הלב החי בצומת השפה והזהות | דן מירון

שירתו של ח"נ ביאליק הייתה ועודנה מעבדה רוחנית גדולה, מן הגדולות ביותר שנוצרו בתרבות היהודית של הזמנים החדשים. דברים שנאמרו על קבר המשורר ביום הזיכרון לפטירתו

לנו, לבני הקהילה הקטנה הניצבת כאן בבית העלמין ברחוב טרומפלדור, לא דרוש תירוץ או הסבר למנהגנו לפקוד מדי שנה את קברו של המשורר. איננו באים לכאן אך ורק לשם קיומו של טקס. מביאה אותנו ידיעה ברורה ועמוקה של הקשר הקושר אותנו לכברת האדמה הזאת ולאיש הטמון בתוכה, בבחינת "חלקת מחוקק ספון".

שלמות של שפה

ביאליק, שירתו, אישיותו, מפעליו ואמירותיו נמצאים אצלנו סמוך מאוד ללב הדבר שאנו מכנים זהות – הדבר על כלל מרכיביו הגלויים והנסתרים. יותר מכול קשור אצלנו ביאליק באותו צומת שבו מה שאנו מכנים זהות נוגע בשפה, הנקודה שבה הופכת הזהות מתחושת קיום לדיבור, מהלוך־נפש למושג ולהשגה. ביאליק עומד אצלנו ליד  אותו צומת או נקודה כצל חיוני, לפעמים שקוף ורוחני יותר ולפעמים מתעבה ומתממש, מתמלא בצבע ובנוכחות; והצל הידידותי הזה מעניק לנו את המשפט או את צירוף המילים הדרוש לנו לשם המחשת רגשותינו והגדרת מצבנו.

הוא עושה זאת לא רק במשפטיו החריפים, החרותים בחוד חרב, כגון "אם יש צדק – יופע מיד", "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן", "בריות – תרמילים משוטטים של רקב עצמות", "אלוהיכם עני כמותכם; עני הוא בחייכם קל וחומר במותכם", "אין זאת כי רבת צררתונו אם לחייתו טרף הפכתונו", "אל ידע אויבכם ואל ידע אוהבכם את כל  המתחולל בקרב לבבכם!", או "חיפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי", או גם: "ויהי דברך מר כמוות, ויהי הוא הוא המוות, נשמענו ונדעה!", וכן כל שאר המשפטים שהם כחצים ברורים, תקועים במקומותיהם ולא ימושו.

הוא עושה זאת גם ואולי בעיקר במשפטים רכים יותר, עמומים משהו, נוגעים ישירות או באלכסון באיזו נקודה פנימית רגישה, כגון: "מגופו של עולם אל אורו ערגתי", "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור", "לא זה הוא העלה הרטוב/ שערג וַיִכֶל לאורה,/ לא זה הוא הרוך והנועם/ לא זאת היא הרוח הטהורה", "ים הדממה פולט סודות וכל העולם  כולו שותק", "תחת מוּתְךָ לרגעים אלף מיתות ביום – מוּת אך פעם, דעך פתע, נוּחה שלום ודום!", "ביום קיץ יום חום, עת השמש ממרום/ הרקיע תלהט כתנור היום,/ עת יבקש הלב פינת סתר לחלום", או "לא זכיתי באור מן ההפקר,/ אף לא בא לי בירושה מאבי" וכן עוד רבים.

כל המשפטים הללו ומאות האחרים העולים מעצמם על דל השפתיים לא רק קבועים בעומק הזיכרון, אלא גם, ניתן לומר, מִדַּבְּרִים מפינו, מתעוררים בנגוע בהם איזו אצבע עלומה והם חלק בלתי נפרד מן המרבץ היקר, אוצר הזהב הקטן המונח על קרקעית פנימית שבנו. מלבד צרור של מקראות ומטבעות לשון של התפילה, אלה הם אותם  צירופי שפה עבריים שהם לגבינו "אבני הבוחן", ה־touchstones, הצורות הנכונות, השלמות של השפה, שעל פיהן  ורק על פיהן אנו בוחנים ויודעים אם מילה עברית שהושמה על יד מילה אחרת יצרה איתה קשר חשמלי של שירה.

איש לא יוכל לקחת את אבני הבוחן הללו מאיתנו – כל עוד השפה העברית היא המפעילה את רוחנו ואת מחשבתנו. משום כך כשאנו שומעים דיבורים על כך שמי שחצב את המילים והמשפטים הללו למעננו "התיישן" כביכול, נעשה "בלתי רלוונטי", כפי שאומרים, קהה חודו, עבר זמנו ובטל קרבנו, מתעוררים בנו גיחוך שקט, ידיעה כמעט  משועשעת שהדברים הם דברי הבל, ושאומריהם לא נגעו מעולם, אפילו באקראי, בגופה של השפה, ולא חשו אפילו בחלום את הטעם החי שהיא מותירה על השפתיים.

המציא בשירתו את הסובייקט היהודי החדש. שירי ביאליק מעטרים רחוב בהרצליה, במיזם של תיכון "היובל" בעיר צילום: דוד שי

המציא בשירתו את הסובייקט היהודי החדש. שירי ביאליק מעטרים רחוב בהרצליה, במיזם של תיכון "היובל" בעיר
צילום: דוד שי

יחיד מובהק ושלם

כך הדבר בנוגע אלינו ובנוגע לכל מי שהעמיק לשתות ממימיו של ביאליק ונודעו כי באו אל קרבו. אבל אנחנו, אומרים, קבוצה מתמעטת והולכת – מסיבות של גיל, מוצא ואורחות חינוך שהם כבר מה שכינה המשורר עצמו ׁ(ב"המתמיד") "מסילות חדֵלוּ". האם יש לנו כוח או אפילו רשות לנסות להנחיל למישהו את מורשת ביאליק כפי  שהיא חיה בתוכנו, להזכיר למישהו את הצורך לזכור אותה ולהפנים משהו מכוחה?! הרי לגבי חלק גדול מן הציבוריות הישראלית, אפילו זו שעודנה מטה אוזן לספרות העברית, ביאליק הוא מושג מטושטש של משורר לאומי – יהא פשר המושג הזה אשר יהיה. מישהו שזכרו מתקשר בהוויה רטורית של "לבשו־נא עוז! דרכו־נא עוז!" או  בסיסמאות כגון "אנחנו גיבורים – דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו! ידנו לבדה, ידנו החזקה, את כובד העול מעל גאון צווארנו פרקה" (כמובן, איש מזוכרי פסוקים מעין אלה אינו יודע שהדברים נכתבו בשעתו בהקשר ספקני־נוקב, והושמו בפי אלה שקריאת המלחמה המאוחרת שלהם נדונה מראש לכישלון!).

אמרו וחזרו ואמרו מפשטי ביאליק ומשכיחיו מן הסוג הזה שהוא משורר מיושן של הקולקטיב ולא של היחיד, של הרטוריקה הלאומית הרומנטית ולא של דיבור האדם היחיד הרגיש. אמרו ובלבלו עד היסוד את ההבנה שהנחיל לנו ביאליק בדו־שיח הסוער שקיים עם הקולקטיב הלאומי, כי דו־שיח כזה יכול לנבוע רק מנקודת מוצא של יחיד  מובהק ושלם, המתבצר ביחידותו עד כדי כך שאפילו את דמעתו האחרונה, ה"כבדה", אינו יכול להקדיש בשלמות לזולתו, אלא עליו לחלקה כאיש הבוצע פת אחרונה – "מחציתה לכם ומחציתה ללבבי".

ולאלה התועים, הסבורים ששירה "לאומית", אם היא רק שירה אמיתית, אינה נובעת מעומק עולמו של היחיד ומסבך ספקותיו וחששותיו, נוספו לאחרונה אלה שלגביהם ביאליק איננו אלא אחד מאליליה המאובקים והמתפוררים של "מדינת אשכנז", לא זו שהניחה את היסודות של תרבותנו המודרנית, אלא זו שכפתה עצמה כביכול על  תרבות זו וכבשה לעצמה כל חלקה טובה בה על חשבונו של מישהו, שכאילו עמד שם מוכן להציע מסד אחר לתרבות הזו. מבחינתם של הללו אולי אין צורך לשרוף את ספריו של ביאליק כמו את אלה של נתן זך, או להשליכם לאשפה כמו את עבודותיו של רפי לביא, מפני שבין כה וכה כבר אבד עליהם הכלח וכבר אין בהם סכנה.

האם מותר לנו לבוא גם אל הציבור הזה, המאמין עדיין בטעות מוחלטת שביאליק "שנא ספרדים", ובכל מיעוט סמכותנו המצטמקת והולכת להציע גם לו לבדוק את האפשרות, שעדיין כדאי – אפילו חשוב – לזכור ולהזכיר את ביאליק, ואם אפשר גם לקרוא את שיריו, להפנות אליהם מבט, שיש בו כדי לחדור את גבב הסטריאוטיפים  וסברות הכרס ולהגיע אל התוך החד־פעמי, החי והפועם? אם ניטול לעצמנו את הרשות לעשות זאת עלינו ללוות את דברינו בנימוקים, להשיב, כמידת היכולת, על שאלות המדוע והלשם־מה.

ובכן, לא נכרוך את הצורך בזכירת ביאליק ושיריו בעצם החשיבות של שמירת הקשר עם העבר התרבותי; אף על פי שאולי יש רגליים להנחה שקשר זה הוא תנאי לקיומה ההמשכי של תרבות חיונית, שאולי צפוי לה גם עתיד יצירתי. גם לא ננסה להסיר מעל שירת ביאליק את מסווה היושן הצורני והסגנוני שלה. היא שירה שנכתבה בזמנה  ואף עיצבה את טעם זמנה, והיא אינה צריכה ואינה יכולה לשמש בזמננו מודל לחיקוי; איש אינו מצפה ממשורר בן זמננו שיכתוב בסגנון ביאליק. אבל אנו יכולים לצפות מקורא טוב, קל וחומר ממשורר, שיעשה שימוש בשירה זו כדרך שאנו משתמשים ביצירות המופת של העבר, כשאנו מתבוננים בהן ורואים כיצד מרכיבי המחווה האמנותי –  המילה, התמונה, המנגינה, המקצב, התנועה – באו בהן במגע שלם עם חומרי המציאות והשתלבו בהם. העיצוב הספציפי של המרכיבים האמנותיים יהיה בהכרח טבוע בחותמם של טעמים שהתיישנו; התוכן ההיסטורי הספציפי של חומרי המציאות יהיה זה של זמנים אחרים. אבל הפגישה בין האמנות לחיים, אם הייתה שלמה ואותנטית,  נשארת תמיד חיה ומאלפת. שירת ביאליק חיה היום חיים מלאים ועזים של יצירת מופת, ואין אנו יכולים או רשאים להפנות לה עורף.

שירה זו הייתה ועודנה מעבדה רוחנית גדולה, מן הגדולות ביותר שנוצרו בתרבות היהודית של הזמנים החדשים. המשורר עיצב כאן באופנים שונים – סגנוניים, מוסיקליים, אידיאיים וציוריים – את ההיבטים העיקריים של עצם הקיום האנושי התרבותי, האישי והקולקטיבי, במציאות שהתהוותה בעקבות הכניסה היהודית לעולם המודרני.  כמעט ניתן לומר עליו שיחד עם שניים או שלושה יוצרים גדולים אחרים בני זמנו הוא המציא את הסובייקט היהודי החדש – אבל לא רק במובן זה שאותו סובייקט מורד בסביבתו, מתנכר לנורמות שלה ודוחה את הגדרתו אך ורק על פי שייכותו לקבוצה, לציבור, אלא בעיקר במובן זה שהוא מכיר את עצמו כעולם שלם בפני עצמו שנקודת  הכובד שלו בתוכו ולא מחוצה לו, חש את עצמו כמכל או בור המתמלא מחולייתו.

לב ער ומדבר

שלא כברדיצ'בסקי, בן דורו הגדול ויריבו התרבותי, ביאליק הגדיר את היחיד היהודי החדש לא על פי מידת ההינתקות שלו מן הזהות היהודית הקולקטיבית־המסורתית, אלא כמישהו היודע את עצמו כעולם נפרד ושלם, אם כי לא בהכרח מנותק מסביבתו; מישהו שכאשר העולם החברתי היומיומי שמסביבו משתתק, ו"ים המחשכים" מציף  אותו, הוא שומע את לבו "עֵר ומְדַבֵּר"; הוא מצרף "דמי וקול", "קַו לָקָו וצֵל לַצֵּל" ומעורר בכוחם בתוכו "חלום פלאי נושן" המסביר לו "אנה לבי קראני מעודי עד־היום". שום דובר מדובריה של התרבות היהודית החדשה לא יכול להצהיר באותה מידה של אותנטיות אותה הצהרה מופלאה, חידתית: "לא זכיתי באור מן ההפקר" ואף לא מן  המסורת או מן החברה או מן המתנגדים להן או מן האב והאם או ממורשת השירה והתרבות, אלא "מסלעי וצורי ניקרתיו", את האור, "וחצבתיו מלבבי". במובן מסוים לא הייתה בתרבות היהודית כניסה ישירה ועמוקה מזו אל לב המצב או הרגישות המודרניים.

ולא רק את הסובייקט היהודי השלם יצר ביאליק כמעט יש מאין – השירה העברית שנוצרה אחריו נסמכת עד ימינו על יצירתו המונומנטלית הזאת – אלא גם את היחס המיידי, המחייב אל האובייקט, אל הזולת האנושי. הוא הרים יחס חיוני זה, היחס לאובייקט, ממקום שבו היה לו קיום חיוור או קריקטורי, מופשט או גרוטסקי. מבחינה זו  אירע איזה מאורע מכריע בהתפתחות התרבות שלנו כאשר ביאליק בן העשרים ושבע יכול היה לפרוק מעל עצמו הכללות, מנוסחות בשלמות בפני עצמן, כגון "אבי – גלות מרה; אמי – דלות שחורה", ולהחיות בשירו המהפכני "שירתי" את הקשב של הילד היתום בן השבע לאמו האלמנה, שמיטתה ה"פרוקה" גונחת בחדר השני תחת  גופה הרפה, ובעלות השחר חורק ספסל העץ שעליו הערֵבָה ובה ידה הדקה לשה לאור הנר את עיסת הבצק ללחם הבוקר.

הילד מאזין בעוצמת קשב שהיא כמין זעקה אילמת או דומייה שואבת, וקולט אל עומק נשמתו את הלחישה  החרישית והאנחה החרבה המלוות כל "טביעת יד", "כל לישה ולישה". בבוקר באוכלו מן הלחם החם הוא בולע את הדמעה שזלגה (כך אומר לו לבו, אם כי הוא לא ראה אותה) מעין האם אל העיסה וזו באה בעצמיו לא פחות  משמילאה את הנביא יחזקאל אותה מגילת ספר כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי. הוא הדין בעינו של הילד, שעקבה אחר תנועת היד הבלתי יציבה של האב, כשהלה עשה את שבתו חול מעוני; תנועת ידו של כהן שנפסל לעבודת הקודש, ו"כאשם על חטאו עני ונכֵה־רוח" הוא בוצע "בשכין פגומה על פת לחם שחור וזנב דג  מלוח". מה שקרה כאן היה לא פחות מפלא פיוטי. עולם אנושי, שהיה עד כה רחוק, אקזוטי או סטירי או גם מומתק־סנטימנטלי הוזז בתנועות קולמוס ספורות, כמו בהיפוך מהיר של שפופרת המשקפת מן העדשה המרחיקה לזו המקרבת, לעבר סמיכות מזעזעת, מגע מצמרר של העין הרואה בזולת ובממשות קיומו המיוסר.

אני קורא שירים של אותו משורר בן זמננו השופך את זעמו על "מדינת אשכנז", הנהפכת תחת ידיו למחוז של דחלילים ואנשי קש ומוצא בהם מדי פעם רגעים של אמת נוקבת. מתי? כשאותו משורר עומד מוכה וכמעט נדהם בפני אביו ואמו המושפלים. ואז, הפלא ופלא, המשורר של מדינת ספרד המתעוררת יוצק מים על ידיו של משורר מדינת  אשכנז שאבד עליה הכלח ולמד ממנו אלף־בית בהנחכה פיוטית של האובייקט כנושא ליחס מוסרי. אמנם, עודנו רחוק מרחק רב מן המקום שבו עמד ביאליק לקראת סוף דרכו אל מול דמות אמו ואמר לה: "ראי, זרקה שיבה בצדעיי ומצחי מסורגל ומשורטט. רבת הוכלמתי מנעוריי ואלמד לסלוח רבת, אך חרפת עונייך ומרודייך עודנה כמוקד  בעצמיי".

אחר אותנטי

ואם הזולת היחיד נעשה בשירי ביאליק לנוכחות יוקדת, הרי כך גם הזולת הקולקטיבי, מה שמכנים העם נעשה לכזה. מעולם לא היה בתרבות היהודית החדשה זולת זה לבן שיח מיידי ונוכח כפי שנעשה בשירת ביאליק לאחר שהמשורר הצעיר השיל מעליו את מנגנון ההגנה הפשטני של נעוריו הספרותיים: ההבנה של העצמי כאליגוריה  לאומית; ההתייחסות הפתטית אליו עצמו כאילו היה פרסוניפיקציה של העם. הפרֵדה מן הנחמה־פורתא המפוקפקת הזו, שדווקא היא זו שחיבבה את ביאליק על קוראיו הראשוניים, בני תקופת "חיבת ציון", היא שהעמידה את שירתו כדיאלוג לאומי יחיד במינו – הרי זיהוי העצמי עם נמענו אינו מאפשר דו־שיח אמיתי, כזה שלשמו דרוש "אחר"  אותנטי. אמנם דיאלוג זה התפתח בעיקר כשדה התלקחותו של זעם אדיר, הצית כעסים שלעומתם נראים כמה מן הזעמים האחרים שהוצתו בשירה העברית הלאומית מאז "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" ועד היום בבחינת מדורות קטנות ניתנות לשליטה. לפעמים, כגון בסיום של "בעיר ההרגה", הגיע להטו של הזעם לשיאים שאין לעמוד בהם;  בכל אופן אני מתקשה לעמוד בהם.

אורי צבי גרינברג, שידע בעצמו להלך לאורך חייו בשביליו של דו־שיח הזעם והקטרוג בין משורר ו"עם עברתו וחמלתו", לא היסס להביט אל תוך לב השלהבת המתנשאת מן השיר הזה ולראות בה את פני נבוזראדן רב־טבחים, "מי שניבו כמו פתן נשך את חֵלֶב הלב". אבל הוא כמו כל קורא קשוב ידע את גודל הקִרבה שבין המשמיע  והשומעים בשירי הזעם של ביאליק, את הדיאלוגיות חסרת התקדים המתממשת בהם; ויותר מזה הוא הכיר מעבר לחרון העשֵן "כמפי הר־פרצים" את מישור היגון הגדול, שבו נפגש המשורר עם נשואי זעמו, מבקש לראות את צערו־צערם נֶאֱצָר בחיק העולם, מַרווה בלענתו "שמים וערבות שדי, כוכבים ודשאים".

השירה והספרות הישראליות יכולות עדיין ללמוד מביאליק לימודי־יסוד בכל הנוגע ליחסי סובייקט ואובייקט, לאופני השיח של היחיד עם עצמו ועם זולתו היחיד והקולקטיבי; שיחה הנעשית גם לדין ודברים חי ולפעמים קשה עם המסורת, המקורות, עם האמונה ועם הא־ל עצמו. עדיין היא צריכה לסגל לעצמה את מה שהונח ביסוד היכולת  לומר, כשאמירה כזו הייתה דרושה ומוצדקת: "אין קדושת השם. סר צל אלוהים, סרה רוח הקדושה". או "אם יש בכם א־ל ולא־ל בכם נתיב ואני לא מצאתיו". אבל גם "אצא לי השדה ואשמע מה דיבר אדוני מן הקמה". או גם: "שפת אלים חרישית יש, לשון חשאים, בלשון זו יתוודע אל לבחירי רוחו, ובה יהרהר שר העולם את הרהוריו". בכל  מקום ובכל מישור תבעה שירת ביאליק מעצמה, מקוראיה ומנושאיה נוכחות מלאה, מוחשית, צורבת, או שזעקה את זעקת היעדרותה של נוכחות כזו: נוכחות המדבר, נוכחות השומע, נוכחות האֵם והעָם, האָב והאֵל. קריאתה זו של שירת ביאליק עודנה תלויה ועומדת מעלינו: "אל תחרד שפתך; ויהי דברך מר כמוות – נשמענו ונדעה".

* פרופ' דן מירון חוקר הספרויות היהודיות ועורך המהדורות האקדמיות של כל שירי ח"נ ביאליק וכל כתבי אורי צבי גרינברג

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דן מיירון הוא שמאלן נבלה שעוכרת את ארץ ישראל. יש הבדל לכתוב כמו אצ"ג לעומת על אצ"ג
    לא מגיע לבוהן של נעמי שמר.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: