הסכים שלא להסכים | שרון שלום

הרב ליכטנשטיין העניק אישור הלכתי להעלאתם לארץ של בני הפלשמורה, אבל תבע מעולי אתיופיה למלא אחר דרישות הרבנות הראשית כדי לא לפרוש מן הציבור

מאז שנודע לי דבר מותו של הרב ליכטנשטיין אני קרוע בין קבלת הגזרה לאי־השלמה, בין החלל שנוצר בתוכי לבין העוצמה שהרגשתי כאשר ראיתי אלפים מתלמידיו ומוקיריו, מהארץ ומהעולם, חולקים לו כבוד אחרון.

עמדו שם כיפות סרוגות לצד כיפות שחורות, לבנים לצד שחורים, נשים לצד גברים, זקנים לצד ילדים, נערים לצד נערות. כולם נכחו שם, ללא מחיצות. כששמעתי את קולו הגונח של הרב משה ליכטנשטיין ממרר וצועק "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו", התפרקתי לחתיכות. המילים שאכתוב כאן הן חלק מהניסיון שלי לקום ולאחות את הקרעים.

לא הבחין בין עור כהה לעור בהיר. הרב ליכטנשטיין והרב שלום

לא הבחין בין עור כהה לעור בהיר. הרב ליכטנשטיין והרב שלום

טעותם של אנשי הדת

חז"ל מלמדים שכאשר התינוק שרוי במעי אמו הוא נתון במעין גן עדן: לומד תורה, נר דלוק על ראשו, והוא רואה את העולם מתחילתו ועד סופו. לפתע פתאום מגיעה העת שבה הוא נזרק החוצה. איש לא נועץ באדם אם אכן ברצונו לצאת ולהגיח אל העולם. זמן הלידה, המקום, הסביבה והמשפחה אינם נקבעים מתוך שיתוף פעולה עם הנולד. כך ביטא פסקל את הקושי לסיבת הקיום:

בראותי את עיוורונו ומסכנותו של האדםעל האדם השרוי בחושךמבלי אשר ידע מיהו שהניח אותו כאןמהו שיתרחש לו במותואני נתקף באימה. בדומה לאדם שהביאוהו בשנתו אל אי שומם ונורא, והוא מקיץ מבלי לדעת היכן הוא וללא יכולת להיחלץ משם. על כן משתומם אני כיצד, במצב אומלל זה, אין בני האדם נופלים לתוך ייאוש.

בעקבות ניתוק כואב זה נוצר באדם דחף פנימי שילווה אותו כל חייו. זהו הדחף לחזור לקשר האלוהי ולאושר הכרוך בו, דחף עמוק לאיחוי הקרע שנוצר עם הלידה.

דומני שאצל הרב ליכטנשטיין, קרע זה לא הורגש בתודעתו ההגותית והרוחנית ובאורח חייו. "האדם החי עלי אדמות", כותב הרב סולובייצי'ק, "נמשך תדיר על ידי שני קצוות רבי עוצמה של פחד ותקווה, אימה ואהבה. משה רבנו רואה את הסנה הבוער. מחד גיסא הוא מכסה את פניו מתוך פחד; אולם מאידך גיסא הוא נמשך על ידי כוח מסתורי ובלתי נראה ומתקרב לאט לאט אל מוקד האירוע עד שהוא אומר לעצמו 'אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה' (שמות ג, ג)".

הניסיון למצוא איחוי לפרדוקס זה הוא טעותם של אנשי הדת כיום, כפי שאומר הרב סולובייצ'יק: "טעותם של נציגיה המודרניים של הדת היא בזה שהם מבטיחים לקהל עדתם לתת פתרון לכל בעיות החיים", בעוד שלדעתו תפקיד הדת הוא לא לספק פתרון לבעיית החיים אלא להעמיק את בעיית החיים. "הדת היא אשר מעמיקה יותר ויותר את הבעיות ואינה מתכוונת כלל לפתור אותן". מתח זה, על פי הרב סולובייצ'יק, אינו בא לשתק ולייאש אלא ליצור ולחדש.

הרב ליכטנשטיין היה תמים בדרכיו, ולא היה מודע לקרע הזה בעולמו. הוא היה בעצמו התורה, הוא בעצמו היה התפילה, ולפיכך הוא זעק את מה שבתוכו. תמימות זו הביאה אותו לאיחוי הקרעים בין חוץ לארץ לארץ ישראל, בין גויים ליהודים, בין ההשכלה להקפדה על ההלכה, בין ספרא לסיפא, בין קודש לחול ובין חלקי האוכלוסייה השונים בחברה הישראלית.

אם הרב סולובייצי'ק היה משה רבנו, אזי הרב ליכטנשטיין היה הסנה הבוער. הרב ליכטנשטיין היה כתופעת טבע, שיח בוער באש שאיננו אוכָּל. הוא ראה את העולם כמקשה אחת.

לא לגמגם בשידוך

כידוע, נושא הגיור לחומרא בקהילה האתיופית גרם למשבר עמוק מאוד ביחסים שבין הקהילה למדינה. למעשה, עד היום טרם נמצא פתרון הוליסטי לבעיה זאת, והנושא נחשב מוקצה מחמת מיאוס בעיני הקהילה.

מוריי ורבותיי ראשי הישיבה ב"הר עציון" דרשו, בהתאם לתביעות הרבנות הראשית, מכל עולה ממוצא יהודי־אתיופי לטבול כתנאי לקבלתו לישיבה. באחד מימיי הראשונים בישיבה ניגשתי לרב יהודה עמיטל וביקשתי לדעת מדוע הוא דורש טבילה. הרב עמיטל ענה לי ש"אם מחר יבוא אליי מישהו ויתעניין לגביך בעניין שידוך, אינני רוצה לגמגם. אצלנו שואלים שאלות ואנו רוצים שתהיה חלק בלתי נפרד מיושבי בית המדרש". בעיניי זו הייתה תשובה כנה המחוברת למציאות.

הרב ראובן יאסו, שהיה בין הראשונים מיוצאי אתיופיה שלמדו בישיבה, סיפר לי שהוא פנה לרב ליכטנשטיין בשם תלמיד שעמד להינשא ודעתו לא הייתה נוחה מדרישת הרבנות לעבור גיור לחומרא. הרב ליכטנשטיין ביקש ממנו שילך לאותו תלמיד ויאמר לו כך: "אתה יהודי טהור ויכול להיות שאתה טהור יותר מהרב הראשי של מדינת ישראל, אבל כרגע מי שיושב בכיסא הרבנות הראשית לישראל החליט מהסיבות שלו שאתה תעבור גיור לחומרא, ואסור לך לפרוש מן הציבור, קרי עם ישראל".

הרב ליכטנשטיין, בענווה רבה, לא ראה את עצמו כפוסק אלא כממלא אחר הוראותיה של הרבנות הראשית. הוא הציע לתלמיד לקבל את ההנחיה של הרבנות לא משום שזאת האמת, אלא כי זוהי ההנחיה שהגיעה מהרבנות הראשית. הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין ראו את המציאות באופן דומה, אבל כל אחד הגיע אליה בדרך אחרת. אולי זה מה שהפך אותם לזוג ולתופעת טבע בעולם הרבני.

בשנת 1992 החליטה ועדת השרים לעניין שארית יהודי אתיופיה להעלות את בני הפלשמורה ששהו במתחם באדיס־אבבה מנימוקים הומניטריים של איחוד משפחות. סוכם כי העלייה תיעשה על־פי חוק הכניסה לישראל. בין היושבים בוועדה שאישרה הלכתית את העלאתם של בני הפלשמורה, היה הרב אהרן ליכטנשטיין. הרב ליכטנשטיין לא הבחין בין עור כהה לבהיר, הוא פעל על פי ידע. באופן לא מובן הוא הצליח לחבר ולראות את הידע האנושי ואת הידע ההלכתי כמקשה אחת.

הניח עלי את ידיו

לאחר חיבור הספר "מסיני לאתיופיה" ניגשתי אל הרב עם כתב היד. ביקשתי ממנו שיכתוב הסכמה לספר. הרב נענה ברצון, אבל התנצל שהדבר עלול להתעכב בעקבות המחלה שבה לקה. לאחר זמן ארוך יחסית התקשרתי לבית הרב. הוא ענה בעצמו, כדרכו. אמרתי "מדבר שרון". הוא כמובן זיהה מיד במי מדובר. שאלתי אותו האם עיין בכתב היד, והוא השיב בחיוב. הוא נתן לי להבין שכדאי לי להמשיך ללא ההסכמה שלו, ואמר שאם יכתוב הוא ייאלץ להביע עמדה קשה וחריפה ביחס לרעיונות המובאים בספר. הוא הציע שאוותר, אבל התעקשתי שהוא יכתוב. הרב הסכים.

חרף המחלה הקשה, הרב כתב לבסוף את הסכמתו המהולה באי־הסכמה לרעיונות המובאים בספרי. כל זאת מתוך חיוך עדין, מבט חודר, נפש עדינה ועוצמה רוחנית. חצי שנה לאחר הוצאת הספר, לפני יום הכיפורים, נסעתי לרב לקבל את ברכתו. על אף המחלה נכנסתי לחדרו בישיבה. התפלאתי מכך שהוא זיהה אותי מיד וידע במי מדובר. הוא אמר לי: "אתה כתבת על ההלכה האתיופית". בדחילו ורחימו עניתי בחיוב. הוא ביקש לדעת על קורותיי ושאל איך אני מתקדם בחיים.

לפני שנפרדתי מהרב חפצתי בברכתו, ובלי מחשבה נוספת פניתי אל הרב: "בבקשה ברכני". הרב הביט בי במבט חודר, כאילו פניו אומרות: "אתה יודע שאני לא כזה, אבל בגלל שאתה רוצה – בוא ואברכך". ניגשתי אל הרב, התכופפתי, ידיו הונחו על ראשי וקיבלתי את ברכתו. הרב ליכטנשטיין אפילו לא הרגיש שיש פער או סתירה בין הדברים החריפים שכתב על ספרי לבין הענקת ברכתו להצלחה בדרכי ובכל מעשה ידיי.

והנה עוד סיפור שראיתי במו עיניי. כאשר היה הרב עובר ליד הטלפון הציבורי במהירות הבזק יחד עם ערמת ספרים לכיוון בית המדרש, היה עוצר לשמע הטלפון המצלצל, עונה, ולאחר מכן עולה לבית המדרש ומחפש את התלמיד שאליו יועד הצלצול. במקרה שהתלמיד לא נכח בבית המדרש הרב ירד בחזרה למטה לטלפונים הציבוריים וקיבל הודעה עבורו. הרב ליכטנשטיין לא התלבט לרגע אם לענות או לא לענות. הוא היה תמים בדרכיו, וכלל לא מודע לפער בין דמותו כגדול דור וראש ישיבה ובין אותו אדם פשוט שעונה לטלפון הציבורי.

הרב ד"ר שרון שלום הוא רב קהילת "קדושי ישראל" בקרית גת, חבר ארגון הרבנים בית הלל ומרצה באוניברסיטאות 
תל־אביב ובר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ו  אייר תשע"ה, 15.5.2015

Advertisements

פורסמה ב-17 במאי 2015, ב-גיליון בחוקותי תשע"ה - 927 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: