ד"ר אבי בקר העמיס על שכמו מאבקים רבים נגד האנטישמיות והאנטי־ישראליות ובעד זיכרון, המשכיות ועלייה, אך במאבק האחרון והקצר על חייו הוא הוכרע. מחוות זיכרון לחבר

מול התאוצה התקשורתית האחרונה של רעיון החרם על מדינת ישראל, ששורשיו שנאת ישראל ואקלים אנטישמי, ממש התבקש לקרוא תגובה מעמיקה במאמר פרי עטו של ד"ר אבי בקר. מגדולי המומחים לנושא העם היהודי, מרצה לדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב ולשעבר מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי, שנהג לפרסם ממאמריו גם מעל גבי מוסף זה. אלא שד"ר בקר איננו איתנו עוד כדי להגיש לנו מאמר אנליטי מרתק כדרכו. אבי הלך לעולמו בחטף, בשבוע שעבר, בגיל שישים וארבע, לאחר מחלה קשה וקצרה.

למדתי עם אבי בישיבת "נחלים" וכבר אז הוא התבלט ביכולת האינטלקטואלית שלו, שבאה לידי ביטוי גם בלימודי ההמשך באוניברסיטת תל אביב, שבה למד מדעי המדינה והיסטוריה של עם ישראל. לאחר נישואיו לצביה יצא ללימודי דוקטורט במרכז ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת ניו יורק והתמחה ביחסים בינלאומיים, במיוחד בתחום בקרת הנשק, האו"ם והאמנות הבינלאומיות הקשורות לכך. בעת לימודיו הצטרף למשלחת ישראל לאו"ם ושימש עוזרו האישי של השגריר חיים הרצוג ואחר כך של השגריר יהודה בלום.

הוא ייצג בגאווה את האינטרסים של מדינת ישראל, קשר קשרים עם נציגים באו"ם ממדינות שלאו דווקא היו בקשרים דיפלומטיים איתנו ועמד על זהותו הדתית. אני נזכר בביקור בשבת בביתו בניו יורק, כאשר במוצאי השבת טלפן אליו חבר משלחת פקיסטן לאו"ם ואמר: "אבי, ראיתי שיצאו שלושה כוכבים, אפשר כבר לדווח לך…".

ייצג בגאווה את האינטרסים של מדינת ישראל. 
אבי בקר
צילום: באדיבות המשפחה

סגירת מעגל

במשך כעשרים שנה כיהן כמנכ"ל הקונגרס היהודי בישראל ואחר כך כמנהל הבינלאומי של הארגון ומזכירו הכללי. יחד עם נשיא הקונגרס אדגר ברונפמן הוא פעל לחזק את הבסיס המשותף בין זרועות המדינה, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ובין ראשי הקהילות היהודיות בעולם המפוזרים בכמעט מאה מדינות, במגוון של פעילות, זהות וזרמים דתיים.

בתחום הדיפלומטי והתקשורתי, חשף בקר את הקטע המוסתר בביוגרפיה של מי שכיהן כמזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים, ששירת כקצין בוורמכט ביחידות שביצעו פשעי מלחמה, כדי להתריע על חומרת הניסיון לבחור בו לנשיא אוסטריה. בקר יצא נגד גישת בת היענה של אקדמאים, דיפלומטים ועיתונאים שראו במאבק זה עיסוק שגובל בחיטוט בשואה ומאיים על הנורמליזציה של הקיום היהודי ועל מדיניות החוץ של ישראל. הוא ציטט בכל הזדמנות את דו"ח הוועדה הבינלאומית של ההיסטוריונים שולדהיים בעצמו מינה, אשר אושש את ההאשמה על שקריו של ולדהיים וסיועו בביצוע פשעי מלחמה.

בכך סגר אבי מעגל עם אביו אהרן, ששירת כקצין בצבא הפולני, הגיע עם הלוחמים עד לברלין ועם סיום המלחמה התמנה לרב בצבא הפולני ועסק בהצלתם של מאות ילדים יהודים שנמסרו על ידי הוריהם למנזרים קתוליים לפני השואה, יחד עם הרב הראשי לארץ ישראל, יצחק הרצוג.

ביולי 1992 ושוב ב־2002 כינס הקונגרס היהודי העולמי ועידות בינלאומיות בבריסל כנגד גילויי האנטישמיות, ויצא כנגד השאננות של חוגים שטענו כי בעידן הגלובליזציה חייבת ישראל לחפש לעצמה קיום נורמלי ולחדול מתחושת הרדיפה. בניגוד לחזונו של הרצל, טען בקר, קיומה של מדינה יהודית עצמאית לא העביר מן העולם את האנטישמיות החדשה, שאנו חווים את חבטותיה כנגד ישראל והעולם היהודי כולו עד היום.

אחת המערכות הקשות שניהל בקר הייתה במגעים הדיפלומטיים עם ממשלת נורבגיה על החזרת הרכוש היהודי מתקופת השואה. הוא בנה מודל, שקיבל את הכינוי "מודל אוסלו", ובעטיו הוקמו חמישים ועדות חקירה ממלכתיות ברחבי אירופה לבדיקת האחריות הפיננסית והמוסרית של הממשלות על שוד הרכוש היהודי.

סימולטנית, הפעיל בקר את דעת הקהל בעולם בסוגיית החזרת רכושם של הפליטים היהודים מארצות ערב, ודרש פיצויים עבורם במסגרת כל הסדר ישראלי־פלשתיני. בין היתר הוא סבר שיש בכך כדי למנוע את זכות השיבה של הפלשתינים ולפעול כנגד סוכנות האו"ם לפליטים אונר"א, שהייתה לדבריו לגוף פוליטי ומנוף לגילויי האנטישמיות באירופה.

מול התאוצה התקשורתית האחרונה של רעיון החרם על מדינת ישראל, קולו חסר. כנס BDS, מצרים 2015
צילום: אי.פי

ישראל מרעילה בארות

לאחר ששב ארצה, התמסר בקר לעבודה אקדמית והקדיש מחקרים ומאמרים רבים למתח בין המרכזים בישראל ובגולה בפרספקטיבה היסטורית. לדבריו, לצד הציונות, לא ניתן להתעלם מכך שהעם היהודי הוא בעצם עם גלובלי, שתמך בגלובליזציה עוד לפני שהמושג ירד אל העולם. היהודים מונעים מתודעה של שליחות, "אור לגויים", על מנת להפיץ רעיונות וערכים מוסריים, אך גם להוביל תהליכים גלובליים. כלומר, פיזורם של ישראל בין האומות הוא עובדה ניצחת עד שלא ניתן לדחות אותה בטענות של שלילת הגלות.

מדינת ישראל, לפי תפיסתו, המשיכה את חזונו של הרצל בסיוע למדינות אפריקה בדיפלומטיה של תיקון עולם. אך על הישראלים להבין כי כפי שהוכיח ניצחונו של התלמוד הבבלי על הירושלמי – יש בגלות מאז ומתמיד כוחות יצירה שמתסיסים ומחדירים חיוניות להוויה היהודית.

הפילוסופיה הזו גובשה לכדי ספר, ראשית באנגלית "The Abraham Complex“, ולאחר מכן לספר בעברית שהפך לרב מכר, “מיהו העם הנבחר?“. שבו הציג את משמעותו העמוקה של רעיון הבחירה, בהקשרים אקטואליים, ואת יסוד האנטישמיות.

הוא טען כי ממד האנטישמיות הוא גורם קבוע בקיום היהודי, וכי האנטישמיות של תחילת האלף השלישי מחזירה רבים לזיכרונות שניסו להדחיק ויצרה אצל רבים חיבור חדש לגורל היהודי. התקוות לעידן חדש ביחס כלפי ישראל והיהודים נמוגו, הסטריאוטיפים האנטישמיים הקלאסיים חזרו ושוב הואשמו היהודים, כמו בפרוטוקולים של זקני ציון, כאחראים לכל עוולות העולם. ישראל הפכה ל“מרעילת הבארות“ המודרנית של המשפט הבינלאומי.

בכך התנצח ד“ר בקר עם הסופר א“ב יהושע, שהציע הסבר משלו לתשתית האנטישמית ותלה אותה בזהות הבלתי ברורה של היהודי המטיל פחד על סביבתו. יהושע תבע “להיגמל ממה שתקעו לנו שם בסיני“ כדי לעקור את רעיון הבחירה היהודי שמונע את הנורמליות. בקר טען לעומתו כי לא ניתן להאשים את היהודים חסרי המגן בגלות כמסובכים בזהותם ויוצרי אנטישמיות. אלא זהו פועל יוצא של השנאה לנבחר, שנובעת גם מקנאה ותסכול נוכח ראשוניות היהודים בהפצת רעיון הבחירה. פולמוס זה הצטרף לוויכוח ביניהם על גישת האסכולה הברנרית וממשיכיה, דוגמת א“ב יהושע, שהציג בפומבי ניכור ובוז ליהודי הגולה.

חשיבה מקורית ותנופת מעשה

בקר דחה את התפיסה שפשטה בעידן הפוסט־מודרני, ולפיה רעיון העם הנבחר הוא ביטוי לתפיסה גזענית. "אין פה ניסיון להגיד שאנחנו טובים, יפים וחכמים מכולם, אלא שמעמד הר סיני הפך אותנו למי שאנחנו, ל'עם לבדד ישכון'. זו שליחות מוסרית שנכפתה עלינו". יש רבים, יהודים ולא יהודים, שנרתעים ונבהלים מרעיון העם הנבחר ואף עוינים אותו, טען ונקט לשון המעטה המנוסחת בדיפלומטיות רבה. בעידן הפוסט־מודרני נתפס לא אחת רעיון "העם הנבחר" כמילה נרדפת לגזענות וכביטוי לתפיסה אנטי־הומניסטית.

לצורך אישוש טענתו גייס בקר בספרו כארבע עשרה דמויות מוכרות, כגון מל גיבסון ("הפסיון של ישו"), ג'ורג' אליוט, רבי עקיבא, אוגוסטינוס, ש"י עגנון, יוסף ברנר והמופתי אל־חוסייני, שאת כולם קשר לרעיון בן שלושת אלפי השנים המלווה את היהדות משחר בריאתה ובמרכזו ברית האל עִם עם אחד. דמות מפתיעה היא זו של אנה פרנק, שכילדה בת 13 הביעה הסבר תיאולוגי לקיום השואה. היא טענה כי באמצעות העם היהודי ניסה האל להעביר מסר לעולם עד כמה יש להיזהר בעוול ובסבל, ברשע ובג'נוסייד.

לדברי אבי בקר, השואה היא תוצר של הקנאה ביהודים על כך שהוכתרו כעם הנבחר. היטלר טען שהגרמנים הם הגזע הארי, העליון. הוא חשב שאין מקום בעולם לשני עמים נבחרים. מצד אחד הוא העריך את היהודים על הישגיהם ויכולתם האינטלקטואלית, אך בו בזמן הייתה בו שנאה תהומית שהולידה את ה"פתרון הסופי", מתוך תחושה שיכול להיות רק עם נבחר אחד ויש להחליף את היהודים על ידי חיסולם. והוא כמובן לא היחיד ולא הראשון שהתקנא בעם הנבחר. גם מרטין לותר, אבי הכנסייה הפרוטסטנטית, כתב מסמך שבו טען כי צריך לנדות את היהודים מהחברה, להחרים את רכושם, לשרוף את בתי הכנסת ולבסוף גם להרוג אותם. הכול משום שרצה להחליף את העם הנבחר, לטענת בקר, שהכתיר את לותר כאבי האנטישמיות המודרנית.

המאבק לעלייה לארץ ולחיים יהודיים בברית המועצות הסעיר גם הוא את רוחו של אבי והוא נטל בו חלק פעיל. בכל מקום דיבר על ההכרח להעלות את יהודי קהילות מזרח אירופה לישראל ובמקביל טען כנגד מדיניות הסוכנות והממשלה שניסתה להכתיב לקהילות מנהיגות במקום לאפשר להן להתקיים כקהילה עצמאית.

הוא היה פעיל בזירות רבות נוספות. בין השאר היה חבר בוועד המנהל של יד ושם ושל מוזיאון בית התפוצות ועוד, השתתף בדיאלוג בין־דתי עם נוצרים ומוסלמים, העמיד תלמידים במוסדות אקדמיים, חיבר את הספר "האו"ם וישראל – מהכרה להוקעה" (אוניברסיטת בר־אילן, 1985), ערך את הספר "הקהילות היהודיות בעולם" (ידיעות אחרונות, 1996) וכתב סקירות ספרים במוסף זה.

על רקע מקוריות המחשבה ותנופת המעשה בכל הקשור לעם ישראל ולפזורה היהודית, העם היהודי החמיץ במותו דמות שיכולה הייתה עוד לתרום לו במשך שנים רבות ואני החמצתי חבר אישי. חבל על דאבדין.

שאול מייזליש הוא עיתונאי וסופר. ספרו "ניגון הלב: האדמו"ר מפיאסצנה – חייו ומשנתו" ראה אור לאחרונה בהוצאת ניגיון הלב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015