תגובות ל'צעדים שנויים במחלוקת'

מאת יאיר שלג, גיליון פרשת בלק

חוויה של פגיעה עצמית

הכתבה עוררה בי גל של רגשות ומחשבות. על מנת להבהירם אפתח בהצגה כללית של עצמי. אני מגדיר את עצמי כמכור לתאווה, ואני "נקי" כשלוש שנים וארבעה חודשים, בעיקר בשל קבוצות התמיכה שמתקיימות במסגרת הארגון "שמור עיניך".

אני תוצר לתפארת של מוסדות החינוך בציונות הדתית – הוצאתי בגרות מצטיינת בישיבה תיכונית יוקרתית, הדרכתי בבני עקיבא, למדתי בישיבת הסדר רצינית ומוכרת מספר רב של שנים, התחתנתי, המשכתי ללמוד כאברך ועשיתי מבחני רבנות. כיום אני לומד לתואר שני באוניברסיטה ומצוי בשנות השלושים לחיי.

לא שאלה חינוכית

מהו ה"פרופיל" של האדם הסובל מהיפר-מיניות? האם תמיד מדובר בנער מתבגר או בבחור ישיבה, רווק, המצוי במתח בין התבגרותו, מיניותו והסביבה הערכית שבה הוא חי? מהו ההבדל בין הצורך להתמודד עם "פגם הברית" לבין התמודדות עם "התמכרות לתאווה" כפי שאנו מכנים אותה במסגרת עבודת הצעדים? להפתעתי, השיח השגרתי, כולל השיח המצוי בכתבה, נשאר בשדה החינוכי.

שיח זה מחלק באופן כמעט לא מודע בין "אנחנו" המבוגרים, בעלי הצרכים המיניים המווסתים, נושאי דגל הערכים המיניים המתוקנים, ל"הם" המתבגרים ובני הישיבה, רווי ההורמונים של ההתבגרות המלווה בחוסר האיזון הפנימי של רווקותם, אשר מנסים לשרוד בתרבות שבה "הכול פרוץ".

הכללה זו נוטה להשתיק את השיח סביב שלוש קבוצות אחרות: גברים נשואים עובדים ובעלי משפחות בשנות השלושים לחייהם אשר להפתעתי מהווים את שיעור הפונים הגבוה ביותר לארגון "שמור עיניך" בישראל מאז היווסדו; נשים ונערות שההתמודדות שלהן עם מצב של היפר מיניות נותרת כביכול חסרת תהודה; ובחורי ישיבות הסובלים מ"התמכרות" ולא רק מ"התמודדות".

כדי לא להישאר סטרילי, אבהיר כי חוויתי האישית, וחווייתם של רבים שעמם דיברתי, אינה ניתנת להקבלה לעולם של דיאטות ("לא רציתי לאכול את העוגה, אבל זה נראה כל כך טעים, לא הייתי יכול לעצור את עצמי"), אלא לעולם של הפגיעות העצמיות, על כל חוסר ההיגיון המובנה שבו.  הדרמה המרכזית שלי ושל האנשים שעמם נפגשתי במהלך שלוש השנים האחרונות הייתה כיצד להפסיק את הכאב והסבל שאנו מרגישים, ולא כיצד להפסיק את ההנאה הלא מוסרית.

אז נכון, איני חותך את עצמי פיזית, איני עושה ספורט-אקסטרים ומסתכן במודע ואיני צורך אלכוהול או חומרים אחרים עד אובדן תפקוד גמור, אך חווייתי העמוקה ביותר, הכואבת ביותר, היא חוויה של פגיעה עצמית. אני עושה את זה כדי להרגיש חי, בלוע, שאוב אל תוך הפיקסלים באופן שיאפשר לי להפסיק את הכאב הבלתי אפשרי הכרוך בחיים שאני חי בלא לעשות את זה, ולאחר שאני עושה את זה אני מרגיש כל כך רע ואני לא מוצא שום פתרון מלבד לשחרר, לרגע, ולעשות את זה שוב. כאשר מוסיפים לחוויה זו את האשמה, הבושה והבדידות ניתן להבין את עוצמת הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין התפקוד החיצוני, שבו אני מחזיק דימוי של יציבות, תורניות והתפתחות, לבין הפירוק הפנימי. פער זה, אני חייב להודות, היה המקור העמוק ביותר של הסבל בחיי, עד לפני שלוש שנים וארבעה חודשים, התקופה שבה התחלתי לחזור לחיים במסגרת תוכנית 12 הצעדים.

מצב זה, המאפיין את מרבית המכורים לתאווה מהציבור הדתי לאומי והחרדי שבהם נתקלתי, הוא העומד לדעתי ביסוד הקושי לקבל את ההתמכרות למין כהתמכרות.

תחושת הדחיפות והחלחלה אשר מציפה את כל מי שרואה את ה-BMI של האנורקטית, את החתכים העצמיים בידיו של הנער המתבגר ואת אובדן התרבות והמוסר אצל המכור לסמים אינה קיימת במקרה של המכור לתאווה שבו נתקלים על פי רוב בעולם הישיבתי (זה שמתמקד בצריכת פורנוגרפיה, ולא "חצה את גבול המסך" כפי שאנו מכנים זאת). ההטעיה שאני וחבריי מנסים לעטות על עצמנו עובדת יותר מדי טוב. כך, אנו נתקלים פעם אחר פעם בפונים אשר בשם אנשי החינוך והרבנים שעמם התייעצו או בשם עצמם מתארים שקשה להם "ללכת על התוכנית" כי הם פוחדים לאבד את רמתם הדתית והתורנית הגבוהה.

וכאן הבן שואל: האם היה היסוס דומה מתקיים במקרה שבו אותו אדם היה מגיע, לאחר שחתך את עצמו בפעם העשירית, אל המיון בבית החולים? התשובה הרי ברורה מאליה.

פיחות במצוות בדרך להחלמה

יש רק אחד שמולו לא הייתי יכול להחזיק את חווית התפקוד: אבי שבשמים. אין עצה ואין תבונה כנגד ה'. חוויה זו, של העמידה יום כיפור אחרי יום כיפור, תפילה אחר תפילה, עם אותה התחינה, תוך ידיעה שהמצב רק נעשה יותר גרוע, הופכת אדם בעל רגישות דתית לאדם שבור. אני עצמי נשברתי דווקא בשל כך. הפער בין הסלידה העצמית, הבושה, האשמה והבדידות לבין ניצוץ התקווה הכתוב הופך אותי מאדם מאמין לאדם נואש.

אז כן, אני מתאמץ מאוד בעולמי הדתי, אך מאמץ זה מתפקד בנפשי כמאמץ להצדיק את זכות קיומי. מבחוץ התפקוד נראה יפה, משמעותי, עמוק ומפותח. אך מבפנים הוא נחווה כמזויף משום שכל כולו מהווה ניסיון להצדקת זכות קיומי בעולם, ושל היותי אהוב וראוי לחיים, וברור כי הוא נידון לכישלון באופן אינהרנטי.

חוויה טראגית זו היא שגוררת, להבנתי, בעיה נלווית בתחילת תהליך השינוי של 12 הצעדים. ברגע שהאדם נכנס לתוכנית הזו, ומתחיל להתפתח במסגרתה, הוא חווה פתאום רוחניות "אחרת", משוחררת הרבה יותר, אשר מעניקה תקווה ומאפשרת חיים. ההעמדה של עולם התורה והאמונה שבו הוא השתמש כניסיון לרפואה עצמית אל מול העולם שבו הוא מצוי כעת יוצרת מצג שווא בעיני המתבונן מן הצד, בייחוד אם הוא מצוי בתפקיד תורני חינוכי, שמדובר בתהליך הידרדרות רוחני ובאובדן זהות דתית. ולא היא. בדיוק כפי שאדם שסובל מ-OCD ומתחיל להחלים עשוי להפחית את רמת קיום מצוותיו, אך בה במידה הוא מתחיל להאמין באלוהי החיים ולא באלוהי הכפייתיות, כך גם אני.

מכיוון שאני מפסיק כמעט לחלוטין את השימוש בעולמי הדתי כאקמול לא יעיל למצוקתי הנפשית, נגרר לעתים פיחות רב או מועט בהתנהגותי הדתית או בהתמדתי הלימודית, אך במקביל לפיחות זה מתקיימת תנועה עמוקה של אמונה, של רצון לחיים ושל תקווה, אשר מעלימה את הדחף האובדני ואשר על בסיסה ייבנה בעתיד עולם אנושי ודתי בריא וחי הרבה יותר.

  אלעד אלמליח (שם בדוי)

—-

ייסורי הנפש של המכור

לכאורה עדיף לי למשוך ידיי. מה לי להיכנס בין גדולי תורה וענקי רוח. את הכתבה קראתי, הפנמתי, וחישבתי להניחה להישכח במצולות. רק לאחר שחלפו כמה שעות, פרשת השבוע ופרשיית הרב מהצפון שנעצר הסתחררו סביבי ואלו המילים נתהוו. הייתה עוד שבת, והתפללתי שאם לא לשם שמים, אנא שלא יצא תחת ידי, שיישכח כמו שהועד בתחילה. אבל המילים המשיכו להכות ולהכות.

האם מי שדן בטיבה של תוכנית 12 הצעדים יודע, באמת, מה זה להיות מכור? האם הוא מכיר את ייסורי הנפש? את התהומות האורבים לה? את זעקת הנשמה הנחבטת בכבליה? האם מוכנים להכיר כי לא כולם בעלי מבנה נפשי זהה וכי יש תהומות שמי שלא מכירם מבפנים פשוט לא מכיר?

האם לוקחים בחשבון, כאשר מתנגדים לתוכנית זו או אחרת, את האנשים הפשוטים שאותה תוכנית סייעה להם בצמתים אלו או אחרים? האם מוכנים להביט בעיניהם של אלפי מכורים, בני נוער ב"רטורנו" או דומיו, אשר עיקר העבודה שנעשית איתם נלקחה מעקרונות התוכנית, ולומר להם על מה שהציל אותם מתהום הנשייה כי הוא פסול? האם מישהו מהמתנגדים התמודד עם מסה של אנשים מכורים והצליח לתת להם תקווה מהותית ונוגעת?

כששומעים מה קרה בצפת הלב נקרע. כל מי שחושים רגישים לו לא יכול להישאר אדיש. מעגלים מעגלים של פגיעה מייסרים את מי שאש התורה והאמונה בוערת בו, עד כדי דמעות. איך ייתכן?

 לא יכול לבד

"אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: רק רע כל היום (בראשית ו)". מפרש רש"י: "שכל שעות היום רעתו מתחדשת". "ואמר רבי שמעון בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו (תהלים לז), ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר (שם): אלוהים לא יעזבנו בידו" (קידושין ל ע"ב). זהו על רגל אחת העיקרון- אני לא יכול לבד מול כוחה האדיר של הנפש הבהמית שבי, מול הפצע שבתוכי, ואני זקוק רגע רגע לעזרת ה'.

כשלא מצליחים להתמודד עם הכאב, מתחילות דרכים מזיקות להתמודדות, שיוצרות אולי הקלה מקומית אך קטסטרופה בטווח רחוק. רק כאשר יש הודאה בחוסר האונים מול הפציעה הפנימית המנהלת אותי, נפתחת באמת, לראשונה, בחירה אמיתית לאדם. פתאום אפשר לראות אפשרויות נוספות.

מציאות של התמכרות היא מציאות של ניסיון להילחם, לשלוט על מה שאין לי שליטה עליו. הודאה בחוסר אונים משחררת מהצורך לשלוט והופכת את השליטה לתפילה, לתחנונים, להכרה פשוטה שרק ה' יכול לחלץ אותי.

ישנם מצבים שאדם מאבד שליטה. הוא מנסה לשלוט, הוא מרגיש נורא, אבל אין לו שום שליטה. בלי להוריד לרגע מחומרת המעשה ומן ההכרח לתת את הדין ולמצותו עד תומו, האם מישהו חושב שהוא בחר? האם מישהו מטיל ספק בייסורים הנוראים העוברים על אדם מישראל, גדול בתורה, שמתנהל כפי שהוא מתנהל? האם ניתן לשער את הפער הנורא אשר חווה אדם המלא בתורה וברזיה המוצא את עצמו מבצע מעשים נוראים שכאלו? הלא פרשת השבוע שלנו הסתיימה בנשיא שבט שמעון שכשל עם המדיינית, וגרר אחריו נוספים עד למגפה של 24,000 איש. נשיא שבט בעם ישראל. בכל יום ויום הוא קם. בכל רגע ורגע. "ולוואי ויתפלל אדם כל היום כולו…" (ברכות כא).

 אני שואבת כוח מהזעזוע הנורא כדי לזעוק שאם נלמד ונלמד את תלמידינו להודות במה שגדול עלינו ולהתפלל לעזרת ה' – נגדל אנשים פחות פעורים, יותר הוליסטיים ויותר מכילים את כל חלקי אישיותם כחומרים לעבודת ה'. ככלי לעבודתו. ככה לא יישארו הקנאה, התאווה והכבוד מחוץ לבית המדרש, ויחזרו במכה כואבת יותר.

בואו נחזיק ידיים יחד

נופל לבי בקוראי את השורות המבקשות להניא תלמידים מללמוד מרבנים שהושפעו מתוכנית 12 הצעדים. כואב עד העצם. "שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד" ( בראשית, מב, יג). יש לנו אבא אחד. חתירה אחת. אבל 12 שבטים, הוויות, שלא לכולן דרך זהה להצלת הנשמה מן המצרים הסובבים אותה. בדור שבו המסכים כל כך כבדים, תחלואי הנפש בוערים וההשתוקקות לשוב אל ה' ואל תורתו כל כך הכרחית, תפילתי היא שבמקום לעסוק בפסילת דרכים, בהוקעת בתי מדרש ובוויכוחים פנימיים, נבער בהתלהבות מול כל תוכנית שקוראת לשוב אל ה'. בטח ובטח תוכנית שהכריזה כי שורש המחלה הוא רוחני, הוא ניתוק מה', ובזה היא מבחינה את עצמה מהפסיכולוגיה וענפיה. ולפחות ניתן לגיטימציה ועידוד למי שמזהה כי מצבו לא טוב, למי שהתמכר לחומרים חיצוניים, לנסות את מה שעזר לרבים כל כך, כקרש קפיצה לשוב אל חיק ה', מצוותיו ותורתו.

ובנימה אישית, הגעתי ללמוד את התוכנית ברמת גן, במקרה, ללא תכנון וללא ידיעות מוקדמות. הייתי בתקופה של שבר רב מערכתי, ללא יכולת לשים את האצבע מה ומי. יקראו לזה הפסיכולוגים פוסט טראומה, מה זה משנה. מה שמשנה זה ששום פסיכולוגיה כבר לא עזרה, וזה אחרי שנים של הסתובבות בין אתריה השונים.

הגעתי למקום שאומר – השורש רוחני, והציע לי כלי פשוט: זיהוי מקומות של חוסר אונים ומסירה שלהם לה'. אט  אט נסדקה חומת האגו, ונשלפה הנשמה. אט אט התחלתי לחזור לעצמי. והפרמטרים פשוטים, והם מהדברים שהעולם עומד עליהם: קודם יכולתי להתפלל, אחר כך לחזור ללמוד תורה, ובסוף להעניק לזולתי – מהקרובים יותר למעגלים הרחוקים. כאשר חוויית טוב ה' נוכחת – הרצון להשפיע הוא ממילא. וכמו שכתב משורר כל המשוררים: "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך".

אם החתירה הפנימית היא זו, מה לנו באיזו דרך. במציאות שחז"ל העידו עליה כי האמת תהיה עדרים עדרים, אין אף בית מדרש שמחזיק את כולה, בואו נחזיק ידיים יחד, כל אוהבי ה', תורתו ומצוותיו, עד שנחזה בעינינו איך מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. לא פחות.

יעל כהן

יעל כהן היא יועצת חינוכית בבית הספר ימין הרצוג באילת

כאב ההתמכרות למין

תודה על הכתבה על אודות תוכנית 12 הצעדים. אם היא תציל ולו נפש אחת מישראל, דיינו.

ברצוני לעמוד בכמה משפטים קצרים על נקודה שכמדומני הוחמצה מעט בכתבה, והיא הסברה תמציתית מהי התמכרות למין. ההתמכרות למין היא מצב שבו אדם עושה פעולות מיניות מסוימות נגד רצונו ומצפונו. הוא מודע לגמרי לכך שפעולות אלו הרסניות לו, שהן מנוגדות לאמונותיו, לערכיו, לרצונותיו – אולם הוא לא מצליח להתגבר עליהן.

כך המכור שוב ושוב מבטיח לעצמו בצורה מוחלטת, כנה ורצינית ביותר כי יחדל ליפול. הוא שוב ושוב נוקט פעולות ותחבולות חדשות כדי להצליח במלחמתו, ושוב ושוב הוא חוזר ומבצע את אותם המעשים. יתרה מזו: במשך הזמן ניתן לצייר קו הולך ומנמיך של שקיעה עמוקה יותר במעשים חמורים. הוא לא מצליח להסתפק במעשים הקודמים, וחוצה עוד ועוד גבולות אדומים של עצמו.

הרבה מכורים מספרים על דפוס דומה: התמכרות לאוננות בשנות העשרה המוקדמות, לאחר מכן צפייה בתכנים אירוטיים, פורנוגרפיה מוסרטת, השתתפות בצ'טים; ורבים מהם גם מגיעים למפגשים מיניים אסורים.

הוא יודע שאסור לו לעשות את הדברים הללו מהבחינה הערכית שלו, מבחינת הסיכון המעמדי שלו, מבחינת האינטרס של משפחתו. הוא אדם טוב, הוא יכול להיות ירא שמים באמת, מלומד, תלמיד חכם, מוסרי, נורמטיבי בכל ההקשרים האחרים של חייו, מקובל בחברה. הוא עשוי להיות רב, אקדמאי, הייטיקיסט, קמעונאי או פועל פשוט. הוא יודע ומבין היטב כי מה שהוא עושה הרסני וארסי עבורו ועבור היקרים לו. הוא לא מעוניין לעשות את הדברים הללו. הוא נגעל מעצמו, הוא מתייסר בייסורי מצפון קשים מנשוא, ופעמים רבות הוא מבקש את נפשו למות. אבל שד גדול השתלט עליו.

הוא סובל מבעיה חמורה. מהתמכרות. כמו בהתמכרות לסם ולאלכוהול, הוא ככל הנראה לא יצליח להתמודד לבד עם ההתמכרות, אפילו אם יתאמץ בכנות הכי גדולה בכל כוחותיו ובכל נימי נפשו (לאמתו של דבר הוא עשה זאת פעמים רבות!). זה גדול ממנו!

נדרשת מודעות הולכת וגוברת לעובדה שאנשים רבים (הרבה יותר מאשר אתם מתארים לעצמכם) מכורים למין, ברמות שונות של התמכרות; לעובדה שרובם לא יודעים להגדיר זאת כהתמכרות. רק העלאה חוזרת ונשנית של העובדה כי הדבר ניתן לטיפול תוכל לצמצם את התופעות הללו.

אחריות על דיני נפשות

ומכאן כמה מילים למתנגדי התוכנית.

ראשית, גם אם נניח שטענתכם צודקת, אני סבור שאיסורי עריות ופוטנציאל ההרס העצמי לאנשים הסובלים עצמם ולמשפחותיהם חמורים הרבה יותר מאיזשהו חשש ל"השפעה נוצרית" (מה זה?!) על העקרונות של התוכנית.

שנית, התוכנית עובדת. קיימים המון אנשים שבזכותה "נקיים" מנפילה לתאווה (אוננות או יחסי מין עם מישהו שאינו מבני הזוג) – שנה, שנתיים, חמש שנים, עשר שנים. וזאת בשעה שלפני התוכנית הם לא הצליחו להיות נקיים אפילו שבוע אחד, כל כמה שרצו וניסו והתפללו והשתדלו באמת ובתמים.

שלישית, לרבים אין מושג כמה דתיים מכל המנעד סובלים מבעיות חמורות יותר וחמורות עוד יותר של התמכרות למין. הקמת גדרות וחומות וחסימות לא מונעת זאת (לפחות לא אחרי הידבקות  בחיידק). לא קיימת דרך אחרת יעילה ועמידה לאורך זמן שאכן מצליחה לשמור את שותפיה נקיים לתקופות ממושכות. התנגדות לתוכנית רק בשל נימוקים ערטילאיים מטילה על דובריה אחריות לדיני נפשות.

יהונתן רוזנבלום

—-

כלי למלחמה במידות רעות

לדעתי נשמטו מהכתבה נקודות מרכזיות ועיקריות:

  • בכתבה הוצג חידושו של הרב יהושע שפירא בנושא הצעדים בהתאמת השיטה למכורים לאינטרנט ולאוננות. המציאות היא ששימוש בשיטה לנושאים אלו קיים בכל העולם, והוא נפוץ ומקובל. לרב יהושע היה זה רק הטריגר להיכרות מקרוב עם השיטה וחידושו המרכזי היה ברצון להרחיב את השיטה לתחומים נוספים: למלחמה במידות רעות והתנהגויות שליליות הקשורות לעולם הדתי והמוסרי של האדם. לשיטתו, הכלים שמעניקה השיטה עשויים להתאים למלחמה במחשבות זרות בתפילה, במידת הכעס או הגאווה, ובעניינים דתיים נוספים במידת הצלחה רבה.
  • את מבקרי השיטה יש לחלק לשתי קבוצות: דתית וחינוכית-טיפולית. ההתנגדות הדתית הובעה בעיקר על-ידי הרבנים טאו (לפחות כפי שפורסמה בתחילה), טל וגינזבורג, ועיקרה נבע מהרקע הנוצרי של הצעדים. לכן הם מתנגדים לשיטה בכל מקרה ובכל תנאי. לא רק להרחבה שלה לסיוע בעבודת ה', כי אם גם למכורים של ממש – לאלכוהול, סמים או פורנוגרפיה. לדידם, אין להשתקם במכונים המשתמשים בשיטה הזו, בשום אופן.
  • בהקשר הזה כדאי היה לציין כי הרבנים טל וגינזבורג מחזיקים שניהם בשיטה השוללת כל שיטת טיפול הבאה מחוץ לעולם היהודי-דתי, ושוללים הליכה לכל מטפל או פסיכולוג, בכל שיטה שהיא. לא בכדי מחזיקים שניהם בתי ספר עצמאיים לטיפול ולתורת הנפש. ייתכן כי התנגדותם לצעדים היא חריפה יותר מלטיפולים אחרים, אך היה ראוי להזכיר כי הם מחזיקים בדעת יחיד, בניגוד לרוב מניין ובניין של הרבנים הדתיים והחרדיים המסכימים כי ניתן לקחת וללמוד מעולם הטיפול הכללי, בבחינת "חכמה בגויים תאמין".
  • לעומתם, יש שהתנגדו דווקא להרחבה שהציע הרב יהושע שפירא. הללו מסכימים לשימוש בצעדים כשיטת עזר להתמודדות עם התמכרויות פיזיות, אך מתנגדים להצעת ההרחבה מטעמים חינוכיים או טיפוליים כגון החלשת כוח הרצון, התנגדות להרגשה ש"כולנו מכורים", שאותה מקבלים רבים מהעוברים את הקורסים, הסרת האחריות לכאורה מהאדם עצמו על חייו, ועוד.

במסגרת עבודה סמינריונית שכתבתי בנושא ראיינתי את הרב שפירא והוא ענה על כל הביקורות המושמעות. את הביקורות על יניקתה של השיטה מן העולם הנוצרי דחה הרב על הסף. הוא מודה כי ישנה יניקה מסוימת, כמו בכמעט כל תיאוריה פסיכולוגית אחרת עלי-אדמות, מהשיטה הדתית של הכותב, אך שולל לחלוטין את הפיכת השיטה לשיטה דתית, מה שאוסר להשתמש בה. לדידו, ניתן בקלות להשתמש בנקודה המעשית של השיטה בלי מגע עם הריחות הדתיים שהתלוו לחלק מאמירותיה. עם זאת, הוא משנה טרמינולוגיות מסוימות כאשר הוא מדריך לשימוש בשיטה (למשל קריאה בשם ה' – הקב"ה – ולא "אלוהים כפי שאנו מבינים אותו" כמקובל).

את ההערות על היעדר הבחירה החופשית שבשיטה (בגלל הצורך לומר על הנושא המטופל שהוא "גדול עליי" ומעל לכוחותיי) מסביר הרב באופן שונה לחלוטין. לשיטתו, ההבנה שבחירה חופשית סותרת כנות עצמית של האדם והודאה בחולשות עצמו מקורה בהבנה (השגויה) שבחירה חופשית שווה למושג ה"כל-יכולות" (אומניפוטנטיות). הוא מסביר כי הבחירה החופשית מוגבלת ומתוחמת לגבולות הדברים שאני יכול לעשות בלבד. כפי שהאדם לא יכול לעוף על אף שיש לו בחירה חופשית, כך גם אי יכולת לעשות דברים נוספים, ובכללם התמודדות עם יצרים מסוימים, אינה מעידה בהכרח על חוסר יכולת בחירה, כי אם על מגבלה שלה בלבד.

בפסקת הסיום של הכתבה נכתב כי הרב שפירא החליט לייעד את התוכנית שלו אך ורק לגמילה מפורנוגרפיה. ניתן היה להבין מדברי הכותב כי הרב שפירא  מתנגד לשימוש בתוכנית לגמילה מהתמכרויות כגון סמים ואלכוהול, ולא היא. ברור כי הרב סובר שתוכנית זו היא הטובה ביותר הן להתמכרות באינטרנט והן לטיפול בהתמכרות לאלכוהול, לסמים ולשאר מרעין בישין, אלא שאת שליחותו האישית הוא רואה בתחום האינטרנט, והוא עוסק בטיפול ובהפניה בתחום זה בלבד. עם זאת, עקב הביקורות השונות שהושמעו הוא החליט לוותר, לפחות לעת עתה, על הפצה רחבה של ההצעה שלו להרחבת השימוש בשיטה גם ככלי לחיזוק עבודת ה' ועבודת המידות.

נדב רט

נדב רט כתב עבודה סמינריונית העוסקת ב"שנים עשר הצעדים ככלי חינוכי – ההצעה וההתנגדות", ועוסק בייעוץ ארגוני ושיווקי

—–

תוכנית הצלה יהודית

חיי ניצלו בזכות תוכנית 12 הצעדים, וכך גם חיי אשתי וילדיי. באותו אופן ניתן לומר שבמעגלים הנוספים ישנם מרוויחים רבים נוספים מהשתתפותי בתוכנית, כולל המעסיק שלי, עמיתים לעבודה ואפילו חברים בבית הכנסת (שכעת מדברים עם אדם מפוכח ולא שיכור מין). אז די ברור שאני משוחד לטובה בנושא.

האם זוהי בהכרח בעיה? תשפטו בעצמכם. בהנחה שאתם סובלים מהבעיה של התמכרות לתאווה, החיים שלכם עומדים להתפרק, וכעת אתם שוקלים להצטרף לתוכנית הצעדים. האם הייתם מעדיפים לגבש דעה על אודות התוכנית בעקבות מידע מאדם שהשתתף בה וחייו ניצלו, או בעקבות מידע מאנשים שמכירים את התוכנית במקרה הטוב מקריאת התכנים שלה, ובמקרה הרע ממידע שגוי או מוטעה בכוונה תחילה?

אבקש להתייחס לשני נושאים שעלו בכתבה: אחוזי ההצלחה ומקור התכנים בתוכנית.

הגעתי ל"שמור עיניך" לפני מספר שנים, אחרי שניסיתי כל דרך להפסיק את ההתנהגות ההרסנית שלי. זה התחיל עוד לפני החתונה, אך מספר חודשים אחרי החתונה אשתי גילתה ממצאים מזעזעים במחשב שלי, ומאז במשך שש שנים חיינו את העליות והירידות של ההבטחות, הניסיונות להפסיק, הנפילות החוזרות, ובעיקר ההחמרה במצב. אם בתחילה זה היה פורנו – הסיום היה רחוק משם. למרות הבושה שבחשיפה, פנינו לרבנים וקיבלנו הדרכה צמודה אבל ללא הועיל. גם פנייה לאיש מקצוע שמתמחה בתחום הספציפי הזה לא עזרה, וכך הגעתי אל התוכנית כמוצא אחרון.

עבורי, הטענה שלפיה לתוכנית הצעדים ישנם אותם אחוזי הצלחה כמו לשיטות גמילה אחרות היא כמו לומר לאדם החולה בסרטן שהכימותרפיה לא עזרה לו שאין לו מה לנסות טיפולים אחרים כי לכל הטיפולים יש אותם סיכויי הצלחה. גם אם הטענה הזאת נכונה, הרי שהשימוש בה מקומם. אני לא טוען שאין שיטות אחרות לגמילה, אלא שעבורי – ועבור כמעט כל מי שאני מכיר – הצעדים הם מוצא אחרון לאחר שכל שאר השיטות נכשלו (במאמר מוסגר אציין כי אין עדיין מספיק נתונים מבוססים כדי לאשר או להפריך את הטענה בדבר שיעור ההצלחה של שיטות לגמילה מהתמכרות למין ותאווה, אבל ככל הנראה, לפחות בהתמכרות הספציפית הזאת שיעור ההצלחה של הצעדים גבוה לאין שיעור משיעור כל שיטה אחרת).

יש מקורות משלנו

וכעת למקורות התוכנית. שמעתי בשם הרב ד"ר אברהם טווערסקי (שאגב, משתתף בקבוצות הצעדים כבר למעלה מארבעים שנים, וכתב על כך עשרות ספרים, כולל ספר שמסביר את מקורותיהם ביהדות: Self Improvement? I'm Jewish, 1995), שהוא עבר על כל הספר הגדול (ספר הבסיס לתוכנית הצעדים) ומצא לכל רעיון המופיע בו את המקור היהודי בספרי חסידות ומוסר, מלבד קטע אחד בודד (שלפיו אל לאדם להתפלל עבור עצמו אלא רק במקרה שתהיה מכך תועלת לאחרים).

הרעיון הוא פשוט בתכלית: במקום לחפש האם יש "ניחוח" לא יהודי לספרות התוכנית (התשובה חיובית), נעבור על הרעיונות עצמם ונבדוק אותם אחד לאחד באמצעות שאלה פשוטה: האם הם קודם כול רעיונות יהודיים או רעיונות נוצריים? המשימה קלה כיוון שמדובר בסך הכול בשנים עשר רעיונות, והמשימה למצוא כל אחד מהם במקורות היהדות (הרבה לפני המקורות הנוצריים שלהם) יכולה להתבצע גם ללא השקעת מאמץ רב.

כאשר נעבור בצורה זו על הצעדים, נצטרך להחליט האם הרעיונות הפשוטים של מסירת החיים לידי אלוהים (צעדים 1-3), עריכת חשבון נפש (צעדים 4 ו-10), "עשה לך רב" (צעד 5), תפילה לאלוהים (צעדים 6, 7 ו-11), בקשת מחילה ממי שפגענו בו (צעדים 8 ו-9), ועזרה לזולת (צעד 12) הם רעיונות יהודיים או נוצריים. אם הם רעיונות יהודיים – התוכנית היא קודם כול יהודית (שנכתבה על ידי נוצרים). אם הרעיונות הללו הם נוצריים – אזי מן הראוי שכולנו נפסיק לקיים אותם, גם מי שאינו משתתף בתוכנית הצעדים.

אברהם אייזנבך (שם בדוי)

לחלוק – מותר, לפסול – לא!

מחלוקת חדשה התרגשה עלינו: שיטת 12 הצעדים. עוד אין מספיק מחלוקות בין רבני הציונות הדתית, עוד לא בלבלנו מספיק את הנוער, עוד לא התפלגנו די. היה דרוש עוד נושא שיפלג אותנו לשני מחנות, וכל מחנה שוב לשני מחנות, וכך הלאה, בטור הנדסי.

מחלוקות הן דבר לגיטימי. כל הש"ס מלא מחלוקות. אבל יש הבדל תהומי בין מחלוקות לבין פסילות. זכותך לחשוב אחרת, ואף להורות אחרת לתלמידיך, אך אין לך זכות לפסול תלמיד חכם שחושב אחרת ממך, ולהזהיר שצריך להתרחק מתורתו. הרב יהושע שפירא הוא תלמיד חכם ומחנך רב פעלים, במיוחד בתחום החינוך לצניעות וקדושה, ולוואי שירבו כמותו בישראל. מותר לחלוק עליו. אסור בהחלט לפסול אותו.

אינני מכיר את שיטת 12 הצעדים. אבל שמעתי מבתי, שעבדה שנתיים בכפר גמילה מסמים, שמדובר בהצלה ממוות לחיים ממש. וגם הצלה לחיי שעה היא הצלה (יומא פה ע"א). על כן, אף אם ממציאי השיטה היו נוצרים, "יש שבעצם הדברים הנם כל כך כלליים עד שאין הפרש באיזה שפה ולשון ומאיזה בן אומה שייאמרו, ומכל מקום הם סמוכים לרגשי לב ולהשפעות מעשיות באופן קרוב, עד שהם משתנים מצד הסגנון שלהם לפי תכנה של כל אומה לפי דרכיה ומחשבותיה, על כן הדברים הללו הם צריכים להיות מיוחדים לישראל שלא לערבב את הסגנון המיוחד הטהור שלנו בסגנון זר, דלא ליערב צולמיה בצולמא דארמאה; ולפעמים יימצאו גיבורי חיל חכמי לב שידעו לסנן ולזכך את התוכן הפנימי השווה בעצם, להביאו יפה בסגנון הישראלי המיוחד והטהור ואז יהיה לברכה" (מרן הראי"ה זצ"ל, עקבי הצאן, המחשבות).

אפשר להתווכח האם עדיין יש כאן "צולמא דארמאה", אך דבר אחד ברור: הדור שלנו זקוק במיוחד ל"גיבורי חיל חכמי לב".

מעניין לעניין באותו עניין: לפני למעלה מעשרים שנה הצטרפתי לחוג התעמלות בשיטת יוגה. היה אז מי שהזהיר אותי שהיוגה מקורה בעבודה זרה. התחלתי להתעמל, ולא הרגשתי שום עבודה זרה. בקושי עבודה גופנית. נשימות, מתיחות גוף, הרפיות וכו'. בתחילת השיעור או בסופו היה איזה זמזום שנשמע כמו מילה בסנסקריט. המורה הצדיק שלנו החליף אותה במילה "שלום". מאוחר יותר, כשהצטרפו עוד רבנים לקבוצה, הוא ויתר עליה לגמרי. מאז ועד היום אני משתתף בחוג ליוגה, וממליץ על כך גם לרבנים אחרים. תירגעו.

יצחק שילת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 ביולי 2015,ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: