הרב אמנון ברדח אוהב את האווירה המשוחררת של ראש פינה ומציב גרסה אישית רכה של ה"קו" – כזו המושתתת על התיאולוגיה של הרב טאו ומדגישה כמוהו את המרכזיות של העולם הבא, אך מעוניינת ברוחניות רגישה ופתוחה. שיחה על אמנות ורומנטיקה, חילוניות והתגלות

 הדרך אל ראש פינה, בעבור רוב הישראלים שוכני המרכז, היא הדרך אל החופש. הגליל מוריק מכל עבר, הכנרת המלאה מנצנצת בכחול והרי מירון מתנשאים ממעל – וכאן מצייצות הציפורים וחום עולה מהמדרכות צרובות השמש, עם ניחוח של ציונות חקלאית נושנה, נינוחה ומיושבת.

את הפגישה איתי בחר הרב אמנון ברדח (62) לערוך ב"גן הברון", גן ציבורי פסטורלי ומרחיב דעת, ושם הוליך אותי אל ספסל מוצנע, המשקיף על נחל ראש פינה ועל בית העלמין המטופח שמעברו השני של הערוץ. הזקן הלבן והכיפה השחורה הגדולה, עם סבר הפנים החף מכל "רבנות", משווים לו דמות של סבא חביב. כאשר הוא מדבר קולו מסגיר סקרנות ותמימות ילדית, של מי שממשיך להתבונן בעולם בפליאה גם כאשר כבר ראה דברים הרבה.

הוא גדל כאן ושהה בילדותו גם באנגליה אך בגיל 16 מאס בלימודי התיכון – למורת רוחו של הבית המשכיל והמסודר שממנו בא – ונשאב אל עולמה של ישיבת "מרכז הרב". תוך שנים ספורות הכירו הכול שנועד לעסוק יותר בהגות – "לימוד אמונה" – ופחות בתלמוד. הוא עזב את הישיבה לשירות מלא בחיל התותחנים ("זה היה טוב מאוד בשבילי"), וחזר כדי להפוך לתלמיד מובהק של הרב צבי טאו, כחלק מהחבורה שהתרכזה בלימודים ההגותיים – לצדם של הרבנים יוסף קלנר ואלי בזק. במשך השנים לימד במקומות רבים. הוא גם חי כמה שנים בתל אביב, כאשר לימד בישיבה הגבוהה שם ובישיבת רמת גן, וכאשר החבורה שסביבו הרגישה שצר לה המקום הקימו בית מדרש ייחודי ביישוב התורני כוכב־השחר שבבנימין. כמעט עשור של הוראה ועיון חלפו עד שחילוקי דעות פנימיים כמו גם רצון לשנות אווירה הובילו אותו אל המושבה הצפונית, שם הוא עומד מזה כשלוש שנים בראש בית מדרש מקומי, הפועל סביבו.

מה שהביא אותי, בעקיפין, אל השיחה עם הרב אמנון הוא הכתבה ב"דיוקן" על הרב טאו וישיבות הקו (כתבה שבה סומן הרב ברדח בקו מקווקו, של השייכים־ואינם־שייכים), והמאמר שכתבתי בעקבותיו במוסף זה, שקבל על חוסר הנכונות של אנשי בית המדרש הזה להשתתף בשיח הישראלי או אפילו המגזרי, והעדפתם את ההתבצרות במגדלי־שן הדוברים שפה משל עצמם. אחד מתלמידי הרב ברדח הציע לי לפגוש תלמיד חכם החש נאמן מאוד לדרכו של הרב טאו – אך מאמין בדיאלוג ולא שותף למדיניות הבידוד. "ר' אמנון הוא אדם מיוחד ומרתק", הבטיח, וצדק. ברדח נודע ביחס העמוק שלו לאמנות, הן בממד הפלסטי והן בממד המוסיקלי, ובפתיחות הכללית שלו לעולם הרוח הכללי – בניגוד למה שמקובל לחשוב על תלמידי הרב טאו.

השיחה בינינו נעה, כצפוי, על הציר של בירור מסרי העומק של הרב טאו ובית מדרשו – ועל ההבדלים שבינם ובין בית המדרש הרוחני והפתוח שברדח מנסה לכונן בראש פינה. יסודות משנתו, ייאמר כבר כאן, נשענים כולם על תורת הרב קוק לפי פרשנות הרב טאו – אך הממשק שבין יסודות אלו ובין החיים שונה בשורה ארוכה של נקודות, עד ש"פנים חדשות באו לכאן".

צריך מלחמת תרבות

כשאני שואל על ראש פינה, ומצפה לשמוע את שבחי המוסד שבראשו עומד ברדח, הוא פותח בתיאור נלבב של העיירה עצמה: עסקי החקלאות המשגשגים בה, האנשים החמים ובתי הכנסת השונים לעדותיהם ומקומותיהם.

בית המדרש הקודם שלך היה בכוכב השחר, יישוב תורני מובהק. בחרת להקים את בית המדרש החדש שלך בראש פינה, יישוב מגוון מבחינה דתית. הרגשת סוג של מחנק?

"האמת היא שכן. אני יכול להזדהות עם הביטוי מחנק, ואכן חיפשתי מקום יותר משוחרר. מעבר לכך, חיפשנו מקום שבו נוכל להיות בית מדרש שמתכנס ללימוד תורה אבל גם מעורה בחברה הישראלית. בסוף בחרנו בראש פינה, גם כי זה מקום יפה, וגם על אם הדרך בסביבה עם הרבה סוגי אוכלוסייה. לעת עתה אנו יותר מרוכזים סביב עצמנו, אבל אנחנו בתחילת הדרך, ואני מקווה שבשנים הבאות נדבר אל ציבור רחב יותר".

המטרה היא קירוב, "הפצה" – או שאתה מרגיש שיש מה לקבל מהמקום החילוני?

"יש מה לקבל. ישנו הסיפור המפורסם שסיפר ר' יוחנן פריד, על הנזיפה שקיבלו מהרב צבי יהודה כשהם באו לקיבוצים וכשחזרו ידעו לספר היטב מה הם לימדו, אבל לא היה להם מענה לשאלה מה הם למדו".

אבל הסיפור הזה מדבר על התקופה שבה החברה הישראלית החילונית הייתה חלוצית. זה משהו שהרב קוק דיבר עליו וקל להסביר מה ניתן ללמוד ממנו. אבל כיום החברה הישראלית היא אחרת. היא לא עגלה ריקה בעיניך?

"אני לא מרגיש כך. יש מושג בזוהר שנקרא 'קדרותא דשחר', שהרב טאו מדבר עליו הרבה – גם סביב ההתנתקות למשל – והכוונה היא שיש חושך עמוק דווקא בשעת הגאולה. יש אנשים ששומעים את זה כמין געגועים לתקופות קודמות, לימי בן גוריון והקמת המדינה, ומפרשים את זה כך שעכשיו המצב לא טוב. אני מבין את זה אחרת. אני שומע את זה אחרת: שבנגלה אולי המציאות צולעת, ולא רואים את הגדלות שלה, אבל יש תהליך שמתרחש דווקא בעומק.

"אני רואה שהדור הזה הרבה יותר גדול מהדור הקודם, מהדור שלי. אני מאוד גאה בדור הקודם, זה שהקים את המדינה. אלו, כמובן, זכויות אדירות. אבל ברור לי שבשנות החמישים למשל הייתה איזו שטחיות, טמטום. התודעה לא הייתה מורכבת. זה גם ביחס לערבים – יכלו לבוא לכאן, לכונן כאן ארץ, ולא לשים לב שיש כאן עם אחר ולתהות מה עושים עם זה.

"אחרי מלחמת ששת הימים זה התערער, הביטחוניזם נחלש והחלו לצוף שאלות שבאו מתודעה יותר מפותחת. שמעתי את זה גם מהרב טאו, שאחרי מלחמת ששת הימים, בגלל כיבוש ירושלים, הכול עלה קומה – הכול נכנס למישור גבוה יותר, לעולם פנימי יותר. יש תהליכים פנימיים, תהליכי עומק, וזה לא משהו נסתר, צריך פשוט לראות את זה. אני רואה גם בעצמי שעברתי תהליכים רוחניים מורכבים.

"בגלל המורכבות הזאת, היום יש יותר אנשים שיכולים להתחבר למסרים של הרב [קוק], לתורה העמוקה שלו. אז נכון שבעבר הדור הצטיין במסירות נפש על ארץ ישראל, זו מעלה גדולה, אבל בסופו של דבר זה היה רדוד. וככל שהעולם הארצישראלי מתפתח חייבות להתפתח שפות אמנותיות, שירה והגות. ואני חש שבחברה החילונית יש את זה. יש את המורכבות והעושר והמקצועיות – גם אם יש, לדעתי, חסרון בתכנים. אז אולי העגלה החילונית היום איננה 'עגלה מלאה', אבל היא מפוארת.

"יש המון מה להתווכח איתה. אני מאמין שצריך מלחמת תרבות, אבל יש עם מי לדבר ועל מה לדבר. לדעתי לפני חמישים שנה לא היה עם מי לדבר. אני מאוד אוהב את החברה החילונית, אני מרגיש שיש עם מה להתווכח".

עולם הבא בעולם הזה

אחד הנושאים המרכזיים ששזורים בשיח שיוצא מחוגי 'הר המור' בשנים האחרונות הוא הדגשה חריפה של הממד האזוטרי באמונה: דיבור הולך וגובר על 'עולם הבא' והתרגלות ל'ביטול' של חשיבות העולם הזה, הנגדה חריפה בין 'קודש' ל'חול', בין מוסר אלוהי למוסר אנושי. גם בחוברות שמסכמות שיעורים של הרב ברדח, מעידן כוכב־השחר, בולטים המסרים הללו – ואני מבקש לשאול על כך.

ניכרת אצל הרב טאו בשנים האחרונות איזו התרחקות מהעולם, הרבה דיבור על עולם הבא, על הצורך בהסתכלות אחרת; חוסר אמון ב'עיני הבשר'. אני רואה את זה גם בשיחות שלך.

"אנחנו חיים יותר מדי בעולם הזה, מבחינת התודעה שלנו, ואחד הדברים החשובים ביותר למפעל רוחני של אדם היא בניית היחס לעולם הבא. התחושה הראשונית של אדם ביחס למציאות היא שהעולם הזה הוא ממשי והעולם הבא לא קיים. אין עולם נשמות, אין עולם של שירה.

"כשאני אומר עולם הבא אני לא מתכוון למקום שצריך למות בשביל לפגוש אותו. זה משהו שקיים בעולם. זה היחס אל הרוחני, אל מה שאינו תלוי בחושים. צריך ליצור את היחס הזה, ואפשר להיפגש עם עולם הבא בעולם הזה. היופי שאמן רואה. למשל כשבטהובן כתב על השמחה ועל הפסטורליה ועל הגבורה – ואני מאד אוהב את בטהובן – הוא לא התכוון לאישיות מסוימת, אלא על המהות שנקראת גבורה. היא לא אפלטונית".

זה נשמע ממש אפלטון.

"זהו, שלא. למשל כשסוקרטס היה מוכן למות כי התודעה ממשיכה הלאה, זה אפלטוני, זה מופשט. אבל אני לא מדבר על התודעה המופשטת, אלא על הנשמה, על החיים. הנשמה היא משהו עמוק ועשיר, יש בה יותר חיים מבעולם הזה ה'רגיל'. היא אינה מצויה כל העת בצל של פחד המוות.

"אני חושב ששירה וזמר הם סוגים ששייכים לעולם הבא. הם מאירים את העולם הזה. כשיש לך יחס לעולם הבא בעולם הזה יש לך עוגן, קריטריון למדוד את העולם. המצוות שייכות לעניין הזה: כשאדם מחלל שבת הוא פוגם באני החושב, בנשמה, בקריטריונים שבאמצעותה שופטים את העולם. הוא פוגם בהופעה של עולם הבא בעולם הזה. כשאדם עובר עבירה שעונשה כרת זו כריתה של העולם הרוחני של האדם, הריסת התודעה.

"הרב טאו מחנך לבנות יחס לעולם הבא. תלמיד חכם זה אדם שלא מפחד למות. שהנשמה כל כך מאירה בו שהגוף הוא רק לבוש. שים לב: הגוף הוא לא היפך הנשמה, חלילה – זה מה שהנצרות סבורה – אלא הלבוש. אנשי בית שני, התנאים והאמוראים בנו מבנה שלם של תבונה שנועדה להעניק לאדם את ההבנה שיש משהו עמוק יותר מהעולם הזה וזו הנשמה.

אם אני מבין נכון, וזה תימה לי קצת – הרב טאו חושש שהשיבה אל הארץ משיבה אותנו למקום של בית ראשון ולסכנות שלו – ־

"קודם כול זה כתוב ברב [קוק]. הרב מציין זאת במפורש, שהכניסה לארץ מביאה את אותן מחלות של פעם. נכון שהמצב הוא הרבה יותר טוב מפעם, אבל בכל זאת…".

איפה הדברים האלה מופיעים בתנ"ך, למשל? העניין הזה של נשמה ועולם הבא?

"הכול מלא בזה. ובחרת בחיים, זה לא רק הגוף, יש הרי נשמה…"

אני לא חושב שמישהו טוען שהגוף הוא הכול, אבל בעיניי התנ"ך לא מדבר על הנשמה כי הוא מצוי בתודעה של רצף. למה להדגיש את ההבחנה?

"כי הנשמה היא דבר שזקוק למזון ולבנייה. אם לא מפתחים את הרגישות לכך, אדם נשאר בממד השטחי שבו אין שום תקווה. שבו חיים בצל אימת המוות".

מעדיף את בטהובן

אני ממשיך להקשות על ברדח, כי בעיניי ההדגשה היתרה של העולם הבא היא מעין "בריחה" אל ממד דתי, שמשחרר את האדם מהאחריות האנושית שלו וקורא לו לאמץ התבוננות אחרת, כזו הנגזרת מעולמות אחרים, וכזו שאין לו עצמו שום כלים לבקר.

כדי להסביר את עמדתו ברדח לוקח אותנו למחוזות של ההגות המערבית הקלאסית – ולהבחנה שבין התפיסות הרומנטיות ובין ההגות הקאנטיאנית שבאה בעקבותיה.

הנצרות הקלאסית אומרת שהטיפשות היא מעלה כי היא משחררת מהשכל האנושי, שקשור לגבולות של העולם הזה. והקריאה שלי את התורה, וגם את הרב קוק, היא שהם אומרים את ההיפך – שהם באים לחזק את התבונה האנושית, ולדבר על העולם הזה ועל תיקונו. נכון, בגלות "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", אבל זו רק תקלה זמנית וארוכה אך לא עצם העניין. ופה מאוד קשה לי כשאני שומע את הדברים של הרב טאו, שזה בעיניי מין בריחה מן הבשורה וחזרה למקום ה"דתי".

"אני רוצה לחזור למוסיקה. להבדל בין באך לבטהובן. באך היה דתי, כתב מוסיקה דתית, ואני אישית לא מתחבר אליו. לדעתי יש בזה משהו מאוד מופשט, אפלטוני, מושלם. אולי זה מבטא סוג של עולם הבא. דניאל שליט כותב שדרך המוסיקה אפשר להגיע מהגוף לנפש ומשם עד לטרנסצנדנטי. לעומת זאת אליי מדבר יותר בטהובן".

שנחשב רומנטי. רגשי מאוד.

"נכון. רומנטי זה לא רגשי, אני לומד עכשיו הרבה על הרומנטיקה – ־"

מכיר את הספר של ישעיהו ברלין, "שורשי הרומנטיקה"?

"כמובן. אני מאוד אוהב את הספר הזה, לא היה לי ספר שכל כך רומם אותי. כשקראתי אותו כמעט רקדתי משמחה. למה הזכרתי את בטהובן ואת ההבחנה בינו ובין באך? כי בטהובן כתב – כמו שאומר דניאל שליט – מוסיקה חילונית. הפוך מבאך.

"הרומנטיקה התנגדה באופן מוחלט למבנים שבאים מבחוץ. הכול צריך לבוא מתוך האדם. החכם, בעיני הרומנטיקה, אינו אדם. כמו ההבדל בין אידיאליסט של אידיאלים לבין אידיאליסט אותנטי. אידיאליסט של אידיאלים יכול להיות, תסלח לי, מין בחור של 'הר המור', או קיבוצניקים של פעם, אידיאולוגיות שבאות מבחוץ ומנסים להשליך אותן למציאות. לדעתי כשהרב מדבר על אידיאלים הוא לא מתכוון לאידיאלים כאלה, לדעתי הרב קוק השתמש במונח אידיאלים במשמעות הרומנטית, משהו שבא מתוכך, מימוש של קריאה פנימית.

"קראתי מישהו שמבקר את ישעיהו ברלין ואומר – וכי לפני הרומנטיקה לא היו אידיאלים? לא היו אנשים שמסרו את נפשם? אבל אלו שתי מסירויות שונות. אני יכול למסור את הנפש בגלל סיבות דתיות או פילוסופיות, ואני יכול למסור את הנפש בגלל שמשהו בתוכי בוער".

זה כמו ר' עקיבא – "כל ימי הייתי מצטער" – שזה ודאי שם, שהרי אין "עניין" למות על קידוש השם…

"לא רק זה, זה גם בגלל שר' עקיבא היה במקור עם הארץ. קודם כול הייתה אצלו טבעיות. בטהובן בסוף ימיו כותב את הסימפוניה התשיעית ושם יש המנון השמחה, למילותיו המופלאות של שילר, ובו הוא מדבר על אלוהים וקורא לבני האדם להודות לאל. כלומר, ברור שיש אצל בטהובן אמונה, אבל זה צומח מהמקום הטבעי, לא מהדת. יש מקום אצל הרב [קוק] שהוא אומר בו שאם יגיד לך אדם שהוא רוצה חיים טבעיים, תגיד לו שגם הנשמה היא דבר טבעי. אני מבין את זה כך שאני יכול לפתח ולפתוח את המושגים הטבעיים עד הקב"ה.

"אכן, פעם היה עולם אחד שהכיל את העולם הזה ואת העולם הבא ביחד, ורק בבית שני ובנצרות נוצרה ההפרדה. כשדיברו על הגלות, רשב"י אמר שהתורה לא תישכח, אבל הנשמה והגוף, הנסתר והנגלה, יתפרדו. בימי בית ראשון היה עולם אחד, כשהיופי הגשמי יונק מיופי רוחני אינסופי, אבל זה דבר אחד. כשמפרידים ביניהם זה כמו מוות: הנשמה עולה למעלה והגוף יורד למטה".

אבל אתה לא מרגיש שכשמדגישים בחינוך את המושג של עולם הבא – כמו בראשית ה"מסילת ישרים" – בעצם עושים את ההפרדה הזו?

 "הנביאים בימי בית ראשון לא הצליחו להציל את עם ישראל מחורבן, כי הם לא הדגישו שיש עולם הבא, שיש נשמה נצחית, וצריך ליצור את היחס כלפיה. וזה המפעל של כל החלק הראשון של מסילת ישרים, לבנות אצלך את היחס לעולם הבא. לא למוות, לחיים, לחיים הנשמתיים".

שורת המסרים הזו, שיוצרת דיכוטומיה בין האנושי ובין האמוני, ומדגישה את העובדה שהתורה היא התגלות שבאה אלינו מבחוץ – האם היא לא שוללת את המקום של התבונה האנושית? של החתירה האנושית לאמת, עם כל המגבלות שלה?

"אנחנו מבוססים על התגלות. אני לא חושב שיש איזה כיוון תורני בעם ישראל שלא יגיד כך. והתורה דורשת התנהגות שונה מהתנהגות אנושית רגילה. העובדה שמהתרבות האנושית שביקשה להסתמך על האנושי בלבד צמחו המפלצות של מלחמות העולם, והייאוש הפוסט מודרני שבעקבותיהן – זה לא חידוש של בית המדרש שלנו. ישראל אלדד מסביר כך את הצמיחה של הנאציזם, והיינריך היינה כבר ביקר בחריפות את קאנט על הוויתור שלו על האמונה, ויתור שהוא כבר חזה שיביא לשואה. אבל השאלה איננה מה נכשל, אלא מאיפה תבוא התקווה; ומה שייתן לעולם את הבשורה האמיתית הוא התורה של עם ישראל.

"אתה צודק שהטענה שההתגלות משתקת את התבונה היא טענה נוצרית. אני לא בא לומר את זה. האמונה היא בסיס בריא לכל העושר של התבונה והמוסר האנושיים. אבל בלעדיה אין להם קיום. אז יש אנשים כמו קירקגור וליבוביץ שבאמת סבורים שהאמת האלוהית היא הטרונומית לגמרי, שרירותית, ושהמוסר האנושי הוא חסר ערך. זה לא נכון, והרב צבי יהודה קרא לתפיסה כזו אפיקורסות. כי בחיים הטבעיים יש עומק אלוהי, והכמיהה האנושית מבוססת על העומק האלוהי הטבעי הזה.

"אבל לעתים כשאין שבירה אז לא מגיעים למקום יותר גבוה. האנושות התרסקה מהניסוי ההומניסטי, והתורה מספרת לעולם שיש לנו להציע יותר ממה שהעולם היווני הציע. אין כאן שלילת האנושי. שני הדברים נכונים: גם העובדה שצריך לבנות יחס לעולם הרוחני וגם אהבת החיים הטבעיים, אהבת המוסר האנושי והשכל האנושי. מה שהרב טאו משדר איננו ייאוש מהצד האנושי, מהצד של החול, אלא דווקא אמון עמוק בו – אמון שמחייב לעתים ביקורת חריפה, מחאה שנועדה לבנות".

ציונות ופריצת גבולות

עם כל ההגנה על "הר המור", בית המדרש שהרב ברדח בנה שונה באופיו מזה של הרב טאו. הוא נותן מקום לחבר'ה להתבוננות פנימית, לשיטוט בעולמות רוחניים, ורחוק מאוד מלהגדיר מה מותר ומה אסור לקרוא, מה ללמוד קודם ומה אחר כך. כפי שהוא מדגיש כמה פעמים במהלך השיחה, הוא רואה את עצמו כ"טיפוס של שבע ולא של עשר" ובזכות זה "מותר לו לטעות" ולהמשיך לחפש, והוא נוטה לדיבור חופשי ולהנחיה לא אינדוקטרינרית של תלמידיו. לדבריו, בית המדרש שלו בראש פינה נותן מקום של כבוד לאנשים עם כישרון "הומאני", כאלה "שהאונה הימנית שלהם יותר מפותחת", והוא ממש לא רוצה שהם ישאירו את הפן האמנותי והרוחני שלהם מחוץ לבית המדרש.

בניגוד לשלילת האקדמיה החריפה היוצאת מחוגי הר המור, הרי שברדח עצמו דווקא ערך גיחה של כמה שנים לעולם האקדמי, בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה, ואף החל לכתוב דוקטורט. הוא אמנם הפסיק ושב לבית המדרש, אבל הוא לא שולל חזרה עתידית לעולם שהיה עבורו מרתק, מחכים ומרענן.

האם יש הבדל בדרכי עבודת ה', בדרכי עבודת האדם, בין הדורות של הגלות לדורות שלנו?

"בוודאי. אבל צריך לזכור שיש גם דברים דומים. בציונות קיים יסוד של פריצת הגבולות. זה מימוש של המרכיב הוויטאלי של ניטשה, היסוד הרומנטי של היוצר החופשי, הפראי, המבטא את הסוד הכמוס במציאות בדרך אותנטית. יש בציונות ממד של עומק מיסטי עמוק, שמתבטא בפריצה הזו.

"אז נכון, החידוש של הגאולה זה לא הנשמה, אלא תחיית המתים. אבל קודם כול צריך שתהיה נשמה, שיהיה עולם שהולך ובא, פנים ומהות לעולם הזה, אני רוצה עולם שלם, לא רק קומה חילונית. אחרי זה ועל גבי זה אני צריך תחיית המתים, משהו חדש שנברא כאן, וזה הנפש, זו כנסת ישראל".

זה בכלל – מה לגבי היחיד? יש גם קומת נפש שנבנית אצל היחיד שלא הייתה בדורות הקודמים?

"בוודאי. אני חושב שאחת הבעיות הגדולות של המגזר שלנו הוא שאין לנו אמנות כאמנות. יש קצת יותר פתיחות לאמנות, אבל בעיקר כתרפיה. אבל אמנות כאמנות, כשפה שמבטאת משהו פנימי, זה דבר שלדעתי הוא חלק מההבדל שצריך להיות בין הדור שלנו לדורות הגלות. אני חושב שחייבים לבנות תלמידי ישיבה שיש להם עולם רגשי מפותח".

כשאתה אומר תלמיד ישיבה מה אתה מתכוון?

"אני מתכוון פשוט לאדם. בן אדם צריך עולם רגשי ורוחני מפותח. אני כמובן רוצה שיצמחו לנו תלמידי חכמים, בזה אני שייך ל'קו'. אבל אי אפשר לבנות אדם, כל אדם, בלי עולם רגשי מפותח. כשאני בוחן בחור לישיבה אני לא בודק רק אם הוא יודע ויכול ללמוד, אלא במה שהכי חשוב לי, וזה האם יש לו חיים. וזה אולי אחד ההבדלים ביני לבין ישיבות הקו. אני מרגיש שהצד הרגשי הוא מאוד חשוב".

ואתה חושב שבאמת בבית המדרש של ה'קו' בונים את העתיד? הרי יש דיסוננס חריף בין מה שנראה לעיניים ובין הטענה הזו. הרי יש שיח ער ועמוק ומשמעותי שמתנהל בעולמות שישיבות הקו כלל לא יודעות על קיומם, או לא רוצות לדעת על קיומם…

"טוב, אז יש גם מחאה שלי מול העניין הזה".

אתה כן בעד הדיאלוג, השותפות?

"כן. אני מאוד מחזיק מהרב טאו ואני מבין את מה שהוא עושה. הישיבה שלו בונה גדולים בהלכה, וצריך את זה".

גמרא ואינטליגנציה רגשית

מבית מדרשו של הרב טאו יצמחו עוד הרב טאו, יצמחו אנשי רוח?

"תשמע, בכל מה שאתה אומר ייתכן שאני מסכים איתך לגמרי. לכן אני נמצא כאן ולא נמצא שם…"

היית שם?

"הייתי קשור תמיד לרב טאו, לא הייתי בהר המור אבל הייתי בחבורה עם הרב יוסף קלנר והרב אלי בזק, הם בני גילי. אבל כבר אמרתי לך, אני שבע, לא עשר, הם עשר… כשאתה שבע אתה יכול לטעות, זה נותן לי חופש".

זו חבורה מאוד שכלתנית – ־

"כן. אחד הדברים שהפריעו לי זה שאין רגש בכלל. אחד הדברים שחסר מאוד בישיבות שלנו זה העולם הרגשי והאמנותי, כמו שצריך לאחוז ברוח צריך לאחוז בנפש.

"הרב טאו אומר שכשהקימו את מדינת ישראל עלו מגרמניה וממקומות אחרים אנשים אינטלקטואלים, פרופסורים מתחומים שונים, ורווחה הדעה שצריך למחוק את הכול כדי להקים גדודי עבודה. והיום גם צריך למחוק את הכול וללמוד גמרא. אני מסכים עם זה לגמרי, אנשים צריכים ללמוד גמרא ולשקוע בתורה. אבל לדעתי יש הבדל בין הדור ההוא לדור שלנו. הדור שלנו יותר מפותח, הוא מסוגל גם להקים מדינה וגם להיות אדם חושב. המורכבות יותר חשובה".

בבית המדרש שלך, מה אתה עושה שהוא שונה, שפותח אותם לעניין הנפשי והרגשי?

"כלום. אנחנו לומדים כמו כל ישיבה אחרת. אבל אני מעריך תלמידים אחרת, מראיין אותם אחרת. כאן בחור שמגיע מרקע של פתיחות גדולה יותר יכול למצוא מקום. למשל בחור שלמד בתלמה ילין ומגיל אפס למד מוסיקה.

"אז נכון שכשבאו להקים גדוד עבודה אמרו לאנשים תשכחו את הכול. ואומרים היום למי שבא לישיבה: תשכח הכול, ותצלול לעולם של הלימוד. אבל אתה יכול לשכוח את ההתעסקות שלך, אתה לא יכול לשכוח את הנפש שלך".

זה אגב לא עבד גם בגדוד העבודה. אנשים עבדו שבועיים ועברו להיות סופרים…

"נכון. שאלתי מישהו בהר המור: את השכל שלך אתה מוכן להשאיר בחוץ? מחוץ לבית המדרש? ברור שאתה בא עם השכל שלך. אז איך אפשר להשאיר את הרגש שלך בחוץ? מה, אין אינטליגנציה רגשית? כשאתה לומד גמרא, אתה לא זקוק לרגש שלך? אני קולט ככה את הגמרא…

"וזה מתבטא בשיח של בית המדרש. אתה לומד גמרא, לומד אמונה, ואתה לא משאיר את הרגש בחוץ. הוא נוכח".

 בשיחה הזו הזכרת פעמים רבות שמות ומושגים שמעידים על השכלה הומניסטית, על עניין בקלאסיקה. בטהובן, שילר, באך, ניטשה, קירקגור… מאיפה זה בא?

"זה התחום שאהבתי להתעסק איתו. יש גם את המזרח, שנגעתי בו גם כן. יותר נוגעת בי המחשבה הזאת. אני לא מעריך את האידיאליזציה שעושים למזרח. בובר אמר שאדם שעושה מדיטציה לעולם לא נפגש עם מה שמחוץ לו, וזו חברה שאינה עסוקה בתיקון עולם.

"אבא שלי הוא אדם רחב אופקים מאוד. אבל האמת היא שזה בא בעיקר מהעולם של הרב [קוק]. ואולי יש לי גם בעיה שאני לא מאוד זהיר, אני לא נוטה לשים רסן למילותיי, הנה לא הזכרתי כאן את אביי ורבא אלא את בטהובן ובאך…".

אבל חוסר הזהירות הזה הוא גם מה שחווים תלמידיו של ברדח בראש פינה. לא מזמן, כהכנה לסדרת שיעורים, הוא ביקש מכולם לקרוא את "שורשי הרומנטיקה" של ישעיהו ברלין, טקסט שרחוק מלהיות ישיבתי וקאנוני. בשילוב המיוחד של שמרנות ופתיחות ברדח מזכיר לנו שאולי מכל הפוליטיקה, שכחנו קצת את הנשמה. את האתגר החינוכי של בניית אנשים בעלי מעוף, בעלי תשוקה רוחנית וצימאון לא־ל חי. לקראת השנה הבאה בית המדרש פותח תוכנית לבוגרי ישיבות, שתשלב לימודי אמונה מעמיקים בסגנון הייחודי למקום, יחד עם לימודי הלכה למבחני הרבנות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015