קשר מפתיע לדמותו של אברהם ולחטא אדם הראשון בגן עדן יכול לספק מענה לשאלה המרכזית בפרשה: מה הייתה הבעיה בצייתנותו של בלעם?

שתי שאלות בולטות בסיפור המסגרת לברכותיו של בלעם. מדוע, לאחר שה' מתיר לבלעם ללכת, חורה אפו בכל זאת? ומה תורם מעשה האתון לסיפור, והרי המסקנה בסוף אירוע זה זהה למסקנה בראשיתו: "את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" (כב, לה)?

איור: מנחם הלברשטט

בובה חסרת שליטה

כדי לענות על שאלות אלו נפנה את תשומת הלב לכך שישנם קשרים רבים בין המסופר בפרשה לבין דמותו של אברהם בכלל ולסיפור העקדה בפרט. על אברהם נאמר "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר", ופנייה דומה נעשית לבלעם: "אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". שניהם משכימים בבוקר, חובשים את החמור ויוצאים לדרך לקיים את דבר הא-ל. לכאורה לפנינו דגם של שני אישים צייתנים. אלא שבעזרת סיפור האתון מתבררת הבחנה ברורה בין השניים.

בסיפור העקדה מודגש כל העת שאברהם רואה ("וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק", "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר") ואף רגיש לכך ש"אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (ובכך רומז גם למוטיב היראה החורז את הסיפור). לעומת זאת, בלעם, באפיזודה עם האתון, לא רואה כלל. סיפור האתון מוכיח באופן כמעט קומי כי אתון רואה טוב ממנו. עד כדי כך שבהמשך יעיד על עצמו שהוא הגבר "שתום העין" והוא ינסה שוב ושוב "לשפר עמדות" ולראות טוב יותר, על אף שהדבר יוביל לכישלון אחר כישלון.

סיפור העקדה, העומד ברקע לסיפור שלנו, מנכיח את שאלת הציות. בלעם בטוח שהוא צועד על קרקע יציבה. הוא מחקה את אברהם, את צייתנותו המפליגה, את נכונותו ללכת עד הסוף עבור אלוהיו. אך אלוהים כועס ומעשיו לא מוערכים שכן בלעם לא הבין. הוא לקח את ההבעה החיצונית בלבד מבלי למלא אותה בתוכן.

סיפור האתון משקף לבלעם שכשם שלו, לבלעם, יש מה ללמוד מן האתון, למרות שהיא רק אתון, גם הא-ל מעוניין ללמוד מבני האדם, למרות שהם רק בני אדם. זו העמדה שצריך לעמוד בה בפני הא-ל ורק היא תוביל לצייתנות מוערכת. ועל כן בלעם מוצג כקריקטורה לאברהם.

צייתנותו של אברהם בסיפור העקדה מגיעה לאחר קשר ארוך עם הקב"ה שכלל גם עמידה למולו וויכוח נוקב על אודות סדום. יתרה מזאת, הסיפור מדגיש שהצייתנות הגיעה עם ראייה נכוחה ומתוך יראה גדולה ועל אף כל זאת גררה את מערכת היחסים שבין אברהם לקב"ה לדרך ללא מוצא (לאחר העקדה אין יותר דיבור ישיר בין הקב"ה לאברהם). זאת אומרת שהצייתנות של אברהם חיובית, ועם זאת היחס כלפיה מורכב. לעומת זאת, בלעם אמנם מציית, אך לא מתוך ראייה בהירה (ועל כן מדבר עם הא-ל רק בלילה) ואף לא מתוך יראה (שנעדרת לחלוטין מהסבריו לשליחי בלק). באופן התנהלותו בלעם מתפקד כבובה על חוט, חסר שליטה על מה שעיניו רואות ועל מה שפיו מדבר. צייתנותו אינה מודל חיובי. לא כך רוצה אלוהים את נביאיו. את דמויות המופת שלו.

התבגרות שלאחר הגירוש

בנקודה זו נפנה לסיפור נוסף שמהדהד את סיפורנו. פתיחת פי האתון הינה אירוע יוצא דופן במקרא כולו. רק פעם אחת נוספת פתח בעל חיים את פיו ודיבר – הנחש בגן עדן. בשני הסיפורים הדיבור הוא אינטימי, בין החיה לבין אדם, וכרוך בשאלה שמפנה החיה אל הדמות האנושית. בשני הסיפורים הראייה מופיעה כתמה מרכזית. בסיפור גן העדן: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם… וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה… וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם", ובסיפור בלעם כל העת עולה השאלה מי רואה, מהיכן רואים, מה רואים.

זאת ועוד. בשני הסיפורים ישנו מוטיב חוזר של ברכה וקללה. בסיפור גן העדן האדם, האישה והנחש מקוללים בעקבות אכילה מעץ שלכאורה נושא עִמו ברכה. בסיפור בלעם, בלעם נשכר על מנת לקלל את העם אך במקום זאת מברך אותו.

בשני הסיפורים גם מופיעה חרב. בסיפור גן העדן אלוהים שם את להט החרב המתהפכת לשמור על דרך עץ החיים ולמנוע מן האדם את ברכת העץ. בסיפור בלעם ניצב מלאך עם חרב, שנועדה לעצור את בלעם ולמנוע ממנו אפשרות להטיל קללה.

הניגוד הגדול בין שני הסיפורים הוא שבגן העדן האדם אמנם חוטא, אך הודות למעשה זה הוא יוצא מגן העדן של ילדות ומתקדם לעשייה בעולם. זהו תהליך התבגרות רצוי, שכרוך בו גם שלב מרידה מכאיב. אדם כזה זוכה לעונש, אך בצידו גם ליטוף בדמות כותנות העור שמכין עבורו הקב"ה. השהות בגן העדן לא הייתה מצב אופטימלי והיה צורך בשבירת המסגרות ויציאה משם. בלעם מהווה היפוך גמור לדמות האדם המורד של סיפור גן העדן. הוא מציית "ציות עיוור (!)" והציות מונע ממנו לראות נכוחה.

סיפור האתון מייצר השוואה כפולה בעלת משמעות זהה. ההשוואה לסיפור העקדה מעמידה את צייתנותו של בלעם באור מגוחך, שכן זוהי צייתנות ללא יכולת הבחנה, ללא יראת ה', ללא ראייה, ללא הבנה שהאדם נתבע בעמידתו אל מול הא-ל פעמים להתנגד, לזעוק, להתווכח.

ההשוואה לסיפור גן עדן מעמידה את בלעם הצייתן למול האנושות שהמרתה את פי ה', נשאה בעונש על כך, אך בה בעת הפכה עצמה לסובייקט יוצר, בעל רצונות, הפורץ קדימה. רפיסותו של בלעם בולטת שכן הוא לא משתמש כראוי בכוחות המחשבה והביקורת שהא-ל חנן אותו בהם. באופן מקומי זכינו בברכות הודות להתנהגות זו, אך במובן רחב יותר – דמותו לא מהווה מודל חיקוי אלא מושא ללגלוג.

זהו עניין מורכב ועדין, אימתי לציית ואימתי לעמוד ביראה אך בראייה נוקבת אל מול הא-ל ולשאת דברים, כמו גם לשאת בתוצאות. בלעם לא עמד על סוד זה. צאצאי אברהם – ראוי שיתרגלו זאת.

ד"ר אורית אבנרי 
מלמדת מקרא במרכז האקדמי שלם ובמת"ן ועמיתת מחקר במכון הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015