הטובים לאמנות | חני כהן זדה

זירת האמנות הישראלית שוקקת הפעילות נתפסת כמוטה לצד אחד, בעיקר כי מגזר שלם הפקיר עמדה. קריאת גיוס: לכו ללמוד, לעסוק ובעיקר לצרוך אמנות

ז'דאנוביזם הוא ביטוי המתאר תופעה של הכוונה שלטונית של התרבות, האמנות והאמנים לאידיאולוגיה המשרתת את המשטר. אנדריי ז‘דאנוב היה אחראי למדע ולתרבות מטעם המפלגה הבולשביקית ששלטה ברוסיה הסובייטית בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ותפקידו היה “לנווט“ את יצירות האמנות למקומן “הנכון“, דהיינו לטובת המפלגה. כדאי לבחון רגע את הדברים ולתת להם לחלחל: למה היה כל כך חשוב לבולשביקים לנווט את האמנות? במה היא שירתה את המשטר? נראה שהתשובה ברורה. אמנות מגויסת מחזקת את שלטון המפלגה כיוון שהיא כובשת את לבם של הנחשפים אליה, הופכת אותם לעושי דברה. האמנות הופכת למניפולטיבית, מטה דעות בעזרת רגש ולא על ידי עובדות.

אמן, כמו כל אדם, זקוק לסביבה תומכת. חני כהן זדה, הכר נא, 2014

אמן, כמו כל אדם, זקוק לסביבה תומכת. חני כהן זדה, הכר נא, 2014

לחתור לאיזון

אם אתם מרגישים שז'דאנוביזם היא תופעה רווחת בעולם האמנות הישראלי, אם אתם חשים ניכור ודחייה מהאמנות שאתם נחשפים אליה, הסיבה היא שאין לכם אמנים שיביעו את מה שאתם חושבים ומרגישים. אשמת הז'דאנוביזם היא עלינו. אין כאן (רק) השתלטות של קבוצה פעילה שלקחה את המושכות אליה (בצדק, מבחינתה), אלא התעלמות שלנו מזירה חשובה.

זה מה שקורה כשמפקירים עמדה. אין ריק, העמדה מתמלאת במה שיש. וכיום, זה מה שיש: זירת אמנות רוחשת ושוקקת פעילות וחיים. זירת אמנות נחקרת, מוערכת, נסחרת ומשפיעה על דעות ואמונות בנימים תת קרקעיים. בלעדינו; בלעדי האמנים מהמגזר הדתי.

יש החושבים שעומדים "שומרי סף" בפתחי הגלריות והמוזיאונים ובודקים ב"תיקי" הבאים בשעריהם, הראויים דעותיהם לבוא בהיכלותיהם אם לאו. התופעות האלו מעטות. יש אמירות של "שומרי סף" כאלו ואחרים שניתן להבין מהן שזו כוונתם, אך אינני סבורה שהם הרוב. רוב האוצרים, הגלריסטים ומבקרי האמנות שאיתם נפגשתי הם אנשי מקצוע סקרנים ונלהבים השמחים להכיר אמנות חדשה ואמנים חדשים.

בואו נתחיל מההתחלה. בטור הזה אני מבקשת לגייס אתכם, קוראיי, לשירות פעיל בזירת האמנות הישראלית. אני רואה אותנו, אמנים יוצאי המגזר הדתי, כחלק בלתי נפרד מהזירה הזו. גם אתם, תרצו או לא תרצו, נמצאים כאן בזירה. אין פטור מהדבר הזה, כיוון שאם אתם מדירים רגליכם אתם מפירים את האיזון ומעודדים אג'נדות אחרות. השפעתכם היא עובדה.

דיבור נשמת העם

עד עכשיו עסקתי בפן הטכני: אם אין יצירה אמנותית התוצאה היא שאין שיח אמנותי. עכשיו אנסה להסביר את חשיבותה הרוחנית של האמנות, כפי שאני מבינה אותה.

אם האדם הוא “רוח ממללא“ – נשמה מדברת, הרי שהאמנות היא הדיבור של נשמת העם. אמנות היא לא קירות מקושטים, ספרים להעביר את הזמן ומנגינות נעימות. אמנות היא כלי של ביטוי, תקשורת, חינוך, העצמה, אסתטיקה והרמוניה. זו תקשורת של האדם עם העולם דרך הצד הרוחני שבו, תקשורת של נפש לנפש. האמנות נושאת את פנימיותו של האמן ונוגעת בעוצמה בפנימיותו של הצופה. היא מרוממת את העולם מעבר ליומיום האפרורי ומאפשרת לו לטעום מהנסתר. כי יש מסרים ורגשות שאי אפשר לנסח במילים.

האמנות היא גם מראה עוצמתית מאוד. היא יודעת לשקף לתוככי הלב את מחשבותיו הנסתרות, גם הטובות וגם הרעות. ולכן היא מצליחה לרומם אותנו עד שמים או להשפיל אותנו עד עפר, מצליחה להרגיז בטירוף או לענג בעדנה.

ושלא תטעו, אנחנו זכאים לבחור איזו אמנות לצרוך. מותר לנו להחליט על העדפותינו ולבחור בחוכמה באמנות שטובה לנו ומעשירה אותנו, ביצירה שתיתן לנו כוח ושמחה. אך כדי שנוכל באמת לבחור, צריך שיהיה מבחר לבחור מתוכו, כי “כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות“. פנימיות האמן שבאה לידי ביטוי באמנותו מבטאת גישות שונות, אמירות שונות ופולמוסים. אדם יכול לבחון יצירה ולהיבהל ממה שהיא משדרת לו, אך אם יביט ממעוף ציפור ויראה את מגוון האמירות – יקבל תמונה מרהיבה וזוהרת, פסיפס של יצירה.

הפסיפס הזה הוא המבחר שממנו נחליט מה לקחת לעצמנו ומה לא.

המציאות בישראל היא שישנם אמנים מקבוצות שונות שבוחרים להשתיק את יצירתם ואת קולם. אני יכולה להביא דוגמה מעצמי: כשסיימתי את לימודיי באולפנא וחשבתי על משלח יד עתידי, התחום “אמנות“ לא היווה אופציה בכלל. וזאת למרות העובדה שנטיית לבי משכה לשם באופן מובהק. האפשרות לא עלתה על דעתי, כיוון שלא גדלתי בחברה שמתייחסת לאמנות.

אמן, כמו כל אדם, זקוק לסביבה תומכת.

כדי לקבל את מגוון הקולות, את הפסיפס המלא, צריך לעודד את כוחות היצירה הקיימים באמנים מכל מגזר, גם במגזר שלנו. צריך לעזור להם להישמע ולספק להם את הסביבה התומכת שלה הם זקוקים. בגיל צעיר האמן זקוק להערכה על יצירתו. בגיל בוגר, כשהוא מחפש את עתידו, הוא זקוק לכך שנאמין ביכולתו להתפרנס מאמנות. בנוסף הוא זקוק לעולם אמנות תומך.

סביבה תומכת

הרשו לי להרחיב מעט על אודות "עולם אמנות תומך". בעולם האמנות, הסביבה התומכת של האמן חייבת לכלול קבוצה של קולות. לקול בודד קשה להישמע בתוך בליל הרעשים. קבוצת הקולות הללו תשמיע רעיונות דומים הניזונים מערכים דומים, שאותם קיבלה מהחברה שממנה הגיעה. הקבוצה תהדהד את קולותיה למעגלים גדלים והולכים. אמן נפגש במהלך עבודתו עם אנשי מקצוע רבים, ועל כולם הוא מותיר חותם. ככל שהקבוצה גדולה יותר, מעגלי המפגשים האישיים גדולים יותר.

אך זה לא מספיק. הקבוצה הזו צריכה להיקלט על ידי הקהל ועל ידי אנשי מקצוע בתחום האמנות. אנשי המקצוע הם המתווכים בין האמנים לקהל שלהם, והם המקיימים את האמן כדי שיוכל להוסיף וליצור. בין אנשי המקצוע יהיו אוצרים, המפיקים תערוכות בגלריות ובמוזיאונים ומיחצ"נים אותן; סוחרים, המציגים את עבודות האמנות בגלריות מסחריות ומקשרים בין האמן ללקוחות שלו; אספנים, בין אם מדובר בקנייה חד פעמית ובין אם באיסוף מושקע של שנים רבות; מבקרי אמנות, יחצ"ני אמנות וחוקרי אמנות ש"מדבררים" את העבודות ואת התערוכות ומנגישים אותן לקהל הצורך אותן; ובעלי קרנות ומעניקי פרסים – שתומכים בפרויקטים ובאמנים יוצרים.

כל אלה מאפשרים לאמן להתקיים מהיצירה שלו ומהדהדים את קולו הלאה למרחבי האומה.

כיום אמנים עם אמירה מגזרית־ערכית מתחילים להיכנס לזירה ומעִזים להביא דעות חדשות מעולמם הפנימי. אך אמנים אלה נתקלים בתקרת זכוכית כפולה, כיוון שמחד הם מנסים להיכנס למועדון די סגור, שקיים שנים רבות במתכונת מאוד מסוימת וקשה לו להיפתח לקולות חדשים (ולעתים גם מאיימים); ומאידך, בעולמם שלהם האמנות כמעט לא קיימת, לא מוכרת ולא נצרכת. האמן המגזרי עלול להישאר בבדידותו, קריאתו תיעלם בתוך הריק.

אני רוצה לצאת בקריאה דומה לזו של אורי אורבך, ולהכריז: הטובים לאמנות!

לא מדובר באופציה חביבה או בחוג לזמן הפנאי. עולם האמנות זקוק לאנשי מקצוע, אנשים שהאמנות היא קריירה עבורם. אנשים המבינים שעלינו להתגייס למענה במסירות נפש. זוהי קריאה כפולה:

לכו ללמוד ולעסוק במקצועות האמנות: יצירת אמנות, אוצרות, מסחר, ביקורת אמנות.

לכו לצרוך אמנות. לכו להצגות, לתערוכות, למכירות. רכשו אמנות. התרשמו ממנה, דברו עליה. ואל תהיו פראיירים. מותר לכם להיות ביקורתיים, להחליט מה טוב בעיניכם ומה לא. מה שטוב, חבקו בחום ועודדו. מה שלא – פשוט לא. תמשיכו הלאה עד שתמצאו. ככה בונים עולם אמנות יציב, צומח ומדשן. ככה בונים קול של עם, שיח תרבותי שיהדהד בעולם.

חני כהן זדה היא ציירת וחברה בעמותת "סטודיו משלך" – עמותה להעצמת אמניות דתיות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 ביולי 2015, ב-גיליון בלק תשע"ה - 934 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. דברים נפלאים, אמיתיים ונוקבים. נקווה שהם יפתחו פתח בתקרת הזכוכית הכפולה, ושהאור הגדול היוצא מאנות פנימית, ערכית ורוחנית יתחיל להאיר בעולם. המשיכי לכתוב, חני. כל מילה פנינה. שאפו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: