מלאכיות מתקבצות סביבן | רחלי ריף

ספר הזוהר, רב הסודות והעלום, הופך לאחרונה לספר מרכזי בעולם לימוד התורה הנשי. הן לומדות בחבורות בדרום ובירושלים, משלבות בעיסוקן סדנאות גוף, אמנות ויצירה ומזהות בספר קרבה לתודעה הנשית העכשווית

נדמה שחלל עליית הגג של בית "רשימו", הנמצא סמוך לרחוב בצלאל בירושלים, מתאים בדיוק ללומדות בבית המדרש "עלי באר", שנפגשות בו מדי שבועיים ללימוד ולצלילה בספר הזוהר. גודלו של החדר מזכיר מערה, והדמיון שט למקום שבו הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר. אלא שכאן חמים ונעים, אין עץ חרוב ולא מתכסים בחול; הפופים הפזורים לאורך הקירות, השטיח הפרסי הגדול והשולחנות המעוטרים תורמים לאווירה הקסומה, האינטימית ממילא, ששוררת בין הנשים בחדר. אני מצטרפת אליהן ליום לימוד כדי לטעום קצת מהמסע שבו הן הולכות.

את תוכנית "עלי באר" מנחות ד"ר שפרה אסולין – תושבת סעד, מרצה ומלמדת זוהר ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובמסגרות נוספות, וד"ר סיון הר שפי – תושבת תקוע, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה ומרצה לספרות, כשלעתים לוקחת את מושכות ההנחיה גם הרבנית הדסה פרומן. בתוכנית, הכוללת חלק סדנאי־יצירתי בהנחיית סיון וחלק של העמקה בטקסטים בהנחיית שפרה, לומדות נשים הגרות בירושלים וסביבותיה, אך גם מישהי מהגליל ומישהי שמגיעה מהגולן הרחוק. חלקן עוסקות במקצועות טיפוליים ובפסיכולוגיה, חלקן אמניות או מורות, ויש גם מפיקת אירועים אחת. הגיל מגוון – משנות העשרים המאוחרות ועד גילאי השישים. "בתהליך הפנימי אין גילים", אומרים לי שם.

היום אנו לומדות על הירח, או בשמו הנקבי – הלבנה, אחד מהארכיטיפים הנשיים שבו משתמש ספר הזוהר. הן כבר למדו על הדימויים הזוהריים של הבאר והשושנה, ועוד ילמדו על דימוי האיילה. משימות הכתיבה בעקבות הלבנה זורקות את המשתתפות לכיוונים שונים, והמדרשים בחלקו השני של היום ממשיגים ומבססים אותם. הלימוד נוגע בחיי היומיום של הנשים, השיתוף ביניהן אינטימי, חשוף ומלא ברגשות. לעיתים מבצבצות גם כמה דמעות, ובין לבין יכול להישמע גם ניגון חסידי הפורץ מהלב ומלווה בפריטת גיטרה.

 כל אדם וכל פרט בעולם הוא קצה קרחון, ומאחוריו סוד גדול. 
בית מדרש "עלי באר" צילום: לימור כהן, limor Cohen arts


כל אדם וכל פרט בעולם הוא קצה קרחון, ומאחוריו סוד גדול. 
בית מדרש "עלי באר"
צילום: לימור כהן, limor Cohen arts

חוגגות על הניגודים

במשך שנים היה ספר הזוהר מעוז תלמודם של יחידים, גברים בעיקרם. בשנים האחרונות נדמה שהלימוד בו פורש כנפיים למקומות נוספים, ובהם קבוצות נשים שמעִזות וצוללות לרזי הסוד שבו. אחת מקבוצות הנשים האלו נמצאת כאמור בבית המדרש "עלי באר". קדמה לו חבורת נשים שלומדת בירושלים, ולאחר המלחמה האחרונה החלה להתגבש קבוצה בדרומה של הארץ.

"תוכנית 'עלי באר' נוסדה בשיתוף בית המדרש 'זוהר חי' ותכנית 'עבודה שבגוף'", אומרת שפרה אסולין. "סיון ואני הגענו מ'זוהר חי', בית מדרש משותף לגברים ולנשים, חילונים ודתיים, שנועד להפגיש לומדי זוהר מהאקדמיה ומהעולם הישיבתי עם אנשי רוח, אמנים ויוצרים, וכל מי שהמסע הרוחני הזה מדבר אליו. בשנה שעברה עסקנו ביסודות הבריאה והיצירה, והשנה הנושא הוא שמיטה ויובל. אלו נושאים שאין להם קשר לעולם המגדרי. הרצון לפתיחת קבוצה נשית הגיע בגלל העיסוק הנרחב של הזוהר בנושא הזכר והנקבה. יש בו שפה מגדרית מפותחת שמקדימה את זמנה. כמעט באף אחד מענפי ארון הספרים היהודי אין עיסוק רציני ועמוק כל כך בנושא הזה, שהיום מאוד אקטואלי בשיח שלנו. הרגשנו שיש צורך בקבוצה שתעסוק בנושאים האלו".

חלק מהנשים בבית המדרש הגיעו מתוכנית "עבודה שבגוף", שנוסדה לפני כשש שנים ופועלת לפתח ולהוביל שיח הכולל את מודעות הגוף, הנפש וצורכי הרוח של האישה. "עם הזמן הרגשנו, נעמה פלסר (מייסדת ומנהלת 'עבודה שבגוף', ר"ר) ואני, שנוצרת אצלנו קהילה של נשים שמשהו דק ועדין מחבר ביניהן. שיש חוויה חזקה של לימוד משותף, שנוגע בחיים, יוצא מתוכם וחוזר אליהם", מסבירה לימור ויסברט, ממייסדות "עבודה שבגוף", מורה ליוגה ותנועה ותלמידת תואר שני במחשבת ישראל. "משם החיבור עם 'זוהר חי' היה טבעי. אנחנו ביקשנו להמשיג את השפה שנוצרת במילים, במונחים, ול'זוהר חי' היו המונחים האלו מוכנים על מגש של זהב.

"הנה למשל, אחת ההנחות המרכזיות שלנו ב'עבודה שבגוף' היא שכל אחת מאיתנו מכילה אינסוף מורכבויות. הנטייה הראשונית של בני אדם היא לוותר על צד אחד, ובמידה מסוימת לבחור בפלקטיות. ואילו אנחנו חוגגות על הניגודים. והנה שפרה מצביעה לנו על מושג שטבוע בעולם הקבלי בשם 'אחדות הניגודים'. פתאום יש לנו שפה. ופתאום הפריזמה הקבלית גם היא מציעה התבוננות כאילו כל אדם וכל פרט בעולם הוא קצה הקרחון, ומאחוריו סוד גדול".

כשפגשתי את מושג השכינה

שפרה אסולין נפגשה עם הזוהר בבית מדרש "אלול" בירושלים. "שם טעמתי טקסטים זוהריים לראשונה", היא מספרת. "הלימוד היה אז בין־תחומי, בכל שנה למדנו נושא אחד בכמה רבדים – תנ"ך, גמרא, מדרש, הלכה, וגם זוהר. לאט לאט הרגשתי שזה מקור היניקה שלי, שהחיבור שלי הוא לשם".

אז היא עוד למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטה, אך בעקבות המפגש עם הזוהר החליטה לעבור לחוג למחשבת ישראל. "היה מאוד ברור שלי כאישה אין מקום שאפשר ללמוד בו זוהר באופן רציני ועמוק חוץ מבאקדמיה. בהרבה מובנים זה כך עד היום; כמה שלימוד התורה לנשים התפתח, אין מדרשה אחת שלומדת זוהר באופן רציני. יש רק טעימות. אני יודעת את זה כי ניסיתי להציע בכמה מדרשות הוראה של זוהר, ואין היענות. אין בשלות לכך".

למה?

"בתי המדרש לנשים מאוד עסוקים עם הספרות ההלכתית והתלמודית, כדי לענות לשאלות מגדריות בוערות וכדי להשתוות לעולם הישיבתי. גם בעולם הישיבתי, אגב, אין כמעט ישיבות שלומדים בהן זוהר לעומק. סיבה נוספת היא שהזוהר מרתיע. במשך הדורות קבעו סביבו איסורים ומגבלות, זה די נועז להכניס אותו כמשהו שכולם עומדים בו".

באוניברסיטה פגשה שפרה את פרופ' יהודה ליבס, מי שהיא מגדירה כמורה שלה. "הלימוד אצלו מיוחד, כי הוא גם אקדמי ומאוד עמוק ומסודר, וגם הרבה מעבר לזה – הוא מלמד את התלמידים בחבורות בבית שלו או בבתים של תלמידים. הוא ממש חונך את התלמידים, הרבה מעבר לגבולות האקדמיה. עד היום יש לי חברותא של שעתיים בשבוע אצלו בבית. הוא הכניס אותי לעולם הזה וגידל אותי להרגיש בטוחה בו, לחקור וללמוד וללמד.

"תמיד הייתי צריכה את שני הצדדים – את המסלול האקדמי, שסולל דרך לעומק ופורש יריעה מחקרית, ומצד שני את השאלות האישיות, את המקום שבו הזוהר נוגע לי בחיים. כשאני נוגעת רק בטקסטים או רק ביצירה, זה לא מספיק לי. אני לא חווה את זה כסתירה, אלו שתי שפות משלימות. אני אוהבת את האקדמיה ואוהבת את בית המדרש, אלו שני ענפים קיומיים אצלי, אני חיה את שניהם".

סיון הר שפי נפגשה עם הזוהר דרך אישהּ אבישר. "למדנו ביחד, והרגשתי ששפת הזוהר היא השפה הפנימית שלי. הרגשתי גאולה. מאז שאני נערה הייתי בחיפוש אחרי השאלה מה זה להיות אישה, מהי נשיות. היו תקופות שבהן כתבתי שירים שפונים לאלוהים בלשון נקבה. כשפגשתי את מושג השכינה, את העולם שיש בו פנים נקביות של האלוהות, זה יישר לי כמה דברים בפנים. הנקביות בזוהר היא משהו חי ודינמי. בספירות למשל – בתוך כל ספירה נקבית יש זכריות ובתוך כל ספירה זכרית יש נקביות. תמונת העולם הזו הייתה מאוד משמעותית לי. הייתי צמאה לחיבורים האלה. הרגשתי אותם בפנים אבל לא מצאתי להם מענה בחוץ. אחר כך ריכזתי את בית מדרש 'עורי' לנשים, שפעל מ־2004 ועד 2008, ושפרה לימדה שם זוהר. זה היה מאוד משמעותי. היה שלב שבו חשבתי ללמוד זוהר באוניברסיטה, ואז הבנתי שיותר נכון לי ללמוד מחוץ לאקדמיה, במסגרות אחרות. אבל אלו לא היו קיימות אז".

"גם היום כמעט אין מקום שבו ניתן ללמוד זוהר", מוסיפה שפרה. "יש את ישיבות המקובלים לגברים, שם נכנסים לתוך משמעת מאוד מסוימת שעשויה לצמצם את החירות היצירתית והמחשבתית, ויש את האקדמיה, שם מתחולל משבר גדול בעולם מדעי הרוח. רבים מסיימים דוקטורט ואין להם איפה להמשיך לחקור וללמד. ולכן המשאלה היא להקים מרכז שיציע להיכנס לתוך החלל הזה, שיהיה בו גם הלימוד הסדנאי – שמשלב כתיבה ודמיון מודרך וגם אמנות ותנועה ועוד – וגם לימוד מאוד רציני. להקים מכון שבו אפשר להפגיש תלמידי חכמים סביב עיון מעמיק בטקסטים הללו, ולפנות גם לציבור הרחב. להזמין אותו למסעות של זהות. המסע שלנו ב'עלי באר' הוא סביב העניין המגדרי, אבל אנו רוצים לעבוד גם בתחומים אחרים שהקבלה עוסקת בהם".

שפרה אסולין (בתמונה): היה ברור שלי כאישה אין מקום שאפשר ללמוד בו זוהר באופן עמוק חוץ מבאקדמיה. בהרבה מובנים זה כך עד היום; כמה שלימוד התורה לנשים התפתח, אין מדרשה אחת שלומדת זוהר באופן רציני

שפרה אסולין (בתמונה): היה ברור שלי כאישה אין מקום שאפשר ללמוד בו זוהר באופן עמוק חוץ מבאקדמיה. בהרבה מובנים זה כך עד היום; כמה שלימוד התורה לנשים התפתח, אין מדרשה אחת שלומדת זוהר באופן רציני

נכנסתי למערה בסעד

כשאני שואלת את שפרה מה משך אותה בטקסטים של הזוהר היא עוצרת לרגע, מהרהרת. רוצה לדייק בנושא הזה, שממלא נדבך כל כך גדול בחייה. "הזוהר מצליח לגלות ולגעת בסודות מכבשונו של עולם", היא אומרת. "הכוונה היא לא לסוד במשמעות של secret, אלא לסוד במובן של mystery, שככל שעוסקים בו אין לו תחתית. אנו, בני האדם, יושבים על רשת של סודות, ואנחנו כל החיים מנסים לגעת בהם, אבל הם סודות. למשל בכל מה שקשור לנפש האדם, למשל שאלת הזמן והמחזוריות. הזוהר נותן תנועה ומשמעות, הוא ממלל את הסוד ומעמיק אותו. אני מתקשה למצוא טקסט אחר שיהיה דומה לזוהר מבחינת העומק שלו.

“הדוקטורט שלי, בנושא הפרשנות המיסטית של שיר השירים, היה רק תירוץ כדי לצלול לעולם קדום ונפלא ועמוק, להתחיל לשחות במים עמוקים ולהקשיב לעצמי. להיכנס לתוך כבשונו של הזוהר. עשיתי את הדוקטורט כמעט בלי להגיע לאוניברסיטה. בדיוק עברנו לדרום, לקיבוץ סעד, בעלי היה אז רב הקיבוץ, אז התנתקתי מירושלים ומהאקדמיה ולימדתי ממש מינימום, ונכנסתי למערה. במשך שש או שבע שנים, משמונה עד ארבע אחר הצהרים הייתי בתוך המערה, למדתי וחקרתי, צללתי לתוך העולם הזה, ואחר כך הייתי עם הילדים, בגן השעשועים ובברכה. זו גם הייתה הדרך בשבילי להיות בבית עם ששת ילדיי. אחרי שהגשתי את הדוקטורט התחלתי לצאת החוצה. חזרתי לאקדמיה ולהוראה“.

את בטח מכירה את קביעת חז"ל שלפיה צריך אדם למלא כרסו בש"ס ופוסקים ואחר כך לעסוק בסתרי תורה, והיו שאף גזרו שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים. ובכל זאת, אתן ניגשות לשם, וכך רבים אחרים, גם ללא רקע ובכל הגילים.

"ההגבלות האלו יצרו תנועה של רצוא ושוב. הגישה הראשונית לכל הלימוד של תורת הנסתר היא שהדבר מיועד ליחידי סגולה. אבל במהלך השנים אנחנו מוצאים פתיחה הולכת וגוברת. במאה ה־12 וה־13 מתחילים להעלות את הסודות על הכתב. עד אז הסודות נלמדו בעל פה בחוגים אזוטריים. ברגע שמעלים את זה על הכתב זה נפתח. ברגע שכתבת את הסודות, אין לך שליטה על הקריאה. מהרגע הזה מתחילה הפצה מהירה ובכמויות גדולות של כתבי היד. כך זה גדל והלך. וכל תנועה כזו של פתיחה מלווה בניסיונות סגירה, תנועות של צמצום, בגלל הסכנה שיהיו אנשים שיבינו את התורה הזו לא נכון, כמו שקרה למשל עם התנועה השבתאית במאה ה־17.

"גם היום אנחנו נמצאים בפתיחה גדולה. אצל המון אנשים זה ממש צורך קיומי ללמוד זוהר וקבלה. הפתיחה הזו אכן יכולה להביא לסכנה. כשאני רואה את אתרי האינטרנט השונים בנושא, שמדגימים שטחיות ורדידות, יש גם לי רצון לבלום את זה. אבל אלו המחירים שהפתיחה מביאה איתה, והשאלה היא מה עושים מול זה. הרב קוק, שאני מחוברת לתפיסה שלו בעניין, אמר ש'מי שמרגיש בלבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים… מזה עצמו מוכח שזהו רצונו של הקב"ה שהוא יעסוק בידיעת שמו', כלומר מי שמרגיש שזו האות שלו בלימוד, שזה היסוד שלו והמקום שלו להתפתח מבחינה רוחנית, יכול ללמוד את זה.

"ברמה הפרקטית, כשאנחנו מוקפים ממילא בפתיחה של הידע הזה, ויש כל כך הרבה שיטוח ורדידות מסביב, אנחנו צריכים להגיב בכלים אחראיים. מי שצמא לידע הזה יכול למצוא אותו או באקדמיה או באינטרנט. רוב האנשים לא הולכים לאקדמיה, כך שנשארים עם הרשת ועם קבלה לעם. זה מאוד מרדד. אנחנו רוצים לתווך את הזוהר בצורה עמוקה, מתוך רצון להפוך אותו למקום אמיתי של יצירה מתחדשת, תרבותית, ארצישראלית".

זה לא ניו אייג'

הצד הסדנאי־יצירתי מאוד בולט אצלכן. יהיו שיגידו שזה לא לימוד רציני.

"התחושה היא שניתוח טקסטואלי בלבד לא מספיק להבנה של הזוהר, שהוא נכתב ממקום שדורש יותר. אני זוכרת פעמים שבהן ישבתי עם יהודה ליבס והגענו למקומות בטקסט שבהם למשל יש דיבור על תהליך הפקת הקול ועל הדרך של התהוות הדיבור. בכל המקומות האלו ירדנו לעומק הניתוחים הטקסטואליים וההיסטוריים, ועם זאת היה ברור לשנינו שלא ניתן להבין את הטקסט לעמקו ללא חשיפה לכלים נוספים שמתוכם הוא ככל הנראה נכתב. אם לומדים על הקול, סדנת קול עמוקה שבאה להדהד בגוף את מה שלמדנו מעמיקה מאוד את הלימוד ופותחת ממדים חדשים של הבנה.

"בנוסף, אנחנו רוצים לחבר את הזוהר לחיים; לנפש, לגוף, ליצירה, לאקטואליה. כשמדובר באמנים הכלים האלו עוזרים להוציא את היצירה החוצה, ואצל אלו שאינם אמנים ההתנסות הסדנאית עוזרת לחבר את הטקסט לחיים. אבל חשוב להדגיש – הלימוד הוא קודם כול לימוד טקסטואלי ומעמיק, ועל גביו אנחנו מוסיפים עוד קומה, שמנסה להבין את הטקסט בכלים נוספים. זה לא ניו אייג'. יש לנו מחויבות עמוקה ללימוד, לטקסט ולהלכה".

סיון: "לימוד הזוהר עד כה, בין אם בעולם הישיבתי או האקדמי, נשאר בתוך מגדל שן, כשהטקסט עצמו מזמין לימוד חי. התורות האלו נכתבו מתוך הליכה בדרך, מתוך התבוננות ודמיון נובע, והלימוד צריך להתייחס לרבדים האלה. החוויה שהולידה את הזוהר היא חיים, ויש ניסיון לחזור לשם. למשל, עסקנו בטקסט שהעניין שלו הוא מבטים שונים שקיימים בעולם, וכשקוראים אותו זה ברור שהוא נכתב מתוך עבודה עם העיניים – לחיצה, גלגול עיניים ועוד טכניקות של התבוננות. מישהו מהנוכחים בקבוצה, שיש לו התנסות בזה, הוביל באופן ספונטני כמה דקות קצרות של הטכניקות האלו. התחושה אחר כך הייתה של הבנה הרבה יותר עמוקה של הטקסט, וגם של חיבור בין התורה לבין החיים".

נשים שלומדות זוהר זו תופעה די חדשה. מה בין האישה לזוהר?

שפרה: "באקדמיה יש היום המון חוקרות קבלה. זו תופעה מאוד בולטת. כמו מלילה הלנר אשד, חביבה פדיה, רות קרא איוונוב קניאל, רחל אליאור, שלי גולדברג, ביטי רואי ועוד. ממש מיליה רציני. אני חושבת שיש משהו בעומק של הזוהר שמתייחס לרבדים הרגשיים והרוחניים, ויחד עם הדמיון והאסוציאטיביות שלו הוא קרוב לתודעה הנשית.

"הזוהר מדבר על זכריות ונקביות כיסודות שקיימים בכל אחד – בכל דבר בעולם, בכל אחד ואחת מאיתנו. לפעמים יש תחושה שהוא מבקש להפעיל את הצד הנשי בתודעה, אבל הוא מבקש את זה מגברים ונשים כאחד. יש טקסטים שקשה להבין איך גבר כתב אותם, כי הם מדובבים רזים נשיים עמוקים. אבל מבחינת הזוהר זה לא בעייתי, כי גבר יכול לכתוב את זה אם הוא נמצא בתוך התודעה הנשית. יכולות להיות נשים עם צד גברי חזק יותר או גברים עם צד נשי מפותח יותר. כלומר, לא משנה אם נשים או גברים לומדים זוהר, הכול קשור לתודעה ולכלים. ב'עלי באר' אנחנו לומדות ספציפית את הסוגיות הנשיות בזוהר, ויש חשיבות לאינטימיות נשית בשיח. ב'זוהר חי', קבוצה מעורבת, אנחנו לא עושים את ההפרדה הזו. זה לא מקום עם תודעה נשית או פמיניסטית דווקא".

ניסיתם לפתוח קבוצה של גברים שמקבילה לקבוצת הנשים. זה לא הצליח.

סיון: "נכון, חשבנו לפתוח שתי קבוצות, כשהנשים צוללות לתוך הדימויים הנשיים, וקבוצת הגברים צוללת לתוך הדימויים הזכריים. אצל הנשים הייתה היענות מיידית וביקוש גדול, ויכול להיות שבשנה הבאה נפתח שתי קבוצות. אצל הגברים לא הייתה היענות. כנראה שמשהו עדיין לא בשל שם, לא מספיק פתוח לגבי הזמנה לשיח על גבריות ודימוי גברי דרך הזוהר".

מדונה בביקורה בישראל, בקבר הרב יהודה לייב אשלג, בעל "הסולם", 2004 צילום: אי.פי.אי

מדונה בביקורה בישראל, בקבר הרב יהודה לייב אשלג, בעל "הסולם", 2004
צילום: אי.פי.אי

רוקדת את הזוהר

שפרה אסולין סחפה אחריה לא מעט תלמידות שהחליטו להמשיך את הלימוד ולהעמיק ברזיו של הזוהר. שלוש מהן הן תומר דבורה קהת, ייני אהרון ומירב סויסה, כל אחת לומדת בקבוצת לימוד אחרת, שתיים מהן בקבוצות בירושלים, אחת בקבוצה בדרום.

תומר דבורה היא מורה בת 27 מכפר אדומים, שהייתה תלמידה של שפרה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. "מאוד נקשרתי אליה, נפשי נקשרה בנפשה", היא אומרת. "אני באה מתחום התלמוד, ואת הזוהר פגשתי לראשונה באוניברסיטה, בקורסים של שפרה. בסוף הלימודים שאלתי אותה על עוד מסגרות לעולם של הזוהר. היא סיפרה לי על הקבוצה בירושלים, ומאז, כבר שנתיים, אני שם".

הקבוצה, שאולי ניתן להגדירה כערש הולדתן של קבוצות הלימוד האחרות שבאו אחריה, נפגשת כבר למעלה משלוש שנים מדי שבוע ללימוד הזוהר מפיה של שפרה, בביתה של אחת מהן בירושלים. הקבוצה אינה חלק מבית מדרש ולא נמצאת תחת שם מסוים. תריסר נשים ממקומות שונים ובגילים שונים, בתוכן גם הר שפי ופרומן, מתפנות מעיסוקיהן ובאות בשמונה בערב כדי ללמוד ביחד, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. גם שם הלימוד הוא מעבר לטקסט, ולעתים אחת מהבנות מעבירה את המפגש בצמוד לתחום שממנו היא מגיעה: כתיבה, ציור, מחול או פיסול.

ייני אהרון, בת ארבעים ואם לשניים, משתתפת זו השנה השנייה בבית המדרש "זוהר חי". היא נפגשה בזוהר במסגרת לימודי תואר ראשון לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, שם למדה אצל שפרה. חוץ מזה היא גם רקדנית, שמקימה בימים אלו מופע מחול שבו משולבים טקסטים מספר הזוהר. בסוף הלימודים היא שמעה משפרה שעומדת להיפתח קבוצת לימוד שבה נפגשים מדי שבועיים אנשי מחקר ואמנים סביב הטקסט של הזוהר. העובדה שהקבוצה נמצאת בירושלים, והיא מתגוררת באילת, לא הרתיעה אותה.

"אני באה מתחום התנועה והמחול, ומאוד התחברתי לרוח הזוהר שמגולמת בתנועה", היא אומרת. "גם באקדמיה, הלימוד של שפרה חיבר את השפה הזוהרית לחיי היום־יום, הוציא אותו מהספר והוביל לשפה שהיא חיה וקיימת ושמישה. בית המדרש משלב לימוד מעמיק של הטקסטים לצד לימוד סדנאי ויצירתי. אני מרגישה שאנחנו מנגישים את שפת הזוהר לשפת האמנות ולתחומים חדשים, מחיים אותו ונותנים לו נשמה ונשימה חדשה, אחרת. הלימוד הוא לא סטטי, הזוהר לא נועד רק לדף, יש לו רוח ענקית. כמו כשנושפים במפוח לתוך המדורה והאש מתלבה, כך אני מרגישה שאנחנו נושפים ומחיים את הרוח של הזוהר למקומות חדשים בדור שלנו".

אז איך היא מגיעה בכל פעם מאילת לירושלים? "או בטיסה או ברכב", היא אומרת. "הדרך היא חלק מהמסע. ביום הלימוד אני קמה בחמש בבוקר, או שאני מגיעה ביום לפני או שאני נשארת לאחר הלימוד לישון בירושלים. בכל פעם אני חוזרת עם מתנה נפלאה, עם קפיצה גדולה, וזה מה שנותן לי את הכוח לקום ולעשות את הדרך בכל פעם מחדש. זה מזמין אותי לצאת מהשגרה שלי, כאישה וכאם. המפגש האנושי בקבוצה גם הוא מדהים. זה ה'סול טרייב', שבט הנשמה שלי. כל מסע כזה פעם בשבועיים הוא לידה של משהו חדש".

מירב סויסה, בת 38, נשואה ואם לשלושה, עושה דוקטורט בתלמוד ומלמדת במדרשה של אוניברסיטת בר אילן. היא מתגוררת במושב שובה בדרום, המשתייך למועצה האזורית שדות נגב, ולומדת בבית מדרש לנשים שקם שם לאחר המלחמה האחרונה, כולל שיעור שבועי בזוהר וקבלה אצל שפרה אסולין. "אחרי שעברנו לכאן מירושלים חיפשתי מקום ללמוד בו תורה", אומרת מירב. "אמרו לי שיש אישה בקיבוץ סעד שמלמדת זוהר. זה לא משהו שלמדתי או שדיבר אליי אי פעם, אבל אמרו לי שזו אישה שכדאי ללמוד ממנה. הגעתי, ובמשך אולי חצי שנה לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה אני עושה שם, אבל משהו בכל זאת משך אותי. לאט לאט משהו בי נפתח לתורה הזו. גיליתי עולם שאני לא יכולה להגיד שאני מכירה ומבינה אותו, אבל לפחות אני מבינה שהוא קיים".

לא מתביישים לבכות

ספרו לי, למה זוהר?

קהת: "הזוהר תפס אותי בחיים שלו, בחופש הגדול שלו. התחושה היא שהוא לא מחויב לתבניות כלשהן. עולם הדימויים שלו מאוד עשיר, מאוד גמיש ודינמי. מצד אחד הוא מאוד פיזי ונוכח, ומצד שני מאוד רוחני וחופשי".

תסבירי.

"לשכינה למשל יש דימויים רבים. בין אם זה הבאר, הלבנה, השושנה או האיילה. הדימויים מחליפים צורה ולובשים צורה. זו גם הסכנה שיש בזוהר, ההגשמה שבו. יש שימוש בדימויים מאוד פיזיים ומוחשיים.

הרמב"ם, למשל, לא מוכן להשתמש בשום דימוי בשביל הא־ל. הזוהר מלהטט בזה, מכניס עוד ועוד דימויים. זו תפיסה מאוד בת חורין. אין קיבעון גם במסגרת של הסיפור, שיכול להיגמר באמצע או לזרום פתאום לסיטואציה מאוד אחרת, וגם בגיבורים, ששונים מאוד מהגיבורים שאנחנו רגילים אליהם – הם לא מתביישים לבכות ולומדים תורה מדמויות שהם פוגשים בדרך, כמו זקן או ילד או ערבי. התורה נמצאת במקומות הכי לא צפויים. מדובר בטקסט פשוט מגניב", היא מחייכת. "טקסט אמיץ וחשוף, שלפעמים אומר על האלוהות דברים שלא ייאמנו ממש. זו תורה חיה שמדברת על אלוהים מתוך המציאות".

אהרון: "החוויה שלי מלימוד הזוהר היא שמדובר בשפה שאני מכירה. שפה ערה וחיה שמחַיה חלקים בתוכי, חלקים רדומים וקמאיים שהזוהר פונה אליהם באופן ישיר. היום אני ממש רוקדת את הזוהר. השפה והרוח שלו עוברות דרכי ומתגשמות בעוד עורק, בעוד תנועה. רבי שמעון בר יוחאי אומר בזוהר – 'השתא'. כלומר – עכשיו. החבורה הולכת במרחבי ארץ ישראל ומחפשת את הנוכחות האלוהית, מתוודעת אליה. החוויה שלי היא של השתא. אפשר לחוות את הנוכחות הזו בחיי היומיום, עכשיו. הקסם הזה נמצא כל הזמן, בכל רגע. רק צריך להתחבר לצינור, להיפתח אליו. והזוהר מלמד אותנו לעצור רגע ולהכניס אותו".

את לא דתייה. מהבחינה הזו, איך את ניגשת אל הזוהר?

"הרקע שלי דתי בחציו, אבא שלי דתי, אבל אני לא דתייה. אני כן מאמינה, הקב"ה נמצא בחיים שלי, והמונחים שבהם אנחנו משתמשים בקבוצה מוכרים לי; בכל זאת אני באה מלימודי מחשבת ישראל. זה אחד הדברים המיוחדים בקבוצה שלנו ב'זוהר חי' – יש בה שילוב של דתיים וחילונים בלי להתעסק בנקודה הזו יותר מדי. אני לא אומרת שהזוהר הוא חילוני, וזו בהחלט יצירה שמדברת על קידוש השם, אבל מה שבשבילי בולט וחי בזוהר הוא החוויה האנושית המיסטית, ואת החוויה הזו רבים מחפשים, מאז שהזוהר פורסם לראשונה".

סויסה: "הזוהר נותן לי משהו רוחני ועמוק שאני לא מקבלת במקום אחר. הוא חושף אותי לידיעה שיש בחיים גם סוד, שיש רובד פנימי בכל דבר, ואם לומדים אותו לעומק אפשר להיות מחוברים לסוד הזה, לפנימיות של הדברים. זה מרומם ומרגש, מעשיר את החיים, את הקשר עם אנשים ואת עבודת השם. הנה דוגמה: לא מזמן עברנו אני ומשפחתי לבית החדש שבנינו. בכל תהליך הבנייה שמחתי מאוד, ומיד כשנכנסנו לבית נכנסתי לדיכאון. לא אהבתי את התוצאה, ראיתי את המגרעות של הבית, ואז התבאסתי מנקודת המבט הזו שלי. אמרתי לעצמי – עברת לבית חדש? תגידי תודה. בבית המדרש דיברתי על זה עם שפרה, והבנתי שאני צריכה להסתכל על הכול בהתבוננות יותר פנימית. ראיתי את העומק הרוחני שקרה לי בתהליך הזה, את ההתפתחות. במבט חיצוני היה נראה לי שאני סתם מקטרת, במבט הפנימי הבנתי שמשהו אמיתי קורה כאן – שאני צריכה להקשיב לזה, לצמוח מזה".

את באה מתחום התלמוד. איך זה מסתדר עם הזוהר?

"זה לא מתנגש. אני לומדת גמרא באותה הדרך. למדתי מאבא שלי, הרב צוריאל וינר, לראות את הפנימיות, הסוד והעומק שיש בהלכה, בגמרא. אני חושבת שלימוד התורה כולו מכוון למקום הזה, לראות את מה שמעבר. בגמרא ובהלכה יש רבדים רוחניים של משמעות. ואני לומדת ומלמדת וחיה את ההלכה ואת הגמרא, ומהבחינה הזו הזוהר הוא משלים. הוא מביא את כל זה לתוך החיים".

לא הרתיע אתכן לעסוק בסתרי תורה? אתן בטח מכירות את הכללים והמגבלות שהציבו במשך השנים בקשר ללימוד הזה.

קהת: "נראה לי שהמונח שמתאים לכאן הוא 'השתנות הטבעים'. העולם היום מוכן לזה. כמו בלימוד התורה לנשים, המציאות זועקת ודורשת לעסוק גם בסוד. הרי זה מגיע אלינו ממילא, דרך מרכז הקבלה, מדונה ואופנות הוליוודיות אחרות. אז במקום לקלוט את הפרשנויות השטחיות שיש להוליווד, כביטוי, להציע, צריך לגשת לשם ברצינות ובאחריות. הגיע הזמן לגעת בזה. בנוסף, הזוהר מחזיק הרבה תשובות למציאות שלנו היום, הפוסט מודרנית. יש חיפוש גדול של חוויה רגשית ורוחנית במציאות, והזוהר נותן פתח לכך. זהו טקסט ששובר את הכלים, וזה מתאים לנו היום, לעולם שהכלים שלו די שבורים".

סויסה: "אני מרגישה שיש כאן דור חדש שמחפש עומק ורוחניות, והזוהר מספק את זה. אני יכולה להבין את הסכנה שעליה דיברו, את הזהירות הזו. לפעמים מרוב שנכנסים לפנימיות ולעומק אפשר לאבד איזו אחיזה בחיים הריאליים. ולכן צריך מורה טוב שילווה אותך, ושפרה היא כזו – מעבר לכך שהיא מאוד מכבדת ואחראית לגבי התורה שהיא מביאה, היא מובילה בעדינות את הלימוד, בצורה שבה כל אחת יכולה למצוא את עצמה. היא נותנת מקום לכולן ומתייחסת בכבוד וברגישות לכל דעה ורעיון. מעבר לכך הלימוד צריך להיעשות בחבורה. יש עניין בחבורה ששומרת עליך – אתה שותף, אתה לא לבד, לא אבוד".

השלב הבא: ספר

נראה שאי אפשר לכתוב על הזוהר מבלי להזכיר את הרב מנחם פרומן, שעסק בו רבות, בעיקר בשנותיו האחרונות, ורוחו מלווה את קבוצות הלימוד. "נראה לי שלכולנו יש חיבור כזה או אחר לרב מנחם", אומרת שפרה. "המקום של החופש, שמתוכו הוא הגיע ללימוד, הוא יסוד מנחה ומרכזי אצלנו. הרב מנחם הוסיף את השם 'חי' לשמו בתקופת המחלה, כך שהשם 'זוהר חי' הגיע בגלל החיות שיש לזוהר, אבל גם בגלל הרצון להנציח את שמו של הרב ולהיות מחוברים לרוח שלו. יש מורים נוספים שאנו לוקחים מהם השראה, כמו יהודה ליבס במקרה שלי, ועוד, אבל ברור שבאופן עמוק הרוח של הרב מנחם נוכחת ומהווה השראה".

הדסה פרומן, שכאמור שותפה גם היא לקבוצות הלימוד בירושלים, מספרת לי שהזוהר היה עבורה ועבור הרב מנחם דרך חיים. "שנים זה היה הדבר שלמדנו ביחד", היא אומרת, "זו הייתה שפת האם בבית, שהפכה לחלק ממני. אני מרגישה את ההשראה שלו בקבוצות שפתחנו. בשבילי הוא המורה המלווה. הוא לימד בצורה יותר גברית מאיך שאנחנו לומדות, למרות שגם לו היה צד נשי מסוים בלימוד. אבל הכיוון הוא אותו כיוון; ללמוד את הזוהר בשפת הזוהר, בפשט שלו, ולהתחבר בצורה ראשונית למושגים האלו, לחבר אותן להבנות של החיים".

השלב הבא, אומרת לי שפרה, הוא הפקת ספר, פרי כתיבתן של הלומדות ב"עלי באר" ויוצרות נוספות, שינגיש לציבור הרחב את הדימויים של הזוהר. "לכל דימוי יהיה מבוא בשפה אקדמית קלה, ואחריו תבוא כתיבה של משתתפות התכנית, שתגבנה לדימוי מהמקום שלהן. המושג 'עלי באר' לקוח משירת הבאר בספר במדבר: 'עלי באר ענו לה'. הבאר מייצגת את הנביעה הפנימית, ו'עלי באר' זו קריאה לנביעה הזו, לקול שמזוהה עם מרים, לפעול. לקריאה הזו יש שיח עם ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו, שקוראת לנשים לכתוב את עצמן. לאורך השנים כתבו בעיקר עליהן, והיא באה וקוראת להן לייצר את השיח הזה מתוכן. זה מה שאנחנו מנסות לעשות".

"הלימוד הנשי של הזוהר הוא בהחלט חידוש גדול בעולם התורה", מוסיפה הדסה. "ברגע שאנחנו מתחילות ללמוד נוצרת אווירה של משהו מאוד רוחני שעוטף אותנו ברוך ובאהבה, משהו נפתח. בעולם של הזוהר, וגם בעולם המדרש, נאמר שכשתלמידי חכמים עוסקים בסודות התורה, המלאכים מתקבצים כדי ליהנות מהאווירה, מהחידושים ומהקדושה. ואני אומרת שכשהבנות לומדות, יש מלאכיות שמתקבצות סביבן".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

פורסמה ב-8 במאי 2015, ב-גיליון בהר תשע"ה - 926 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מתעניינות ב׳עלי באר׳ ובתכניות עבודה שבגוף מוזמנות לאתר: http://www.avodashebaguf.com/#!—-/cvpc

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: