על העיוורון | שלום רוזנברג

עכירות היצר לא רק מסתירה מהאדם מכשולים מוסריים אלא גם מבלבלת בין טוב ורע. בעקבות רמח"ל, בת יפתח ויצר הכבוד

בפרשתנו מתוארות מלחמת סיחון מלך האמורי נגד ישראל ותבוסתו (במדבר כא). בעקבות כך מוזכרת מלחמה קודמת שפרצה בין האמורי למואב: "כִּי… סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי… נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ". בהקשר לכך מובא בתורה (כז־כט) שיר סאטירי, אולי של מחבר אמורי, שנתחבר אחרי ניצחון סיחון באותה מלחמה: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן… אוֹי לְךָ מוֹאָב! אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹש…".

מדוע התורה מצטטת שיר זה? הסיבה פשוטה. התורה התנגדה לכיבוש אדמות עמון ומואב, שכן ברית איתם נחתמה באופן סמלי בימי אבותיהם, בין אברהם ולוט. אך האיסור פקע לגבי האדמות שכבר לא היו מואביות אלא אמוריות; את זאת מלמד השיר שהתחבר לרגל תבוסתם. פרטים אלה יקבלו משמעות חדשה וקריטית בתקופת השופטים. כפי שמסופר בהפטרה, מלך עמון פונה ליפתח: "כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם… וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם". יפתח עונה שבני ישראל לא כבשו את הארץ מבני לוט אלא מסיחון, ומוסיף: למה לא דרשתם את החזרת השטחים "בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ… וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא?". אך בסופו של דבר המשא ומתן הדיפלומטי נכשל וחילוקי הדעות הביאו למלחמה ובה יפתח ניצח.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

חשבון לטווח ארוך

מחכמי הדורות למדנו שניתן לקרוא את הפסוקים העוסקים בשאלות הגדולות של ההיסטוריה והפוליטיקה גם כשאלות על הנפש האנושית. בגישה זו החלו כבר חז"ל וכך התייחס רבי יוחנן לפסוק שהזכרנו לעיל (בבא בתרא עח ע“ב): “עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן – בואו ונחשב חשבונו של עולם“, היינו חשבונה של הנפש האנושית. עד עתה היו המושלים אנשי רטוריקה, מחברי משלים ושירים פוליטיים. מעתה, הַמּשְׁלִים הם המושלים ביצרם. לפי ר‘ יוחנן, המלחמה נגד האויב החיצוני הופכת לייצוג של המלחמה הפנימית המתקיימת בנפשו של כל אדם.

מתוך תולדות ה“מושלים“ בספרות ישראל אביא כאן רק פרק אחד, הרשום על ידי הרמח“ל בספרו המוסרי הקלאסי “מסילת ישרים“. הרמח“ל מסביר לנו (פרק ג‘) שהיצרים לא מאפשרים לאדם לראות את המציאות בצורה נכונה ולהגיע להחלטות נבונות ומוסריות: “והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם“. החושך הזה לא נובע מהמציאות שבחוץ אלא מפנימיותו של האדם. מתאוות, משנאות, מכעסים, מאינטרסים ובכלל מרגשות מעוותים. ה“מושלים“ חייבים לטהר את עולמם הפנימי, במעין חינוך עצמי פסיכולוגי, כדי לרפא את ה“קטרקט“ המחשיך את ראייתם.

דוגמה? חדשות הימים האחרונים “העניקו“ לנו אחת קשה – שרפת כנסייה נוצרית. פגיעה זאת נעשתה על ידי עיוורון מסוג זה, ועל הדברים האלה חייב האדם ליתן דין וחשבון. חושב אני שה“דין“ מתייחס למותר ולאסור שבמעשים שהאדם עושה, אך ה“חשבון“ הוא על מכלול התוצאות של אותם מעשים שלפעמים מסוכנות יותר מעצם המעשים. מדוע נפתחים בימים הנוראים בכל שנה ספרי האנשים שכבר מתו ונידונו? כי ייתכן – הוי! – שהתוצאות הרעות של מעשיהם או של ספריהם ותורותיהם, “הריבית“, עדיין גדלות והולכות.

האומרים לרע טוב

העיוורון הוא רק אחת התוצאות של החושך הפנימי. לפי הרמח"ל, התוצאה השנייה של מחלה זו "קשה מן הראשונה… שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע". מחלה זאת מסוכנת מאוד, "כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות וניסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות". החולים במחלה זו מפתחים "אידיאולוגיות" מסוכנות ועסוקים לפעמים ברציונליזציות מתוחכמות מאוד. על סכנה זו עמד ישעיהו באירוניה מרה: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ…". לפי הרמח"ל, המושלים הם אלה שהשתחררו, "שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה…".

ההפטרה (שופטים יא) נתנה לנו את הדוגמה הקיצונית של מלכודת זו: יפתח מקריב את בתו לא־ל. גם הרגש הדתי יכול להתעוות, להפוך מפלצתי, ולגרור לאמונה שאת הקב"ה צריך לעבוד בקרבנות אדם. כנגד עיוות נורא זה שיעכיר את ישראל בשלהי בית ראשון יעמוד אחד המושלים – ירמיהו הנביא – ויתריע בתוכחתו הקשה (יט, ה): "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". כיצד היה מבטא זאת ישעיהו? הוֹי הָאֹמְרִים לטומאה קדושה…

אך הבה נקרא את סיפור בת יפתח בקריאה אחרת, קריאה חז"לית מופלאה (תנחומא, בחוקותי), בעיבוד מאוד חלקי לעברית. יפתח אומר לבתו: "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב". המדרש שואל: והלא פינחס היה שם ויכול היה להתיר את הנדר? אך פינחס אמר: "אני כהן גדול בן כהן גדול ואיך אלך אצל עם הארץ?". יפתח אמר: "אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט?". מבין שניהם אבדה אותה עלובה ושניהם נתחייבו בדמיה. כך, לפי המדרש, פינחס נענש ונסתלקה ממנו רוח הקודש. אכן, גם למושלים עלולים להיות רגעים של נפילה, כאשר היצר, הלבוש הפעם בבגדי כבוד, מנצח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 ביוני 2015,ב-גיליון חקת תשע"ה - 933, מילה בפרשה / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: