מנוף הבכי והאבל | כרמיאל כהן

במלאת עשור לחורבן גוש קטיף יצאה לאור מהדורה מבוארת של מדרש החורבן איכה רבה על פי מסורת יהודי תימן. לא לתימנים בלבד

איכה1מדרש איכה רבה עם פירוש דורש ציון

הרב אליקים צדוק

בית הכנסת ובית המדרש שערי ציון, יד בנימין, תשע"ה, 270 עמ'

דבר גדול עשה הרב אליקים צדוק במלאת עשור לחורבן גוש קטיף. את הזיכרון הקשה הוא תרגם לעשייה מבורכת בהוצאה מהודרת של מדרש איכה רבה, מנוקדת ומבוארת. והספר מאיר עיניים הן מבחינה חיצונית הן מבחינה פנימית.

מדרש איכה רבה הוא מדרש ארצישראלי מסוף תקופת האמוראים, והוא המדרש הקדום ביותר בין מדרשי רבה למגילות שמצוי בידינו. המדרש פותח בקובץ של פתיחות המסתיימות בפסוק הראשון של מגילת איכה, ולאחריו חמישה פרקי מדרש המקבילים לחמשת פרקי המגילה. למרות שמגילת איכה נכתבה על חורבן בית ראשון, המדרש דורש אותה גם על חורבן בית שני ועל מרד בר כוכבא וכישלונו. האפשרות לעשות זאת נובעת מהתאריך המשותף לאסונות – תשעה באב. אך הרב אליקים צדוק סבור שהסיבה היא עמוקה יותר: "בשל העובדה שמגילת איכה נאמרה ברוח הקודש על ידי ירמיהו הנביא (בבא בתרא טו ע"א), כך שיש לראות בה בבואה לתקופות חורבן שונות" (עמ' 6).

למדרש איכה רבה יש שני נוסחים: נוסח מזרחי שהיה ידוע לחכמי ספרד, תימן והמזרח, ונוסח מערבי שהיה ידוע לחכמי איטליה, צרפת ואשכנז. הנוסח המזרחי הוא זה המצוי במהדורות הדפוס החל מדפוס ראשון (קושטא ר"פ), והנוסח המערבי הוא המצוי במהדורת בובר (וילנה תרנ"ט). הרב אליקים צדוק נקט במהדורתו את הנוסח המזרחי עם תיקונים הכרחיים "על פי המאגר הממוחשב של האקדמיה ללשון העברית (המבוסס על כתבי יד ודפוסים ישנים) ומהדורות דפוס מקבילות" (עמ' 8).

ניקוד המדרש נעשה בידיו האמונות של אדם בן נון, על פי מסורת יהודי תימן. בן נון כבר קנה לו שם של בקי בתחום מסורת לשון חכמים של בני תימן, והדבר בא לידי ביטוי בספריו ובמחקריו. אמנם יש חידוש רב בעבודת הניקוד של בן נון במדרש איכה רבה, שכן זו הפעם הראשונה שיוצא לאור מדרש מנוקד על פי מסורת תימן. משמעותה של עובדה זו היא שלפנינו חיבור שמתועדת בו מסורת קריאת הארמית הגלילית של בני תימן, והיא שונה ממסורת קריאת הארמית הבבלית המצויה בתלמוד הבבלי.

לדברי בן נון, עיקר ידיעתו באה לו מלימוד אישי עם זקני תימן, לימוד של קטעים מהתלמוד הירושלמי, של מדרש תנחומא ושל חלק נכבד ממדרש רבה ומדרש הגדול. על פי עדותו של בן נון, במדרש איכה רבה "לא נותרה מילה אחת שניקדתי מדעתי ללא מסורת ברורה מהזקנים" (עמ' 16).

עיקר ידיעת המחבר באה מלימוד אישי עם זקני תימן. תלמידי בית הספר בראידה, תימן 2008 צילום: אי.פי.אי

עיקר ידיעת המחבר באה מלימוד אישי עם זקני תימן. תלמידי בית הספר בראידה, תימן 2008
צילום: אי.פי.אי

המקובל בינינו

הפירוש "דורש ציון" שכתב הרב אליקים צדוק מצטיין בקיצורו. נדמה שעיקר עניינו הוא פרשנות מילולית על פי ראשונים ואחרונים, אולם יש בפירוש גם פירות מחקר בלשון ובריאליה, הן בנוגע לזיהוי מקומות הן בנוגע לזיהוי צמחים. כך למשל על המקום "קפדקיא" כותב הרב צדוק: "הרמב"ם בפירוש המשנה (כתובות יג, יא) כתב שהיא 'דמיאט', שם מחוז בצפון מזרח מצרים (סיוע לדבריו ראה בתרגום אונקלוס ותפסיר רס"ג לבראשית י, יד). ויש שמזהים אותה עם Cappadocia שבאסיה הקטנה (ר"ח אלבק בפירושו למשנה שם)" (עמ' פה).

לאור העובדה שהספר מיועד בראש ובראשונה לתימנים, בולטים בנוכחותם תרגום אונקלוס וכתביו של הרמב"ם. כמו כן מובאים בפירוש עניינים נוספים הנוגעים לבני תימן. לדוגמה: על משה רבנו ששמע ממלאכי השרת על חורבן המקדש ועל הגלות אומר המדרש: "… והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם. מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשם… ". כותב הרב צדוק: "והניחו ידיהם על ראשיהם – סימן אבלות עתיק יומין בישראל (שמואל ב יג, יט), המקובל בינינו (= קהילות התימנים. כ"כ) עד היום, עד שמקפידים שלא לעשות כן בסתמא, דלא לתרע מזליהו" (עמ' מא). גם הערות על מסורת קריאת פסוקי מקרא מצויות בפירוש "דורש ציון", וכדרכו של עולם גם מסורת זו יש בה מחלוקות.

המדרש מציג דיון שנערך בפני אספסינוס בין רבן יוחנן בן זכאי לבין "דוכוס (= שר צבא) דערביא" ששמו, לפי אחת הדעות, היה פנגר. פנגר קטרג על ישראל והמליץ להחריב את בית המקדש. כאשר שאלו אותו בעת המצור על דרך המשל מה יש לעשות בחבית שקינן נחש בתוכה, הוא השיב: "הורגין את הנחש, ושוברין את החבית", ולעומתו רבן יוחנן בן זכאי הציע: "מביאין חובר, וחוברין את הנחש, ומניחין את החבית". רבן יוחנן בן זכאי תמה על כך שפנגר מלמד על ישראל קטיגוריה, ופנגר טוען בתשובה שהעובדה שהוא ממליץ להחריב את בית המקדש אינה מעשה רע, אלא אדרבה הוא מיועד לטובתם של ישראל, שהרי בית המקדש הוא הגורם לכך שהמלכים מתגרים בישראל, ואם אך יחרב בית המקדש תיפסק באחת התגרות זו. תשובתו של רבן יוחנן בן זכאי היא: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".

משמעות התשובה היא די ברורה: בפה אפשר להסביר הסברים יפים ומלומדים, אבל רק הלב יודע את הכוונה האמיתית. אפשר לנחש שלא רק לבו של פנגר ידע את הכוונה האמיתית אלא אף לבו של רבן יוחנן בן זכאי. השאלה שיש לדון בה היא מה המשמעות המילולית של הביטוי. הרב צדוק כותב בפירושו: "כך אמר ריש לקיש לאדם שזמר כרמו בשביעית, והסביר שהזמירה אינה לצורך הגפן, אלא כדי להכין עקל שהוא סל בו נותנים את הזיתים לעצרם תחת הקורה בבית הבד (סנהדרין כו ע"א)".

לעקם מעט או הרבה

דווקא בגלל שהפירוש של הרב צדוק מתכתב עם עולם המחקר ברצוני להתעכב מעט על משמעות הביטוי "הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות". סיבה נוספת לעסוק בזה היא שלרגל שנת השמיטה למדו בישיבות התיכוניות בשנה זו חלקים ממסכת סנהדרין וביניהם הסיפור על ריש לקיש והביטוי העוקצני והמחודד שבפיו, וכדאי לנסות להעמיד דברים על דיוקם. לכאורה כוונתו של הרב צדוק היא שהמשמעות המקורית של הביטוי היא זו שבגמרא בסנהדרין, והכוונה היא שהלב יודע אם הזמירה היא לצורך עקל (סל) או שמא לעקלקלות, כלומר מתוך כוונה זדונית לזמור בשנת השמיטה. על פי זה המשמעות המופיעה במדרש היא על דרך ההשאלה. אלא שאז נצטרך לומר שהמדרש אינו מצטט את רבן יוחנן בן זכאי שקדם הרבה לריש לקיש, אלא שעורך המדרש שם בפיו של ריב"ז את הביטוי המחודד של ריש לקיש. אמנם גם מזה אין צורך להיבהל.

הבעיה היא שהביטוי "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" מופיע כבר במקור תנאי, בתוספתא שביעית ג, ח, ולא בהקשר לעקל שפירושו סל, ואם כן דברי ריש לקיש בגמרא בהקשר לעקל אינם המשמעות המקורית של הביטוי. ר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה על אתר (עמ' 517) התייחס לכל העניין וביאר את המילה "לעקל" במשמעות של הסרת עיקול, יישור, כמו לדשן (שפירושו להסיר דשן) וכמו לסקל. אם כן, לדעתו המשמעות המקורית של הביטוי היא: הלב יודע אם ליישר אם לעקם. אכן, לדעת ר"ש ליברמן רבן יוחנן בן זכאי בדבריו עם פנגר השתמש בפתגם זה במשמעות אחרת ועוקצנית יותר: הלב יודע אם רק לעקם או לעקם הרבה מאוד. ומה עם ריש לקיש המאוחר יותר? דברי ריש לקיש על העקל הם משחק מילים בביטוי ידוע. על פי זה התחכום בדבריו של ריש לקיש הוא גדול עוד יותר ממה שהיה נראה בתחילה.

כאמור, מהדורתו של הרב צדוק מיועדת בראש ובראשונה לקהילות תימן, אבל גם בני קהילות אחרות יכולים ליהנות מאוסף ההפניות המלומדות לספרות חז"ל ולספרות הפרשנית וכן מ"התרגום החופשי" לעברית של סיפורים וקטעים ארוכים בארמית.

מתאים לסיים בדבריו של הרב אליקים צדוק ב"פתח דבר" (עמ' 6): "על אף הקושי הנפשי הנלווה ללימוד מדרש 'איכה רבה' הוא מחזק את הלומד באמונתו ומעודדו להפיק את הלקחים המתבקשים מהחורבן וכך ליטול חלק בתיקון שיביא לגאולת ישראל ולבניין המקדש. העוסק במדרש מתוודע לעובדה כי לבכייה ולאבל על העבר אין ערך עצמי… הבכייה והאבל נועדו להוות מנוף לתיקון ההווה כתנאי לגאולה העתידה במהרה (ראה רמב"ם תעניות ה, א)".

להשגת הספר: 050-5063842; avshalom044@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2015, ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: