תגובות לגיליונות קודמים – 927

בתגובה ל"תנ"ך בגובה המציאות" מאת איציק וולף, גיליון פרשת אמור

בין עובדות להשערות

בראיון עם פרופ' גליל עלו לצד שמי כמה נושאים שחלקם נתונים הטעונים תיקון עובדתי, וחלקם נושאים הראויים לדיון מהותי.

פרופ' גליל לא חשף את כתובת קיאפה, ואף לא קבע את היותה הכתובת העברית העתיקה ביותר. החושף הוא פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, שהיה הראשון שעמד על חשיבותה. פענוח הכתובת נמסר לי בזמנו, וכך היא פורסמה לראשונה. אין זו הפעם הראשונה שהעיתונות אינה מדייקת בעניין זה, ומן הראוי שעיתונאים הכותבים על מקצוע מסוים יהיו מצויים במינוחים הנהוגים בו ויקפידו על זכויותיהם של מגלים ומפרסמים. לפרופ' גליל זכויות מספיקות כחוקר בעל שם עולמי, והוא איננו זקוק לכתרים שאינם שלו.

באותו פרסום ראשון, לאחר הצעת קריאה חלקית, נכתב כך:

תחילת הכתובת מכילה כמה מילות ציווי, שאולי תוכנן משפטי או מוסרי… סוף הכתובת מכיל מונחים שאולי הם מהתחום הפוליטי… מדובר בטקסט בעל משמעות רציפה, שאיננו סתם רשימת שמות, והוא מנוסח כמסר מאדם אל אדם אחר… זהו הטקסט הראשון מתחילת תקופת הברזל II א, הכתוב עברית.

ועוד בהמשך:

למרות חוסר בהירותה הרבה של הכתובת, דומה שיש בה כדי לתרום חומר לדיון בשאלת תפוצת ידיעת הקריאה והכתיבה בראשית תקופת הברזל II א… ניתן לומר כי כותב האוסטרקון היה מיומן בכתיבה, ואפשר שמקצועו היה בכך. לאור כל הנתונים האלה, אם אכן מדובר במצודה מלכותית ישראלית מראשית ימי המלוכה המאוחדת, הרי שהימצאותו של מכתב בסמוך לשער העיר מעידה על מינהל ועל בעלי תפקידים יודעי קרוא וכתוב באתר זה, למרות ממדיו הלא גדולים.

כפי שנכתב באותו פרסום ראשון, מהכתובת עצמה ניתן להסיק, אפילו ללא כל השלמות, שמדובר בכתובת עברית הכתובה בכתב כנעני, שקדם לכתב העברי. האתר הוא מן המאה העשירית (דהיינו ימי המלוכה לרוב הדעות), ומדובר, בסבירות גבוהה, באתר ישראלי או לכל הפחות יהודאי. מכאן ניתן להסיק מסקנות, ללא צורך בהשלמות ואקסטרפולציות, על טיב המִנהל בראשית המאה העשירית, ועל השתנות הכתב – בדרך של אימוץ ולא התפתחות מקומית – לכתב פיניקי במחצית המאה, על פי ממצאים אחרים.

הדבר עשוי לשמש עדות ברורה למדי על קשרים בין ארץ ישראל לפיניקיה בתחום המנהל הממלכתי ממחצית המאה ואילך (ימי שלמה, על פי הסיפור המקראי). מכאן יחליט כל חוקר על פי השקפתו לגבי מידת ההתאמה לסיפור המקראי. אני את תפקידי כאפיגרף סיימתי פה. פרופ‘ גליל, שהוא אכן חוקר יצירתי מאוד, סבור כנראה שבנקודה זו תפקידו רק מתחיל.

פרופ‘ גליל הציע להשלים כ־15 אותיות נוספות, שהן תוספת של 30 אחוזים על הקיים. זוהי השלמה נרחבת מאוד, ורובה אינה מסתמכת על סימנים בחרס אלא על אפשרות השלמה. לאחר שהדברים פורסמו לראשונה התברר שחלק מההשלמות הללו אינן אפשריות, ופרופ' גליל תיקן אותן בפרסומו הרשמי למסתברות יותר. אולם השלמות הן עדיין השלמות, ולא כל מה שאפשר לומר הוא אכן אמת, גם אם הדברים מתאימים למה שהיינו רוצים לראות (אציין שקודם לפרסום פנה אליי פרופ' גליל והציע שנכתוב מאמר משותף, והשבתי כי אינני יכול להיות חתום על מה שאינני רואה). על בסיס ההשלמות הללו הרחיב פרופ' גליל את השערותיי וטען כי הכתוב מתאים לא רק לסיפור המקראי אלא גם לספרות המקראית, וכי הוא מוכיח את אפשרות חיבורה מוקדם מכפי המקובל במחקר המקרא. זו כשלעצמה טענה מרחיקת לכת, שכמובן עשויה להיות נכונה, אולם בהחלט לא בהסתמך על הממצא הזה.

כאן מן הראוי להזכיר את פרופ' יוסף נוה, מגדולי האפיגרפים של זמננו שזכיתי להימנות עם תלמידיו, שכתב בספרו "על חרס וגומא" כך:

להלן כללים אחדים החייבים, לדעתי, להדריך את עבודתו של האפיגרף: א. קריאה מדויקת, היינו קריאתן של המילים והאותיות הברורות לחלוטין בלבד… אפשר להציע הצעות רק אם יש סבירות רבה שאכן זו הקריאה הנכונה… יש להתייחס בזהירות רבה לנוסח שאנו מציגים בהשלמות… ב. מינימליזם, היינו הסתפקות במסקנה הצנועה יותר, כי היא בדרך כלל הוודאית יותר… הרצון לחדש, להרוס תיאוריות ישנות, מובן ולגיטימי, אבל יש לבחון היטב אם בלהיטותנו לחידוש אין אנו שופכים את התינוק עם האמבטיה.

פרופ' נוה היה נאה דורש ונאה מקיים, וגם נאה מחנך. יש לזכור שהגבול בין הנחת עבודה לבין אג'נדה הוא כמו גדר חשמלית. הוא דק, אבל העובר אותו מתחייב בנפשו האקדמית.

חגי משגב

ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון

——–

קריאה ודאית ושלמה

גרשון גליל משיב:

הקריאה של הכתובת ודאית, ואני פענחתי את הכתובת. לפני מספר שנים ביקש חתן פרס ישראל פרופ' שמואל אחיטוב, לבוא מירושלים לחיפה כדי להבין את קריאתי, ואכן נפגשנו וישבנו במשך שעות ארוכות. הראיתי לו כל אות ואות, מוגדלת וברורה. לא מדובר בהשלמות אלא באותיות קיימות. בעיניי, ולא רק בעיניי, זהו ההישג המדעי החשוב ביותר שלי, למרות שפרסמתי עשרות רבות של מחקרים, ספרים ומאמרים, בנושאים רבים ומגוונים.

יש הבדל גדול מאוד בין הקריאה של החוקרים הראשונים שהצליחו לקרוא (כפי שנכתב בכתבה) כ־44 אותיות, אבל לא העלו קריאה של ממש אלא רק מילים בודדות, ולמעשה נכשלו בפענוח הכתובת – ובין קריאתי, שהיא שלמה ובעלת חשיבות אדירה לתולדות ישראל ולחקר המקרא. זו התגלית החשובה ביותר מאז גילוי מגילות מדבר יהודה. לא הייתי מפרסם אם לא הייתי משוכנע בוודאות שזו אכן הקריאה הנכונה ואין בלתה. הוזמנתי להרצות על קריאתי בכל רחבי העולם, בפני חוקרים ומלומדים רבים, ועשרות חוקרים בעלי שם בינלאומי קיבלו אותה ואף פרסמו מאמרים המבוססים עליה.

————

בתגובה ל"המחיר גדול מדי" מאת מורי עטר, גיליון פרשת אמור

 האשמה בתוכנו

מפעם לפעם עולה לדיון הנושא המטריד רבות את המגזר הדתי: כיצד ייתכן שרבים מבנינו ובנותינו אינם ממשיכים בדרך שהראינו להם. הפעם הגדילה לעשות הכותבת, אשת חינוך, מורי עטר, כשקבעה שהסיבה לכך היא שחשפנו את הנוער הרך בשנים להזדהות עם דמויות שאינן ראויות בשל כך שהן אינן מקפידות על ההלכה, לדוגמה: איילת שקד.

השלכת הכשל החינוכי על דמות ספציפית (שאינני מכירה אותה כלל) היא מעשה חמור ביותר, וגם מוטעה. אני נזכרת בימי ילדותי שבהם הייתי שלמה באמונה בצדקת הדרך, ללא שאלות ותהיות, והערצנו את מי שבחרנו להעריץ: את יוני נתניהו, את משפחת שרנסקי (אביטל עוד לא הייתה דתייה אז), את נעמי שמר, נתן יונתן, יאנוש קורצ'אק וחנה סנש, יאיר שטרן, אלי כהן, גאולה כהן, מאיר הר ציון. הכרנו את א"ד גורדון ושמענו גם על ברל כצנלסון. זה היה מותר, ראוי ומקובל. אף אחד לא ראה בזה איום, לא ההורים שלנו וגם לא המורים. ה"להיות דתיים" היה פשוט וטבעי, ואף אחד לא בדק אותנו בציציות ראשינו ובגדינו.

אני זוכרת פעם שבחורה עדינה ומצוינת, שמזמן כבר איננה לבושה על פי הקודים המחמירים של המגזר, סיפרה לי סיפור שיש בו כדי להדגים כשל חמור נוסף. היא סיפרה שכשהייתה נערה מבית טוב ודתי בהחלט, בכיתה ט', כשהחלה את לימודיה באחת האולפנות היוקרתיות והמצליחות, נקראה לחדרו של המנהל, והוא החל לדבר איתה על דברים שלקח לה כעשר דקות להבינם. וזה היה המסר: היא קיפלה את השרוול בחולצה המשובצת קיפול אחד יותר מדי מעל למרפק. והיא, שגדלה בבית דתי מאוד אך כזה שמעולם לא דיברו בו על צניעות במושגים הללו (כי סתם התלבשו צנוע בלי לדוש בכך), פשוט לא הבינה במה מדובר. האמינו לי שהיום היא כבר מבינה מאוד.

זלדה המשוררת אמרה בחכמתה פעם: "יש מי שחושב כי אם האדם הוא דתי הרי אמונתו מונחת בקופסה, ואין מבינים כי יום יום צריך המאמין לחדש את אמונתו" (מתוך הספר: "שירי זלדה", לתולדותיה, זרובבל גלעד). אני לא רוצה להטיף מוסר. אני יודעת שהעבודה החינוכית בחינוך הדתי נעשית מכל הלב ובמסירות נפש רבה, ובכל זאת הייתי מצפה לאמירה יותר אמיתית מצד המחנכים, שיינתן מקום לחיפוש, לתהייה ולמבוכה. לא של הנערים והנערות אלא של מחנכיהם. מי שאין לו מספיק אומץ להודות שיש לו שאלות, מי שלא משתגע מעיוותים חברתיים וקלקולים אישיים שכולנו נחשפים אליהם ומסתיר אותם כדי לתת להצגה להמשיך, שלא יתפלא שהוא לא הצליח לשכנע. אני יכולה להעיד שאני מכירה הרבה מורים טובים שהלכו מזמן לחנך בבתי ספר חילוניים כי שם הם יכולים לדבר דיבורים אמיתיים.

אולי ראוי שנבדוק את עצמנו במקום הזה במקום להטיל את האשמה על אחרים.

יפעת הוכמן

יפעת הוכמן היא מורה לספרות בישיבה 
לאמנויות ומדעים בר אילן בתל אביב‎

—————

בתגובה ל"מפגשים עם האלוהי" מאת עוז בלומן, גיליון פרשת אמור

לא ברגש ה‘

בפתח מאמרו מדגיש הרב בלומן כי "האלוהים אינו רק מושג מופשט אלא בעיקר מפגש חי, נוכח, מרגש ומפעים". טיעון זה, המעמיד את החוויה הרגשית של האדם כעניין מרכזי לעומת המושג המופשט של אלוהים, חוטא לאמת ונופל בבור של פרדיגמות והשקפות עולם מוטעות הרווחות בציבור הדתי.

כאשר משה מצטווה במעמד הסנה הבוער להודיע לעם ישראל כי אלוהים שלח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים, מבקש משה לדעת מיהו הדובר אליו. על כך עונה לו אלוהים את התשובה היחידה האפשרית: "אהיה אשר אהיה". כלומר: אי־אפשר לזהות אותי, אי־אפשר להגדיר אותי, אני מושג מופשט בלבד.

אלוהים איננו מדבר כאן על חוויה רגשית או על "מפגש מרגש ומפעים". האלוהים, כפי שהוא מעיד על עצמו, איננו אלא מושג מופשט, שאי־אפשר ואין טעם לנסות להגדירו. המושג המופשט הזה ששמו אלוהים נמצא בתודעתו של כל בן אנוש באשר הוא. כאשר מדברים על אלוהים, כל אחד בכל מקום בעולם יודע במה מדובר.

החוויה הרגשית של האדם המאמין היא תופעת לוואי של אמונתו ושל אורח חייו. היא פועל יוצא של ריטואלים ומעמדים מרגשים ומרוממים שהם חלק מאורח חיי היהודי המאמין כמו תקיעת שופר, תפילת כל נדרי, נישוק ספר תורה או סעודת שבת המלווה בשירה ובהתעלות רוחנית.

בניגוד לקיום המצוות הרוטיני שאינו מעביר רטט כלשהו באדם, החוויה הרגשית מטלטלת, ממכרת ומסִבה עונג רב לחווים אותה. התרגשות זו מעודדת את האדם לבקש לעצמו עוד ועוד התנסויות כאלה, או כדברי הרב בלומן "מפגש עם האלוהי", וגורמת בסופו של דבר להעדפת הטפל על העיקר, וההתנסות הרגשית על פני אמונה תמימה וקיום מצוות כהלכתן. גם ההתלהבות הנלווית ללימוד הגמרא בישיבות נובעת מהאתגר האינטלקטואלי הכרוך בפיצוח הסוגיה ולא מקיום מצוות תלמוד תורה.

הרב בלומן מתאר את תקופת הנביאים באופן אידיאלי, אך ההפך המוחלט הוא הנכון. הנביאים כולם, על פי עדותם שלהם, נכשלו במאמציהם להשיב את העם בתשובה. העם התייחס אליהם בזלזול מופגן, ובית המקדש עצמו היה מקום של חטא ו"מערת פריצים", כלשונו של הנביא ירמיהו.

כל היצירה הספרותית האדירה של התרבות היהודית – המשנה, התלמודים, המדרשים וספרות ההלכה – נוצרה דווקא בתקופה שבה לא היו נביאים ולא בית מקדש. זו התקופה שהביאה לנו את גדולי העולם, התנאים והאמוראים. זוהי תקופה של יצירתיות נובעת ובשום אופן  לא "דתיות קודרת", כפי שהגדיר זאת הרב בלומן.

הדבר היחיד המשותף לכל היהודים המאמינים הוא קיום תורה ומצוות. תחושת הנוכחות של הא־ל בחיי היום־יום של היהודי תלויה במסורת הקהילתית והמשפחתית שלו. אצל החסידים היא שונה לחלוטין מאצל הליטאים, כפי שאצל המקובלים היא הייתה שונה מאצל הרמב"ם הספרדי. במתן העדפה למפגש עם האלוהי על פני האמונה התמימה והקיום השגור של המצוות יש סכנה גדולה, שאת תוצאותיה ראינו לאורך כל ההיסטוריה.

הלל לרמן

הלל לרמן עוסק בניהול חברות ומיזמים בתחום החדשנות הטכנולוגית ומחבר הספר "אין אנשים טיפשים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-17 במאי 2015,ב-גיליון בחוקותי תשע"ה - 927, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: