להסתכל לבוּשה בעיניים | חיותה דויטש

יש שאנחנו קוראים מילים קשות. אפשר לכאורה להסתפק בקריאה ולא להמחיש אותן לנגד עינינו. אבל בעידננו הוויזואלי אולי זה לא מספיק כדי להפנים את משמעותן 

ביום עיון שנערך לאחרונה במכללת אפרתה, ועסק בעיבודים של אגדות חז"ל, נתבקשתי לדבר על ספר שכתבתי לפני כמעט עשרים שנה, ונקרא "פגישה בבקעת גינוסר" – עיבוד מודרני של אגדות חכמים לנוער. את מה שעשיתי בספר הדגמתי בעזרת סיפור שנקרא "איזה ריקוד". הסיפור הוא על חתונה שנערכת בין הבתים שלא נמנעו מלישא זה את זה – בית שמאי ובית הלל. הכלה, לא נאה במיוחד, היא מבית שמאי, והחתן הוא מבית הלל. בסיפור הזה ביקשתי, בין השאר, להפוך תיאוריה מפחידה לממשות מציאותית:

כיצד מרקדין לפני הכלה?

בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא

בית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.

אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה?

 והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!

 (כתובות י"ז ע"א)

אין מייפים את המציאות, טוענים בית שמאי. מדבר שקר תרחק. בעיבוד רציתי להראות את זה בפועל, כשזה קורה. מה עושים כשהכלה אינה נאה? מה ישירו אנשי בית שמאי? מה יאמרו כשבית הלל יפזזו "כלה נאה וחסודה"? ואכן, כשמגיע הרגע משתתקים בית שמאי, ושתיקתם נוקבת וכואבת.

אני מספרת את זה כדי להקדים כמה מילים בשבחה של ממשות. לעתים לא די במילים. ותמונה אחת שווה אלף מהן.

 וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה‘, וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל־כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵןיִתֵּן האוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת האֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת־בִּטְנֵךְ צָבָהוְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן (במדבר ה).

וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה, וסותר את שערה.

רבי יהודה אומר, אם היה לבה נאה, לא היה מגלהו. ואם היה שערה נאה, לא היה סותרו (סוטה פרק א, משנה ה).

פסוקים קשים הם פסוקי פרשת סוטה, קבל עם ועדה מוקעת אישה שחטאה, שערותיה נפרעות ולבה נחשף. וכשהפסוקים הללו הופכים לתמונות, הם קשים אף יותר. לתמונה יש כוח להוריד רעיון לעולם הממשות. מתיאוריה הופכים הדברים למציאות, ושם הם מתגלים במלוא כוחם וקושיים. את הדבר הזה עושה, בין השאר, הסדרה המדוברת "משחקי הכס" וכאן נעוצה גם הביקורת הרבה עליה. "את מטהרת את השרץ בק"נ טעמים", כתב לי ג' בקוראו שורות אלה. "הסדרה הזו לא צריכה לעלות לאוויר. היא משבחת אונס, מחפיצה נשים ומתענגת על אלימות. אפשר להעביר רעיונות בצורה פחות בוטה". ובכן, גם אם הסדרה בעייתית במובנים רבים, אני מבקשת להראות ברשימה זו את צידה השני של ההמחשה.

מבעד ללבוש נוצרי מובהק וחזות ימי־ביניימית, ממחישה "משחקי הכס" סצנות כמו־מקראיות קשות במיוחד, כגון אדם המעביר באש את בתו, וגם "כהן" המוקיע לעיני כל העיר אישה נואפת, מגלה את לבה וגורר אותה במעין ויה־דולורוזה, דרך ייסורים משפילה לאורך העיר. אמת, לסצנה המקראית נוסף טוויסט נוצרי שהעצים את הבושה וחידד את ההשפלה, ובכל זאת לא ניתן להתעלם מכך שביסודה של הסצנה החותמת את העונה האחרונה של הסדרה מונחת פרשה מקראית, שהמחשתה גורמת לנו לנוע באי נוחות.

בעולם של מרטין העונות מתחלפות לאט. ג'ון סנואו ב"משחקי הכס" צילום: באדיבות יס

בעולם של מרטין העונות מתחלפות לאט. ג'ון סנואו ב"משחקי הכס"
צילום: באדיבות יס

מלחמות אש וקרח

את העולם המורכב ומרובה המשתתפים של "משחקי הכס" יש לזקוף לזכותו (ג' ואחרים יאמרו: לגנותו) של בוראו האמיתי – הסופר ג'ורג' מרטין. אבל נס קרה לו, והעולם עתיר הדמויות והעלילות שאמור היה להישאר במוחם של הקוראים (המאוד ספציפיים, חובבי ספרות הפנטזיה) הפך לממשות נצפית בכל רחבי הגלובוס, בעזרת תסריטאים מיומנים, תפאורות מרהיבות, שחקנים משובחים ותקציבי־עתק. סוד הקסם הוא גם בפשטות. יצירתו של מרטין היא אמנם יצירה בוטה וקשה לצפייה, אבל היא משמרת את הניגוד הבסיסי בין טוב לרע. יש בה הגונים ויש בה רשעים. דבר זה עצמו יש בו, על אף הכול, יסוד פשוט ומרגיע המאפשר לה לבוא בקהל.

"שיר של אש ושל קרח" הוא שם סדרת הספרים שכתב מרטין. הניגוד בין אש ובין קרח פילוסופי מדי עבור סדרת טלוויזיה, שיוצריה בחרו במתכוון בשם הקליט והמובן "משחקי הכס". בפוליטיקה ובמאבקים אנושיים הם מבינים. אולי צדקו בבחירה, אבל החמיצו את היופי שיש ב"שיר האש והקרח" של מרטין. האש והקרח הם שני ניגודים, בשניהם מתאפשרים חיים ובשניהם חבוי המוות.

""Winter is coming! – “החורף מגיע!“ המשפט הזה, מסונן באיטיות ונאמר במנגינת אזהרה ואיום, הוא מסממני ההיכר של הסדרה. בעולם של מרטין מתחלפות העונות לאט. קיץ נצחי שורר שם שנים רבות, והחורף, כשיבוא, יישאר לזמן רב. חומה גבוהה, חומת הצפון, מגִנה על תושבי שבע ממלכות האדם מפני הפראים החיים מחוצה לה, בתוך השלג והקיפאון הנצחי, אבל בעיקר מפני ההלכים הלבנים, מתים־חיים שמביאים עמם את המוות, ויודעים לשאוב את החיים ממי שנקלע למחיצתם.

בדרום, שבו עדיין זורחת השמש, שולטת משפחת לאניסטר העשירה והאכזרית. בניה יפי תואר וגבוהי קומה, והם יעשו הכול כדי לשמור על השלטון – בעיקר גילוי עריות ושפיכות דמים. על הכס רבים רבּים, רבים מדי. באחד מהם, שליט חלש וחדל אישים, שולטת נביאת האש, אט אט היא בונה את תלותו המוחלטת בה, עד שלבסוף, בסוף העונה האחרונה הוא נכנע ומסכים לוותר על היקר לו מכול: בתו הקטנה והחכמה, טובת הלב והמצולקת שאותה הוא מעלה באש בסצנה נוראית שלא במהרה תישכח. הרחק משם מתפתחת וגדלה לה טוענת לכתר נוספת – דאינריז, הצאצאית הכשרה וטובת הלב של בית טארגאריאן, אם הדרקונים. הדרקון הוא עוד גרסה של אש, צאו וראו מה בין אישה הגונה לזו שאינה הגונה, וכמה טוב שהם סרים למרותה של אישה מהסוג הראשון.

אין עברה אחת מתוך השלוש שהסדרה לא עסקה בה: גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים.

עולמה נעדר לחלוטין פוליטיקלי קורקטנס מודרני. כל היצרים בחוץ – תאוות הכוח, קנאה, אהבה וכבוד. שנאה ופחד. הכול חשוף. אש וקרח. מי צריך את ההמחשה, תשאלו. הרי קראנו כבר, והבנו שזה נורא, גם כשהיו אלה מילים בלבד. האמנם?

חטאים עם רייטינג

בניגוד לכלל הרווח בעולם הקולנוע והספרות, ל"משחקי הכס" יש מנהג להרוג את הגיבורים לפני סוף הסרט, העונה או הסדרה. במובן זה היא בהחלט דומה יותר למציאות עצמה. במציאות, כידוע, קורה פה ושם שהגיבורים מתים לפני מה שהיה אמור להיות הסרט המלא של חייהם.

אבל יש עוד עניין קטן המחבר בין המציאות המוכרת לנו לבין עולמה של הסדרה, והוא הפרופורציה בין סוגי החטאים השונים. על מה נגררה סרסיי לאניסטר עירומה ומושפלת ברחבי העיר, כשנזירה אפורת בגדים וחמורת סבר זועקת לידה "בושה, בושה"? האם על האנשים והנשים הרבים שציוותה להרוג? על הדם הרב ששפכה? על האנוכיות, הרשעות והסדיזם שהפגינה על כל צעד ושעל, ולאורם חינכה את ילדיה? לא ולא.

ופה אחד ההבדלים, אם תרצו, בין הצו המקראי האותנטי לצווי הכהונה בת ימינו: "לא תבנה בית לשמי", אומר ה' לדוד בדברי הימים, "כי דמים רבים שפכת". אבל הבושה של ימינו, תהיה תמיד בושה מינית. החטא והעונש ייסובו שניהם סביב הציר הזה. אבל שפיכות הדמים, הממשית והמטפורית – מה יהא עליה?

שני גיבורים מבינים את הדבר הזה. האחד הוא ג‘ון שלג, מפקד משמר החומה ואיש הגון, שנהרג בסוף העונה על משמרתו הקרה והצפונית, משלם בחייו על העדפות מצפונו הישר. השנייה היא דאינריז טארגאריין. בכל מקום שאליו היא מגיעה היא אוסרת שפיכות דמים כמיטב יכולתה, כשם שהיא נאבקת בעבדות. אם דבר זה יהפוך אותה בסוף למלכה האמיתית, בתום כל המלחמות, אז אולי היה שווה לספר את הסיפור.

————

שיר של אש ושל קרח

ג'ורג' ר"ר מרטין, ארה"ב (1996 ־ )

משחקי הכס, ארהב

מפיקים: דיוויד בניוף וד"ב וייס. YES VOD

 ———-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביוני 2015, ב-גיליון חקת תשע"ה - 933, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: