אומרת שירה – 940 | בכל סרלואי

גוש פועם ומדמם

כוימלכת הזמנים העצובים

שרה כוי, הקיבוץ המאוחד, 95 עמ'

* בשתי שאלות פואטיות פותחת שרה כוי את ספר ביכוריה העז והכואב: איך להשתמש בשפה העברית כאשר השפה הרוסית היא שפת אמה, ואיך לדבר אהבה במילים שיחרגו מאלו שנעשו נדושות מרוב שימוש. כוי בוחנת את הקונפליקט בין חד–הפעמיות של הרגש ובין הנדושות של השפה. הפתרון שהיא מציעה לכך הוא חזרה לשפת האם. לא בחזרה לדיבור בשפת אמה הרוסית, שהרי הספר כתוב בעברית מהודקת ובשלה, אלא בחזרה לדיבור תת עורי עמוק וראשוני, היונק מחוויות הילדות היסודיות ביותר. היא כותבת על חוויות הילדות הקשות והעזות שלה, ההופכות כאן להרבה מעבר לשירת תינוי צרות המקובלת כל כך בשירה העברית כיום. כששרה כוי מתוודה על הכאב שלה, היא מנסה להכניס את אהובתה מתחת לעור, היא מדברת אהבה. 
האהבה הזו יוצרת שירי אהבה חשופים, מפורטים עד כדי בהלה, לא בשל תיאורי הגוף שלהם אלא בשל תיאורי הנפש. עוצמת ההזדקקות של הדוברת השירית – כבת, כאוהבת ואהובה, כמאמינה –  היא סך של כל ההזדקקויות של האדם בימי חייו. הקריאה בספר דומה להתבוננות בליבו של אדם – גוש בשר פועם ומדמם. והרי זו השאלה הגדולה של כוי: האם הלב, אותו יסוד רגשי עמוק וכואב, הוא איבר גופני או לוז רגשי. במידה רבה רוצה כוי להגיע עד הלב הזה – לב הגוף והבשר – שאין לאחריו דבר מלבד התמזגות.

זוהי חוויה מטרידה לקריאה, שכן השאיפה הזו להתמזגות מוחלטת, שבה האוהבת היא השוחט, הקורבן והא–ל כאחת, גובלת באי שפיות שכוי מודעת אליה. דמיינו לעצמכם את סילביה פלאת' כותבת בעברית שירי אהבה לאישה, ותבינו את עוצמת המיפוי הנפשי, הדימויים והכאב המדובר; זהו ספר ביכורים אינטנסיבי ומרשים, המעניק חווית קריאה עזה.

אֲנִי לוֹמֶדֶת כּתִיבָה. / מנַסָּה להָבִין אֶת הָאִצבּוּעַ. / "שָׂרָה עַכָּבִיש בַּחֹשֶך" / הָיָה מִשׁפָּטִי הָרִאשׁוֹן. / הַכּתִיבָה מזַעֲזַעַת אוֹתִי. / זֶה הַמִּשׂחָק הַפּרָטִי שֶׁלִּי, / כּמוֹ לִגרֹם לעַצמִי כּוִיָּה. / אֱ–לֹהִים לוֹחֵשׁ לאִמָּא: / "תִּזָּהֲרִי, שָׂרָה כּוֹתֶבֶת". / ואִמָּא רוֹאָה אוֹתִי / מִתפַּתֶּלֶת בַּחׁשֶך / שוֹלַחַת חוּטִים דּבִיקִים / לִתפֹּס אֶת הַחַי.

———-

אהבת אמת בפייסבוק

שחורימערכת הפעלה

דפנה שחורי, פרדס, 75 עמ'

* "מערכת הפעלה", מונח הלקוח מתחום המחשבים האפור, הוא שם מעניין לספר שירה מעניין (תיאור נדיר לספרי שירה). במציאות שבה השירה מִפּתה כמעט כל חוויה אנושית, שחורי חוקרת נושא שעוד ייכתב עליו: האופן שבו האינטראקציה הטכנולוגית–חברתית, זו המתבטאת בצורך הנואש בקשרים אנושיים באמצעות צ'אטים ורשתות חברתיות, משפיעה על האדם והיצירה.

השורש של כל המערכת הזו הוא מערכת ההפעלה האמיתית של הנפש, שאף התקדמות טכנולוגית לא תצליח לבטל – הרצון בקרבה והפחד מבדידות. את התחום הזה בוחנת שחורי באומץ ובפיכחון, מתוך חייה של אישה למודת אכזבה ממערכות יחסים עם גברים, המחפשת אהבה וקשר. החיפוש הזה, שמגיע מתוך בדידות עמוקה בעולם סואן וטכני, נעשה בעיקר ברשתות חברתיות. אבל המלאות המהבהבת שמציעה תודעת החיפוש ברשת אינה מעניקה חום או מלאות אנושית; הספר הוא ניסיון מודע לדובב את הפער הזה.

החלק השלישי והעז ביותר בספר עוסק בניסיון למצוא חברות ואהבת אמת בפייסבוק, אותה רשת חברתית המדמה קשר אנושי אך עושה את האדם לדו ממדי. כיוון שהיא מתארת סיטואציות המוכרות לכולנו מהיומיום, משתמשת שחורי – משוררת רבת כוח מילולי – בפואטיקה "רזה" במתכוון: שפת דיבור פשוטה, כמעט יומיומית, שרבים בה הסלנג ומילים לועזיות. זהו חיבור שעשוי להיות צורם למדי לחובבי שירה, המבקשים סוג של הדר במציאות היומיום, ונרתעים בדרך כלל משפה ונושאים כה פרוזאיים; במקרה שלפנינו הבחירה הזו היא חלק מהאמירה של הספר.

שחורי כותבת על עולם נעדר רגש בשפה כמעט חסרת פואטיקה. היא בוחנת כיצד מילים טעונות כחברוּת, קיר, קשר, מערכת יחסים, זמינות וחיבור, הופכות למעשה למערכת הפעלה אנושית, הגורמת לבני אדם לחוות את בדידותם מאחורי מסך. ההשטחה הרגשית הזו מראה את האופן שבו עולם המדיה הדיגיטלית הופך את בני האדם למושאיו, למעין מסכים שכל המערכים הרגשיים שלהם הם הבהוב וריצוד של נקודות כאב, ואת הפנים החדשות שלובשת השירה בעקבותיה.

אֲרִיאֵלָה חוֹגֶגֶת אֶלֶף חֲבֵרִים וכוֹתֶבֶת עַל הַקִּיר: / עוֹד דַּקָּה יֵשׁ לִי אֶלֶף חֲבֵרִים! / אֵין לִי מוּשָּׂג אֵיך הִגַּעתִּי למִספָּר כָּל כָּך גָּבוֹהָּ. / שַׁברִיר שׁנִיָּה וּכבָר מִישֶׁהִי עוֹנָה לָהּ: / שִׂמרִי עַל כָּל הָאֶלֶף, / אַתּ לֹא יוֹדַעַת מָתַי תִּצטָרכִי אוֹתָם / כַּחֲבֵרִים.

————

איך ילד נעשה לאיש

באשדברים שהשארנו באש

איתי עקירב, חד"פ, 28 עמ'

* הרבה יופי יש בספר ביכוריו של עקירב, יופי ותמימות. זהו ספר שירים קטן בגודלו ובהיקפו, ערוך בקפידה, המכיל שישה עשר שירים בסך הכול: לא משום שעקירב אינו מרבה לכתוב (שירים שפורסמו בשנים האחרונות לא נכללו בקובץ), אלא משום שבספר זה הוא מעדיף להתמקד בקולו התם, המתפתח, של ילד הנעשה לאיש.

כדי לתאר את חוויית הילדות, שמאחורי האור והמשחק רובץ בה גם החושך האילם, הוא כותב בשפה צלולה ועדינה, שהקריאה בה קשה. כמו אבות ישורון, שהגמגום (הוא היה כותב: גמגמומ) הוא חלק משפתו בגלל שבא מעולם השואה השבור, מוריד עקירב בחלק גדול מהשירים את האותיות הסופיות, ויוצר קריאה ילדותית ומגומגמת, כמעט משחקית, שמכבידה במודע (ולטעמי, באופן שאינו נחוץ לשירים) על חוויית הקריאה. אבל כמה יופי יש בהם.

עקירב כותב צנוע במתכוון, מכיוון שהוא מתחקה אחר המקומות השקטים, הביתיים, שבהם גיבש לעצמו את השפה שלו כבוגר. השפה שהייתה התנגשות בין אילמותו של האב (בכמה מהשירים היפים בספר מוצגת דמותו המרגישה אך השותקת) לעולם החי, הצבעוני והשוקק. את החוויה הזו הוא מרבה לתאר בגוף ראשון רבים, כמילת ה"אנחנו" שנעלמה בשנים האחרונות מהשירה העברית ושהשימוש שלה כאן נוגע ללב – כיצד לומד הילד להבחין בקולו שלו מתוך קולם של הוריו וחבריו. במקרה שלו מדובר גם בזהות היונקת מהמילון העברי והערבי ומפליא לראות כיצד הוא מגבש את השפה מתוך הצד של אובדנה. "הננו גם מה שאיבדנו", הוא כותב באחד השירים ומודע לתום והיופי שהוא מאבד בבגרותו בסופו; כיצד ההתבגרות נתפסת כהשחתה וניסיון מודע לאבד את התום. עכשיו נותר לחכות לספרו הבא ולראות לאן הוא ייקח את החוויה העדינה הזו בהמשך כתיבתו.

ונִברֵאתִי מִתּוֹך מַדּפֵי הַסּפָרִים / מִמִּלּוֹן עֲרָבִי ועִברִי. / וגָדַלתִּי לשָּׂפָה שֶׁל שָׁם ולָרֵיחַ הַנֶּעֱדָר / שֶׁל הַשָּׂפָה שֶׁל כָּאן, יָכוֹלתִּי לִשׁמֹעַ שׁוּב– / וָשׁוּב אֶת אִמִּי אוֹמֶרֶת דָּבָר עַל גַבֵּי דָּבָר / בַּחֲלָלִים הַפּעוּרִים שֶׁהָיוּ בֵּית הַלָּשׁוֹן / ואֶת אָבִי שׁוֹתֵק בִּקפִידָה / כּשֶׁפִּיו מָלֵא בּמֵי הֶעָרוּץ הָרִאשׁוֹן. / וּבתוֹכָם הֶאֱזַנתִּי לָאוֹרוֹת הָהוֹלכִים / ונֶחסָרִים מִבַּעַד לַמָּסָך, עַד שֶׁלֹא נוֹתַר דָּבָר, / ונִפטַרתִּי, לָמַדתִּי לדַבֵּר.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ט אב תשע"ה, 14.8.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 באוגוסט 2015,ב-אומרת שירה, גיליון ראה תשע"ה - 940. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שלום רב!
    מזה כשנה אני חתומה על מקור ראשון לשבת, לכן, אנא, מחקו את שמי מרשימת מקבלי
    הקבצים של מוסף שבת. אני קוראת אותם בעתון. זה יחסוך לי זמן מחיקה….
    נהנת מאד מהעתון
    תודה רבה ושבת שלום
    אנא, אשרו את קבלת מכתבי וביצוע המחיקה
    נילי בן ארי
    טירת צבי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: