן היא מתרחשת במחזוריות. כדאי לקרוא את פרוטוקול הכנסת מיום כא בטבת תשמ"ד בדיון שיזם חבר הכנסת דאז, הרב דרוקמן הי"ו, על הענקת פרס התיאטרון לחנוך לוין, ולראות את הפער העצום שבין שתי התפיסות התרבותיות. אלה היו דברי הפתיחה של הרב דרוקמן:

אדוני היושבראש, כנסת נכבדה, העליתי את הנושא לסדרהיום בעקבות הצגות תיאטרון שפגעו קשות בערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה. אני שמח שהכנסת החליטה בזמנה לדון בנושא במליאה, דבר המעיד על חשיבותו של הנושא ועל הרצינות שבה יש להתייחס אליו. אך כמה מדהים הדבר, שמאז החליטה הכנסת לדון בנושא ועד היום נתנה מדינת ישראל פרס למחבר של הצגות כאלה, שפוגעות בערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה. חנוך לוין, בעל ההצגות "הפטריוט" ו"הזונה הגדולה מבבל", נבחר עלידי המועצה לתרבות ולאמנות לקבל את הפרס החשוב והיוקרתי בין הפרסים בתחומי האמנות בישראל.

האין הדבר הזה זועק עד לב השמים? מדינת ישראל מעודדת פגיעה בערכי היסוד של היהדות, העם והמדינההייתכן? היאומן? האין בדבר זה משום הדלקת אור אדום גדול ביותר לכולנו בתחום הזה? אדוני היושבראש, מעבר לכל חילוקי הדעות החוצים את הבית הזה בעניינים שונים, הרי כולנו מאוחדים ברצון לגדל את הדור הצעיר שלנו בריא בגופו וברוחו, לטפח את ערכיו המוסריים, לחנך אותו לאהבת העם והארץ, לחיי משפחה מאושרים וליחסים נעלים בין אדם לחברו בכלל. האם מחזות כאלה, המתארים את העם היהודי ואת מדינת ישראל כחברה רוצחת, מושחתת ומתעללת בערבים מחד גיסא, והמעלים סצנות פורנוגרפיות לעין כול מאידך גיסא, אינם פוגמים בנפשו של הנוער? האם אין הם משחיתים אותו? ועל כך נותנת מדינת ישראל פרס?

ההצגות‭ ‬של‭ ‬חנוך‭ ‬לוין‭ ‬פוגעות‭ ‬בערכי‭ ‬היסוד‭ ‬של‭ ‬היהדות‭, ‬העם‭ ‬והמדינה‭. ‬הרב‭ ‬חיים‭ ‬דרוקמן צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

ההצגות‭ ‬של‭ ‬חנוך‭ ‬לוין‭ ‬פוגעות‭ ‬בערכי‭ ‬היסוד‭ ‬של‭ ‬היהדות‭, ‬העם‭ ‬והמדינה‭. ‬הרב‭ ‬חיים‭ ‬דרוקמן
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

מתוך דברי התגובה הרבים בכנסת, החריפים ביותר היו של ח"כ יוסי שריד:

אגב, אני אומר, אולי באופן הוולגרי ביותר, ששמעתי כאן היום את ההגדרה המהפכנית ביותר, אבל גם האווילית ביותר, ששמעתי איפעם בחיי על אופייה של האמנות ועל תפקידה. נאמר כאן שהיא צריכהשימו לבלבשם את האווירה. מה זאת אומרת? האם אמנות היא דיאודורנט? היא צריכה לבשם את האווירה? הרב דרוקמן אמר שהאמנות צריכה לבשם את האווירה. ואם כך, חבר הכנסת הרב דרוקמן, בוא ואומר לך: יכול להיות שאתה מבין בהרבה דברים, אבל באמנות אין לך מושג. פשוט לא התוודעת מעולם אל אוצר האמנות האוניברסלי. אילו היית מתוודע אליו, היית יודע שהיצירות החשובות ביותר, הרבות ביותר, ממלאות שליחויות שונות, אחרות, לזמנן, ולא רק לזמנן אלא גם לנצח. אבל שליחות אחת אין הן ממלאות והיא בישום האווירה.

היצירות‭ ‬החשובות‭ ‬אינן‭ ‬לשם‭ ‬בישום‭ ‬האווירה‭. ‬יוסי‭ ‬שריד צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

היצירות‭ ‬החשובות‭ ‬אינן‭ ‬לשם‭ ‬בישום‭ ‬האווירה‭. ‬יוסי‭ ‬שריד
צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

האם נגזר עלינו להיאבק אלו באלו, או שאנו מסוגלים להחיל על מחלוקת זו את אותה תנועה מתמדת שלנו, התרה אחר כתוב שלישי שמאפשר להתברך מכל העולמות הנוטלים חלק במחלוקת חשובה זו? האם הליכה בדרכו של הרב קוק, לאור משנתו הכוללת על המחלוקת החושפת את מטעני האורה המצויים בשני הקצוות גם יחד, משמעה גם במקרה זה חיפוש אחר תנועת האמת המצויה דווקא בתפיסת האמנות המנוגדת לדרכו שלו עצמו? מטבע הדברים, אותו כתוב שלישי אינו מאפשר ללכת עד הקצה בשני הקצוות גם יחד, אולם הוא עשוי להתברך ממנו בשני כיוונים שונים.

הברכה מהכתוב השלישי שתציף את ההולכים בדרכו של הרב קוק תהיה הרחבה גדולה מאוד של אותו תחום המבשם את העולם. לא רק מתקתקות מביאה לבושם, כי אם פעמים רבות דווקא החדירה העמוקה למקומות הכואבים, המורדים, המתלבטים, המתכחשים של האישיות. כתבי הקודש שלנו אינם מכילים את שיר השירים בלבד, כי אם גם קהלת ואיוב, ודברים קשים אחרים; חז"ל לא עסקו באגדותיהם ובהלכותיהם רק בטוב ובמתוק, וסיפורים קשים רבים מופיעים בהם (ראו לדוגמה את סיפור פטירתם של רבי יוחנן וריש לקיש).

לזעזע הנחות יסוד

אנחנו לעתים סוברים בטעות כי בנות בריתה של האמנות הן ההרמוניה, האסתטיקה, היופי והחסד, ועוצמים את העיניים מהיצירתיות המבורכת הטמונה גם בסוגיות הלא–פתורות, במחאה, ביצריות. היעדרותה של ארוטיקה מהיצירה האמנותית הדתית משטחת אותה, והיא אף מנוגדת מאוד לדרכם של התנ"ך ושל חז"ל. המפגש עם שפת האמנות הרחבה עשוי להביא עושר עצום בעולמו של האדם. דווקא הטלטול והערעור, השבר והקרע, יש בכוחם לחלץ מהאדם עניינים רבים שאינם מופיעים בו מתוך הטוב בלבד. אפשר שאנו קרואים היום לצעוד מטעמו של הרב קוק בתשוקה המטיסה את עולמה של האמנות לטלטלה עזה, שהיא המבוא ליצירה הרוחנית העמוקה והמתחדשת.

הדבר נכון גם לכיוון ההפוך. גם עולם אמנותי נטול הקשר וקונטקסט נופל לא אחת לשעבוד ולשפה אחת המבטאת אך ורק את הפן המתייסר, ואינו מתיר לעצמו לשוב אל הנאיביות, החן והחסד, החמלה והאהבה, והטיפוס המתמיד כלפי מעלה. הוא משתעבד לזעזוע ולהחרבה, ואין בכוחו לבנות כי אם להרוס. המאבק במתקתקות שונה מהרצון למתיקות, ויצירה אינה חייבת להתבסס אך ורק על הרס. באופן פרדוקסלי, פריצת הגבולות של היום נעשית גם לכיוון ההפוך, בניסיון לעורר מחדש את הטוב והיפה.

הדיכוטומיה בין שתי השפות התרבותיות אפשר אפוא שתפנה את מקומה לרוחב עצום של יצירה "מבסמת", ולטוב עצום של יצירה "מטלטלת", והפערים בין שתי השפות ייחשפו כקטנים הרבה יותר. אדגיש: הפערים לא יתבטלו, ומאבק רוחני עיקש ייוותר במרחב הרוחני. אולם הברכה שתתעמק בעולמנו היא עצומה. לעולמה של האמונה הדבר חיוני. הרחבת המושגים תעצים את החיפוש אחר שפה דתית אותנטית, כנה וישרה, הנוגעת בכל תהומות הנפש; היצירה התרבותית האמונית תעורר טלטלות עזות, תנסה לפתוח שערים למקומות רחבים יותר ותאפשר להכיל בתוכה גם את הכישלון והייאוש, הכאב וההתאוות. נמצא את עצמנו במרחב ההופעות האנושיות בעומדן מול האלוהים, ונעשיר את העולם התרבותי בייחוד של המשולש – אדם, אלוהים ויצירה. לעולמה של התרבות הכללית הדבר חיוני, כדי שלא תשקע בניוון, בשיבה רוטינית לחפירה המתמדת בחולשתו של האדם, וכדי שתאפשר התקשרות רחבה יותר של מבקשי הטוב והיפה בעולם האמנותי.

כך נתברך מהמחלוקת העמוקה, ובמקום מאבקי כוח ובוז נמצא עצמנו מזעזעים את הנחות היסוד של העולם שממנו כל אחד בא, ונפתחים לאפשרויות חדשות של יצירה אנושית. מכוחו של הרב קוק עצמו יהיה נכון שלא לקפוא על שמרי ה"הקדמה לשיר השירים", אלא להחיל גם עליה את העושר התרבותי המצוי גם במקומות שהם מחוצה לה עצמה, ואז אפשר שנתנער בתוך עולם רוח עשיר ומסעיר.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בכפר בתיה

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 באוגוסט 2015, ב-גיליון ראה תשע"ה - 940 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. יהודה, מורה בתיכון דתי

    במחילה אך הנסיון להיתלות ברב קוק הוא גסות רוח. הרב קוק עצמו מדבר על האיסור להציג שפכין ורפש בשם האומנות כמעשהו של חנוך לוין העונה יותר מכל על ההגדרה של בעל פעור, ומי שמכיר את "יצירותיו" יודע שהאיש עשה שימוש בכישרונו על מנת להציג פורנוגרפיה ויציאות הגוף בכמויות עצומות והכל נחשב ל"אומנות".
    ברור שהרב קוק לא הבין באומנות פחות ממר שרלו הנכבד, וגם על אומנות בנוסח חנוך לוין הוא כתב את דבריו הנוקבים, ולכן כל נסיון לרכך את עמדתו הברורה והנחרצת של הרב קוק היא שקר, והשימוש בשמו של הרב קוק הוא לא מכובד.
    בעוד כל דרדק דתי בעל תפיסת עולם רוחנית רואה את הגועל שב"יצירותיו" של האומן המיוסר חנוך לוין, מסתבר שיכול לבוא ראש ישיבה ולהציג עמדה שונה וקיצונית.
    הייתי שמח לשמוע ממר שרלו מה הרעיונות הנשגבים והרוחניים שהוא מוצא בחנוך לוין. חבל שלא פירט. זה יהה משעשע.

  2. לצערי, עלי להביע את זעזועי מהכותב, ומדבריו המזעזעים. אין לך סילוף גדול יותר של דרכו של הר' קוק מדברים אלה. האם יש למצוא ק"ן טעמים כדי להכשיר את השרץ- האומנות הבזויה? הגדרתו של הרב קוק הייתה מאירת עיניים- לבשם את האווירה. והנה הכותב לוקח אותנו לסחי ומאוס, ותולה עצמו בדברי הרב. אוי לאותה בושה. אוי לנו שאלה מחנכי הדור.

  3. ד' ישמור! איזה דברי בלע, ועוד להיתלות ברב קוק זצ'ל בכדי להכשיר את כל זה??? עכשיו אני מבין למה רבנים הוציאו את ספריו מבתי המדרש.. להכשיר אמנות אירוטית ועוד לקרוא לזה אומנות אמונית?? מה הרב הוא שלמה המלך??

  4. יובל שרלו, נו נו!

    לא ירחק היום שתתיר את החד-מיניות… סטיה בערכים מביאה לסטיה במעשים

  5. אכתוב כאן כמה מילים שדווקא אינן מהמסורת שלנו , אלא ממסורת עתיקה אחרת , המסורת הסינית.

    אני מצטט מתוך הספר "אדם – דרך" (הטונג-שו) שחיבר החכם הסיני הקונפוציאני ג'ואו דון יי , ותירגמה גליה פת שמיר (הוצאת אוניברסיטת ת"א 2016):

    "בימי קדם , הסדירו מלכים את המנהג ואת החוק , וטיפחו בחינוך.
    כוננו שלושה קשרים , והסכימו על תשעה קטגוריות.

    משפחות האדם היו בהרמוניה גדולה , וריבוא הדברים מצאו את מקומם.
    אז יצרו מוזיקה.
    העניקו ביטוי לצ'י של שמונה כיווני הרוח , ולשים שלום ברחשי הלב של כל אשר תחת השמיים.
    לפיכך , הלחינו צלילי מוזיקה מתונים ולא מזיקים , הרמוניים ולא מרירים.
    נכנסים אל האוזן ומניעים את הלב , מתונים כולם וההרמוניה בתוכם.
    מתונים – שמים שלום בתשוקות הלב , הרמוניים – משקיטים לב סוער.
    ……
    הדורות הבאים לא טיפחו מנהג וחוק , מושלים הענישו בחומרה ושרירות ,
    התמכרו לתשוקות ואיבדו מידה.
    והעם תחתיהם דוכא וסבל.
    מוזיקה עתיקה לא ראויה כי נאזין לה , אמרו.
    החליפו , שינו בצלילים חדשים , מפתים , מופקרים.
    האדירו תשוקה והרבו צער , ללא אפשרות לעצור בעצמם.
    …..
    אויה !
    המוזיקה בימי קדם שמה שלום בלב ,
    עתה היא כלי בשירות התשוקות.
    אז – המוזיקה השפיעה ושינתה ,
    והיום מגבירה אי נחת.
    המבקש הנהגה ראויה ,
    מבלי לשוב למנהגים הקדומים ,
    מבלי לשנות מוזיקה עכשווית ,
    מה הרחיק לכת !

    מוזיקה היא שורש להנהגה
    כשההנהגה מוסרית , בני האדם שלווים.
    והלבבות תחת השמיים שרויים בהרמוניה.
    לכן חכמים יצרו מוזיקה לשחרור לב הרמוני
    בהבקיעה שמיים וארץ , נע הצ'י של שמיים וארץ , וההרמוניה גדילה.
    שמיים וארץ בהרמוניה ,
    ריבוא הדברים מתחקים.
    כך יורדות הרוחות אל הארץ ,
    ועופות ובהמות מאולפים.

    כשצלילי המוזיקה שקטים ,
    הלב מקשיב ונרגע.
    כשמילות השירים טובות
    השרים (בש' ימנית) נמלאים הוקרה.
    לפיכך
    סגנונות מוחלפים,
    הרגלים משתנים ,
    ואולם –
    כך גם צלילים ונגינות מפתות".

    עד כאן ודפח"ח.
    ומה שנכון למוזיקה , נכון גם לשאר האומנויות.

  6. אופס , בשורה האחרונה צ"ל :

    "כך גם צלילים שטניים , ונגינות מפתות"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: