שחיתות שלטונית נובעת מהתחושה כי המנהיג הוא הבעלים של הציבור ולא משרתו. בעקבות הצהרות הממון של משה ושמואל

תגובתו של משה להתקוממות קורח ועדתו המסופרת בפרשתנו מצד אחד, ודברי שמואל בפני העם המבקשים להמליך עליהם מלך מצד שני, פתחו עבורנו אשנב להשקפת המקרא על מהות המנהיגות. בעקבות המרד מכריז משה: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו). חמור זה מככב גם בדברי שמואל בהפטרה (שמואל א יב, ג): "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי, אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ". מפסוקים אלו למדנו שהתנאי היסודי של המנהיגות הוא הדרישה לניקיון הכפיים, שלא יידבק בה כל כתם של עושק, שוחד או שחיתות ושלא תנצל את קופת הציבור.

הרמב"ן מתייחס בהקשר זה למנהיגים שבתקופתו וכותב: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי – לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי, כדרך המלכים או השרים". אם נתרגם לשפת ימינו – אף לא חמדתי בצאצאים המודרניים של אותו החמור, מכוניות השרד המפוארות, והסתפקתי במועט ההכרחי. "וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם – לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו" – לא התעללתי בכפופים לי, כיבדתי אותם.

איור: גונן מעתוק

השעבוד החדש

רבים מקוראיי זוכרים אולי את אחת הפנינות של הסאטירה הפוליטית: "חוות החיות" לג'ורג' אורוול. הספר פורסם ב־1945, כאשר האשליה של עולם חדש וצודק עדיין הפעימה לבבות רבים בתקוות שווא. "תושבי" החווה סובלים מאכזריות בעל־החווה השיכור, המתעלל בהם. בעקבות כך פורצת מהפכה ומצליחה. אך עד מהרה החירות הופכת לשעבוד לבעלי השררה החדשים: החזירים. היצירה מתארת כמובן את ההיסטוריה הרוסית במאה העשרים על שלבי התפתחותה, את תקופת הצאר ומשטרו האכזרי, את המהפכה הקומוניסטית, ואת ברית המועצות כפי שהייתה בימי רודנות סטלין, כאשר החזירים – אנשי המפלגה הקומוניסטית – שלטו ללא מצָרים בעזרת להקת כלבים צמאי דם ־המשטרה החשאית. או אז הפכו ערכי המהפכה לסיוט מתמשך, עד כדי כך שרבים מעולי ברית המועצות אמרו לי להפתעתי שהם היו מעדיפים לחיות במשטר המתועב של הצארים, ולא בדמוקרטיה העממית הקומוניסטית.

אלפי שנים לפני “חוות החיות“ השתמש המקרא במשלים כדי להביע את דעתו על הפוליטיקה וההנהגה. הדוגמה הידועה ביותר היא כמובן משל יותם (שופטים ט), שגיבוריו אינם חיות אלא עצים. חוות החיות הייתה התרסה כנגד הקומוניזם. משל יותם מתריע נגד הנהגה המבוססת על תאוות השררה לשם שררה – המניע הפסיכולוגי של מנהיגי הפאשיזם נוסח מוסוליני. במשל יותם, העצים המסרבים למשול שמחים ביצירתיות שלהם. לא כך האטד – סמל השררה לשמה.

לדעתי, סיפור “חוות החיות“ מזכיר לא את משל יותם אלא משל פוליטי נשכח של הנביא יחזקאל על עם ישראל כעדר כבשים (יחזקאל לד, יז־יט). עדר כבשים הוא לכאורה מצב של אוטופיה ליברלית – חברה של חירות מאושרת. אלא שאוטופיה זאת היא אשלייתית. בעדר שבמשל יחזקאל שורר אי צדק חברתי בוטה. ישנם בו אילים ועתודים, בהמות חזקות הדוחפות ופוגעות בחלשות. הן הראשונות האוכלות את המרעה הטוב והשותות ממימי הנחל הזכים. אלא שבמעשיהן הדורסניים הן מוסיפות פגיעה על פגיעה: “וְצֹאנִי“ – בני עמי החלשים – “מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה“. והנביא מזהיר את העם: “הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים. הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטּוֹב תִּרְעוּ, וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם!“

קואליציה מפוקפקת

כאן סודה ומשמעותה של ההנהגה. הרועה בה"א הידיעה, יעקב, אומר ללבן (בראשית לא, לטי־מ): "רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי, טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי…". המנהיג הרועה חייב לשמור על העדר מזאבים וסכנות מבחוץ, אך גם להציל את החלש מעושק החזק ולתת לכל כבשה מים ומרעה. והנה, מתריע הנביא, רועי עמי אינם שומרים על הצאן ומנצלים אותו לטובתם: "אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ".

כך נוצרת קואליציית הון־שלטון המתבססת על אינטרסים משותפים לעושקים ולמנהיגים. המנהיג חייב לראות עצמו כרועה שאינו בעל הצאן אלא רק רועה. הקב"ה הוא בעל הצאן וכלפיו אנו אחראים, הן כמנהיגים והן כמחנכים והורים. ואכן דבריהם של משה ושמואל אינם אלא דין וחשבון שהשומר־הרועה חייב לתת לפני הקב“ה שהפקיד אצלו את העדר. המנהיג־הרועה יכול לקבל שכר על עבודתו, אך לא לנצל את הצאן.

במציאות, הרועים חטאו, אז והיום, כדברי יחזקאל המתארים את המציאות העגומה: “אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם“. לאור המציאות הפוליטית השולטת על העולם, קורא אותנו משורר תהילים (פרק כג) להרהר ברועה האידיאלי. לפני שנים רבות קראתי על פירוש שכתב רועה איש ספרד, שלטענתו הפרק נכתב על ידי כבשה השרה: “ה‘ רֹעִי לֹא אֶחְסָר“.

הערה אחרונה. ישנם כמאה מינים של אטד. אני מקווה שבין אלה הגדלים בארצנו מצוי גם האטד הפראי, ה־.Wolfberry פירותיו האדומים, ה“גוג‘י־בֶרי“, חשובים ביותר. הם מגדולי נוגדי־החמצון שבטבע. אך הבה נניח שהאטד שבמשל יותם שייך למינים מסוכנים, כמו האטדים הרעילים הגדלים בפוליטיקה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ב' תמוז תשע"ה, 19.6.2015