ללכת שבי אחריהם | רחלי מלק־בודה

ההורים שלה הגיעו לכאן מעיראק, אבל את מסעות השורשים שלה עורכת ד"ר רוחמה אלבג דווקא במזרח אירופה, במחוזות ילדותם וגעגועיהם של הסופרים העברים שיצאו משם. העיירות העתיקות, מתברר, הן לא רק שואה ופוגרומים, אלא גם חיים תוססים ומלאים

רגע לפני שסיימה לכתוב את הדוקטורט שלה על ש"י עגנון, פגשה ד"ר רוחמה אלבג את הסופר ס. יזהר במכללת לוינסקי. נרגשת ונפעמת סיפרה לו על פרויקט חייה שעומד להגיע אל סיומו, אך הוא מצדו הפטיר בפשטות: "אם את רוצה להכיר סופר – לכי לבית שלו. עמדי שם והסתכלי היטב בנוף, במה שהוא ראה מהחלון".

בהתחלה היא לא הבינה. “בוצ‘אץ‘? מה יש לראות בבוצ‘אץ‘?“. אבל אז החליטה להקשיב לו, ובשנת 2001 יצאה למסע בעקבות הסופר הנערץ עליה.

היא שוטטה ברחובות ובסמטאות הקטנות, עברה בין הבתים בעלי החזות המרופטת ובהתה בחנויות הטקסטיל, שבאחת מהן נהגו לחלק בעבר חלות לעניי העיר בערב שבת. ובצד כל אלה זרם לו נהר הסטריפא, "נשמת אפה של עירנו".

בעיצומו של אחד הסיורים הופיע אדם מבוגר, הצביע לכיוון מרכז העיירה ומלמל משהו על הרס. הם ירדו בריצה אל רחבת השוק, אל המקום שבו עמד פעם בית הכנסת ולצדו בית המדרש הישן. בית הכנסת אמנם חרב, אבל שרידי בית המדרש עדיין נותרו על כנם. לפתע עלו טרקטורים אימתניים ומחרישי אוזניים על קירותיו והחריבו אותו כליל. עולם שלם הועמס על גבי משאיות, ואלו נשאו משם גושי אבן, משקופי חלונות שבורים ומרצפות סדוקות. עוד פרק של היסטוריה יהודית נמחה לנגד עיניה.

מאז, כבר 15 שנה שאלבג נוסעת ברחבי מזרח אירופה ומסתובבת בעיירותיהם של גדולי הסופרים והמשוררים העברים – בוצ'אץ' של עגנון, מיכאילובקה של טשרניחובסקי, ביאליקמין של אורי צבי גרינברג, אוזדה של דבורה בארון ועוד ועוד. מסתובבת ומצלמת, משווה בין התיאורים מהספרים לבין מה שנותר במציאות. מנסה לחבר את הקורפוס הספרותי למציאות הממשית, הריאלית. את חוויותיה קיבצה לספר בשם "אל המקום – בדרכים בעקבות ספרים", שראה אור לפני מספר חודשים בהוצאת מכון מופ"ת.

שער_אל_המקום

מי הצטרף אלייך למסעות האלה?

"אנשים שמחפשים שורשים, או כאלה שהספרות מעניינת אותם. ויש גם צרכנים שרוצים טיולי עומק. יש אנשים שנוסעים לדרום אמריקה, ויש כאלה שמעדיפים לנסוע לאוקראינה".

למה דווקא מזרח אירופה?

"כי משהו לא הסתדר לי. התדמית של העיירות הללו בתפיסה שלנו היא של מקומות שחורים וקודרים, עם פוגרומים ופרעות. אבל שום דבר מזה זה לא מתחבר לאופן שבו הסופרים תיארו אותן. טשרניחובסקי סיפר על מיכאילובקה עיר ילדותו עם הצבעים והריחות והשדות, משהו מאוד ססגוני, והתיאורים האלה הזכירו לי את הילדות שלי במרמורק עם הפרדסים והריחות.

"אני זוכרת את עצמי בגיל 16 קוראת את 'כחום היום' ואומרת לעצמי: 'יש מקום כזה, והוא בטח יפה כמו שטשרניחובסקי מתאר'. וכעבור ארבעים שנה חיפשתי אותו במפה. נסעתי לבד עם מתורגמן לכפר נידח, נסיעה ארוכה עם שתי טיסות פנים. עמדתי שם בתוך שדה חמניות ושדה חרדל, ופתאום הבנתי מה זה 'עמדה חמתו של תמוז באמצע שמים לוהטת'. ראיתי שם את הפסילים שהוא כתב עליהם ב'אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. ביקרתי אפילו בגיא ההרגה, אבל זו הייתה חוויה של חיים. הלכתי מקום אחרי מקום לפי התיאורים שלו, לבית הקברות ולבית המדרש ולבית הכנסת.

"טשרניחובסקי הוא הסופר היחיד שבא ממשפחה של יהודים חקלאים, לא מהשטייטל. הוא מתאר יהודים שלא מכירים כמותם מהספרות העברית. סבא שלו היה דייג, ואבא שלו היה מרפא סוסים. למרות שלא נשאר שם שום זכר ליהודים, יכולתי לראות את הנופים שהוא מדבר עליהם. הוא עזב את עירו ב־1920, כמעט לפני מאה שנה, אבל המקומיים ידעו להגיד לנו שהיו שם יהודים והם גורשו משם. אמרו להם לצאת מהבתים ורצחו אותם".

 צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

אנשים מתוך הערפל

היא נולדה ב־1960 בשכונת מרמורק ברחובות. בת לעולים יוצאי עיראק, בכורה מבין שלושה אחים. אחרי הצבא עברה לתל אביב, למדה באוניברסיטת בר־אילן ספרות עברית, ספרות משווה ותנ"ך, ואת הדוקטורט שלה, כאמור, כתבה על עגנון. כשהייתה בת חמש עברה המשפחה להתגורר ביפו.

איך קורה שילדה עיראקית מתעניינת פתאום בגליציה?

"בעולם שלי יש שני ערוצים. האחד של החמולה, עם אמא וסבתא והמשפחה המורחבת. אלה היו אנשים שאף פעם לא התגעגעו לעבר שלהם או למקום שממנו הגיעו. עולם נקי. עברנו ליפו לתקופה די קצרה, שנתיים בסך הכול, אבל הן נצרבו לי בתודעה. פתאום גרנו בעיר ושמענו בליל של שפות. הגיעו לשכונה שלנו מהגרים מארצות מזרח אירופה, כל מיני אנשים שבקעו מתוך איזה ערפל, והם היו שונים. התחילו סיפורים שבאו מאיזה 'שם'. וכשהתחלתי לקרוא הבנתי פתאום שאני מתגעגעת לעולם שלהם אפילו שאני לא באמת מכירה אותו, ושזהו עולם שאולי הוא לא חלק מהשורשים שלי, אבל הוא כן נטוע עמוק בשורשים הרוחניים שלי. יש שורשים ביולוגיים ויש שורשים תרבותיים, ואני מוכרחה להודות שאימצתי אותם כי הם פשוט ריתקו אותי".

את ההכרה הזו היא מנסה להנחיל גם לדורות הבאים – תלמידיה בחוג לספרות של מכללת לוינסקי. היא נוהגת לשתף אותם בחוויות מהמסעות שערכה: "נורא חשוב לי להראות להם את העולם המפואר שהיה שם. שיבינו שיש משהו גדול יותר ממה שהם מכירים. אני ממש רואה בזה שליחות".

כששר החינוך היוצא, הרב שי פירון, שקל לבטל את בחינת הבגרות בספרות היא לא התאפקה ופרסמה מאמר שכותרתו "לבטל את הבגרות במתמטיקה".

"זה היה מאמר אירוני וציני", היא מסבירה. "כתבתי אותו מתוך איזושהי אמת פנימית, מתוך העלבון האישי שלי כילדה שלא כל כך הצליחה במתמטיקה והתעקשו איתה עד זוב דם ואמרו שלא יצא ממני כלום. קיבלתי המון תגובות על המאמר, והיה בזה משהו קצת מקומם. שנים אני כותבת על המסעות שלי, ואם יש תגובה אחת או שתיים זה גדול. פעם אחת אני מפרסמת מאמר על הבגרות בספרות, ופתאום כולם נזכרים שספרות זה דבר חשוב".

לא מקופחת

אפשר היה לצפות שלנערה מזרחית המפלסת את דרכה בתוך מילייה אשכנזי לחלוטין תהיה בטן מלאה על אפליה והסללה, אבל נראה שאלבג חפה מכל אלה. נדמה שהיא אימצה פריזמה עצמאית כלפי סוגיית הדרת המזרחים מהתרבות, שיש שיכנו אותה "משוכנזת" במקצת.

לא היו לך סופרים עיראקים להתעניין בהם?

"לא, לא היו. קראתי את אלי עמיר, אבל אין מה להשוות אותו לעומק של ביאליק. מי בכלל עומד ליד ביאליק. אני זוכרת את עצמי קוראת את 'הקיץ גווע'. זה הרעיד אותי. עגנון וביאליק הם היכין ובועז שלי. לתרומה העצומה שלהם לתרבות העברית אין אח ורע ולא יהיה לה. כשיהיה סופר מזרחי ברמה של ביאליק או עגנון נדבר, אבל לא יהיה".

איך המשפחה קיבלה את ההתעניינות שלך בספרים האלה?

"אני באה ממשפחה פשוטה. הוריי בקושי ידעו קרוא וכתוב, אבל היינו אמידים והיה לנו כסף שאפשר לי את כל ההרפתקה הזו. שילמו לי על מורים פרטיים וקנו לי את כל הספרים שרציתי. ביפו היו אנשים שעברו מדלת לדלת ומכרו ספרים, כמו מנדלי, וכל מי שדפק בדלת הם קנו ממנו. הייתה להם מודעות לרכישת השכלה. הייתי כל כך מאוהבת בספרים, עד שהעונש היה שאם אני לא עוזרת לנקות את הבית אז אין לקרוא".

ובאקדמיה לא הרגשת שונה?

"לא קלטו את המוצא שלי. אני לא נראית מזרחית ושם המשפחה שלי מבלבל, אז היה לי קל. היו כאלה שאפילו ניסו לדבר איתי ביידיש, ואני הייתי מתגרה בהם ואומרת 'אתם יודעים שאני מעיראק?'. הם לא האמינו".

אז בעצם העברת ילדות שלמה בלי לחוות שום תחושת קיפוח?

"היה קיפוח והייתה הדרה, אבל חלק מזה היה גם בצדק. אני זוכרת איך הגעתי כמורה לספרות לביקורי בית אצל התלמידים שלי, שהיו מאוד אמידים. ראיתי שם וידאו וטלוויזיה, אבל ספרים לא היו בבית. היינו לוקחים את הילדים להצגות וההורים היו מזלזלים בנו, לא ראו בזה ערך. הם אמרו לילד שלהם: 'לא משנה, אתה תעבוד איתנו בחנות', וזה עוד ילדים שלא הגיעו משכבות נמוכות. אין אמביציה. הכי חשוב שיתחתנו ושתהיה עבודה".

את המרד הפרטי שלה הפנתה נגד הציפיות להתמסדות. "לא התחתנתי. אני סוג של כבשה שחורה במשפחה", היא מתוודה. "רק בגיל 43 התעוררתי לחיים והחלטתי להיות אמא". לפני 11 שנה נולדה בתה איה, שאותה היא מגדלת כאם חד־הורית. את הספר על מסעותיה, שבמסגרתם היא נאלצת לעתים להשאיר אותה בארץ עם קרובי משפחה, בחרה להקדיש לה: "לאיה בתי, אתי תמיד ובכל מקום".

געגועיי לקרסניסטאוו

מזווית המבט העכשווית שלנו, לאחר השואה שקטעה את ההיסטוריה הארוכה של יהדות אירופה, קשה לנו לעתים להבין את ההקשר שמתוכו נכתבה הספרות העברית. למרות שבלא מעט תקופות הם סבלו מפוגרומים והתנכלויות, אצל כל הסופרים ניכר הגעגוע לימים ההם. "כשהם כתבו את הסיפורים הגדולים שלהם עוד לא הייתה שואה. עגנון ובארון כתבו לפני השואה, וברדיצ'בסקי בכלל לא ידע שיש שואה כי הוא מת לפני שהמלחמה פרצה. הספרות הזו היא על איך שהם חיו, לא על איך שהם מתו. גם במסעות שלי מחקתי הרבה פעמים את הסוף כדי למקסם את החוויה".

לא קצת משונה להתגעגע למקום שבסופו של דבר הם גורשו או נפלטו ממנו בגלל אנטישמיות?

"לא כל הסופרים גורשו, הרוב באו לכאן מרצון. קל לנו לשפוט את זה מהמקום שלנו שמכיר את ההיסטוריה, אבל עד השואה היו להם חיים טובים בסך הכול. למשל עיר כמו ברודי בלבוב. היה שם בית כנסת ענק וחיים קהילתיים שלמים. אי אפשר להגיד שכל הזמן היו פוגרומים. לא תמיד היה נעים, אבל הם חיו שם חיים יפים, ססגוניים, ואהבו את המקום".

כשהגעת למקומות והשווית בינם לבין התיאורים בסיפורים, הסיפורים קיבלו משמעות אחרת?

"בחלק מהמקומות בוודאי. אחד המפגשים המרגשים היה עם עיר הולדתו של אבות ישורון, שהוא דמות פחות מוכרת אבל משורר ענק. קראתי את השירים שלו על תל אביב. שירה שבורה ומרוסקת עם נגיעות של יידיש. מופיעה שם כל הזמן העיירה קרסניסטאוו בפולין. הוא מאוד התגעגע אליה. באותה תקופה קראתי גם את 'ליד כפרים שקטים' של יהודית הנדל, שמתאר את המסעות שלה בפולין.

היא מתארת איך אבות ישורון ביקש ממנה לנסוע לשם ולראות את מה שנשאר שם. כל המשפחה שלו נרצחה. הוא עלה לארץ בגיל מאוד צעיר, ובמשך עשרים שנה הם כתבו לו והוא לא ענה להם. אחרי השואה, בשנות השבעים, הוא התחיל לכתוב על הרצון שלו לפגוש אותם. הוא תיאר איך הוא מתגעגע אליהם, איזה יחס מחפיר הם קיבלו ממנו וכמה הוא מתחרט על זה. השירה שלו היא פשוט בכי אחד גדול. פתאום הבנתי מה זה געגועים. מה זה בחור שמגיע לארץ ושוכח את עברו, כמו עשרות הבחורים והבחורות שהגיעו לכאן, התנערו מעברם ובנו כאן עולם חדש. אבל בעצם הם לא יכלו לברוח מהעבר שלהם. אפשר להחליף שפה, שם, נוף, אהבות – אבל בית אי־אפשר להחליף".

סופו של "אורח נטה ללון". הרס בית המדרש הישן בבוצ'אץ', 2001 צילום: רוחמה אלבג

סופו של "אורח נטה ללון". הרס בית המדרש הישן בבוצ'אץ', 2001
צילום: רוחמה אלבג

איך נראתה העיירה שלו?

"כשהגעתי אליה הבנתי למה הוא התגעגע. זו עיירה ציורית להפליא. כאילו לקחו מכחול ועיצבו בתים צבעוניים, כיכר גדולה. הבנתי את הפרספקטיבות שלו – איפה היה הבית, איפה גן הערמונים שהוא לא הפסיק לדבר עליו, איפה הקתדרלה שכתב עליה ואיזה חיים היו שם. לקחתי אותו בדמיוני והחזרתי אותו לשם. הפגשתי אותו בעיני רוחי עם ההורים, עם המשפחה. החזרתי אותו לכמוסת היופי הקטנה שהתגעגע אליה".

התיאורים בספרים כל כך ויזואליים, שכמעט מתחייב לשאול מאיפה הדייקנות הזו. כשעגנון החל לכתוב את "הכנסת כלה", מספרת אלבג, הוא ביקש מזלמן שוקן שייתן לו את מפת גליציה כדי שיוכל לכתוב על תוואי המסע העובר בעשרות יישובים באזור. מלבד בוצ'אץ' ועוד כמה כפרים קטנים באזור, עגנון לא הכיר כלל את המקומות שעליהם כתב. "הגדלות של עגנון היא שהוא בא ממקום קטן אבל יכול היה לכתוב על מרחב עצום ואדיר ממדים. לתאר בפרטי פרטים מקומות שכלל לא הכיר, כמו ברודי למשל".

איך הוא עשה את זה?

"עגנון חי בהארה של געגוע תמידי. הוא התגעגע לתקופות שלא חי בהן, וכתב לא רק על הדור שלו אלא גם על דורות שהיו לפניו. איכשהו הוא ידע. הוא קרא ספרים, שמע עדויות, תיאר לעצמו וכתב. הוא בנה עולם על פי הספרים, כמו שאני יכולה לתאר את ניו יורק מסיפורים. עד כדי כך שפעם אמר שלפעמים נדמה לו שאנשים קראו את הסיפורים שלו ובנו את העיירות שלהם לפיהם. גם אני מתגעגעת לתקופות שלא חייתי בהן, כמו העלייה השנייה".

מאחורי הגדר

אלבג מרבה להתייחס למרחב שמספק המקום, ומבחינה בין ארץ ישראל הקטנה שדווקא נתפסת בעיני הסופרים כמקום גדול לעומת גליציה רחבת הידיים שהייתה להם כבית קטן וחמים.

"הם עזבו מקום ישן על כל המשמעויות שלו, והגיעו למקום חדש. אני זוכרת שנסעתי עם הרב בני לאו ללבוב. המשפחה שלו משם. אמרתי לו: 'אתה תראה דברים אחרת, פתאום תבין את הרקע של המשפחה שלך'. נסענו בסתיו, וצילמתי אותו הולך בבית הקברות בשלכת. ופתאום הבנתי – מה שיש שם ואין פה זה חילופי עונות. המקום שגדלת בו לובש צורה אחרת כל כמה שבועות. חורף זה חורף, קיץ זה קיץ, ויש תחושה של מחזוריות. וכשבאה חרב ופתאום קוטעת את כל התפאורה והמחזוריות הזו אפשר גם להבין את גודל האסון. כשאני באה לכאן אני מרגישה שאני באה למקום ריק ופתאום נוספים לו עוד קומות – עולמות של חסידים, יומנים שאנשים כתבו, ניצולי שואה שנוסעים איתי. פתאום המקום הזה מתמלא, ולהרף עין אפשר להרגיש את העוצמה שלו".

"עגנון וביאליק הם היכין ובועז שלי". אלבג בבית ביאליק בז'יטומיר

"עגנון וביאליק הם היכין ובועז שלי". אלבג בבית ביאליק בז'יטומיר

למעשה את כותבת על סופרים שכבר אינם חיים. לא קצת מסובך לכתוב כשאין מי שינחה אותך?

"יש בזה משהו. אבל הייתה סופרת אחת, אידה פינק, והיא היחידה שכתבתי עליה כשעוד הייתה בחיים. גרתי ברמת אביב והיינו שכנות. סיפרתי לה שאני נוסעת לזברז', עיירת ילדותה. בעצם כל הספר שלה, 'הגן המפליג למרחקים', מדבר על העיירה הזו. חזרתי מהמסע והראיתי לה את התמונות והיא מאוד התרגשה. זמן קצר אחרי זה היא נפטרה".

לקראת סיום שיחתנו שולפת אלבג מתוך שקית אלבום תמונות מהמסעות, אלבום פיזי, מהסוג שאוהבים להחזיק אנשים שיש להם זיקה לחפצים. מעל כל תמונה מופיע כיתוב עם הסבר שמרפרר לאחד הספרים. הנה למשל הכפר של ביאליק, שבו נלכדה בעדשה תמונה של אם ובתה המציצות מאחורי גדר, כמו בסיפור המפורסם. והנה חלבנית שנוסעת על אופניים בכפר של טשרניחובסקי, והיא מזכירה את פרותיה של סבתו שנתנו חלב בשפע. והנה תמונה של אלבג עם המטיילים ליד ישיבת וולוז'ין, עומדים וקוראים את "לפני ארון הספרים".

"לאנשים זה שוק תרבותי. אחרי שנים שהם קוראים את ביאליק, פתאום הם מבינים מאיפה הוא בא. מה היה העולם הרגשי שלו, איך הוא חי בוולוז'ין, איך נראית הישיבה בכלל. הוא היה הרי סוג של יוצא בשאלה. הוא למד באצולת הישיבות אבל לא הפסיק להתגעגע למקום שהוא בעט בו.

"למרות שהעולם השתנה, במקומות הללו התחושה היא שהזמן כאילו קפא מלכת. כשהגענו לכפר של טשרניחובסקי היו שם אנשים שבחיים לא ראו אוטובוס ולא הבינו מה אנחנו עושים שם. ראיתי שם אישה זקנה עומדת מחוץ לבית, ואחרי שנה חזרתי לשם וראיתי אותה שוב, אותה אישה זקנה עומדת באותו מקום. כאילו חיכתה שאבוא. אז נכון שלא כל הדברים נשארו וחלק מהמקומות נהרסו כליל, אבל כשאת הולכת שם אפשר בהחלט להרגיש מה היה בעבר, גם אם המבנה עצמו כבר לא קיים. המסעות הללו מרתקים, אבל הם לא תחליף לקריאה בספר טוב, הם עוד קומה. בסוף הספרות יפה יותר מהכול".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"א סיון תשע"ה, 29.5.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-31 במאי 2015,ב-גיליון נשא תשע"ה - 929. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. שלום הוריי היו תושבי ביאליקמין האם היית שם האם יש מה לראות משרידי הקהילה היהודית ?

  2. כפי שהיא מבטאת היטב, היא באה ממשפחה אנלפביתית (אבו-סיפין בעיראקית), ואלי עמיר הוא המדד היחיד שלה להביט ביצירת יהדות זו.
    לא נראה כי שמעה על יצירותיו של רבי יוסף חיים; רבי אברהם ברוך מני; אחיו רבי סלימאן מנחם מני; שאול עבדאלה יוסף; דוד צמח, ואחרים…

    הינה תוצר התגלמות של השטעטל הישראלי-פולני, אשר בבורותו דרס את כל השונה ממנו, ולא נתן אחיזה לאחרים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: