בא לפוגג את הניכור | אריאל הורוביץ

לצד העזרה הפרטנית שהוא מושיט לפונים שנרתעו מהממסד הרבני, ראש מכון עתים, הרב שאול פרבר, לא מהסס לדבר על הכרה בנישואין אזרחיים ועל הפרדה של שירותי הדת מהמדינה. בריאיון לרגל קבלת פרס "בוני ציון" הוא תוהה על האדישות לעתידה היהודי של ישראל וחולם שתימצא הכתובת ההלכתית שתתחרה בנישואי קפריסין

על הקיר במשרדו של הרב שאול פרבר תלויה תמונה ממוסגרת ובה מצויר, בקווי עיפרון דקים, אילן היוחסין המשפחתי שלו. על הענף הראשון בעץ הזה מופיע שמו של החת"ם סופר, סבא־רבא של סבו של הרב פרבר. מדי יום מביט הרב פרבר באילן הזה, תוהה האם ראש משפחתו שטבע את הביטוי "חדש אסור מן התורה" כלפי רוחות השינוי של המודרנה, היה רווה נחת מן הפעילות הציבורית של נכד נינו.

"אני לא בטוח שההתנגדות הטוטלית למודרנה והאמירה ש'חדש אסור מן התורה' היו שגויות באותה תקופה", אומר הרב פרבר, "אבל אני כן חושב שהיום כבר אי אפשר להרחיק. אי אפשר להתכחש לקיומן של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. אי אפשר לומר שהיהדות החילונית לא קיימת. לעשות דבר כזה זה לטמון את הראש בחול ולגרום נזק גדול ליהדות. בעיניי, הרבנות במדינת ישראל צריכה לשקף את מגוון הדעות בעם היהודי".

מן המשרדים הללו של מכון "עתים" בהר חוצבים בירושלים מנהל פרבר חזית סיזיפית ועיקשת מול הממסד הרבני. פרבר, רב אורתודוקסי ודוקטור להיסטוריה, יליד ארצות הברית שעלה ארצה לפני עשרים שנה, חרד לעתידה של היהדות במדינת ישראל. יותר מדי אנשים, כך הוא מזהה, מתנכרים לזהותם היהודית בעקבות המפגש הטעון והכואב לפרקים עם הממסד הדתי.

הרב פרבר רוצה לקרב אותם בחזרה. לסייע להם במאבקם, להעניק להם כלים, לאלץ את הרבנות להתגמש ולהכיל יותר. לא רק לתקוע אצבע בסכר, אלא לבנות את הסכר מחדש. בשבוע שעבר הוא זכה בפרס "בוני ציון" לשנת 2015, המוענק לעולים שתרמו תרומה משמעותית לחברה הישראלית. הפרס היה הזדמנות לשוחח איתו על פעילותו במכון עתים, על מצב היהדות במדינה ועל התחושה שגם אחרי עשרים שנה בארץ הוא עדיין מתקשה לפענח את החברה הישראלית.

צילום: אריק סולטן

צילום: אריק סולטן

בג"ץ נגד הרבנות

הרב שאול פרבר נולד ב־1967 בבית אורתודוקסי מודרני בריברדייל, ניו יורק. בהיותו בן 16 הגיע לישראל בפעם הראשונה במסגרת תוכנית חד־שנתית. לאחר מכן סיים תיכון בארצות הברית, חזר לישראל ולמד בישיבות. הוא הוסמך לרבנות מטעם ישיבה יוניברסיטי וסיים תואר ראשון בפילוסופיה בניו יורק. בהמשך שימש ר"מ בישיבה תיכונית בבוסטון, ובמקביל הקים מוסד ללימוד תורה לנשים בשם "מעיין". בגיל 28 עלה ארצה והתגורר בירושלים. הוא הקים קהילה בשכונת טלביה, ובמקביל סיים דוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה. כיום הוא נשוי ואב לחמישה, ולצד עבודתו במכון עתים מכהן כרב קהילה ברעננה.

הרעיון להקמת מכון עתים נולד בתחילת שנות האלפיים. באותה תקופה פורסם הסקר של מכון גוטמן וקרן אבי חי, שבחן את יחסם של האזרחים היהודים בישראל ליהדות ולממסד הדתי. הנתונים הצביעו על כך שרוב היהודים בארץ מעוניינים בקשר עם היהדות ועם המסורת, אך נרתעים מפניהן בגלל המפגש עם הממסד הרבני.

"אני זוכר שטיילתי יום אחד עם אשתי בנחל דרג'ה", מספר הרב פרבר, "ופגשנו שם זוג נחמד. שאלתי אותם אם הם נשואים, והם אמרו שלא. הם התחילו לגולל באוזנינו את הסיפור שלהם, ותיארו את הניכור שהם חשים כלפי הממסד. הבנתי שיש כאן תופעה שצריך לתת עליה את הדעת".

מצויד בתמיכה פוליטית וכלכלית של חבר הכנסת לשעבר הרב מיכאל מלכיאור, הקים הרב פרבר, יחד עם עו"ד שלומית טור־פז, את מכון עתים. במשך שלושה חודשים ישבו השניים בספרייה ולמדו כל מה שקשור לממסד הדתי במדינת ישראל. ההבנה הייתה שישנם שלושה דברים מרכזיים שהיעדרם יוצר את הניכור כלפי הממסד: ידע מתאים, כתובת לפניות ועזרה בזמן אמת. בתחילת פעילותו הפעיל המכון אתר אינטרנט שכלל מידע על מעגל החיים היהודי ומוקד פניות טלפוני שסייע לאנשים שזקוקים לייעוץ ולעזרה במקרים של גיור, נישואין ולוויות.

אך התפנית של הארגון הגיעה לקראת סוף העשור הקודם, כאשר החליטו במכון עתים לפנות לבג"ץ סביב מקרה של גיור צה"לי שהרבנות לא הכירה בו. מקסים ואלינה סרדיוקוב, שעלו מחבר העמים בגיל צעיר, הכירו כילדים באשקלון והתכוננו להינשא אחרי שחרורם מצה"ל. ערב חתונתם הם ניגשו להירשם ברבנות אשקלון, ושם התברר להם שהרבנות לא מוכנה לרשום את אלינה כיוון שאמהּ לא יהודייה, ואילו היא סיימה את תהליך הגיור שלה בצה"ל אחרי השחרור.

"גם לפני כן היינו מקבלים פניות על גיורים צה"ליים שלא הכירו בהם", מספר הרב פרבר, "אבל אף פעם לא שברנו את הכלים בגלל דבר כזה. היינו מפנים את הזוגות לרישום במקומות אחרים, וזה היה מסתדר. אבל מקסים ואלינה לא היו מוכנים לוותר. אחרי שבעה חודשים של משא ומתן מול הרבנות החלטנו ללכת לבג"ץ. זו הייתה החלטה כבדה מאוד עבורי. כבר היינו בבג"ץ בעבר, אבל אף פעם לא נגד הרבנות הראשית. המקרה הזה גרם לנו לשנות כיוון ולהחליט שאנחנו רוצים לפעול גם ליצירת שינוי מערכתי. להשפיע על המערכת".

נזק יותר מתועלת

כיום מגיעות ל"עתים" כ־4,000 פניות טלפוניות בשנה, ממגוון אנשים שנתקלים בבעיות ובקשיים מול הממסד הדתי בענייני גיור, רישום לנישואין, קבורה ואפילו ייבום וחליצה (ראו מסגרת). לצד זאת מפעיל הארגון מחלקה משפטית שפועלת מול משרד הפנים, הרבנות, המועצות הדתיות ובג"ץ.

"אנחנו מקבלים פניות מכל הסוגים", מספר הרב פרבר. "יום אחד מתקשרת אליי אישה ומספרת שהיא נולדה בצ'צניה והתחתנה בגיל 16. בעלה התעלל בה והיא החליטה לעזוב אותו. היא הלכה לאוניברסיטה ועשתה דוקטורט בכלכלה, ובאמצע שנות התשעים פגשה בחור ישראלי. הם מתחתנים בחו"ל בנישואין אזרחיים, עולים ארצה ומגיעים לרבנות כדי להירשם כנשואים. הרבנות לא מסכימה לחתן אותם, כי מבחינתם היא עדיין נשואה לבעל הראשון. הצליחו לאתר את הבעל הראשון, הוא נתן גט דרך שליח, אבל אז הרבנות אומרת לה שהיא לא יכולה להתחתן גם עם הבעל הנוכחי, כי לטענתם היא נכנסה לרומן עמו בעוד שהיא נשואה לבעל הראשון – למרות שהם לא התראו כבר עשרים שנה.

"היא כאן, היא נשיאה של בנק בישראל, היא ישראלית, והיא אומרת לי 'אני חיה חיים של שקר'. והממסד לא מקל עליה את החיים. זה התפר שאני רוצה להיות בו – התפר שבו אדם עומד מול הממסד, והממסד לא מאפשר לו לחיות חיים יהודיים.

האם המטרה שלכם היא בסופו של דבר לפרק את הממסד? לנתק את הקשר בין המדינה לממסד הדתי?

"אני מאמין שבמדינה יהודית יש מקום לקשר מסוים בין המדינה לבין הרבנות. לא התפללנו אלפיים שנה לשוב לציון כדי שתהיה כאן ניו יורק, ושהדת תהיה מופרדת באופן טוטלי מן המדינה. אבל בצורה שבה הדברים פועלים היום, נגרם יותר נזק מאשר תועלת. אני גם לא חושב שהציבור הישראלי ברובו בשל להפרדה טוטלית כזו. אבל אני כן יכול לדמיין מודל שבו הרבנים הראשיים ייתנו שירותים ולא יכפו על אף אחד להשתמש בשירותים האלה.

"חד־משמעית, אני נגד המונופול האורתודוקסי על ענייני דת ומדינה. אני בעד נישואין אזרחיים, ואני אחד מארבעה רבנים אורתודוקסים שמוכנים לומר זאת בפה מלא. בעיניי, הרב הראשי לישראל צריך להיות כמו הרב הראשי של אנגליה, שהוא דמות מוסרית שמדברת בשם המוסר היהודי. כשהרב יונתן זקס מאנגליה פוגש את האפיפיור, הוא מסוגל לנהל איתו שיחה תיאולוגית רצינית. לרב הראשי יש מסר לעולם הכללי. אני מתבייש כאשר הרבנים הראשיים שלנו פוגשים את האפיפיור. בדרך כלל הם גם מנסים לא לפגוש אותו, פשוט כי זה לא נוח להם. דמות רבנית־מוסרית יכולה לעשות דבר כזה. אני לא אומר שלא יהיו ויכוחים על הרבנות ועל דמותה, אבל הכוח של הרבנות יבוא מהמוסר ומההשראה שהוא נוסך, לא מכוח החוק.

"אנחנו לא מנסים לרכך את הרבנות. כשאתה מנסה לרכך, אתה בעצם מקבל את המערכת כעובדה קיימת. אנחנו לא מקבלים את המערכת כעובדה קיימת. אנחנו מנסים לשנות אותה. כשיש בעיה צריך לתקן אותה, כדי שהמערכת הנורמטיבית של מדינת ישראל תהיה נורמלית. לא מדובר רק בכיבוי שרפות, אלא בראיית התמונה הכללית".

כבדהו וחשדהו

במהלך הקדנציה האחרונה של הכנסת פעלו במכון עתים לקדם את רפורמת הגיור, שהיא אחד מדגלי המכון כיום. הרב פרבר משוכנע שמספר המתגיירים מקרב עולי חבר העמים יגדל רק אם האופי המחמיר של הגיור ישתנה. "אני חושב שאם המציאות נשארת כפי שהיא, אין סיבה לחשוב שכמות המתגיירים תגדל", הוא אומר. "אנשים לא באים להתגייר בגלל המציאות הנוכחית, שהיא מאוד מחמירה. ההחמרה יצרה מוניטין בעייתי מאוד לכל מה שקשור בגיור. זה לא שהם לא רוצים להתגייר, אבל מול האלטרנטיבה – להמשיך לחיות את החיים כמו שהם – הגיור במתכונתו הנוכחית לא שווה את המאמץ".

כלומר?

"אם היינו בונים מסלול שבו היה פחות כואב לעמוד מול בית הדין, יותר ויותר אנשים היו רוצים להתגייר. כיום הרבה אנשים מרגישים ששווה להם לשלם את המחיר של לא להיות יהודים על פי ההלכה ולא להתחתן בארץ, כיוון שהאלטרנטיבה – להיכנס בשעריו של גיור מחמיר ולא ידידותי – הרבה יותר גרועה. אם היינו מייצרים מצב שבו התהליך היה יותר נעים וידידותי, זה היה קורה. השאלה האופרטיבית היא לא מהי קבלת מצוות או מהו גיור, אלא האם אפשר ליצור מסלול גיור שבו אנשים ירגישו ששווה להם לעבור את התהליך הזה יותר מאשר ללכת ולהתחתן בקפריסין. מבחינה הלכתית אפשר לעשות את זה".

אבל המיאוס מהממסד הדתי הוא לא רק נחלתם של אנשים שהממסד "מתנכל" להם, אלא גם של אנשים שיכולים לחיות בשלום עם הממסד. קח לדוגמה זוגות שבוחרים להתחתן לא דרך הרבנות, כצעד של מחאה. זה משהו שאתם מעודדים?

"אנחנו לא מעודדים נישואין מחוץ לרבנות, אבל אנחנו כן מסבירים לזוגות שפונים אלינו ומעוניינים באפשרות הזו איך לעשות את זה, מה היתרונות ומה החסרונות. אני מאמין שלכל זוג יש הזכות להחליט, במציאות הקיימת, מה מתאים לו. אני לא אעודד את זה, אבל אני כן אלחם נגד החוק השטותי שקובע קנס ומאסר לכל מי שמשיא מחוץ לרבנות. זה אידיוטי. לא יכול להיות שבמדינת ישראל יהיה אסור לערוך חופה. לזוגות יש זכות להחליט איך הם רוצים שהחופה שלהם תיראה, כמו שאני מאמין שיש לזוג זכות להחליט שהוא לא רוצה חופה. כל זוג צריך להחליט מה שטוב לו, ולא צריכה להיות כפייה".

החזית המרכזית של מכון עתים היא נגד הרבנות הראשית והממסד הדתי. הרב פרבר איננו פרסונה נון־גראטה ברבנות, אך היחס של הדיינים כלפיו הוא "כבדהו וחשדהו". "באופן כללי, כולם בממסד מכירים אותנו", הוא אומר. "מכבדים אותנו מאוד, מהרב הראשי ועד בית הדין הגדול ובית הדין האזורי. הם יודעים שאנחנו עושים עבודה שהם יכולים להסתדר איתה, אפילו שרוב הפעילות שלנו היא למצוא את המקומות שבהם הם טועים. אני זוכר שפעם אחת זומנתי לשיחת נזיפה אצל הרב הראשי לישראל, ובפגישה ישב גם דיין אחד מבית הדין הגדול. המסר שהיה אמור לעבור הוא שאם אנחנו נמשיך בפעילות שלנו אותו דיין לא יעבוד איתנו יותר, אבל מה שקרה בסוף הוא שהדיין הגן עליי בפני הרב הראשי. אז יש גם מקרים כאלה".

בצעדה מאשקלון לירושלים

מה לגבי הציבור הדתי־לאומי? איך המאבק שלכם מתקבל בציבור הזה?

"אני מודה שהציבור הדתי הוא לא הציבור שאנחנו פונים אליו בדרך כלל. הפעילות שלנו מכוונת בעיקר כלפי אנשים שלא הצליחו להסתדר עם הממסד, ולציבור הדתי ברובו אין הבעיה הזו. יותר מזה – כבר מההתחלה לא ניסינו לבנות קונצנזוס בעולם הדתי. אין ועד רבנים שעומד מאחורי עתים. אני גם פחות תופס את הפעילות שלנו כפעילות רבנית, אלא יותר כגוף לזכויות אדם. אבל כן, אני מרגיש שבמקרים רבים אנחנו קופצים ראשונים למים ולארגונים אחרים לוקח זמן להצטרף אלינו.

"אתן לך דוגמה. כשהגשנו את הבג"ץ על נושא הגיור בצה"ל, רצינו לצרף עוד ארגונים לעתירה. הלכנו לארגונים רפורמיים, והם אמרו לנו 'עדיף לכם ללכת לבד, אם נהיה שם זה רק יפגע בכם'. הלכנו לארגון רבנים אורתודוקסי, ושם אמרו לנו 'אתם שוברים את כל הכלים, איך אתם יכולים בכלל לתבוע את הרבנות הראשית, זה מעשה שלא ייעשה'. אז כן, במובנים רבים אני מרגיש שאנחנו לבד.

"רוב הציבור האורתודוקסי לא מוכן לתמוך בפומבי בנישואים אזרחיים ואילו אני כן, אז ממילא הדברים לא יכולים ללכת יחד. אבל הבעיה היותר חמורה בעיניי היא האדישות. אנשים רוצים לחיות את חייהם ולא להיות מוטרדים משאלות קריטיות כמו מצב היהדות במדינת ישראל. הרבה מאוד אנשים, גם בציבור הדתי, לא שואפים למשהו יותר גדול. ההימור הגדול של חיי הוא השאלה איך תיראה היהדות כאן בעוד שלושים או ארבעים שנה. לזה אני מקדיש את חיי. ואני מוצא שזה מעניין מעט מאוד אנשים".

ומה התשובה שלך לשאלה הזו? איך תיראה היהדות במדינת ישראל בעוד כמה עשורים?

"האמת היא שאני לא יודע. אין לי חזון מושלם של איך זה ייראה. אני רוצה להאמין שיהיה מגוון רחב יותר של אופציות. שהיהדות תכיל הרבה יותר ממה שהיא מכילה היום. אם זה תלוי בי, תהיה גם הרבה יותר הבנה של הנזק שנגרם. יש דיסוננס קוגניטיבי בין ההליכים המשפטיים של בית הדין לבין האיסור הפשוט לענות גר, למשל. אני רוצה שהדיינים יבינו איזה מחיר הם משלמים – ואיזה מחיר הנידונים בפניהם משלמים – כדי לקיים מדינה הלכתית בצורה שהם רואים אותה. הדיסוננס הקוגניטיבי חמור, ויחד איתו יש גם חוסר הכרה של המציאות.

"אני חושב שברגע שתהיינה יותר אופציות, לדיינים לא תהיה בררה אלא להכיר את המציאות ולהכיר במציאות. החזון שלי הוא שהדיסוננס הקוגניטיבי הזה ייפסק. שהדיינים יבינו שהם לא יכולים להמשיך ככה, שהם גורמים נזק.

"אספר לך סיפור. כשהגשנו את העתירה של מקסים ואלינה לקחנו אותם לחברת יחסי ציבור, שזה דבר שאני לא מורגל לעשות. רצינו לגייס דעת קהל סביב הסיפור של ביטול הגיורים הצה"ליים. אדם בכיר מאוד בתחום יחסי הציבור בישראל אמר לי:'שאול, תתחיל לצעוד איתם ברגל, במדי צה"ל, מאשקלון ועד ירושלים, ותוך חמישה ימים יהיו אחריך 100 אלף איש, וכך זה ייפתר'. אז לא הייתי בשל לזה, פחדתי. היום אני חושב שהייתי עושה את זה. הבנתי יותר עד כמה דעת הקהל משחקת תפקיד מרכזי, וכמה צריכים לזעזע את המערכת כדי שאנשים יוציאו את הראש מהחול. אני מאמין שאנשים רוצים את היהדות, אבל הממסד יוצר אצלם אנטגוניזם. מה שמשותף לי ול־4,000 האנשים שפונים אלינו מדי שנה הוא שכולנו מסכימים שהרבנות לא מייצגת את היהדות. במובנים רבים, הממסד חטף את היהדות. הם תופסים את עצמם כאילו הם מייצגים את היהדות, אבל זה לא נכון".

הנכד מביט בסבו. ציור החת"ם סופר, 2007

הנכד מביט בסבו. ציור החת"ם סופר, 2007

"האידיאליזם הוחלף בצרכנות"

כאמור, הרב פרבר הוכרז השנה כחתן פרס "בוני ציון" לשנת 2015. הפרס, שמעניקה עמותת "נפש בנפש", מוענק מדי שנה לעולים ממדינות דוברות אנגלית על תרומתם למדינת ישראל ולפיתוחה החברתי. הרב פרבר, שעלה ארצה לפני שני עשורים, מרגיש שגם היום הוא לא מבין עד הסוף את החברה הישראלית.

"בכל פעם שהאחיינים שלי חוזרים מהצבא או מסיפור ישראלי אחר, אני מגלה עוד פן של הישראליות שעוד לא הבנתי", הוא אומר. "אני חושב שמכל הבחינות, משהו עדיין חסר לי. הישראליות גם מאוד השתנתה בשני העשורים האלה. אני עליתי ארצה יחד עם ארבעה חברים טובים מריברדייל. גדלנו יחד מגיל אפס, והיום אנחנו גרים 250 מטר אחד מהשני, ברעננה. אני זוכר שלפני כמה שנים הלכנו חמישתנו לבקר חברה טובה שגרה בהר חברון. נכנסנו לבית שלה וכולנו אמרנו אותו דבר: 'הנה, ככה חלמנו שנחיה בארץ ישראל – חלוצים על נוף הררי'. עלינו ארצה באמצע שנות השמונים, ימי הזוהר של גוש אמונים. זה היה החלום של הציונות הדתית. והנה, בסוף יצא שכולנו חיים ברעננה. אז גם אנחנו עברנו משהו. מדינת ישראל השתנתה, הציונות הדתית השתנתה.

"מצד אחד אני מרגיש שאני מכיר את הבעיות של הציבור הישראלי, אני פוגש אותן כל יום. ומצד שני אני עדיין לא מצליח להבין איך האנשים שחיים כאן לא חיים במתח שבו אני חי. אני לא ישן בלילה כיוון שאני דואג לעתיד של המקום הזה, לשאלה האם תהיה כאן מדינה יהודית או לא. על זה אני חושב בכל בוקר כשאני קם. פגשתי אלפי זוגות, חיתנתי את כולם וקיבלתי מהם תמונה במתנה, ובזה זה נגמר. אנשים חיים את חייהם ולא מוטרדים ממה יהיה כאן בעתיד".

ואתה חושש מהמצב הזה.

"אני חושש בעיקר שמה שמוביל את הנושא היהודי במדינה הוא לא רצון להיטיב לעם היהודי, אלא עניינים של אגו ופוליטיקה והפיכת ההלכה למשהו מאוד סגור ומונוליטי. יכול להיות שזה אידיאולוגי. יכול להיות שהממסד חושב שהדרך הטובה ביותר לשמור על העם היהודי היא לבנות חומות, ואני חושב שהדרך הטובה היא להפיל חומות. אבל אם המאבק שלנו לא יצליח, זה לא יהיה בגלל הרבנות אלא בגלל שלא הצלחנו לגייס מאחורינו את העם היהודי. יש הרבה דרכים להשפיע על העולם הרבני, לא זו הבעיה. אבל צריך שיהיה רצון מצד העם והעם לא רוצה את זה, וזה מדאיג אותי.

"גם הציבור הדתי לא רוצה את זה. בשנות השבעים והשמונים, כל האידיאליזם של הציבור שלנו הלך לשטחים. היום אפילו זה כבר לא קיים. החלפנו את האידיאליזם בצרכנות. אין על מה להילחם".

אתה רואה מן הסתם את התופעות הללו בקהילה שלך, ברעננה.

"כן, אבל אני חי בקרב ציבור של עולים, ולכן זה קצת שונה. במובן מסוים, כל מי שעלה ארצה צריך לקבל פרס 'בוני ציון'. כל מי שעלה ארצה כשהוא לא היה חייב לעשות את זה, אלא עשה זאת מרצון ומבחירה, הביע עמדה אידיאולוגית. אני מדבר על אנשים שעזבו קריירות מוצלחות ועתיד מובטח ובאו לכאן, למקום שבו חמישים אחוז מהמשכורת שלהם הולכים למדינה, והבנים שלהם משרתים בצבא. זה האידיאליזם שלהם. גיסתי, שגם היא עלתה ארצה, אמרה לי פעם: 'בכל פעם שאני קמה בבוקר בארץ ישראל, כבר עשיתי משהו טוב'. אני חושב שהיא צודקת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ד' סיון תשע"ה, 22.5.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 במאי 2015,ב-גיליון שבועות תשע"ה - 928. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. חותם על על מילה!!!
    הרב פרבר, איש גדול עם חזון, הולך עם האמת שלו מתוך ראייה למרחקים גדולים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: