הרבנית אסתי רוזנברג מספרת על מוסר הלימוד של אביה – הרב ליכטנשטיין – שאותו למד דווקא מעולם הספורט, על דעתו ביחס לקריאת כתובה בידי נשים ועל הסוד שבזכותו כל ילדיו המשיכו בדרכו. וגם על שנותיו האחרונות, יחסו להתנתקות והפיכתו המאוחרת לקונצנזוס רבני

מי שהיה בהלוויה של הרב אהרן ליכטנשטיין לא ישכח את ההספדים. שישה ילדים נולדו לרב ליכטנשטיין, וכולם ספדו לו. אלה לא היו הספדים של אנקדוטות מזדמנות הצצות במקרה באותו רגע קשה, אלא מלאכת מחשבת של דברי זיכרון – ברוח דרשותיו ושיעוריו הבנויים לתלפיות של הרב ליכטנשטיין עצמו; אולי אף ברוח ההספדים המפוארים של הסבא, הרב יוסף דב סולובייצ'יק.

לא הייתה בהספדים רק התרפקות מתגעגעת על זיכרונות מתקתקים, אלא גם ניתוח של הדמות – כולל התובענות ששידר לילדיו ("לא ללמוד מקצועות 'סולידיים', בינוניים", סיפרה הבת הצעירה, טוני) או השוואה בין האופן שבו רווה מהם נחת ("הוא אמר שאיתי יותר קשה לו ללמוד מאשר עם משה ויצחק", סיפר הבן השלישי, הרב מאיר, זיכרון כואב מימי ילדותו).

לישון זו חולשה

גם השיחה עם הרבנית אסתי רוזנברג, הרביעית מבין ששת הילדים, מתנהלת ברוח זו. רוזנברג הלכה בעקבות אביה גם בתחום לימוד התורה: כמו אחיה הבכור הרב משה, הממשיך את אביו כאחד מראשי ישיבת "הר עציון", גם אסתי עומדת בראש מוסד תורני – המדרשה לבנות בקיבוץ מגדל עוז, שהיא עצמה חלק ממוסדות "הר עציון". יש בה אהבה עצומה לאביה, אבל הניסוחים הם לא רק נוסטלגיים, אלא גם מלאים במבט מפוכח; מרשים בכנותו ובפתיחותו גם סמוך כל־כך למועד הפטירה.

מה התכונות העיקריות שאפיינו אותו בעינייך?

"שאלו אותו פעם באיזה 'טיש' בישיבה מה צריך כדי להיות תלמיד חכם כמוך, והוא אמר: משמעת עצמית. אני חושבת שזו באמת נקודת החריזה שיצרה את כל האישיות שלו. נדמה לי שש"י [הבן החמישי. י"ש] תיאר את אבא בהספד שלו כ'חייל בעמדה'. למשל, כל הסיפור הזה שהוא פעם לא ידע איזה פסוק פשוט בשיעור של הרב סולובייצ'יק, והחליט שהוא יעבור על כל ספרי, ספרא ורמב"ן לפרשת שבוע. כל הצורה שהוא חי בה הייתה שאין מושג כזה של 'בא לי'. תמיד היינו צוחקים שבטישים עם הרב יהודה עמיטל הוא יכול היה פתאום להגיד: 'חברהל'ך, אני עייף'. אצל אבא לא היה דבר כזה.

"אמא היתה צוחקת שאבא עושה טישים כמו מסיבת עיתונאים: חבר'ה באים, שואלים שאלות, אבל אין מצב שהוא יגיד 'אני עייף'. בתור ילדה אני זוכרת שהתמתחתי פעם ואמרתי: אני מתה מעייפות, ואבא אומר: אדם לא מתאווה לישון, צריך לישון. זה לא ש'אני מת לישון, אבל מה לעשות שאני צריך ללמוד איתכם'. אצלו הצריך והרוצה היו מאוד קרובים. אגב, הוא למד בעניין הזה הרבה מעולם הספורט. הוא תמיד אמר שאם בדקה האחרונה בכדורסל אפשר לשנות משחק אז גם בדקה האחרונה בשיעור אפשר להתחיל משהו חדש. מוסר העבודה של הספורט, התובנה שבספורט אדם מתאמץ למצות מעצמו יותר ממה שהוא יכול – הוא לקח את זה גם לחיים התורניים".

מה יצר אצלו את המשמעת העצמית הזו?

"אני חושבת שאמא שלו. אמא שלי תמיד אומרת שסבתא שלי גידלה את אבא בתחושה שלישון זו חולשה. בכלל, היה איזה איזון מדויק באישיות – גם במידת הכעס. טוני אמרה פעם שגם כשאבא כעס, הוא היה אומר: אני אחכה עד יעבור זעם. מכוונן גם את הכעס".

מי שולט על הקיבה

לכם כילדים לא היה קשה לגדול ברמה נורמטיבית כזו?

"היינו חוזרים הביתה מבית כנסת בליל שבת ואומרים: אנחנו מתים מרעב, בוא נקדש. ואבא תמיד אמר: השאלה הבסיסית של החיים היא אם אתה שולט על הקיבה או הקיבה שולטת בך. הוא באמת שלט על הקיבה, ובכלל על כל צד בחיים. אבל הוא לא תבע מאף אחד שום דבר שהוא לא עשה בעצמו. כששאלנו את עצמנו איך זה שכל ילדיו הלכו בדרכיו, וזה הרי לא תמיד קורה אצל ילדי רבנים, אני חושבת שלב העניין הוא שתוכו היה תמיד כברו. לא היה בו שום זיוף.

"היו תביעות שהוא הציג. ללמוד הייתה תביעה. בעצם, זו לא בדיוק תביעה אלא זה מה שעשינו. וזה חִלחל גם מתוך העקביות. זה הדבר שעושים בשבת בצהריים באופן קבוע, ואין איזו שבת שמפספסים כי פתאום לא בא ואין חשק. הייתה תביעה להתפלל שלוש תפילות ביום, אבל גם זה לא כתביעה פורמלית אלא כי זה מה שעושים. הייתה גם תביעה מאוד גדולה בבית לחיות באמת, אבל גם תחושה מאוד ברורה שאנחנו האמת".

מי זה "אנחנו" – תפיסת הציונות הדתית? שיטת הלימוד הבריסקאית?

"לא, הכי חזק היה העניין של לחשוב כמו איש הלכה. והיה ברור שגם אם כל העולם נוהג אחרת, זה לא באמת משנה. כשאני גיליתי בכיתה ד' שאני היחידה בשכבה שמתפללת שלוש תפילות ביום לא באתי הביתה והתלוננתי למה אני היחידה. באתי לסניף ואמרתי: אשריי, אני מיוחדת! אני עושה משהו שאף אחד אחר לא עושה!

"כשהייתי בשביעית היו הקפות שניות בימית, לקראת הפינוי שהיה באותה שנה. וכל הסניפים של בני עקיבא ועזרא [ילדי הרב ליכטנשטיין היו ב"עזרא". י"ש] נסעו לשם. אבל אמא שלי העלתה בבית את השאלה שמא ימית היא בכלל מחוץ לגבולות ההלכתיים של ארץ־ישראל, והמסקנה הייתה שללכת להקפות שניות בימית במוצאי שמחת תורה זה חשש יום טוב שני של גלויות. ועד היום אני זוכרת את החוויה ש־700 אוטובוסים נוסעים לימית, ורק אני לא נוסעת. ולא מסיבות פוליטיות, דווקא רציתי לנסוע, אלא מחשש 'יום טוב שני'".

ואיך היה להיות "הבת של"?

"אני אהבתי את זה. יש ילדי רבנים שמרגישים שהאבא קשור יותר לתלמידים מאשר לילדים שלו. אני רואה את המתח הזה גם על עצמי – כי התלמידים שלך רק מעריצים אותך. הם משקפים לך את כל הטוב שבך, ואחר כך אני באה הביתה, אומרת שני משפטים והבן שלי אומר: מה את מקשקשת. כך שהילדים משקפים לך את כל נקודות החולשה שלך. אצל אבא שלי לא הייתה שום תחושה כזו. מעולם לא חשבתי שהתלמידים שלו יותר חשובים מהילדים, או שהוא מרגיש איתם יותר בנוח.

"סדרי העדיפויות בין התלמידים לבין המשפחה היו ברורים מאוד. אז נכון שהישיבה הייתה לגמרי המוקד של הבית, ובכל זאת הייתה איזו הפרדת רשויות: הישיבה באלון שבות, והבית בירושלים. הוא אמר כל הזמן שהדבר הכי חשוב שהוא עשה בחייו זו הקמת המשפחה, וזה גם עושה משהו. גם בפועל הוא היה בבית. הוא היה מתייצב כל בוקר בישיבה בשמונה ורבע, אבל בשש בערב כבר היה בבית. היו לו לפעמים שיעורים בערבים מחוץ לבית, והיו תקופות של ועדות ציבוריות, אבל בסך הכול בערבים הוא היה בבית, עם ארוחת ערב קבועה בשבע, שעל זה אני מורידה את הכובע בפני אמא שלי".

הרוב הודו שפחדו

הוא גם היה נגיש בבית?

"לגמרי נגיש. אני לא חשבתי אף פעם על שיחות שלי איתו במושגים של ביטול תורה. גם היה ברור שבצד זה שהבית סובב סביב הישיבה, זה גם בית נורמלי שעושים בו ישיבות צוות ואבא שלי מכיר את כל החברים מהסניף. ידעתי שהוא רב חשוב, אבל לא הייתה תודעה שאני גדלה אצל גדול הדור, וכולנו צריכים להתכופף לפני המשימה של שירות גדול הדור. הוא גם לא היה מאוד תובעני. הייתה נעימות בבית.

"הוא כן ציפה מאיתנו, אבל לא בגלל איך שהדברים ייראו בחוץ אם לא נהיה כך וכך, אלא בגלל שאנחנו הילדים שלו ואכפת לו מאיתנו. בסוף החלטתי גם ליהנות מזה שאני הבת שלו: ללכת לכל השיחות שלו ולשיעורים שלו ולטישים של הרב עמיטל ולבוא לישיבה לשבתות. אם הייתה לי דילמה היא הייתה בגיל 18 – האם להפסיק לבוא לישיבה עד שאני מתחתנת, או להגיד שיקפצו לי כולם ואני אבוא כי זה מעניין אותי. הבנות של הרב עמיטל באמת הדירו את רגליהן, אבל אני באתי. בסוף זה היה חזק ממני. עוד לא היו אז מקומות תורה לנשים, ולא היה לי איפה להיות בליל שבועות או בליל פורים, וזו בחירה שעיצבה את כל חיי".

המון אנשים סיפרו שפחדו ממנו. הרב יובל שרלו אפילו אמר שהוא האדם היחיד שבפניו רעדו לו הרגליים. את מבינה את זה?

"זה הפתיע אותי. אני בשבעה חיפשתי את האנשים שלא פחדו ממנו. הרב יובל אמר את זה עוד בחייו, ואני אפילו זוכרת שהקראנו את זה לאבא. איך הוא הגיב? הוא חייך. טוני סיפרה לי ששכן שלה, שבשעתו גם למד בישיבה, אמר לאבא שלי שבישיבה הוא מאוד פחד ממנו עד שהוא נהיה שכן של טוני ואז אבא כבר נהיה 'האבא של טוני', והוא הפסיק לפחד. אז אבא אמר לו: אז אתה יכול להפיץ את הבשורה [שאין ממה לפחד].

"אני לא יודעת עד כמה הוא היה מודע לזה שפחדו ממנו. אני בוודאי לא הייתי מודעת. בשבעה מצאתי כמה אנשים שלא פחדו ממנו, אבל הרוב הגדול הודו שפחדו. בחוויה שלי הוא היה אדם מאוד נחמד וישיר ולא מפחיד בכלל. בבית לא הייתה שום נימת פחד, אבל נכון שלפעמים ראיתי אצלו מרוחקות. היינו הולכים ביחד והוא היה פוגש איזה תלמיד. לפעמים הוא היה חם ולבבי, ולפעמים היה קצת מייבש את אותו תלמיד במין שלום רפה. גם צריך לזכור שבאופן כללי הוא היה אדם מאוד מאופק, לא כמו הרבנים של היום שמחבקים את כל התלמידים.

"נכון גם שהיה בו משהו בלתי מושג. הוא לא עשה משהו כדי להפחיד: הוא לא צעק, לא העניש. אבל כנראה שהתלמידים חוו יותר ממני את גודל הדמות. הוא גרם לך להביט על עצמך ולעשות שיקוף של עצמך. אני לא חייתי ככה. היה בו גם קנה מידה של דברים שלא ניסיתי לחקות. אני כן חיה ברמה של לא לוותר לעצמך ולשלוט בעצמך, לא להתעצל ולעבוד קשה ושתהיה לך משימה ומטרה בחיים. שם אני מרגישה מאוד חזק שאני בדרכו, אבל לא ברמת המוסר והרגישות והצדקות שלו. אני לא ניסיתי להחזיר שקלים על כל קילומטר שהילד שלי נוסע באוטו עם דלקן.

"אחרי הרבה שנים אחד האחים שלי אמר לי: את יודעת, זה לא באמת ככה שהאדם שולט לגמרי בקיבה. לפעמים הקיבה שולטת באדם. ובסוף ימיו של אבא זה באמת 'בא לו בהפוכה', כי באמת בסוף הגוף שלט בו. אז אפשר לומר שבמאבק בינו לבין הגוף אבא ניצח בערך 80 שנה, ובשנה וחצי האחרונות הגוף ניצח".

הצטדק שנסע בביזנס

איך הוא באמת חווה את השנה וחצי הקשות האלה?

"היו בזה שני שלבים. היה שלב שהוא קיבל על עצמו את הדין: שהוא ישן בצהריים, שהוא מפסיק להגיד שיעור יומי. כבר לפני כמה שנים אִבחנו אותו כחולה פרקינסון, ובהתחלה הוא היה מאוד ממושמע. בשנים הראשונות לא הייתה לזה שום השפעה, ואחר כך הוא קיבל על עצמו את המשמעויות: הוא הפסיק לנהוג, למרות שזה היה לו קשה, והתחיל לישון בצהריים כי אמרו לו שהוא חייב לנוח.

"לפני שלוש שנים טסתי איתו לארה"ב. נגזר עליו שהוא חייב לישון ולנוח, ולכן הוא חייב לטוס במחלקת עסקים. הוא התנגד לזה כל חייו, ומאוד לא הרגיש בנוח עם זה. אנחנו עולים למטוס, ואני מגישה את הכרטיסים לדיילת ואומרת: הוא בביזנס, ואני במחלקה רגילה. ואבא מרים את הראש ואומר לדיילת: כפו עליי! אני אומרת לו: אבא, זה לא אכפת לה! אבל הוא הרגיש חובה להצטדק שהוא טס בביזנס, כי זה מותרות והוא לא האמין במותרות. כך שהוא קיבל בגבורה גם את הגזרה לטוס בביזנס".

הוא עבר לאורך השנים מהפך עצום במעמדו: הגיע לכאן כאאוט סיידר – נטול זקן, דוקטור לספרות אנגלית, דעות שמאלניות – ופתאום הפך להיות גדול הדור של הציונות הדתית, האיש שכולם משחרים לפתחו. איך הוא חווה את זה?

"זה באמת היה מוזר. גם עכשיו אני לא חושבת שהוא חווה את זה בעוצמות שחווינו בשבועות האחרונים. ביום הולדת שמונים הוא קצת דיבר על זה בריאיון ב'דיוקן' עם אלישיב רייכנר. נדמה לי שהוא דיבר יותר על כך שישיבת הר עציון נהייתה בקונסנזוס. אני חושבת שהוא רצה להתקבל, וזה שימח אותו. אבל גם בקבלה שלו הוא בכל זאת הרגיש בודד, בין הרבנים הוותיקים של הציונות הדתית".

בודד מבחינת ההשכלה ההומניסטית הרחבה שלו?

"כן, למרות שהייתה גם הרבה מאוד הערכה הדדית, ואהבה. צריך גם לומר שעם כל החשיבות של הדוקטורט מהרווארד, בסופו של דבר זה לא היה הדבר המרכזי בחייו. זה לא מה שהביא לו את המעמד המיוחד שהוא זכה לו. זה קשור גם לתהליכים פנימיים עמוקים בציונות הדתית, וזה לא רק הישג של אבא; זה הישג של הישיבה וגם של הרב עמיטל. פתאום דור שלם הבין שיש בציונות הדתית גם זרם שחושב אחרת וזה בסדר לחשוב אחרת.

"אני לא חושבת שבחייו הוא הרגיש כל כך אהוב על־ידי מי שחלקו עליו, גם בציונות הדתית וגם מחוצה לה. הוא הרגיש מוערך, אבל לאו דווקא אהוב, ובשבועות האחרונים הרגשתי גם הרבה אהבה".

אהבה בגלל המידות?

"אני חושבת שכן. הוא באמת היה ממש צדיק. מספרים עליו סיפורים כמו שסיפרו על ר' אריה לוין, ופתאום גם הייתה הצפה גדולה של הסיפורים האלה. גם שמונת הכרכים של חידושי התורה שלו שהוציאו תלמידיו עשו משהו. זה נמכר לא רק בחוגים של 'הר עציון', אלא גם ב'הר המור', וגם בעולם החרדי. הספר של הרב חיים סבתו ['מבקשי פניך' – ספר שיחות שקיים הרב חיים סבתו עם הרב ליכטנשטיין. י"ש] עשה שירות נפלא בהפצת תפיסת העולם שלו.

"אני גם חושבת שבשנים האחרונות הוא התמתן פוליטית, ואולי גם זה הקל על קבלת מעמדו. אני חושבת שזה התחיל מאז אוסלו. בהתנתקות הוא כבר אמר: אני לא יודע אם זה נכון או לא. הוא התמיד בעמדה העקרונית שאפשר להחזיר שטחים בשביל הצלת חיי אדם, אבל הוא לא באמת ידע אם זה אכן יתרום להצלת חיי אדם או להיפך. אבל בסוף, צדקותו ולמדנותו הן שגברו על כל הדברים שעשו אותו 'חשוד' מלכתחילה.

"מישהו אמר לי שישיבת 'הר עציון' התחילה בשוליים והיום היא קונסנזוס. אני לא יודעת אם היא הקונסנזוס, אבל היום ברור שיש פה דרך עצמאית, והיא בוודאי לגיטימית. היום יש כבר מאות רב־דוקטור ברחבי הארץ, והתברר שתפיסת העולם של הישיבה היא כבר לא שולית. אדרבה, בשנים האחרונות כבר עקפו את הישיבה גם משמאל, וגם זה עזר למעמדה. פעם הגוש הייתה הישיבה השמאלנית האינטלקטואלית, והיום הישיבה נעקפה משמאל, והיא נחשבת ל'הלכתיים החנונים'".

הבת בלי כיסוי ראש

הוא עצמו היה מוטרד מהעקיפות משמאל – לא מבחינה פוליטית כמובן, אלא מבחינה הלכתית, מתחושת התרופפות הלכתית במחנה?

"אני חושבת שהוא לא מספיק חי במקומות שבהם זה התרחש כדי להיות מוטרד. הוא ידע באופן כללי שיש תופעות כאלה, אבל לא בטוחה שהיה מוטרד מזה ברמה שזה מטריד ראש ישיבה תיכונית. הרי בסוף, יותר משהוא היה איש ציבור הוא היה מה שהרב סולובייצ'יק אמר על עצמו: אני מלמד. גם אבא רוב הזמן פשוט היה בישיבה והרביץ תורה. הרגיזו אותו יותר תהליכים כלליים במדינת ישראל. הוא היה יכול לשמוע חדשות ולהתרגז: 'הם נכנסים לברוך שלא יֵדעו איך לצאת ממנו', היה אומר.

"מדיניות פנאטית של חלק מממשלות ישראל בהחלט הטרידה אותו; התנגשויות עם הקהילה הבינלאומית; החלטות שמתקבלות מתוך אינטרס רגעי ויכולות לסבך אותנו לאורך זמן. דווקא בתהליכים בתוך העולם הדתי אני מרגישה שהיה די זהיר. פעם התקשר אליו זוג שנורא כעס על הבת שלהם שהולכת בלי כיסוי ראש. ואבא אמר להם: 'זה יהיה מה שתעשו מזה. אם תעשו מזה מלחמת עולם, זה יהיה מלחמת עולם'. בכלל, הוא היה בן אדם מאוד שקול, לא אימפולסיבי בשום צורה.

"צריך גם לומר שלפעמים הייתה לו זהירות יתר. הוא רצה לגבש קונסנזוס סביב דברים, ולפעמים הייתי אומרת לו: יש דברים שצריך לפרוץ גם בלי קונסנזוס רחב. הרי במובנים מסוימים הוא היה שמרן ולא מהפכן. לימוד תורה לנשים היה לו פשוט שצריך, ולכן הוא הקים את המדרשה לבנות. גם במרחב הקהילתי, במילוי תפקידים קהילתיים על־ידי נשים, לא הייתה לו שום בעיה. אבל בתהליכי השתלבות של נשים בבית הכנסת ובמרחב התפילה הוא היה מאוד זהיר. אני לא מדברת על שאלות כמו מינוי דייניות, שזו שאלה הלכתית מובהקת. הוא היה זהיר גם בדברים שהם לא הלכתיים או כאלה שאפשר להתיר. לא הייתה לו בעיה שאישה תדבר מתחת לחופה. אבל מקריאת הכתובה, שזה כבר נתפס חלק מהטקס ההלכתי, הוא חשש למרות שחשב שזה מותר מבחינה הלכתית".

ממה הוא חשש – מהמדרון החלקלק, או מאיך שהדברים ייראו ויתפרשו?

"יותר מהמדרון. אבל הוא גם תמיד הקפיד לומר את האמת: אם חשב שדבר מסוים מותר אבל לא רצוי, הוא לא אמר שהוא אסור".

יש דברים בתחום המעמד ההלכתי של נשים שהתווכחתם עליהם?

"הדיון האחרון שהיה לנו היה על דברי תורה של נשים בבית הכנסת באלון שבות. אבא חשב שצריך לחכות איזו רבע שעה אחרי סוף התפילה כדי שיהיה ברור שזה לא חלק מהתפילה, ולי לא אכפת שאישה תגיד דבר תורה מיד בסוף התפילה. יחד עם זה, גם אני לא הולכת למניינים שוויוניים, כך שבדברים מסוימים גם אני נתפסת כשמרנית.

"היו בינינו הרבה שיחות בנושאים האלה. לפעמים הסכמתי, ולפעמים הלהט שלי היה גדול משלו והוא היה יותר זהיר. בהתנהגות בפועל, בסופו של דבר אין בינינו הרבה הבדלים. אני גם לא קוראת כתובות. מה יהיה בעוד 20 שנה – אני לא יודעת. אולי מעצמי הייתי קוראת כתובה לפני שהוא היה מתיר זאת, אבל כרגע אני עוד לא שם. אבל שאישה אומרת דבר תורה בבית כנסת בכלל לא מפריע לי, ואבא היה בזה יותר שמרן ממה שאני חשבתי לנכון.

"מצד שני, הוא ראה את עצמו כפורץ דרך בתחום לימוד תורה לנשים. בכל מקרה, היה ברור שאצלו גם החדשנות וגם השמרנות היו מיראת שמים, לא מיראת בני אדם. היו הרבה דברים שבהם לא היה אכפת לו בכלל: כשהוא עשה לי בת מצווה, או שפתח לימוד תורה לנשים. בשעתו זה גם היה מלווה בביקורת, וזה לא היה אכפת לו".

איך הוא תפס את עצמו – כשמרן או כמהפכן?

"הוא תפס את עצמו בדיוק איפה שהוא: כפורץ דרך זהיר, פורץ דרך שקול שרואה את התמונה הרחבה".

אין מספיק להט לתורה

הוא עלה לארץ מתוך תפיסה ציונית ברורה, אבל איך הוא התייחס לישראליות, ובמיוחד לעובדה שהציונות הדתית מחוברת ברובה יותר לישראליות מאשר לעולם התורה?

"עם זה הוא לא הזדהה בכלל. החיבור העמוק שלו היה עם עולם התורה ולא עם הישראליות. הוא אמר כמה פעמים שכשהוא עלה לארץ הוא ידע שהוא מקריב את המטען האינטלקטואלי של המשפחה, את המסלול של לימודים בהרווארד. הוא אמר: למי אני אוריש את הספרייה הכללית שלי? אבל יחד עם זה הוא הרגיש שלמרות שבאמריקה האופקים האינטלקטואליים יותר רחבים, כשהוא מסתכל על הנוער פה והוא רואה את כל העשייה החברתית וההתנדבות, הוא אומר: היה כדאי!

"אף פעם לא הייתה בבית תחושת כישלון על שלא הלכנו ללמוד בקולומביה, וגם לא תחושה שצריכים לשלוח אותנו ללמוד שם לפחות לכמה שנים. העלייה לארץ תמיד נתפסה בעיני ההורים שלי כצעד הכי חכם שהם עשו – לא רק בגלל שהם הגיעו ל'הר עציון', אלא בגלל שהם מאוד ציונים ובגלל שהחומרנות האמריקנית לא דיברה אל לבם בכלל. זה תמיד נחשב לדבר הכי חכם שעשינו, שהיה שווה גם את המחיר המשפחתי הגדול. כי הרב סולובייצ'יק לא רצה שנעלה. הוא רצה את אבא כממשיך שלו שם, והם לא קיבלו ממנו את ברכת הדרך. בפועל, גם הרבה שנים לא ראינו אותו.

"אבל נכון גם שהוא מעולם לא היה 'סחבק' במונחים של הציונות הדתית, והוא גם לא הצליח להביא את עצמו לחיבור אל הישראליות. הוא לא היה בתנועת נוער, הוא לא שירת שירות סדיר בצבא, הוא לא הכיר את השירים הישראליים, והגששים לא היו חלק מהשפה התרבותית שלו".

היה לו חשש שגם אתם תתחברו לישראליות יותר מאשר לעולם התורה?

"לשני ההורים שלי היה אמון גמור בילדים שלהם. ועובדה שבאמת לא יצאנו כל כך שונים מכפי שציפו מאיתנו. זה גם שילוב של ציפייה שקטה שלא נאכזב וגם תולדה של האמון שניתן בנו. זה שדר שעבר במיוחד מאמא, שקיבלה את זה עוד מאבא שלה. הרב סולובייצ'יק היה אומר לילדים שלו: יש לי כזה אמון בכם, שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ואני בטוח שתמיד תיפלו נכון!

"היינו מוקפים בחברים שהכריחו את הילדים לדבר אנגלית. אני מרדתי בזה. אני דיברתי רק עברית בבית, וגם אבא דיבר איתנו עברית. אף פעם לא אמרו לי: תעני באנגלית! או: תקראי ספר באנגלית! אף פעם לא היה שדר: אל תהיו ישראלים מדי. היה ברור שאם באנו לישראל, אנחנו ישראלים לכל דבר ועניין – למרות שהיה גם ברור שהחברה כאן לא מספיק רצינית – לא מבחינה תורנית ולא מבחינה אינטלקטואלית".

לו עצמו היו קשרים עם עולם התורה הכללי?

"הקשר החם ביותר היה עם הרב שלמה־זלמן אוירבך. כשהיו לאבא שאלות על עצמו שהוא לא רצה לפסוק, הוא פנה לר' שלמה־זלמן. סיפרו לי שמישהו שלמד ב'קול תורה' רצה לבוא לפה, וההורים שלו התנגדו. חשבו שאם כבר ישיבת הסדר, שילך לכרם ביבנה. ואז אמרו לאותו בחור שאם הוא רוצה לשכנע את הוריו, שיגיד להם שידברו עם ר' שלמה־זלמן. ובאמת אותו בחור למד פה שנים ארוכות. אבא העריך את העולם החרדי, והוא רצה לראות הרבה יותר קשרים עם העולם החרדי.

"בשנת 2007 הוא העביר שיעור לתלמידי חו"ל ועשה שם מעין סיכום של החיים שלו. הוא אמר שהוא מאוד גאה בישיבת 'הר עציון', אבל יש דברים שחסרים לו – למשל, שאנשים יהיו עם הרבה יותר להט בעיניים מה'מנחת חינוך' [פירוש על 'ספר החינוך', העוסק בשורשים ההלכתיים של תרי"ג מצוות; י"ש]. ואת זה לא הצלחנו. התחושה שאין מספיק להט לתורה בציונות הדתית, שהתורה היא לא נקודת המוקד בעולם הציוני־דתי, בהחלט הייתה אצלו כל הזמן. הוא רצה ציונות תורנית, יותר הלכתית ויותר למדנית. לא במובן החרד"לניקי. הוא לא היה אדם שהולך לבית הכנסת ומתלונן על אורך כיסוי הראש של הנשים – אלא שהתורה תהיה המוקד של החיים".

אני איש פשוט

בסוף השיחה, כשאני שואל אם הייתה רוצה להוסיף משהו שלא שאלתי עליו, היא מבקשת להזכיר את שלוש המילים שהמשפחה רשמה במודעת האבל: איש החסד, הענווה והמוסר. "אבא היה איש חסד במובן הפשוט ביותר של המילה. הוא נתן צדקה בלי סוף, עד שהיה קשה לגור בבית שלנו בירושלים כי כל הזמן היו באים אנשים. היה קשה לדבר איתו בטלפון כי כל הזמן דפקו בדלת. ניסינו כמה פעמים לקבוע שעות וזה היה בלתי אפשרי.

"הדבר השני זו הענווה: לא היו אצלו גינוני כבוד – לא נהג, לא מזכיר והוא גם לא חשב שהוא צריך. אמא אומרת שהוא היה מופתע מאוד אם היה רואה מה קרה פה אחרי מותו ואת גודל ההספדים עליו. הוא אמר לרב סבתו: אני איש פשוט, יש מיליונים כמוני. אמרתי לו: אבא, קצת הגזמת, אולי עוד כמה עשרות, בטח לא מיליונים. אבל כך הוא חש. הוא בוודאי לא חשב על עצמו במושגים של 'גדול דור'. ואיש המוסר – שאלות מוסריות, כמו היחס לזר והיחס לאחר, באמת הטרידו אותו מאוד. יש שיחה מפורסמת שהוא העביר בישיבה כשהפילו את המטוס הלובי לפני מלחמת יום כיפור (מטוס אזרחי שיורט לאחר שחדר לשטח ישראל. י"ש). אלו שאלות שהטרידו אותו מאוד. הוא ניסה להיות אנושי לכולם.

"אחרי שהוא נפטר חשבנו על המילים: חיים שאין בהם בושה וכלימה. ואולי זה נכון וטוב שהקב"ה לקח אותו, כדי שלא יצטרך לחיות באופן שיש בו בושה. אבל אז גיסי אמר לי: תעזבי את המחלה, אבא חי חיים שלמים שאין בהם בושה וכלימה. בכל שנות חייו לא היה לו על מה להתבייש. הוא באמת יכול היה לבוא לקב"ה ולומר: עשיתי ככל אשר ציוויתני. בעצם, הוא עשה יותר ממה שהוא חשב שעשה. הוא אמר פעם שהוא רוצה לעזוב את העולם כשהעולם במצב טוב יותר מכפי שהוא נכנס אליו. ואת החלום הזה הוא הגשים. הוא באמת אדם שמילא את שליחותו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015