דברי פתיחה | שמואל פאוסט

נאומיו האחרונים של משה הם פתיחה לתהליך שבו עם בונה את ארצו ומתמודד עם סכנות הצלחתו והמשך למאבק התורה בסכנת האגו האנושי. פילוסופיה מקראית כקריאה חינוכית

הנאום-האחרוהנאום האחרון של משה

מיכה גודמן

דביר, תשע"ד,

382 עמ'

תחילת קריאתו מחדש של ספר דברים היא הזדמנות טובה לקריאה מחדש בספר שיצא לאור בשלהי קריאת החומש במחזור הקריאה הקודם. "הנאום האחרון של משה" מציע בעצמו קריאה מחודשת ומאתגרת בחומש ובדמותו של משה כמנהיג.

מיכה גודמן, שספריו הקודמים, "סודותיו של מורה הנבוכים" על הגות הרמב"ם ו"חלומו של הכוזרי" על הגות ר' יהודה הלוי, עסקו בנושאים מתחום התמחותו האקדמית – פילוסופיה יהודית ימי-ביניימית – מבצע מהלך אמיץ בפנותו לעיסוק בקודש הקודשים, במקרא עצמו. עיסוק שמזמן שדות מוקשים פרשניים, תיאולוגיים ואף סוציולוגיים –  תלוי בזהותו של קהל היעד של הספר. אך בגישתו בספר זה הוא מלמד שתחום התמחות אינו תָחום בגבולות הכרונולוגיים או הספרותיים שבהם עוסק המומחה, אלא הוא שפה. במקרה זה, שפה פילוסופית שבמשקפיה הוא קורא את החומש האחרון ודרכו – את התורה כולה.

חידושו של הספר אכן אינו בתחום ביקורת המקרא וההיסטוריוגרפיה שלו (גודמן מצהיר כבר בהקדמה "אינני חוקר מקרא"), אלא בשילוב הפרשני של ממצאי הביקורת עם דבריהם של פרשנים מסורתיים, המותכים יחד להגות פילוסופית עכשווית, המקנה לדברים עוצמה ורלוונטיות ומאתגרת לא מעט תפיסות קודמות על מהותו של חומש זה  ומסריו המרכזיים.

למעשה הפרשני הזה אפשר לקרוא מעשה דרשני. ובמידה רבה מאוד – ובעיניי זוהי מעלה ולא חיסרון – זה מה שעושה ספרו של גודמן: דורש את הכתובים. מנסה לפענח אותם לאשורם ובה בעת לצקת לתוכם רעיונות-על החורזים אותם. וכמנהג הדרשנים, גם נוסך בהם נופך של אקטואליזציה חריפה. כדרכם של קוראי המקרא בכל הדורות,  גודמן מאזין לפסוקי התורה כדוברים אליו ואלינו ישירות מבעד למסכי הזמן.

וכאן מילה על הסוגה (ז'אנר). שיוך ספר לסוגה מסוימת אינו רק אמצעי מיון, אלא גם כלי פרשני. בניסוחו של מורי, יהושע לוינסון, "השיוך הסוגתי הוא מעין חוזה המדריך את הקורא לשימוש נאות בטקסט". תיאום ציפיות נכון מכוון מראש לקריאה נכונה של טקסט ומונע הערכות מוטעות. אם תיגש לקריאת מותחן ריגול בדיוני כספר  היסטוריה מדעי תנחל אכזבה, ולהפך, וספר בישול אינו יכול להיקרא כשירה.

חוקרי מקרא עשויים לעקם אף למקרא כמה מן המסקנות בספר שלפנינו, שאינן עולות בקנה אחד עם ההסברים הרווחים בתחומם, אם יבואו לקרוא בו כמחקר מקראי; פרשנים רבניים מסוימים עלולים להתייחס בהסתייגות לכמה מהנחות היסוד והפרשנויות שלו (אף שהמחבר טרח להביא להן סימוכין מפרשנים מסורתיים מגוונים), אם  ייטלוהו לידם כפרשנות קלאסית; וייתכן שגם פילוסופים טהרנים לא ירוו נחת אם יחפשו בו הגות שיטתית הנסמכת על הוגים קודמים (אף שבוודאי מוצגת כאן הגות קוהרנטית).

אך גודמן וספרו אינם מבקשים להיענות לקריטריונים הללו. הספר מציג הגות עצמאית ופרשנות מקורית, הנסמכת על ידע רב, ומעוניינת להיקרא כהצעה פרשנית בעלת ממדים פילוסופיים, תיאולוגיים וחינוכיים, שיש לה משמעות לקוראים בני זמננו בקרב הציבור הרחב, ולא רק בקרב שותפי סוד. סוגה פופולרית זו אולי מייסרת סדרני  ספרים במדפים תחומיים, אבל יש בה כדי לשמח ולהשכיל קהל שוחר דעת ואחריתה להיטיב בהיזון חוזר עם כל הדיסציפלינות הנדונות.

משה טורח בענוותו להנמיך את עצמו, וכמעט להעלים את דמותו. הניצחון על עמלק, ג'ון אוורט מיליי, 1871

משה טורח בענוותו להנמיך את עצמו, וכמעט להעלים את דמותו. הניצחון על עמלק, ג'ון אוורט מיליי, 1871

עוצמות מוחלשות

חלקו הראשון של הספר מזהה שתי מהפכות, למעשה רפורמות גדולות שמציב משה בנאומיו, שביסודן הן בעלות משמעות תיאולוגית – מקדש ללא אלוהים ומלכות ללא כוח; בחלק השני, נאומו של משה ערב כניסת העם לארץ מתפרש כבעל משמעות פסיכולוגית בעיקרה – הדרכת העם להתמודדות עם הצלחתו בכיבוש הארץ; והחלק  השלישי מנסה להתחקות אחר השפעתם של דברי משה בפועל – ראשית באמצעות בחינת מנהיגים ממשיכים, כיהושע מצד אחד ושלמה המלך מצד שני, ובסיומו של דבר בהרהור בהקשרה של מדינת ישראל המודרנית.

גודמן מצביע על כך שלכאורה ספר דברים הוא ספר של סיכום וחזרה, "משנה תורה" כשמו המסורתי, אלא שישנם הבדלים גדולים בינו לבין הספרים הקודמים, הן בחלקים הסיפוריים והן בחלקים המשפטיים. הוא מוצא שחוקים רבים נעדרים מנאומו של משה ומזהה שאלה הם בעיקר חוקי הקרבנות ועבודת המקדש. במקביל לחוקים,  נעדרים מהספר סיפורים שהופיעו בעוצמה ובפירוט בחומשים הקודמים, כמו למשל סיפורי המשכן, הנעדר כמעט כליל מהנאום.

גודמן אינו מבקש להסביר את ההבדלים שהוא מוצא בין חומשי התורה באמצעות הסברים טכניים – היסטוריים או פילולוגיים – אלא באמצעים פילוסופיים. כלומר, הוא מקבל את אחדות המקרא ואת התוקף האלוהי-התגלותי שניתן לספרי התורה, ומייחס משמעות הגותית-חינוכית לשינוי שהוא מזהה בנאומיו של משה. מכיוון שכך,  העובדה שחוקי פולחן רבים נעדרים מספר דברים אינה נעוצה לדידו בכך שקובצי החוקים המופיעים בספרי התורה האחרים לא היו מוכרים לספר דברים או בוטלו על ידו, אלא בכך שבמחשבה תחילה משה בוחר להתמקד, ערב הכניסה לארץ, בחוקים שיבטיחו את שרידותו של העם בארצו.

לטענה, המעט בעייתית אולי, שזהו ההבדל שבין חוקים "הכרחיים" לכאלה שאינם חיוניים לעם הנכנס לארצו, מוסיף גודמן את ההבחנה שהקרבנות שהספר כן מתמקד בהם הם "קודשים קלים", כאלה שבני האדם שותפים באכילתם. כאלה שיש בהם ממד חברתי וממד של חסד. בזאת נקבעת היררכיה דתית חדשה, היררכיה שאותה קובע  משה מתוך השתיקה, אך היא תהדהד בעוצמה בדברי הנביאים הבאים אחריו שיזעקו כנגד העדפת הזבחים של העם על פני עשיית חסד, צדקה ומשפט (עמ' 44-43).

מנגד, מצביע גודמן על מה שנדמה כסתירה לתובנה הקודמת – האדרת מקום הפולחן לכאורה בספר דברים, באמצעות הציווי "המקום אשר יבחר ה'" – כרפורמה דתית רדיקלית, שאוסרת מכאן ולהבא הקמת מזבחות והקרבת קרבנות בכל מקום ומרכזת את הפולחן במרחב ספציפי אחד, במקדש. באופן זה משה מצמצם את האפשרויות של  בני העם לחיים דתיים. לא בכל מקום, לא בכל עת ולא על ידי כל אחד –  כי אם במקום המסוים בירושלים, בזמנים המסוימים המיועדים להקרבת קרבנות ועל ידי הכוהנים בלבד.

האם משה חפץ בהאדרת המקדש כמקום משכנו הבלעדי של אלוהים? גודמן מבקש להראות שלא. כי במקביל לצמצום המרחב המקודש משה מבצע רפורמה נוספת – תיאולוגית – כשהוא מדגיש שהדייר המיועד למקדש הוא "שמו" של האלוהים בלבד, בעוד משכנו האמיתי מורחק: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם". בצדק מביא כאן  גודמן את המשך ההשקפה הזאת בנאומו-תפילתו של שלמה בתום הבנייה המפרכת של בית המקדש, בפסוק שמבטא בעיתוי כמעט פרדוקסלי את הרחקתו של הא-ל מן הבית שבנו לו, ושהותיר רבים משתאים: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א, ח כז).

התשובה לסתירה לכאורה בין העצמת מקום המקדש לבין הרחקת הא-ל ממנו מחזירה את גודמן לגיבור ספרו הראשון – הרמב"ם, שמסביר במורה נבוכים את מכלול האיסורים סביב הפעילות הפולחנית כמגמה להמעיט בפולחן. שתי הרפורמות הדתיות הללו נועדו לפיכך לצמצם את הממד הטקסי שבמחויבות המוחלטת של האדם  לאלוהיו ולחזק את הממד המילולי – שינון הדברים. שינון נאומו של משה, חקיקתו בסלע, כתיבתו על ספר והגייה בו יומם ולילה. זהו המעבר מטקס לטקסט.

האדם אינו אלוהים

את מהפכת המעבר מטקס לטקסט נהוג לייחס לחז"ל, כנובעת מהתמודדותם עם חורבן הבית, והנה בא מיכה גודמן ומייחסה למשה. בעוד חולפת בראשי המחשבה בעת קריאת הדברים הללו, המשתרשרת עם מחשבות קודמות בנושא, גודמן מקדים אותי וכותב בהמשך דברים מפורשים: "ספר דברים מבשר הלכה למעשה את המהפכה  התלמודית" (58). דומני שזו דוגמה בלבד לכך שתפיסה תיאולוגית אחת מוצקה (בתוך שלל תפיסות תקופתיות ואזוריות הבאות אמנם לידי ביטוי) ניצבת ביסוד סיפורי המקרא וחוקיו וביסוד סיפורי חכמים וחוקיהם – ההלכה והאגדה. ובמובן זה, גם המהפכה היא אחת – המהפכה המונותאיסטית הגדולה, וההדרגתית, של המקרא. דנ"א  מהפכני המשועתק לצורות שונות המותאמות לתקופתן, אך מקודד באופן זהה.

המחשבה המתנסחת בי מבקשת לראות בכך משיכה של חוט רעיוני אחד שלטעמי הוא רעיון-העל שחורז את המקרא מראשיתו ואינו עוצר גם בהגותם של חז"ל. זוהי התפיסה בכל המקרא כולו המדגישה את עליונותו החד-משמעית של הבורא באופן שמעמיד את בני האדם במקומם הטבעי, הרם מצד אחד והנתון למעידה ככל שהוא נוסק  מצד שני. שכחת המקור לעוצמתם של בני האדם ולהצלחתם, מסוג "כוחי ועוצם ידי", היא המקור לכישלונם. זהו רעיון שהולך ומתפתח בפרשנותו של גודמן לספר דברים.

במעין "פתיחה" לספר בראשית, שפרסמתי במוסף זה לפני כמה שנים, כתבתי כי "אלוהים בורא את האדם ומכאן ואילך עומד על המשמר לבל יהפוך זה למיתוס, לאליל, למתחרה; לבל תעמיד האנושות את עצמה במרכז עולמו של הא-ל ותמליך את עצמה על עצמה". גודמן בהמשך ינסח זאת כך: "האמת היא שהאמונה שהא-ל הוא בעל  הכוח המוחלט הפכה כל אמונה בכוח מוחלט של האדם לגרסה חדשה של כפירה" (95). האדם, שנברא בצלם, מתוך דמיון לא-ל, נקרא לחקותו ולהיות שותף במעשה הבריאה ותיקון העולם, אך מוזהר פן ידמה לעצמו שהוא מקור הכוח. "הטרגדיה האנושית של בני האדם", כתבתי שם, "היא שנולדו לחקות את מעשי הבורא, אך הצלחתם  היתרה, 'כאחד ממנו', היא כישלונם". ומשום שזה טבע האדם, הרי שכישלונו, לצד הצלחתו, מובטח.

גודמן ממשיך ומתאר את מהפכתו של משה בנטרול הכוח שבמלוכה האנושית, שמבקשים בני האדם להמליך עליהם. הוא מראה יפה כיצד משה טורח בענוותו להנמיך את עצמו וכמעט להעלים את דמותו מסיפורו בנאומו האחרון, וכיצד הוא מצווה לעשות זאת גם לכל שליט עתידי, בהטילו עליו מגבלות מרסנות. בחלק הבא של הספר הוא  מתמקד בהדרכתו של משה לעם כנגד "מלכוד הכוח". כנגד הצלחתם היתרה. כנגד סערת ניצחונותיהם בכיבוש הארץ ובהנחלתה, כמצוות ה', שעלולה לגרום להם ערלות לב. לשכוח מאין באו. להתעלם מהרגישות המוסרית המצופה מהם כלפי יושבי הארץ מצד אחד, ולשכוח את אמונתם ולנהות אחרי אליליהם של יושבי הארץ מצד שני. שתי  סכנות שהן אחת – גאווה, המובילה לשכחת מקומם הטבעי ולאלילות.

כשגודמן מפרש את נאומו של משה כניסיון לריסון העם מפני הגאווה, היהירות והאטימות הנלווים לכוח, מהדהדים באוזניי כל אותם סיפורי חכמים תלמודיים, שאינם מעשיות שבח אלא סיפורים ביקורתיים החותרים לאותו מקום בדיוק. לאחר שהטקס הפך לטקסט, הסכנה שניצבה לפתחם של מאדירי הטקסים אורבת גם לבעלי הטקסט.  חז"ל מזהירים את עצמם ואת שומעי לקחם בסיפוריהם שוב ושוב מפני הגאווה, היהירות והאטימות העלולים להתלוות למעשה הדתי – במקרה שלהם, ללימוד התורה. הם קוראים לתלמידיהם להיזהר משיכרון הכוח של כיבוש ידע ופסגות רוחניות ודתיות, שעלול להוביל אותם לשכחת מקומם הטבעי.

"הסיפור הנכון בעיתוי הנכון מייסד את האיזון הנכון", כותב גודמן בהקשר של סיפורי משה (135). סיפוריהם של חכמים מייצרים דמויות גיבורים חוטאים ונכשלים, ממש כמו סיפורי המקרא, וכנראה מתוך אותו עיקרון תיאולוגי עצמו: אף אדם אינו מושלם. כי הא-ל הוא לבדו מושלם. אותה פתיחה לבראשית שהזכרתי סוכמה אז כך: "האדם  לעולם אינו יכול להיות שלם, כי השלם והמושלם הוא אחד ואין בלתו; האדם בעולם יכול רק להשתלם". ובלשונו האופיינית של מיכה גודמן, זו האלטרנטיבה שמציע התנ"ך: "האמונה של האדם באלוהים היא האמונה שהאדם אינו אלוהים".

אמונת יתר וחורבן

תיאולוגיה יהודית שלמה מתנסחת מתוך דברים אלה. וכאן אני נוטה להסכים לחלוטין עם קביעתו של גודמן כי עיקר עניינה של התורה מתגלה כהתמודדות עם האגו של האדם. האזהרות של הא-ל את האדם משחר הבריאה מהדהדות באזהרותיו של משה את בני ישראל בנאומיו האחרונים ואלה מנסרות בתורן בדברי הנביאים הבאים אחריו  המזהירים את העם מפני אובדן הפרופורציות. מפני החלפת עיקר בטפל. מפני האלהה של ייצוגים ושל שליטים ואף של טקסים ופולחנים.

לטקסים דתיים יש חשיבות אך ורק בתנאי שברור למי שמבצע אותם שחשיבותם מוגבלת. ספר דברים מזהיר שהפרזה בחשיבותו של המעשה הדתי מרוקנת אותו מחשיבות כלשהי… מהר מאוד הם  נתפסים כמעשים שיש להם ערך מוחלט. זהו הפיתוי שתורת משה קוראת לגבור עליו (62).

כל דבר שנתפס כבעל ערך מוחלט, שאינו אלוהים, הוא פיתוי ועבודת אלילים. לאחר מכן יבואו חז"ל וימשיכו את אותו קו במדרשיהם על האדם המבקש להתחרות באלוהיו ובסיפוריהם על החכם, שאף הוא בשר ודם, וראשית כשליו נעוצה תמיד בשעה שדעתו זחוחה עליו והוא תופס את עצמו ברצינות יתר. ולהוותנו, נדמה שגם בני  תקופתנו כבר יודעים באחרונה להוסיף סיפורים על מה ועל מי שנתפסו כבעלי ערך מוחלט ובלתי מוגבל והפילו את עצמם ואת הנוהים אחריהם.

המקדש והמלכות, טוען גודמן, הם לא אידיאל אלא "פשרות שהתורה עושה עם הטבע האנושי, המשתוקק לשליט חזק ולפולחן גשמי" (79). ובזה הוא חוזר שוב לתפיסתו של הרמב"ם. אלא ששני אלה כשלו ברבות הימים. בני האדם שכחו שמדובר בפשרה ועשו מהם אידיאולוגיה. המלכות קרסה בגלל שהתעלמה מההגבלות שהטילה  עליה תורת משה, לקחה את עצמה ברצינות-יתר ושכחה את מקומה הטבעי. וגם המקדש, פרדוקסלית, חרב מאותה סיבה. העם האמין שמציאות המקדש ומעשה הפולחן מגוננים עליו ובכסות האמונה במקדש נשכחה ממנו כל רגישות חברתית. המקדש חרב בשל אמונת יתר בו ובכוחו כמטרה במקום כאמצעי.

התוספתא למסכת מנחות, המבקשת לנעוץ את סיבת החורבן בהיעדר הרגישות בין איש לרעהו, בתאוות ממון, בשנאת אחים, פותחת רטורית בשאלה מהדהדת המבקשת לחדד את הנקודה של העדר פרופורציות ושקר עצמי: "מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין במעשרות – מפני מה גלו?!". כאן מוסיפים חכמים מאפיינים מעולמם,  אך מדגישים את אותה סכנה של מי שהקפדתם במעשה דתי אחד השחיתה את דרכם במישור שאליו הנחתה אותם תורת משה.

אפשר שלא לאחוז במתודות השונות שמציע גודמן ולא לקבל את מסקנותיו בכל עניין. יש שהסתירות השונות שהוא מציג, בדרך ליישובן ההרמוני, אינן זוכות למענה מלא או מיישב את דעתו של כל קורא. גם יש שהוא מציג ביושר שאלה שהוא אינו מבקש לה תשובה קלה, אלא טוען לקריאה חינוכית מורכבת: "לחיות עם המבוכה". מכל  מקום, הספר מציג משנה סדורה ורהוטה, מלאת עניין ומאתגרת את החשיבה, שיש עמה ללא ספק אמיתות נוקבות ומאירות עיניים, היאות לליווי הקריאה המחזורית השבועית בנאומיו האחרונים של משה.

פורסם במוסף ,'שבתמקור ראשון, ח' אב תשע"ה, 24.7.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2015, ב-גיליון דברים תשע"ה - 937, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: