להעביר טומאת חזיר במכונת כביסה | רבקה שאול בן צבי

נערה יהודייה–אמריקנית סובלת מקפדת, הפרעה טורדנית כפייתית הקשורה לחוקי הדת, וממציאה לעצמה חוקים מטורללים למגינת לב הוריה. כתיבה שנונה בספר מעציב, מצחיק וחשוב 

פרטיםהשטן נמצא בפרטים הקטנים

ג'ניפר טרייג

מאנגלית: 
איריס רילוב

דיונון, 2015, 251 עמ'

 

שנים יותר צעירות היה לי דייט עם גבר צעיר שהתגרש מאשתו. האיש הנחמד סיפר לי על חיי סבל במחיצת אישה משוגעת לניקיון, שכל היום רק טרחה ועמלה לנקות את הבית, ולא הרשתה לאיש לשבת על הספה או על הכורסה. בתקופה ההיא לא ידעו על OCD, המתורגמת לעברית כ"הפרעה טורדנית–כפייתית", וחיי הנישואים הגיעו לסיומם. בימינו, תרופות מתאימות יחד עם טיפול התנהגותי–קוגניטיבי היו מונעים אולי את הגירושין.

 אובססיה היא נושא ספרותי מרתק. רבים מגיבורי הקלסיקה הם אנשים כפייתיים, משוגעים לדבר אחד (או שניים) ומתנהלים בכלליות באופן חריג: דון קישוט, אבא גוריו, דון ג'ואן… בסיפור ידוע של צ'כוב, "כינורו של רוטשילד", מופיע גיבור אובססיבי המתעסק ללא הרף בהפסדיו הכספיים. אובססיה עשויה להיראות כמו חריגות ססגונית ומרתקת, אך גם בסיפורת וגם במציאות האובססיה היא עסק ביש, שמביא לצמצום נוראי של אפשרויות החיים ולאינספור תקלות.

היכן‭ ‬עובר‭ ‬הגבול‭ ‬בין‭ ‬הפרעה‭ ‬טורדנית‭ ‬לבין‭ ‬סתם‭ ‬שיגעון‭ ‬לדבר‭ ‬אחד‭?‬ צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

היכן‭ ‬עובר‭ ‬הגבול‭ ‬בין‭ ‬הפרעה‭ ‬טורדנית‭ ‬לבין‭ ‬סתם‭ ‬שיגעון‭ ‬לדבר‭ ‬אחד‭?‬
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬שאטרסטוק

טקסי היטהרות

"השטן נמצא בפרטים הקטנים" עוסק בתולדות האובססיה האישית של הכותבת, יהודייה אמריקנית בת לאב יהודי ואם קתולית, שבחרה להתגייר סמוך להיותה בת מצווה. בילדותה ונעוריה אי שם בשנות השבעים והשמונים עדיין לא ידעו על תסמונת ה–OCD, המתורגמת בהקשר הדתי ל"קפדת". האדם הסובל מטורדנות כפייתית הוא טרף למחשבות שבאות על כורחו ומאלצות אותו לבצע טקסים משונים החוזרים על עצמם, כולל חשיבה מאגית לעתים; הסובל מכוונן על ידי "דיבוק" פנימי שגורם לו לכל מיני עשיות משונות: ניקוי אינסופי של הבית או של עצמו; טקסי היטהרות; תפילה שנמשכת שעות; פחד קיצוני מטומאות ועשיית מעשים מטהרים מעבר למקובל בדת הנורמטיבית. הקשר בין התסמונת הטורדנית לבין הדת כרוך בטקסיות החוזרת על עצמה שבדת, אך אין להסיק מכך שחוקי הדת עצמם הם ביטוי להפרעה טורדנית.

וכאן עולה שאלה מעניינת על גבולות האובססיה ועל הנורמלי והחריגה ממנו. היכן עובר הגבול בין הפרעה טורדנית לבין סתם שיגעון לדבר אחד, שיש לו לעתים פוטנציאל של קידום החברה. נטולי השיגעונות נוחים יותר במסגרות חברתיות ומשפחתיות, אך אנשים אובססיביים הם אלה שנלחמו למשל בעישון הציבורי ולבסוף הצליחו; נאבקו ונאבקים על זכויות בעלי החיים; כל מי שמסור לאמנות חייב להיות כפייתי במידה רבה, כמו הפסנתרן שמנגן שעות רבות ביום, וממשיך להרהר בצלילים גם כשאינו מנגן.

אובססיה כרוכה במוטיבציה, באנרגיה, בהתמדה. יתרה מזאת, יש התנהגויות שעשויות להיתפס בדור אחד ככפייתיות, ובדור אחר כנורמטיביות. כמו למשל קריאה דקדקנית של מרכיבי המזון, והימנעות מחומרים מסוימים. בקלות ניתן להגיע ל"דיכוי" פוקויאני, כאשר כל חריגה מהמקובל תיחשב בלתי נורמטיבית וכפייתית, וחברות התרופות יחגגו על חשבוננו. עם זאת, ההפרעה הטורדנית אינה אובססיה רגילה, אלא הוריקן שפוגע באופן אכזרי ביכולת לנהל חיים תקינים.

חשיבותו של הספר נעוצה בכך שהוא נותן ביטוי אישי להפרעה שכיחה, שהסובלים ממנה מתקשים להיחשף ולכן אינם מקבלים סיוע תרופתי או פסיכולוגי. ובגלל שההפרעה כרוכה גם ברגשות של בושה, יש חשיבות רבה למפגש עם טקסט שמתאר את התופעה גם בממד האישי וגם מבחינת האפיונים האוניברסליים שלה. זהו טקסט שצריך להיקרא על ידי מחנכים ומטפלים, ובמיוחד חשוב שייקרא על ידי אנשים צעירים, כי הצירוף של גיל התבגרות והפרעה טורדנית–כפייתית הוא בלתי נסבל, כמתואר בספר.

מכונת כביסה לפסח

יש הרבה שנינות וקלילות בכתיבתה של קרייג, שמסוגלת לכתוב על עניינים הרי גורל באופן "קולי" ביותר. פסקאות רבות ממוטטות מצחוק, כמו תיאורי הארוחות שהכינה המחברת והשפעתן ההרסנית על הסועדים; כמו סיפורי הנהיגה שלה, הטקסים השונים והפעולות המוזרות. לקרייג חוש הומור מפותח, ויכולת להפוך את הקטסטרופלי לאמירה יבשושית במכוון שמעבירה גיחוך רב, או להבעה ציורית קצת בוטה כמו: "מה שהשתבש הוא שבטני גידלה סכינים. חייזר ניסה לפלס את דרכו בציפוריו המחודדות אל מחוץ לכבד שלי, או אולי הייתה זו תחרות היאבקות שנערכה בתוך מעיי –…הפכתי לתופעת טבע, לאחד מפלאי העולם, גייזר זועם…" (עמ' 194).

אבל גם בתפיסה המכילה ביותר של המושג ספרות אין לראות בספר יצירה ספרותית, אלא משהו שדומה יותר לטורים אישיים מוצלחים מאוד בעיתון, אך בהיקפים רחבים יותר. המחברת לא השכילה לכונן עלילה רציפה, ולהתמקד בנושא שלשמו נכתב הספר. יש המון קטעים מיותרים ומסיחי דעת כמו תיאור עבודות היד שנכפו עליה ועל אחותה. המון דברים חסרי חשיבות על אודות העיירה והתיכון, שמוסיפים אך מעט לנושא העיקרי. אפיון הדמויות אף הוא שטחי ונטול ממד עומק, ואפילו האפיון האישי נותן תחושה של היעדר מלאות. רק לחשוב מה היה עושה סופר אמיתי עם החומרים האלה.

ובכל זאת שווה לקרוא. הכנות נוגעת ללב. ג'ניפר קרייג כותבת ללא מסכות. הספר פותח את הנפש להתייחסות מבינה וחומלת כלפי הסובלים מ–OCD. להבין את הדודה המשוגעת לניקיון, שעובדת כל כך קשה ואיש אינו מעריך. ולקלוט שמי שמתכונן שעתיים לתפילה אינו בהכרח דתי יותר; ושההימנעות מחסה כשרה למהדרין, כי אולי יש בה חרקים שלמרות הכול לא ראינו, גם היא סוג של טורדנות; שלא לדבר על מכונת כביסה כשרה לפסח ועל הטורדנות הקולקטיבית של "נשות השאלים".

ג'ניפר סבלה מקוקטייל של הפרעות הקשורות זו לזו, וכולן ביטוי לטורדנות כפייתית, ביניהן אנורקסיה. הוריה בעלי ההשכלה הרפואית חוו בת מוזרה מאוד וחסרת מיומנויות חברתיות, אך לא הצליחו להבין מה יש לה, כי התסמונת טרם זוהתה. הדרך אל הנורמליות הייתה קשה ומפותלת ולבסוף צלחה. טיפול פסיכולוגי נכון, יחד עם החלטה נחושה וכוח רצון, העבירו את חייה של ג'ניפר לאפיק משוחרר מטורדנות. בעת הקריאה חשתי כבוד רב כלפי הכותבת על היכולת שלה לראות את קורותיה באספקלריה של הומור וסרקזם, בלי להיתפס לרחמים עצמיים ולרגשנות. הספר מעציב, מבדר, מצחיק ושנון ביותר.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2015, ב-גיליון עקב תשע"ה - 939, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: