אנטומיה של חברות ומוות | חיותה דויטש

סוף האדם הוא עובדה ידועה המלווה בפחד, במאבק ובדילמות על הארכת חיים. התמודדויות נצחיות מאגדות חכמים ועד סדרות בתי חולים. רק הטכנולוגיה השתנתה

במשך שנה שלמה, לילה אחר לילה, מתווכחים ד"ר מירנדה ביילי ובעלה סם בחדר השינה שלהם על שאלת הארכת החיים המלאכותית. "כשיגיע הרגע", מצווה מירנדה, "שלא תעז לחבר אותי לכלום. תן לי למות". "ככה?" הוא עונה לה. "אז אני בדיוק להפך, חברי אותי לכל אמצעי מאריך־חיים אפשרי, מותק. השמים יחכו. אני מעדיף להיות פה כמה שיותר". הוויכוח הקודר־מצחיק הזה, שלא מצליח להגיע לנקודת הכרעה, הוא הדרך שלהם להתמודד עם מותו של חבר טוב.

למי שלא זיהה עד כה, מדובר בסדרת המופת "האנטומיה של גריי". אחת מסדרות בית החולים המשובחות שנוצרו בעשורים האחרונים, אם לא הטובה שבהם. בחיוך ובדמע אני צופה בוויכוח בין השניים. גם אני, כמותם, אבלה על מותו של ד"ר דרק שפרד. תומכת חד משמעית בעמדתו של סם, מכשירים, והרבה, אבל בעומק הלב מונח זיכרון האגדתא המופלאה על ייסוריו ומותו של רבי יהודה הנשיא מסוף מסכת כתובות. התלמידים מסרבים להרפות ממכשירי הארכת החיים היעילים שהם מכירים – תפילותיהם להחלמתו של רבם ורק אמתו של רבי יודעת נפש אדוניה, וכשהיא עולה על הגג ומנפצת את כד החרס בקול רעש גדול היא מנתקת אותו מהמכשירים ההם, והוא מחזיר נשמתו המיוסרת אל בוראה. לפעמים, גם השפחה ומירנדה ביילי צודקות.

 עד כמה להילחם, ועד כמה להרפות. ד"ר דרק שפרד ב"אנטומיה של גריי"  צילום: באדיבות יס


עד כמה להילחם, ועד כמה להרפות. ד"ר דרק שפרד ב"אנטומיה של גריי"
צילום: באדיבות יס

הנבל האולטימטיבי

היכולת לנתח, להוציא אבר נגוע, גידול ממאיר, לתת תרופה מתאימה, כימותרפיה או אנטיביוטיקה, היא מותר האדם מן הבהמה, שכאשר תוקף אותה חולי היא נשכבת על האדמה ומחכה בסבלנות למותה. בכל סדרת "בית חולים" יש גיבור "רע" אחד מובהק ושמו מוות. השאלה מי ינצח הפעם, הצוות הרפואי או הוא, היא השאלה הבסיסית המניעה כל פרק. כולנו נמות יום אחד, יודעים הרופאים, האחיות, המתלמדים, השאלה היא איך. או מתי. והאם זה יקרה במשמרת שלנו. הם, למעשה, נאבקים על דחייה של גזר הדין. ניצחונותיהם הם ניצחונות קטנים, זמניים. ובכל זאת, ניצחון לרוחו של האדם, למאמציו העילאיים לגבור על הטבע בעזרת מדע הרפואה.

במשך 11 עונות עקבו הצופים אחרי קורותיהם של צוות המנתחים בבית החולים בסיאטל. הרופאים הבכירים הכשירו את המתלמדים, שבמשך העונות הפכו בעצמם לרופאים בכירים שמנחים את הדור החדש שהגיע. דרכו של עולם – ויתרון תסריטאי בולט – מהווה העובדה כי המחלות והצרות לא היו רק מנת חלקם של המטופלים, אלא גם של הרופאים עצמם. תאונות דרכים ומטוסים, מוות, מחלות, התמכרויות, הריונות בסיכון וקטיעות גפיים הם חלק מהאסונות הרפואיים שנחתו על חברי הצוות, איש בתורו.

אחד הקונפליקטים הקבועים בהתמודדות עם המוות והמחלה היא השאלה עד כמה להילחם, ובאיזה מחיר, ועד כמה להרפות. זה לא מכבר שודר פרק כפול בסדרה, העוסק, כולו, בהתמודדות הגיבורים עם מותו של חבר קרוב, מהבולטים והחשובים ברופאי הסדרה: מנתח המוח ד"ר דרק שפרד, שבשל יפי תארו וקסמו האישי מכונה גם "מקדרימי". שפרד מת בשל צירוף נסיבות כושל בן שלושה חלקים: תאונת דרכים קשה שאת משתתפיה הציל בעזרת טיפול מקצועי בשטח; מחדל עצמי נורא – עיון בטלפון הנייד שלו, אחרי שכל הפצועים פונו, בעודו במרכז הכביש, טרף קל למשאית שנסעה במהירות ופגעה בו; וטעות באבחון של הרופא בבית החולים שאליו הובא כפצוע אנוש. כך, בעזרת סדרת האירועים הללו, מצליחה הסדרה לומר משהו על המוות ונסיבותיו: לעתים הוא שילוב בלתי אפשרי של פסגת הרוח האנושית ומחדליה, בעת ובעונה אחת. הפרק הכפול שהגיע בעקבות מותו של שפרד הלך צעד נוסף, מופתי, כשהצליח לגעת בליבת הנושא של הסדרה: בהתמודדות עם הכאב, הייסורים והאובדן שאחרי מותו של אדם קרוב, תוך שהוא פורש לאורך שנת אבל אחת מגוון דרכי התמודדות עם היגון והמוות.

לילה של בריחות

הדרך הראשונה להתמודדות עם אסון נורא היא – בריחה. יש סוגים רבים של בריחות. יש היעלמות למקום רחוק כדי ללקק את הפצעים. כך עשתה ד"ר מרדית גריי, אשתו של הרופא המת ומנתחת בכירה בזכות עצמה. אחרי שבפיכחון ובהשלמה הסכימה לתרומת איבריו של שפרד, לקחה את ילדיה הקטנים ופשוט נעלמה למשך שנה שלמה, בלי לספר לאיש היכן היא. זוהי בריחה אל השקט, שיאפשר, אולי, מנוחה והשלמה. יש גם בריחה הפוכה, אל הרעש – אל השירות הצבאי – מקום רחוק ומסוכן שבו ניתן להטביע את היגון במאמץ השליחות ובאדרנלין הנלווה לה. אחת הרופאות שאיבדה את תינוקה זה לא מכבר בוחרת באפשרות הזו ונעלמת לאפגניסטן לחודשים ארוכים. יש בריחה לחומרים הכימיים – לסמים ולאלכוהול.

אמיליה, אחותו של שפרד שהתמודדה בעבר עם סמים, בוחנת בכובד ראש את האופציה הזו ובינתיים מסתפקת בבריחה לעבודה מטורפת, ללא פסק זמן למחשבה, לאבלות או מנוחה. גם וורקוהוליות היא סם די יעיל. כעבור שנה, בסופו של הפרק הכפול, חוזרת מרדית לסיאטל, לחבריה הישנים ולעבודה בבית החולים. המנוחה הסתיימה, היא חוזרת לחיים ולעבודה עם תינוק חדש, שלא הספיק להכיר את אביו המת. רמז לחיים חדשים שבקעו מתוך המוות.

מימוש סימבולי מופלא של היכולת להיחלץ מתוך החורבן, השרֵפה ותהומות הייסורים בעזרת חברות ואהבה ישנו בדמותן של שתי מטופלות במחלקת הכוויות. כאשר מגיעה האישה הדווייה, היא מתקבלת על ידי חברתה לחדר בהומור שחור ועוקצני שמרגיז את הרופאות המטפלות בה. אט אט, דרך ההומור הזה נובטת חברות נפלאה בין השתיים שעוזרת לשתיהן לצלוח את דרך הייסורים הפיזיים והנפשיים שעליהן לעבור בדרך אל ההחלמה הלא־מלאה. כשתמות אחת מהן השנייה תישבר לזמן מה, ותקרוס, אבל עד מהרה תתעשת ותקדם את פניה של מטופלת חדשה באותן מילים בדיוק שבהן קידמה אותה עצמה חברתה המתה. לפיד התמיכה עבר אליה, החברות ניצחה. האנושות ניצחה.

נקודת מבט מצמררת

סיפורים, אהבה, מוזיקה – אלו הם הדרכים שמציע הספר להתמודדות עם המוות. "הייתי קצת עסוק בשנות המלחמה ההיא", מספר המוות בפתיחת "גנבת הספרים" – ספר (ובעקבותיו סרט) המתאר את קורותיה של ליזל, ילדה קטנה שהוריה ואחיה נהרגו, המתגוררת בשנות המלחמה בבית הוריה המאמצים בעיר גרמנית קטנה. אי אפשר לנצח את המוות. אבל אפשר לנצח את הפחד ממנו.

הנס, אביה המאמץ טוב הלב של ליזל, הוא גרמני שסירב להתגייס לשורות הצבא הנאצי, והוא משלם על כך מחיר בחיי אבטלה ונרדפות. הנס המסרב להיכנע לפחד מהנאצים ומהמוות מסתיר במרתף ביתו את מקס, נער יהודי נרדף, ומנגן באקורדיון כדי להפיג את פחדם של הסובבים. ברית מיוחדת נרקמת בין מקס, הנער יהודי חובב הספר, לבין ליזל. ברית של מילים וסיפורים. מקס מצייר לה ספרים ומלמד אותה לקרוא. כשהוא עוזב, כדי לא לסכן את מסתיריו, היא נשברת ובוכה, אבל מתעשתת וממשיכה לכתוב את סיפוריה ביומן מיוחד.

הסיפור, כאמור, מתואר מנקודת מבטו של המוות בכבודו ובעצמו כמספר־כול יודע. אכן, המלחמה סיפקה למוות עבודה רבה. הוא אורב לליזל ולמכריה בכל רגע, מופיע מדי פעם כשנשמעת אזעקה ובתים מופגזים. כשאביה המאמץ נעלם לזמן מה ממלאת ליזל את מקומו, כשהיא מספרת סיפורים שהמציאה, ומרגיעה בכך ילדים ומבוגרים.

בסופו של דבר מגיע המוות גם לליזל עצמה. אלא שבניגוד לדרך האלימה והטרגית שבה הגיע במלחמה להוריה המאמצים ולחברים בשכונה, לליזל הוא מגיע באיחור ניכר. כמו האגדה על ר' יהושע בן לוי שסועד את המצורעים ומסרב להיכנע למלאך המוות, כך גם ליזל זוכה להארכה, ולרגע של חסד. המוות, המבין שיש לו הפעם יריבה כערכו, מסיר את כובעו בפניה. הוא יגיע אליה כשתהיה בת תשעים, אחרי חיים מלאים ומספקים כסופרת מצליחה, סבתא ואם. "ליזל", מתוודה קולו של המוות בסוף הסרט והספר, "היא הנערה היחידה שגרמה לי לתהות מה פירושו של דבר לחיות".

מוקדש לזכרה האהוב של חברתי הטובה יעל קופלד, שהלכה לעולמה השבוע אחרי ייסורים קשים

—–

האנטומיה של גריי

עונה 11, יס דרמה ויס VOD.

—-

גנבת הספרים

הספר: מרקוס סוזאק (אוסטרליה 2005), תרגום לעברית: ורד טוכטרמן (אופוס, 2007);

הסרט: בריאן פריסוול, אוסטרליה 2013.

———-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 ביוני 2015, ב-גיליון שלח תשע"ה - 931, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: