בשאלת היחס לאמנות ולתרבות, הציג הראי"ה קוק גישה אוהדת אך גם מסויגת. ממשיכי דרכו בימינו צריכים לעשות צעד נוסף: להכיר בתרומתה של התרבות המערבית לעולמנו הדתי 

אחרי ששככו מעט הדי הקרבות התרבותיים, סגנון הדיבור הפוגעני והמתלהם, אבק הפוליטיקה והמאבקים הכוחניים, ניתן לפנות לדיון המהותי שעמד בשורש מלחמת ה"אמנים" ב"מנהיגות הפוליטית". שני נושאים שיש ביניהם קשר אך הם לא זהים עומדים במרכז הדיון. הנושא שבו לא נעסוק הוא שאלת תפקידה של המדינה והתערבותה בנושאים תרבותיים. התחום הראשוני, המשפיע גם על הדיון התקציבי, הוא השאלה המהותית ביחס לתרבות: האם התרבות עומדת לעצמה ונבחנת לאור קריטריונים פנימיים בלבד, או שככל התחומים האחרים בחיים, אף היא מתרחשת במערכת שלמה של ערכים ונבחנת בקריטריונים מוסריים, ערכיים או ציוניים. אשרי המדינה שמתפנה לדון גם בשאלה דרמטית זו.

מה‭ ‬יעשה‭ ‬אמן‭ ‬כשהוא‭ ‬מתבונן‭ ‬אל‭ ‬תוכו‭, ‬ופוגש‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬הכיעור‭ ‬והייאוש‭ ‬המתחוללים‭ ‬בו‭? ‬תערוכה‭ ‬במוזיאון‭ ‬ישראל
צילום‭: ‬סוזנה‭ ‬ינקו‭, ‬פלאש‭ ‬90

הקריטריון המבסם

בית המדרש הרוחני שרבים מאיתנו יונקים ממנו מואר באורו הגדול של הראי"ה קוק. הרב עסק בעניין מקומה של התרבות במקומות רבים, ותמצת את משנתו במשפטים הראשונים של מה שמכונה "הקדמה לשיר השירים". כדרכו של הרב קוק הוא פתח שם שער עצום, אך בד בבד הציב קריטריון שלמעשה הוא קריטריון סוגר. הוא העז לכתוב על תפקידה החשוב של הספרות, הציור והחיטוב (פיסול), ואף נקט את המילה "חובה" כשקבע את היחס לכל אלה. אולם, כדרכו, מיד לאחר הקריאה החיובית המרשימה הוא הציב מדד לאמנות ראויה: האם היא מבסמת את העולם, וקרא לקבור את האמנות הבזויה.

הרב קוק יצר אנלוגיה בין חובת כיסוי הפרשותיו של האדם במחנה המלחמה ובין החובה לכסות את האמנות הלא ראויה. גם בצמד המשפטים הבא שבהקדמתו לשיר השירים הוא פתח שער עצום ומחודש לעיסוק ספרותי ברומנטיקה הטבעית, אך שוב כדרכו הציב אמת מידה: רק זו שמרוממת ולא זו שמשפילה, וקבע כי "רק אנשי קודש ראויים להיות שרי קודש".

האם בסופו של דבר הרב קוק פתח או סגר? הדבר כמובן תלוי בדרכי הקריאה השונות. יש הקשובים מאוד לאופק העוצמתי, ולתנועה התרבותית האדירה שהביא בכנפיו. קשה למצוא מגמת אמנות בבית ספר ציוני–דתי שדבריו של הרב קוק אינם מופיעים בכותרתה, ובכך היא מבקשת לבטא את השער הגדול שפתח הרב. מנגד, יש הרואים בדבריו שעבוד האמנות וגיוסה, והחנקתה מכוחן של תנועות שהן מחוצה לה, שכן מי יעז לראות עצמו כאיש קודש? מהו הקריטריון המגדיר אמנות כמבסמת? ולמי תינתן סמכות ההכרעה? או מכיוון אחר: מה יעשה אמן כשהוא מתבונן אל תוכו, ופוגש גם את הכיעור והייאוש המתחוללים בו? ניסיון לשפוט את התוצאות המעשיות של משנת הרב קוק מלמד על פריחה אמנותית גדולה שבאה בעקבותיה, אך גם על מחסום עמוק ואפרוריות במקום שבו הייתה יכולה להיות פריצה של ממש.

אל מול תפיסת התרבות המיוצגת בדברי הרב קוק עומדת תנועה רוחנית שונה לחלוטין. בתפיסה המקובלת בעולם המערבי דהיום, התרבות אינה משרתת של דבר שהוא מחוץ ליצירה האנושית עצמה. היא לא נמדדת בכלים מוסריים, ציוניים, לאומיים או ערכיים. היא עומדת לעצמה. למעלה מכך, הציפיות ממנה הן דווקא לבדיקת גבולות ופריצתם, לערעור, להשמטת הקרקע מהיציבות הרוחנית, להצעת אלטרנטיבה לכל ההנחות המוקדמות, לכנות ואותנטיות אנושית גם אם הן חושפות את הרוע והזוהמה בעולמו של האמן. בשל כך אמנות אינה יכולה להיות מגויסת, ואין ממנה ציפיות לבסם עולם או להעמיק קודש. היא מצדיקה את קיומה מעצם קיומה, ומעצם הרצון האנושי להופיע את עצמו בכלים שונים, למן המוזיקה ועד האמנות הפלסטית, בעידוד גדול ללכת דווקא אל הקצוות המנפצים.

ממעל למחלוקת

ההתנגשות בין שתי התפיסות היא לכאורה בלתי נמנעת, ועל כן היא מתרחשת במחזוריות. כדאי לקרוא את פרוטוקול הכנסת מיום כא בטבת תשמ"ד בדיון שיזם חבר הכנסת דאז, הרב דרוקמן הי"ו, על הענקת פרס התיאטרון לחנוך לוין, ולראות את הפער העצום שבין שתי התפיסות התרבותיות. אלה היו דברי הפתיחה של הרב דרוקמן:

אדוני היושב–ראש, כנסת נכבדה, העליתי את הנושא לסדר–היום בעקבות הצגות תיאטרון שפגעו קשות בערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה. אני שמח שהכנסת החליטה בזמנה לדון בנושא במליאה, דבר המעיד על חשיבותו של הנושא ועל הרצינות שבה יש להתייחס אליו. אך כמה מדהים הדבר, שמאז החליטה הכנסת לדון בנושא ועד היום נתנה מדינת ישראל פרס למחבר של הצגות כאלה, שפוגעות בערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה. חנוך לוין, בעל ההצגות "הפטריוט" ו"הזונה הגדולה מבבל", נבחר על–ידי המועצה לתרבות ולאמנות לקבל את הפרס החשוב והיוקרתי בין הפרסים בתחומי האמנות בישראל.

האין הדבר הזה זועק עד לב השמים? מדינת ישראל מעודדת פגיעה בערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה – הייתכן? היאומן? האין בדבר זה משום הדלקת אור אדום גדול ביותר לכולנו בתחום הזה? אדוני היושב–ראש, מעבר לכל חילוקי הדעות החוצים את הבית הזה בעניינים שונים, הרי כולנו מאוחדים ברצון לגדל את הדור הצעיר שלנו בריא בגופו וברוחו, לטפח את ערכיו המוסריים, לחנך אותו לאהבת העם והארץ, לחיי משפחה מאושרים וליחסים נעלים בין אדם לחברו בכלל. האם מחזות כאלה, המתארים את העם היהודי ואת מדינת ישראל כחברה רוצחת, מושחתת ומתעללת בערבים מחד גיסא, והמעלים סצנות פורנוגרפיות לעין כול מאידך גיסא, אינם פוגמים בנפשו של הנוער? האם אין הם משחיתים אותו? ועל כך נותנת מדינת ישראל פרס?

ההצגות‭ ‬של‭ ‬חנוך‭ ‬לוין‭ ‬פוגעות‭ ‬בערכי‭ ‬היסוד‭ ‬של‭ ‬היהדות‭, ‬העם‭ ‬והמדינה‭. ‬הרב‭ ‬חיים‭ ‬דרוקמן
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

מתוך דברי התגובה הרבים בכנסת, החריפים ביותר היו של ח"כ יוסי שריד:

אגב, אני אומר, אולי באופן הוולגרי ביותר, ששמעתי כאן היום את ההגדרה המהפכנית ביותר, אבל גם האווילית ביותר, ששמעתי אי–פעם בחיי על אופייה של האמנות ועל תפקידה. נאמר כאן שהיא צריכה – שימו לב – לבשם את האווירה. מה זאת אומרת? האם אמנות היא דיאודורנט? היא צריכה לבשם את האווירה? הרב דרוקמן אמר שהאמנות צריכה לבשם את האווירה. ואם כך, חבר הכנסת הרב דרוקמן, בוא ואומר לך: יכול להיות שאתה מבין בהרבה דברים, אבל באמנות אין לך מושג. פשוט לא התוודעת מעולם אל אוצר האמנות האוניברסלי. אילו היית מתוודע אליו, היית יודע שהיצירות החשובות ביותר, הרבות ביותר, ממלאות שליחויות שונות, אחרות, לזמנן, ולא רק לזמנן אלא גם לנצח. אבל שליחות אחת אין הן ממלאות והיא בישום האווירה.

היצירות‭ ‬החשובות‭ ‬אינן‭ ‬לשם‭ ‬בישום‭ ‬האווירה‭. ‬יוסי‭ ‬שריד
צילום‭: ‬פלאש‭ ‬90

האם נגזר עלינו להיאבק אלו באלו, או שאנו מסוגלים להחיל על מחלוקת זו את אותה תנועה מתמדת שלנו, התרה אחר כתוב שלישי שמאפשר להתברך מכל העולמות הנוטלים חלק במחלוקת חשובה זו? האם הליכה בדרכו של הרב קוק, לאור משנתו הכוללת על המחלוקת החושפת את מטעני האורה המצויים בשני הקצוות גם יחד, משמעה גם במקרה זה חיפוש אחר תנועת האמת המצויה דווקא בתפיסת האמנות המנוגדת לדרכו שלו עצמו? מטבע הדברים, אותו כתוב שלישי אינו מאפשר ללכת עד הקצה בשני הקצוות גם יחד, אולם הוא עשוי להתברך ממנו בשני כיוונים שונים.

הברכה מהכתוב השלישי שתציף את ההולכים בדרכו של הרב קוק תהיה הרחבה גדולה מאוד של אותו תחום המבשם את העולם. לא רק מתקתקות מביאה לבושם, כי אם פעמים רבות דווקא החדירה העמוקה למקומות הכואבים, המורדים, המתלבטים, המתכחשים של האישיות. כתבי הקודש שלנו אינם מכילים את שיר השירים בלבד, כי אם גם קהלת ואיוב, ודברים קשים אחרים; חז"ל לא עסקו באגדותיהם ובהלכותיהם רק בטוב ובמתוק, וסיפורים קשים רבים מופיעים בהם (ראו לדוגמה את סיפור פטירתם של רבי יוחנן וריש לקיש).

לזעזע הנחות יסוד

אנחנו לעתים סוברים בטעות כי בנות בריתה של האמנות הן ההרמוניה, האסתטיקה, היופי והחסד, ועוצמים את העיניים מהיצירתיות המבורכת הטמונה גם בסוגיות הלא–פתורות, במחאה, ביצריות. היעדרותה של ארוטיקה מהיצירה האמנותית הדתית משטחת אותה, והיא אף מנוגדת מאוד לדרכם של התנ"ך ושל חז"ל. המפגש עם שפת האמנות הרחבה עשוי להביא עושר עצום בעולמו של האדם. דווקא הטלטול והערעור, השבר והקרע, יש בכוחם לחלץ מהאדם עניינים רבים שאינם מופיעים בו מתוך הטוב בלבד. אפשר שאנו קרואים היום לצעוד מטעמו של הרב קוק בתשוקה המטיסה את עולמה של האמנות לטלטלה עזה, שהיא המבוא ליצירה הרוחנית העמוקה והמתחדשת.

הדבר נכון גם לכיוון ההפוך. גם עולם אמנותי נטול הקשר וקונטקסט נופל לא אחת לשעבוד ולשפה אחת המבטאת אך ורק את הפן המתייסר, ואינו מתיר לעצמו לשוב אל הנאיביות, החן והחסד, החמלה והאהבה, והטיפוס המתמיד כלפי מעלה. הוא משתעבד לזעזוע ולהחרבה, ואין בכוחו לבנות כי אם להרוס. המאבק במתקתקות שונה מהרצון למתיקות, ויצירה אינה חייבת להתבסס אך ורק על הרס. באופן פרדוקסלי, פריצת הגבולות של היום נעשית גם לכיוון ההפוך, בניסיון לעורר מחדש את הטוב והיפה.

הדיכוטומיה בין שתי השפות התרבותיות אפשר אפוא שתפנה את מקומה לרוחב עצום של יצירה "מבסמת", ולטוב עצום של יצירה "מטלטלת", והפערים בין שתי השפות ייחשפו כקטנים הרבה יותר. אדגיש: הפערים לא יתבטלו, ומאבק רוחני עיקש ייוותר במרחב הרוחני. אולם הברכה שתתעמק בעולמנו היא עצומה. לעולמה של האמונה הדבר חיוני. הרחבת המושגים תעצים את החיפוש אחר שפה דתית אותנטית, כנה וישרה, הנוגעת בכל תהומות הנפש; היצירה התרבותית האמונית תעורר טלטלות עזות, תנסה לפתוח שערים למקומות רחבים יותר ותאפשר להכיל בתוכה גם את הכישלון והייאוש, הכאב וההתאוות. נמצא את עצמנו במרחב ההופעות האנושיות בעומדן מול האלוהים, ונעשיר את העולם התרבותי בייחוד של המשולש – אדם, אלוהים ויצירה. לעולמה של התרבות הכללית הדבר חיוני, כדי שלא תשקע בניוון, בשיבה רוטינית לחפירה המתמדת בחולשתו של האדם, וכדי שתאפשר התקשרות רחבה יותר של מבקשי הטוב והיפה בעולם האמנותי.

כך נתברך מהמחלוקת העמוקה, ובמקום מאבקי כוח ובוז נמצא עצמנו מזעזעים את הנחות היסוד של העולם שממנו כל אחד בא, ונפתחים לאפשרויות חדשות של יצירה אנושית. מכוחו של הרב קוק עצמו יהיה נכון שלא לקפוא על שמרי ה"הקדמה לשיר השירים", אלא להחיל גם עליה את העושר התרבותי המצוי גם במקומות שהם מחוצה לה עצמה, ואז אפשר שנתנער בתוך עולם רוח עשיר ומסעיר.

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בכפר בתיה

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015