הצרחה פרסית | ירון אביטוב

כדי לעקוב אחר ההתקדמות הגרעינית סגן ראש המוסד מצליח למקם סוכנים בלב ההנהגה האיראנית, סמוך לאייתוללה הנעזר ברב הקהילה. מותחן ריגול עכשווי

מלחמהרוחות מלחמה גרעינית

אורי שטנדל

עם עובד, 2015, 341 עמ'

המהדי (גואל העולם לפי האסלאם, בדומה למשיח ביהדות) נגלה לאייתוללה עלי חמינאי, מנהיג איראן, בחלום כדי לבשר לו שיום הדין עומד להגיע. הוא מזעיק לארמונו את עזיז, רב הקהילה היהודית בטהרן, כדי שיקרא בפניו "את שפתיו של השטן הקטן… הכול כתוב בעיתונים שלהם" (עמ' 248). חמינאי עורם בפני הרב המפוחד הר של עיתונים ישראליים ודורש ממנו לתרגם עבורו בבהילות ידיעות המתפרסמות על המלחמה העומדת לפרוץ בין ישראל לארצו.

הרב מוזעק בתכיפות אל חמינאי, ובתכיפות גדולה אף יותר מוזעק אליו גם רופאו האישי, ד"ר ניוטון, כדי לבדוק את מצב לבו של המנהיג הקשיש שצורך בכפייתיות את העיתונות הישראלית ולוקח ללב כל ידיעה.

אחת מהידיעות הללו מספרת על חפרפרת איראנית שהושתלה כביכול בשורות המוסד הישראלי. חמינאי זועם: איך שירותי הביון האיראניים ומשמרות המהפכה הסתירו ממנו, המנהיג הכול-יכול וזה שאללה מדבר מגרונו, את הסוד השמור הזה? חמינאי הזועם אינו מבחין כיצד רופאו האישי ה"אוסטרלי" מחוויר כסיד. "אם יש אמת בידיעה… הרי זו בשורה מרה בשבילו, מרגל בשורות המוסד עלול לדלות מידע על זהותו שלו, ומכאן קצרה הדרך לגיהינום. הוא ייתפס ויעונה עד מוות" (259).

פער בין העוצמה הפוליטית לחולשה הגופנית, ציור קיר של חמינאי בטהרן צילום: אי. פי.אי

פער בין העוצמה הפוליטית לחולשה הגופנית, ציור קיר של חמינאי בטהרן
צילום: אי. פי.אי

מדען, שופט ורופא

בשנים האחרונות התפרסמו לא מעט ידיעות שקשרו את שירותי הביון הישראליים לשורה של חבלות בתוכנית הגרעין האיראנית ואף לחיסולם של מדענים שהועסקו בה. ישראל, כדרכה, הכחישה. אבל הכחשות לחוד וספרות לחוד. אורי שטנדל, עורך דין וסופר, רקח מהשמועות הללו רומן ריגול על הדרך שבה המוסד פועל כביכול כדי להתחקות אחר המאפליה של מתקני הגרעין האיראניים.

ספרי הריגול של העשורים הקודמים עסקו בעיקר במלחמה הקרה שבין ברית המועצות לארצות הברית. זה של שטנדל עוסק במלחמה הקרה שמתנהלת בין ישראל לאיראן בנושא הגרעין. "לוח השחמט הגרעיני"  (299) מגדיר שטנדל את המלחמה הזו, המתנהלת לפי כל הכללים של משחק השח שאותו המציאו, כידוע, הפרסים. הרומן בנוי על מושגי יסוד הלקוחים מעולם השח כמו "מלך", "הקרבת כלים" ובעיקר "הצרחה", והקוראים ישאלו את עצמם האם בסיומו יושג המט.

תקציר העלילה: סגן ראש המוסד, אלעל סטרוגוב, נדרש לתת מענה בהול לשאלה מה קורה במעבה האדמה במתקני הגרעין האיראניים והאם הרפובליקה האסלאמית מתקדמת בצעדי ענק לקראת ייצור פצצת אטום. סטרוגוב יודע שרק מרגל בשר ודם יוכל "להבקיע את אפלת החשאיות" (14) ולהמציא את הראיה המוחלטת שתחתום את הוויכוח הנצחי.

סטרוגוב מיירט מידע מוצפן, ולפיו מדען גרעין רוסי ידוע, ניקולאי קרילוב, עומד לנחות באיראן. הוא יוזם מבצע "הצרחה" שבמהלכו ייחטף קרילוב רגע לפני טיסתו לשם ויוחלף בחפרפרת ישראלית. זו תצויד במערכת סודית בשם צפריר, שתאפשר לצלם מבפנים את מסתרי הכורים. המרגל-הכפיל שנבחר הוא השופט המחוזי בועז בדולח, בן עירו של קרילוב, שנראה כמו תאומו וגם פעל בעבר בשירות המוסד. השופט עובר קורס מזורז בתורת הפיזיקה הגרעינית ומשנן מושגים כמו אוראניום 235, תגובות שרשרת גרעיניות, פיצול איזוטופים, מים כבדים, ביקוע ועוד. שולחיו סומכים על השכל הישר שלו ועל כמוסת רעל שבה הוא מצויד, בנוסף לתוכנת הצפריר, כדי שידע להתמודד עם המשימה הבלתי אפשרית.

הקוראים ישאלו בוודאי את עצמם האם זה אמין ששופט הנחשב למועמד לבית המשפט העליון יסכים לצאת למשימה מסוכנת אף יותר מזו שאליה יצא בשעתו אלי כהן, המרגל בדמשק, והאם הוא יצליח לצאת משם חי או שייתפס וייתלה בראש חוצות בכיכר אזאדי בטהרן? עד שלב מסוים, מצליח שטנדל בעל הכישרון הדרמטי להתגבר על פרכות האמינות. הוא מייצר מצבים ורוקח עלילה מפותלת ורהוטה, הנשמעת ברובה מתקבלת על הדעת מבחינה ספרותית.

אבל עם האוכל בא התיאבון. סמיילי ישראלי אחד באיראן לא מספיק למוסד והוא משתיל שם גם רופא ומנתח ישראלי בעל שם, שהסתבך בארץ בפלילים. הרופא, יהודה הלוי, מסכים להפוך למרגל בעל כורחו כדי להינצל ממאסר ממושך. הוא יוצא בזהות בדויה לערב הסעודית, ומשם מוזעק לשמש הרופא האישי של חמינאי (התפקיד שיהיה לו בהמשך הרומן יהיה חשוב לא פחות מזה של בדולח). לפי עקרון ספרי המתח, שני הסוכנים שאינם יודעים זה על זה ייפגשו לבסוף ברגע האמת.

ללא מט סנדלרים

המוסד מצטייר ברומן כמעט ככול-יכול. הוא משתיל באיראן לא רק שתי חפרפרות מבחוץ אלא גם לא מעט חפרפרות מבפנים, רובם עבריינים מקומיים, העושים עבור המוסד את העבודה השחורה. בהמשך יתרחשו מספר תקלות שיאזנו במקצת את הדימוי ההרואי.

דמויות רבות נארגות וטוות קורים בספר: אנשי מוסד (ראש המוסד, סגנו וכמה מבכיריו), שני המרגלים, נשים איראניות, חמינאי, עוזריו ושומרי ראשו, המדען הרוסי החטוף, ראש הממשלה, הנשיא האמריקני ועוד. הדמויות המרכזיות בספר אמורות להיות לכאורה החפרפרות, אבל שטנדל מצליח יותר דווקא בעיצוב דמויותיהם של סגן ראש המוסד סטרוגוב ושל חמינאי. סטרוגוב מתואר על כל צדדיו: עבודתו וחייו האישיים,  יחסיו עם אשתו ותחלואיו, התככים במוסד בשאלה מי ימונה לראש.

גם חמינאי מעוצב כדמות עגולה של קשיש קפריזי הרואה בפצצת האטום משימה קדושה "שתקרב את הרג'עה, שיבתו של האימאם הנסתר" (182), אבל סובל מפער גדול בין עוצמתו הפוליטית לחולשתו הגופנית. חמינאי קושר קשרי תלות מעניינים לא רק עם הרב היהודי אלא גם עם רופאו האישי. חיי שניהם תלויים למעשה זה בזה. חייו של חמינאי תלויים ברופא, שאותו הוא משדל להתאסלם, ואילו חירותו של הרופא תלויה בחמינאי. שטנדל מצליח לגעת בחייו המקצועיים ובהתנהלותו בזמן המשימה של בדולח, אבל הוא נשאר קצת אניגמטי במישור האישי, בעוד הרופא נדמה כדמות ססגונית ומשכנעת יותר מזו של בדולח.

שטנדל שולט במכמני השפה, אך משתמש לעתים במליצות מעט שדופות ומיותרות (למשל: "לבו החסיר פעימה, והיא, כן, מהנאש, נכנסה לחדרו כרוח סופה", 289; "לפני שייגעו בו טלפיו של הדב הרוסי", 318). כוחו של הרומן הוא באקטואליה שלו אבל מספר סצנות, בעיקר אלו העוסקות בפוליטיקה של הסכסוך ובמפגש בין ראש הממשלה לנשיא ארצות הברית, צמודות מדי לטעמי לכרוניקה העיתונאית, וגם המעבר ברומן לדמות הרופא המושתל באיראן אינו מספיק חלק ויוצר סטייה ארוכה מדי מן העלילה המרכזית.

פה ושם הרומן סובל אפוא מפגמים, שאת חלקם ניתן היה למנוע בעריכה טובה יותר, אבל שטנדל בחר ללא ספק בנושא ספרותי שהוא בבחינת צו השעה וניכר שהוא בקיא בנושא האיראני. הוא מקדיש מקום גם לחיי היומיום בארץ האייתוללות, וברוב עלילת הספר מתנהל כמו שחקן שח מיומן. קראתי את "רוחות מלחמה גרעינית" בעניין רב, אבל דווקא לקראת הסיום הספר מאבד גובה וארבעים ושניים עמודיו האחרונים סובלים מאנטי קליימקס. מי שיצפה למט סנדלרים, יקבל אולי בסיום תוצאת תיקו קצת פושרת. אבל לא כזו שמקטינה חלילה מהעניין שמייצר הספר, שהוא ללא ספק פרי הדמיון אבל מעניק את התחושה שלפחות חלקו יכול היה להתרחש גם במציאות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ג תמוז תשע"ה, 10.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 ביולי 2015,ב-גיליון פנחס תשע"ה - 935, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: