המדינה המודרנית שונה באופן מהותי מהחברה המקראית. לפיכך, הפתרון לשאלת המדיניות הכלכלית הרצויה נמצא דווקא בערכים העומדים ביסודותיה של ההלכה 

לשיח הכלכלי-חברתי שני פנים. הדיון הציבורי, התקשורתי, מתמקד בשאלות העלוּת והתועלת, שמטרתן מציאת הדרך הטובה ביותר ליצור כלכלה משגשגת שתתרום לרווחת כלל אזרחי המדינה. דיון כזה מלווה בהרבה טבלאות וגרפים המוכיחים כיצד ההפרטה הועילה למשק, כיצד היא פגעה בשירותים לציבור, כיצד השפיעו הקצבאות השונות על המוטיבציה לעבוד, בכמה עלה הפער בין העשירונים השונים ועוד. נדמה כי אלו הן שאלות חשבונאיות ומדעיות שאין מאחוריהן ויכוח ערכי ואידיאולוגי, ולא היא. בעומקו של הדיון הזה מסתתר ויכוח משמעותי יותר העוסק בשאלות של ערכים, של צדק, של סולידריות לאומית ותרומה לחברה. מהו הערך החשוב יותר – חירות אישית או שוויון חברתי? מהי אחריותו של העני והנזקק? ומהי אחריותן של החברה, הקהילה, המדינה?

בשיח הכלכלי, כמו גם בשיח הביטחוני-מדיני, נוח לעסוק בשאלות הריאליות, שהן מדידות וניתנות להוכחה ולהפרכה, וקשה יותר לעסוק בשאלות העומק של דמות המדינה והחברה שאליה אנו שואפים. אך הסדר הנכון הוא להתחיל בדיון ערכי ורעיוני ומתוכו לבחון את שאלות העלות והתועלת.

העיקרון המשותף לרבים מהעוסקים בשאלות אלו מנקודת מבט יהודית הוא הנחת היסוד האומרת שתורתנו מכילה בתוכה את המענה הנכון לאתגרי הזמן והשעה. הנחה זו נובעת מן האמונה שהתורה היא נצחית ולכן התגלות הא-ל בהר סיני בתורה שבכתב ושבעל-פה ופרשנותם של החכמים אמורה לספק את צרכינו בכל הדורות. כך, אם נבקש לדעת מהי תפיסת הצדק החלוקתי, הכלכלי והחברתי של תורת ישראל, נלך אל ההלכה, אל התלמוד, השולחן-ערוך וספרות השו"ת, ושם נמצא את הדרוש לנו כאן ועכשיו. אנו מניחים שעל אף שהלכות אלו (למשל הלכות צדקה או דיני שמיטה) נכתבו בתקופות קדומות מאוד, הן עדיין רלוונטיות לחיים שלנו היום.

בשורות הבאות אני מבקש לטעון שמבנה המדינה, החברה והכלכלה המודרנית שונה באופן מהותי ומשמעותי ממבנה החברה והכלכלה שמתקופת המקרא ועד למהפכה התעשייתית. משום כך אי אפשר ללמוד מן ההלכה שבידנו כיצד לקיים בפועל חברה של צדק ומשפט בימינו. המסורת היהודית לדורותיה יכולה להעניק לנו מקורות השראה וכיוונים עקרוניים אך לא תורת מדינה רלוונטית.

זהו בעיניי המובן העמוק של המושג "דיברה תורה בלשון בני אדם". לשון בני אדם אינה רק שפה אלא גם תרבות והקשרים היסטוריים וחברתיים. כמובן, גישה זו מטילה אחריות רבה על האדם, על הפרשן של המסורת, מפני שההלכה אינה כתובה בשפה של עקרונות וכללים ונדרשת התערבות פרשנית כדי לחלץ אותם מתוכה. גם בפרשנות פרטי ההלכה ישנן מחלוקות עמוקות, על אחת כמה וכמה כאשר באים לדבר על עקרונותיה של ההלכה. וכבר לימדונו חז"ל שעוד בתקופתם הם ראו בחלק ניכר מן ההלכות "הררים התלויים בשערה" ביחס למקרא. בנושאים העומדים על הפרק עלינו לנקוט את גישתם של חז"ל שלא הסתפקו בפרשנות אלא דרשו את התורה והפיקו מתוכה את הדרוש להם.

האחריות כלפי העניים אינה תלויה ברצוננו הטוב. הקבצן הזקן, לואיס דיוויס, 1916

הבעלות עוברת לאזרח

הכלכלה בעולם העתיק היא מערכת יחסים בין בני אדם פרטיים. בעל השדה מעבד את שדותיו, שוכר פועלים בעונות הבוערות, מוביל את סחורתו לשוק ומוכר אותה. הוא יידרש לשלם מיסים ומכסים לשלטונות, אך המיסוי לא נועד לשרת אותו אלא את המלך ואוצרותיו. מלך חסיד ידאג לבני הממלכה ויבנה להם גשרים ומרחצאות, אחר יצא למלחמה על דעת עצמו ויגייס לשם כך את כספם ובניהם של נתיניו.

החידוש הגדול של המודרנה, במקביל לפיתוח הטכנולוגי והתעשייתי, הוא הקמת מוסד המדינה. המדינה המודרנית, הדמוקרטית, היא ייצוג של הרצונות והצרכים של כלל האזרחים. האזרחים הם הריבון ומנגנוני המדינה מאפשרים את ניהול החברה והכלכלה של הכלל. רק במצב המודרני המדינה היא חברה שבתוכה חיים אזרחים שווי זכויות שיכולים לקבוע את אופייה של המדינה המייצגת אותם. באופן עקרוני, הכוח הפוליטי מתחלק בשווה ולכל אזרח קול אחד. גם הממשלה הנבחרת חייבת לדאוג לכל האוכלוסייה ללא אפליה.

למצב החברתי החדש הזה השפעות אדירות על הכלכלה ועל החברה. להלן נמנה מקצתן:

משאבי הטבע – בהשקפת העולם המודרנית משאבי הטבע של המדינה שייכים מבחינה חוקית לכלל האזרחים. ייתכן שהמדינה, היינו החברה, תחכיר את אוצרות הטבע ליזמים ולמשקיעים – אך היא תדרוש מהם חלק מהרווחים מפני שהם שייכים לכלל האזרחים. בעולם העתיק, לעומת זאת, משאבי הטבע היו שייכים למי שהשתלט עליהם או למלך ששלט באזור בלבד.

פיקוח – הכלכלה העתיקה היא כלכלת שוק במובן הפשוט של המילה. היצרן מביא את סחורתו לשוק וחוקי הביקוש וההיצע קובעים את המחיר. אמנם אנו מוצאים בתלמוד דיונים על אודות הגבלות שונות המוטלות על השוק (ראו בבא בתרא פט ע"ב – צ ע"א, כריתות ח ע"א, מו"ק כז ע"א, סוכה לד ע"ב, פסחים ל ע"א), אך מדובר בסדרי גודל קטנים שאינם דומים לכלכלה המודרנית. הכלכלה המודרנית, מנגד, תלויה באופן מלא במערך משפטי ואכיפתי סבוך ומורכב.

הדוגמה הבולטת לכך היא חוק ההגבלים העסקיים המטפל במניעת מונופול מסחרי. זהו עיקרון שמאפיין את השקפת העולם הליברלית המעודדת שוק חופשי. כדי לשמור על התחרות יש להגביל את החופש ולכן המדינה, ורק המדינה, כמייצגת את התועלת של הכלל, מונעת את היווצרותו של מונופול עסקי בניגוד לנטייה הטבעית של השוק החופשי לחלוטין. החקיקה מגבילה גם את יכולתו של המעסיק להתעמר בעובדיו וקובעת זכויות עובדים וחוקי עבודה. גם המדינה הליברלית ביותר תידרש למנגנוני מדינה שאת עלותם היא תגבה מן הציבור שהיא משרתת.

שותפות בייצור – בעולם העתיק היחידה הכלכלית הייתה קטנה ופשוטה: אדם אחד או משפחה אחת המעבדת את שדותיה. במידה שלבעל הבית היו פועלים או אריסים הם היו מביאים עמם רק את כוח העבודה שלהם, שאותו ניתן היה להחליף בכל עובד אחר. בעולם המודרני לכל יחידה כלכלית יש שותפים רבים ומגוונים: בעלי הון, בעלי מקצוע שונים, ידע רב שאין מי שמחזיק את כולו, תלות סבוכה בספקי חומרי גלם, בשירותים וביצרני משנה, שווקים בינלאומיים הדורשים מערכים שלמים של תקשורת ותעבורה, ועוד.

הרשת המורכבת הזו יוצרת תודעה של שותפות בדרגות שונות. בעל ההון אינו מחזיק את כל הכוח בידיו והוא אינו יכול להחליף בכל יום את עובדיו, בעיקר את אלו שיש להם ידע ומיומנות ייחודית המאפיינת את המצב המודרני. כל אלו יצרו את התודעה של זכויות העובד והעצימו את הכוח של היחיד.

לעבור מצדקה לצדק

שירות לאומי – כיום, חלק גדול מן השירותים הנדרשים לאזרח לא יכולים להתקיים במסגרת הקהילתית בלבד. לשם כך דרושה מדינה. רק מדינה יכולה לקיים מערכת צבאית, משטרה, ניהול יחסי חוץ, מערכת משפטית מסועפת ועוד. בכך שונה המדינה מן הקהילה היהודית שאנו מכירים מהמקורות. אפשר שבקהילה יהיו "קופה ותמחוי" אך מה עם מערך MRI, בית ספר לרפואה וכור אטומי? רק המדינה המודרנית מסוגלת לספק לכלל  אזרחיה שירות רפואי בדרגה גבוהה. שלא לדבר על המחקר ועל הכשרת הרופאים, המהנדסים ושאר בעלי המקצוע עתירי הידע והניסיון. כמובן ששלל השירותים הללו עולה כסף ומחייב מערך מיסוי מקיף.

מיסוי גבוה – כפי שהסביר אסף מלאך במאמרו במוסף זה ("לדבר ערכים, לנהל כלכלה", גיליון פרשת וארא תשע"ה), ישנו קשר חזק בין זיקה של האזרח לחברה וללאום לבין השקפת עולם הדוגלת במדינת רווחה. כאמור, האזרח במדינה המודרנית הוא בעל מניה במשאבי הטבע, הוא תורם בשירות צבאי ובתשלום מיסים ושותף (בדרגות שונות) בתהליכי הייצור המורכבים. בשל כך דורש האזרח שהמדינה תשרת אותו ואת צרכיו.

הויכוח הגדול בחברה המערבית הוא סביב השאלה מהם הצרכים שהמדינה צריכה לספק ומתוך כך מהו שיעור המיסים שיכולה המדינה לגבות כדי לספק צרכים אלו. זהו דיון משמעותי אך נקודת הפתיחה המינימלית ביותר שלו (כמו בארה"ב למשל) עדיין נותנת לאזרח הרבה יותר ממה שהיה בחברה הקדם תעשייתית. משום כך גם המיסוי במדינות מודרניות גבוה לאין ערוך ממה שדורשת ההלכה בדיני צדקה ומתנות עניים.

מצדקה לצדק – בעולם העתיק הדרך המרכזית לפתרון מצוקות כלכליות הייתה בצדקה ובמתנות עניים. על פי ההלכה היהודית הצדקה היא אמנם חובה ולא נדבה, אך כיוון שבעולם העתיק אין תכנון כלכלי ברמת מדינה, הקהילה ומוסדות הצדקה אינם מטפלים בבעיות היסוד של העוני אלא בצרכיו השוטפים. לעומת זאת, במצב המודרני השאלות הגדולות של הצדק החברתי קשורות לתכנון ולניהול הכלכלי ברמת המדינה. למשל, כדי לצמצם פערים כלכליים צריכה המדינה לדאוג לחינוך ולהשכלה ולתכנן ולבנות תשתיות תחבורה יעילות. מתן כסף לבדו לא יפתור את הבעיה.

המחלוקת בין התפיסות המודרניות בתחום החברה והכלכלה עוסקת בשאלה אילו זכויות מקנה שותפותו של הפרט בחברה ואילו חובות מוטלות עליו בגין כך. דיון זה מבוסס על הנחות יסוד ערכיות שונות. האם זכויותיו של האדם הפרטי, חירותו ואחריותו הן הערך העליון? או שמא החברה ככלל והשאיפה לשוויון בין מרכיביה השונים גוברות על חלק מזכויותיו של הפרט? מנקודת מבט היסטורית, העולם העתיק הוא קפיטליסטי לחלוטין ואילו העולם המודרני של היום (כולל ארה"ב) מקיים גרסאות שונות של מדינת רווחה.

יישום רעיוני

ההבחנה הזו שבין העולם הישן לעולם החדש מאתגרת את יכולתה של ההלכה ככתבה וכלשונה לתת לנו מענה לצורכי ההווה. קשה להעלות על הדעת שהלכות צדקה שנכתבו לקהילה יהודית קטנה כגדולה יוכלו להכתיב את מדיניות המיסוי וההשקעות של המדינה. עם זאת, דומה שההלכה היהודית לדורותיה יכולה להוות מקור השראה רעיוני לעקרונות יסוד של קיום מוסרי ומתוקן של חברה ושל מדינה. להלן כמה מהם:

הרעיון הבסיסי ביותר של ההלכה היהודית הוא שהממד הרוחני צריך להשפיע על התפיסה הכלכלית. הבעלות של האדם על אדמתו ועל כספו אינה ערך עליון. את העיקרון הזה אנו למדים מאחד ההיבטים של השמיטה והיובל: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). או בניסוחם של חז"ל ביחס לשמיטה: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט ע"א). זהו מקור השראה לתפיסה המגבילה את זכות הקניין של האדם. אדם הרואה את עצמו כגר ותושב ביחס לאדמה ולרכוש בעולמו של הקב"ה צריך לפתח מחויבות ואחריות כלפי הזולת וכלפי החברה.

חלוקת הנחלות לשבטים וחזרתן ביובל מלמדות על עקרון שוויון ההזדמנויות ועל הדאגה לכך שהדור החדש לא יסחב על גבו את הישגיו או את כישלונותיו של הדור הקודם. את הרעיון הזה ניתן ליישם בימינו במגוון של דרכים. הדאגה לרמה גבוהה של החינוך הציבורי, למשל, היא מפתח ליצירת שוויון הזדמנויות בחברה. אם תרצו, מס הירושה המקובל בארצות רבות יכול לבטא את הרעיון הזה.

הלכות צדקה ומתנות עניים מלמדות אותנו שהאחריות כלפי העניים והנזקקים אינה תלויה ברצוננו הטוב ובנדבת לבנו. ההלכה רואה בכך חוב כספי של ממש ולכן אומרת המשנה "מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים" (פאה ה, ו). יתרה מזו, חז"ל ובעקבותיהם גדולי חכמי ההלכה קבעו שאת הצדקה יש לגבות ולחלק באופן פרוגרסיבי, כלומר מן העשיר לפי יכולתו ולעני לפי צרכיו. כך קבע הרמב"ם: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות" (הלכות מתנות עניים ז, י), וכך פסק גם הרשב"א: "שהצדקה ופרנסת העניים לפי ממון הוא […] ולכל עני ועני נותנין פרנסתו לפי מה שהוא" (שו"ת הרשב"א חלק ג, סימן שפ).

בטוחני שעיון מעמיק בשלל המקורות של המסורת היהודית יוליד עוד ועוד תובנות ועקרונות שיוכלו לשמש אותנו בניסוח ובפיתוח של השקפת עולם חברתית-כלכלית. זהו אחד התפקידים החשובים של תלמידי החכמים בדורנו. לא מדובר בבירור ההלכה אלא ביצירת שפה תרבותית עשירה ועמוקה המתייחסת לאתגרי הזמן ורואה באוצר הגדול של היהדות משאב מעורר השראה לקביעת מדיניות כלכלית.

ד"ר אריאל פיקאר הוא מנהל תוכנית בארי, מכון שלום הרטמן

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, ט"ו אב תשע"ה, 31.7.2015