קודם כול מורה | אמנון בזק

השאלות המקדימות, החינוך לחשיבה שיטתית והשאיפה שהתלמידים ידעו לא רק לחזור על השיעור אלא גם ליצור בעצמם. מעבר לכל התארים, הרב ליכטנשטיין ראה את עצמו כמורה

לפני שנים רבות התגלגל לידי מסמך פורמלי שבו התבקשו ראשי ישיבות ההסדר לחתום את שמם, כתובתם ומקצועם. הראשונים ברשימה כתבו כדבר פשוט בסעיף המקצוע "ראש ישיבה", עד שהגיע תורו של הרב ליכטנשטיין והוא כתב: "הוראה".

אפיזודה קטנה זו משקפת כמה היבטים מובהקים באישיותו. היא מבטאת את נטייתו לדקדק במילותיו (ואני ממש יכול לשמוע אותו אומר 'ראש ישיבה זה תואר, לא מקצוע'), וכמובן את צניעותו הרבה. אולם בסופו של דבר, מונח זה משקף את אחד התחומים המשמעותיים ביותר בחייו של הרב.

הרב ליכטנשטיין היה גדול תורה וענק רוח, צדיק וישר דרך, עמוד אש מוסרי ומופת לצניעות וענווה, אבל לא פחות מכל אלו – הוא היה מורה. מורה מחונן בעל יכולת דידקטית נדירה באיכותה. לא פעם אנחנו משתמשים בביטוי 'מורי ורבי' באופן שגרתי. הרב ליכטנשטיין היה רב ומורה דרך לאלפים ולרבבות, אך ברצוני לבטא בקצרה את משמעותה של המילה 'מורי' עבורי מצד עצמה.

הרב-ליכטנשטיין2

איור: נעמה להב

שיעור מתודיקה

לרב הייתה שיטת לימוד ייחודית, שאוכל להציגה כאן רק על קצה המזלג. בתום לימוד ראשוני של הסוגיה על הלומד להגדיר מהם הנושאים הנידונים בסוגיה, ולבחון אלו מהם עיקריים ואלו משניים. את הנושא או הנושאים העיקריים, שאותם יש ללבן לעומק, יש לבחון תוך הסתכלות בכמה מוקדים: ראשית, מהו מקור הדין? דאורייתא או דרבנן? במקרים שבהם יש יותר ממקור אחד – האם המקורות השונים מלמדים על גישות שונות בהבנת הדין?

שנית, מהו אופיו של הדין? בהקשר זה השתמש הרב בניתוח האפשרויות השונות בהבנת הדין, תוך שילוב 'חקירות בריסקאיות' קלאסיות עם חשיבה מודרנית: האם הדין נובע מהתמקדות באדם ('דין בגברא') או באובייקט הנדון ('דין בחפצא'); האם הוא מהותי או טכני, עקרוני או פורמלי, נקבע על פי מבט אובייקטיבי או סובייקטיבי, ועוד ועוד. בשלב השלישי יש לבחון את היקף הדין, ומה ניתן להסיק מן המקרים שבהם הוא חל או לא חל. את השאלות הללו יש להציב כבר בתחילת הלימוד (שלב שהרב נהג להגדיר כ'אפריורי'), ולאחר מכן, תוך לימוד השיטות השונות בסוגיה, לראות כיצד הן משקפות למעשה תפיסות שונות ביחס לשאלות אלו.

כדי למלא את רוחב היריעה נהג הרב להביא מגוון רחב של ראשונים, כולל אלו שאינם מהווים חלק מהלימוד הישיבתי הקלאסי, ובהם בלטו בין היתר הראב"ן, הראבי"ה ותוספות רבנו פרץ. לבסוף, הרב עשה שימוש בבקיאותו העצומה בכל חלקי הש"ס והראה כיצד השאלות המהותיות בסוגיה עולות גם בסוגיות אחרות, גם כאשר במבט ראשון לא היה כל קשר ביניהן.

הרב לא רק לימד תורה על פי שיטתו, אלא הציב לנגד עיניו יעד ברור: ללמד את תלמידיו איך ללמוד. ואכן, הרב זכה להעמיד אלפי תלמידים שהמשיכו את דרכו בלימוד, ואף אם פיתחו אותה איש על פי נטיות לבו – וגם את זה כיבד הרב – הם נותרו עם הבסיס האיתן שקיבלו ממנו.

דרכים שונות היו לרב להנחיל את שיטתו הלימודית. בצורה הישירה ביותר הוא עשה זאת בעזרת שיעור מיוחד שמסר במשך שנים רבות לתלמידי שנה א' בישיבה, שאותו כינה 'שיעור מתודיקה'. בשיעור זה, שהתבסס על לימוד פרק במסכת שלא נלמדה במסגרת הלימודים בעיון ובבקיאות, הוא לימד בכל פעם מיומנות אחרת והדגים אותה תוך לימוד סוגיות לאורך הפרק.

באופן עקיף יותר הוא העביר את שיטתו דרך שאלות שהפנה לתלמידיו במהלך שיעור העיון הרגיל. אין תלמיד של הרב שלא יקפוץ גם היום אם ישמע לפתע את המילה "תאמר!", שהייתה הביטוי הייחודי שבו הרב פתח כל שיעור כש'התקיל' את אחד התלמידים לקרוא את הסוגיה ולענות על כמה שאלות שהרב נהג לשאול. הידיעה של כל תלמיד שהוא עלול להיות 'מותקל' בשיעור הבא המריצה את תלמידיו להכין היטב את השיעורים ולצפות מראש אלו שאלות הוא עשוי לשאול אותם.

מלבד זאת, הרב גם נהג להפנות שאלות לכלל הציבור במהלך השיעור ולאתגר את תלמידיו להשיב עליהן. הזכות לענות נכונה ולקבל מהרב תגובה חיובית ("כן!", לפעמים גם: "יפה", ולעתים רחוקות: "יפה מאוד") הייתה מוטיבציה מספיק גבוהה, גם אם היה בה סיכון שאם התגובה לא תהיה נכונה הרב לא ינסה לייפות את המצב, אלא יסביר בפשטות מדוע היא איננה נכונה.

למלא את המשבצות

למרות דרכים אלו, דומה שהשפעתו הגדולה ביותר של הרב בהנחלת שיטתו הייתה פשוט על ידי עצם הנוכחות בשיעוריו, הן הכלליים שהועברו ברצף (כפי שכינה אותם 'שיעורים פרונטליים') והן היומיים, שבהם גם פנה בשאלות לתלמידיו. השיעורים תמיד היו מסודרים להפליא, במבנה ברור ואף בסיכום מפורט בסוף.

השיטתיות המובהקת שבאה לידי ביטוי בכל נושא ובכל שיעור הופנמה בעקביות ובהתמדה. לא משנה באיזה תחום היה השיעור, תמיד נשאר אותו מבנה קלאסי, אותן תובנות יסודיות ואותה צורת חשיבה מופשטת, שהשאירו את הלומד בעיקר עם המשימה למלא את המשבצות עם התכנים הרלוונטיים של הסוגיה עצמה ומפרשיה. רק את רוחב הדעת והיכולת לראות את הקשרים הבין־תחומיים בין סוגיות שונות לא יכול היה הרב להקנות לתלמידיו מבלי שיעשו זאת בעצמם, וכמה חבל על דאבדין.

מטבע הדברים, שיעוריו של הרב התמקדו בלימוד השיטתי, ולאו דווקא בהברקות חדשניות. אולם לא פעם היו גם כאלו, ואף הן זכו להדגשה מתודית. לא פעם, לפני שהציג זווית חדשנית בלימוד הסוגיה, הרב, שבדרך כלל נהג לשבת בזמן השיעור היומי, היה קם מכיסאו, וכך כבר היה ברור שצפוי להגיע חידוש מהותי. בסיומו של המהלך היה הרב מתיישב, וחוזר ללימוד הסדיר והעקבי.

זכה הרב להעמיד תלמידים הרבה ולהנחיל את שיטתו לרבים. זאת נחמתנו, שגם עם הסתלקותו מעמנו נותרה שיטתו חיה וקיימת, בעזרת ספריו, מאמריו ושיעוריו ובעזרת תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שימשיכו להתבסס על שיטתו ולדובב את שפתותיו של הרב בקבר.

מורי ורבי, לעולם לא אוכל להודות לך על כל מה שנתת לי בכל צדדי אישיותך הרבים והידועים. על כן אסתפק כאן בהודאה רק על פן אחד: תודה לך על כך שהיית המורה שלי, המורה הטוב ביותר שהיה לי בחיי, המורה שלימד אותי תורה, שלימד אותי כיצד ללמוד תורה וכיצד ללמד תורה. תודה על שהיית מורי, לא פחות משהיית רבי.

*

הרב אמנון בזק 
הוא ר"מ בישיבת הר עציון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2015, ב-גיליון בחוקותי תשע"ה - 927 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: