המקום הבטוח של החורבן  | חיותה דויטש

יש חזרה על העבר הכואב שהיא חיטוט עקר בפצע ויש שהיא לשם התקדמות. האם מנהגי האבלות הלאומיים מקדמים לקראת השתקמות והרמת ראש?

מייג'ור קייג' בכלל לא רצה להילחם. אמנם העולם סביבו קורס, החוצנים משתלטים על רוב אירופה, אבל הוא, קצין יחסי ציבור, מקווה לחסות בצל תפקידו המוגן ולא לעמוד בחזית. אלא שהגורל חשב אחרת. את החורבן, מפלת הכוחות ונפילתם, נגזר על מייג'ור ויליאם קייג' לחוות שוב ושוב. כל יום הוא נאלץ להצטרף לצבא המאוחד של  האנושות הלוחם בחוצנים הפולשים לכדור הארץ. כל יום הוא עומד מול כישלון הפלישה הצבאית הגדולה. כל יום הוא נהרג ומתעורר שוב, באותה נקודה – כקצין תקשורת שהוצב בחזית, בלי שיש לו מושג קלוש על לחימה בחייזרים או כל לחימה שהיא. קייג' הוא גיבורו של סרט מדע בדיוני מותח ועשוי היטב, ושמו "קצה המחר".

אני מחבבת סרטי מד"ב שיש בהם איום על הגזע האנושי, מפני שתחת איום קיומי השטויות המבדילות בין בני האדם מתבטלות אוטומטית. בנוסף לכך, אני מחבבת במיוחד סרטים שיש בהם לופ בזמן משתי סיבות: האחת, הם מהנים מאוד – החזרה על תבניות קבועות ושבירתן משמחת בני אדם מאז היינו ילדים; והשנייה, כי הם  מבטאים פנטזיה אנושית עמוקה לחזור לרגע הכישלון של אתמול, ולתקן.

שוב ושוב יחזור הקצין קייג' (טום קרוז) לאותה נקודה, ומפעם לפעם ישתכלל יותר, יערים יותר על האויב, ימצא שותפים לדרך, יבין מה מקור הלולאה בזמן, ובסופו של דבר, וסליחה על הספוילר, אחרי מאות פעמים שבהן הוא מסכים למות רק כדי להתעורר, ולתקן, הוא והאנושות כולה ימצאו את הדרך.

הנה כי כן, מצאתי את עצמי בעיצומם של תשעת הימים צופה בסרט אפוקליפטי (ענינא דיומא) וחושבת מחשבות על החורבן שלנו.

לחוות את החורבן שוב ושוב. מתוך הסרט "קצה המחר" צילום: יח"צ

לחוות את החורבן שוב ושוב. מתוך הסרט "קצה המחר"
צילום: יח"צ

אבדן והשתקמות

"שנו רבותינו: כשחרב הבית בשנייה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין"  (תענית ל ע"ב).

תגובת האדם לחורבן או לאסון המשנה וממוטט את חייו היא נושא מרתק להתבוננות וללמידה.

גיבורת ספרה החדש של מירה מגן "אחותו של הנגר" היא אישה בת 39, שעולמה חרב עליה לאחר מות בעלה ובנה בתאונת דרכים. המקום היחיד שבו היא רואה את עצמה מתגוררת וחיה מעתה הוא בדיור מוגן לקשישים, לצדם של אנשים שציפיותיהם מהחיים דומים לציפיותיה שלה. ספרה המצוין של מגן פורש קשת של דמויות המגיבות  לחורבנות שונים: אמא שבתה מתה ממחלה והיא מתמכרת לגידול אובססיבי של פרח הנושא את שמה; קופאית בסופר שלא מפסיקה לנסות לשקם את חייה מחדש; בן שניתק כל קשר עם אמו שהחריבה את חייו ועוד.

המסע בעקבות דרכי האבלות שבספרה של מגן הזכיר לי את סדרת הטלוויזיה "הנותרים" שכתבתי עליה כאן בערב תשעה באב לפני שנה. בקצרה: עולם עבר חורבן כשברגע אחד התרחשה היעלמות פתאומית ולא מוסברת של אחוזים ניכרים מאוכלוסייתו. הסדרה מתארת את העולם שאחרי – מתח ומאבק בין קבוצות שונות המגיבות  לחורבן הזה. יש שמגיבים בניהיליזם של "אכול ושתה כי מחר נמות", יש שבוחרים בחיי שתיקה והתנזרות של אבלות מתמדת, ויש שבוחרים להמשיך לחיות, ואת האבלות לזכור בימים מיוחדים לכך.

והנה, כתיבה על אבל, אובדן וחורבן מצליחה תמיד לעסוק גם ביכולת האנושית המופלאה – של קבוצה או של היחיד – להשתקם, להרים ראש ולהמשיך לחיות על אף כל הגורמים הקמים על האדם לכלותו. בין אם מדובר במלחמה, מגפה פתאומית, תאונת דרכים, מחלה ממארת או מתקפת חוצנים שעל אף מופרכותה מייצגת היטב,  ספרותית, את כל הללו.

חזרה והתקדמות

בעת ניחום האבלים אצל משפחת רוזנפלד בכוכב השחר, ששכלה את בנה בפיגוע ירי, ניגשה אליי אישה והפקידה בידי ספר שהזמינה והוציאה לאור אחרי מות בתה בתאונת דרכים. בבית פתחתי ומצאתי ספר ילדים, "חוטים על ההר" שמו. ספר מתוק ויקר (כתבה: רות עציון), שמספר בעזרת משל על חוטים בצבעים שונים, על המסע  האנושי שעובר כל אדם, ועל הפעמים שבהן המסע הזה נקטע באבו. "רק החוט הלבן – נעלם מן העין. מאחורי קפל אדמה הוא כנראה נסתר // או אולי ירד שוב לסיור בין אנשי הכפר?". כך, בעזרת החרוזים היפים והתמימים האלה רומזת הכותבת על חיים שנקטעים, על כמיהה לתחיית המתים ולגאולה. "ואולי כבר הגיע אל היעד? אל ראש  ההר?".

אמה של נורית מספרהּ של מירה מגן מנציחה את בתה בעזרת נוריות, אמה האמיתית של עטרה פלס־אלון הנציחה את בתה בעזרת מילים בתוך ספר, שייתנו תקווה ונחמה לילדים אחרים. בכל מוות פרטי יש סיפור אנושי, בכל חורבן קטן מונח החורבן הגדול שאנו בוכים עליו בימים אלה, ולהפך – החורבן הגדול נושא בתוכו את החורבן  הפרטי.

העולם המודרני מציע לנפגעי טראומות וחורבן להציף את הטראומה ולהפוך אותה למנוף לגדילה וצמיחה באופן שההיזכרות בה לא תהיה העלאת גרה סתמית, אלא מעשה שיש בו משמעות ותיקון. הסרט "קצה המחר", בדרכו, רומז לאפשרות הזו. שוב ושוב חוזרים למקום הטראומטי, לכאב ולמוות האצורים בו, אבל בכל פעם חוזרים אליו עם  ידיעה חדשה, אחרי כך וכך שעות אימון והיערכות. נדמה לי שבשל כך התלהבתי ממנו. בסרט הזה, חזרה פירושה התקדמות.

מעגליות ופריצה

מצאתי את עצמי השנה עומדת מול טקסי החורבנות שלנו במבט בוחן, ביקורתי. המסורת מחזירה את היהודי כל שנה, שוב ושוב, למעגל הטראומה –  צמים בי"ז, מתאבלים מעט בשלושת השבועות, מתאבלים הרבה בתשעת הימים, ואז יום הצום הגדול. ובשנה הבאה – שוב. גם הפרטים חוזרים על עצמם: דרמת הכביסה, עצירתה, ערמות  בגדים לא מטופלות, ובמוצאי הצום – שוב רועמות מכונות הכביסה.

הסרט "קצה המחר" והספר "אחותו של הנגר" מכריחים אותי השנה לעמוד מול השאלה הנוקבת – האם המעגליות הזו היא רק חזרה רפיטטיבית וגירוד פצעים עקר, או שיש בה התקדמות, פריצה וניצחון של החיים. האם במנהגי החורבן שלו פרש עם ישראל לדיור מוגן ושם הוא "מנגן באוויר", כלשונו הציורית של ברוך כהנא במוסף זה  (גיליון פרשת "פינחס"), או שמתישהו הוא מתכוון גם לצאת מהדיור המוגן שלו, ולהתחיל להילחם בחוצנים, כלומר לנגן באמת.

——–

קצה המחר

במאי: דאג ליימן, ארה"ב, 2014 (YES VOD)

אחותו של הנגר

מירה מגן, כנרת זמורה־ביתן, 2015

חוטים על ההר

רות עציון, כוכב השחר, 2011 (לרכישה: 052-5666445)

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: