שורש המחלוקת בין הר המור להר עציון נעוץ בשאלת החזון – סיירת מובחרת חסרת פשרות או שמא כניסה לכל תחומי החיים במדינה. וגם הרהורים על הדיאלוג שבהלכה

בגיליונות האחרונים של מוסף "שבת" נאמני הישיבות "הר המור" ו"הר עציון" נאבקו זה בזה על צדקת דרכם. בשתי הישיבות מדובר הרבה על נושא השליחות, האמונה שלכל אדם יש תפקיד מוגדר ושליחות לבצע בעולם. אמונה זו חייבת להתייחס גם למוסדות ולציבורים. ברצוני לבחון את האפשרות של הבנת ההבדלים בין הישיבות כתוצאה טבעית שנובעת מהתפקיד הייחודי של כל אחת מהן.

הדור שלנו עומד בפני קשיים ואתגרים שאין להם תקדים. הפוסט־מודרניות מערערת על תפיסות מוחלטות ומטילה ספקנות בכל אמונה; הטכנולוגיות החדשות בתקשורת ובמדיה מחדירות לתוכנו ערכים זרים ותרבויות שאינן עולות בקנה אחד עם התורה; מעמד האישה משתנה לגמרי והשוויון שנשים מקבלות בכל התחומים יוצר דרישה לשוויון גם בהלכה; מבנים חברתיים יסודיים כמו המשפחה נמצאים תחת התקפה מתמדת.

השאלה שעומדת בפני אנשי רוח בציונות הדתית מכל הזרמים היא איך שומרים על גחלת התורה והנאמנות להלכה בתוך מהפכה תרבותית זו. שתי הישיבות נוקטות עמדות יסוד שונות לגבי דרכי ההתמודדות עם התופעה, דבר הנובע בין השאר מהאוכלוסיות השונות שאליהן הן פונות.

כשרב נמצא בחזית חברתית מאתגרת טבעי שהוא ימתח את ההלכה עד הקצה. מחיצה בבית כנסת
צילום: אי.פי.אי.
למצולמות אין קשר לכתבה

שאלות מודרניות

הר המור רואה את עיקר משימתה לחנך קבוצת עילית של תלמידי חכמים הנאמנים לתורה ודבקים במשימתם לשמר את המסורת הנאמנה. הדגש שלהם הוא על חינוך ולכן הישיבה מעודדת הקמת ישיבות גבוהות ומכינות, וכן מעודדת את תלמידיהן להשתלב בתחום החינוך ולהתגייסות לצה"ל. האוכלוסייה שאליה הם פונים היא אוכלוסייה של נאמנים לדרכם ומסורים בכל מאודם לעקרונות התורה. גישתם מדגישה את לימוד התורה בלבד ודוחה מכול וכול את הנגיעה בחוכמות מחוץ לד' אמות של התורה, דבר אשר נותן להם שפה ייחודית שאינה מובנת לאנשים מבחוץ. כמובן, ההתרכזות בנושא אחד, התורה, מפתחת אינטנסיביות עצומה. החזון שלהם הוא לשמור על האותנטיות של התורה ללא פשרות ועל ידי כך להביא את הציבור הציוני־דתי ולאחר מכן את עם ישראל כולו לעבוד את ה' בלבב שלם.

הר עציון לעומת זאת רואה את עצמה כחלק מהתרבות הכללית של מדינת ישראל ונאבקת לשמור על האותנטיות בתוך המערבולת של תרבות משתנה ולא פעם עוינת ליסודות התורה. ודאי שהתורה עומדת במרכז, ואנשי הישיבה הצליחו להוציא תלמידי חכמים גדולים וראשי ישיבות חשובים, אולם הישיבה גם רואה חשיבות בחינוך תלמידים להיכנס לכל תחומי החיים של מדינת ישראל־ רפואה, טכנולוגיה, עסקים וכו'. חזונם הוא שתלמידים אלו לא רק יתרמו כשותפים מלאים בבניית המדינה אלא שעל ידי התנהגות על פי עקרונות התורה במקצועם יחדירו קדושה בתוך החברה הישראלית הכללית.

חזון זה הביא לכך שבין תלמידיהם יש לא מעט רבני קהילות. רבנים אלו עומדים במגע עם הציבור הכולל ציונים דתיים מכל הגוונים: בני תורה, אנשים מן השורה הנאמנים להלכה וכן בעלי מחויבות מוגבלת להלכה. הם נאלצים להתמודד עם שאלות שאינן מתקרבות לשערי "הר המור". לרבות מן השאלות שעולות בתרבות המודרנית אין תקדימים בהלכה ועל הרבנים להתמודד עם דרכי תגובה. מה לעשות לגבי דרישה של רווקות מבוגרות להביא ילדים מחוץ לנישואין? לגבי הומוסקסואלים דתיים אשר רוצים להתקבל כחלק מקהילת בית הכנסת? לגבי נשים אשר דורשות שוויון בהלכה? רבנים אלו מתייסרים בשאלה איך מגיבים מתוך נאמנות להלכה מחד ומתוך רגישות לכאב האנושי האמיתי של השואלים מאידך, והם רואים ברגישות האנושית צו הלכתי.

ההלכה איננה שחור־לבן ובדרך כלל יש בה פרמטרים שבהם יש צד אחד אסור, צד שני מותר ושטח רחב לשיקול הדעת של הפוסק. ודאי שבמצב כזה הרבנים עשויים להגיע להחלטות מסוימות אשר נראות בעיני הדבקים בטהרת התורה בלבד ב"הר המור" כפסולות ואפילו כבגידה בהלכה.

"בשבילכם זה מותר"

הבדל זה בגישות להלכה תמיד היה קיים. בשנת 1947 למשל הוציא הרב משה פיינשטיין פסק הלכה המתיר מחיצה עד גובה הכתפיים בלבד בבית הכנסת (אגרות משה, אורח חיים, א, לט). תשובתו ניתנה בעיצומה של מלחמת קודש שהוא ניהל יחד עם הרי"ד סלובייצ'יק כנגד תופעת ביטול המחיצות בבתי הכנסת ברחבי ארה"ב.

בפסק זה מתח הרב פיינשטיין את ההלכה עד לרף התחתון מתוך שיקול דעת שהדבר יכול להביא לניצחון במלחמה ואף הרב סלובייצ'יק פסק באותה דרך. שמעתי משני מנהיגים של קהילה בריברדייל שבה התקינו מחיצה נמוכה בבית הכנסת על פי היתר של הרב סלובייצ'יק, שהרב אמר להם: "בשבילכם זה נכון". הרב סלובייצ'יק נודה על ידי העולם התורני ולכן לא הותקף בעקבות ההיתר, אולם חסידי סאטמר מיררו את חיי הרב משה פיינשטיין על היתר זה. כשרב נמצא בחזית חברתית מאתגרת טבעי שהוא ימתח את ההלכה עד הקצה, וטבעי הוא שציבור אחר שבחר במדיניות של ניתוק והתחזקות פנימית לא יבין ולא יקבל זאת.

אודה על האמת, גם אני לא שקט ביחס לחלק מהפעילויות וכמה מהפסיקות שהוציאו רבנים צעירים, ולדעתי גדולים בהלכה הם שהיו צריכים לתת את המענה. אולם אחד הקשיים של דורנו הוא שאין גדולים מוסכמים בהלכה. בתקופתי בארה"ב, אם הרב משה פיינשטיין והרב סלובייצ'יק היו אוסרים משהו – אף אחד לא היה מעז לעשותו. לדאבוננו אין סמכויות כאלו היום.

מאשימים את ישיבת הר המור בקיצוניות, ולהגנתה תומכיה טוענים שזוהי דבקות ואותנטיות. לדעתי שני הצדדים צודקים. ודאי יש דבקות ואותנטיות בהר המור, אבל יש גם קיצוניות שבאה לידי ביטוי, למשל, בכמה מכתבים שהוצאו על ידם שהיו נראים כהזויים לחלוטין בעיני שאר העולם. ולמה להתפלא על שיש קיצוניות? אנשי הר המור מסרבים באופן עקרוני למפגשים עם יריביהם האידיאולוגיים. הרב קוק אשר קרא לאינטראקציה בין גישות שונות, חלק מהן רחוקות בהרבה מדעותיהם של אנשי הר עציון, הזהיר שהיעדר אינטראקציה מביא לידי קיצוניות:

אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו, שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כל אחד את חברו ולשכללו, שיעצור כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהיחלקם כל אחד למחנה מיוחד העומדת כצר למחנה השנייה (אורות ע־עב).

בהיעדר דיאלוג עם הצד השני חסר הגורם המסייג אידיאולוגיה טובה ונכונה מלנוע אל הקצה ובאופן טבעי מגיעים לקיצוניות.

הגיע הזמן להידברות

צורך השעה הוא הידברות בין הצדדים מתוך ביטחון שעצם ההתדיינות תביא לחשיבה מחודשת של שניהם, למיתון של עמדותיהם ולהימנעות מצעדים שנראים קיצוניים בעיני הצד השני. כמו כן, שניהם יפנימו את ההכרה בכך שהם עונים על צרכים שונים ופונים לאוכלוסיות שונות. על כל אחת מהישיבות להגיע להבנה שיש לחברתה תפקיד אחר וחיוני בחברה הישראלית.

אינני אדם שמטיף מוסר אולם יש לי זכות מסוימת לקרוא להידברות זו. הרי אין זה סוד שאני קרוב לישיבת הר עציון, אולם כשהייתי ראש קרן הקצבנו סכומים רציניים לכל המגוון שבציבור הציוני דתי, כולל מענק משמעותי לבניין "הר המור". אני היום יו"ר גרעינים תורניים שחלק גדול מהם שייכים ל"ישיבות הקו" ובאותו זמן נשיא של עמותת "גשר", שבתוכה קיים ארגון מרק"ם, ארגון של קהילות מעורבות של דתיים וחילונים. אינני מזדהה לחלוטין עם כל דבר שבו אני פועל, אולם אני מאמין כי הדרך להשפיע איננה במדיניות של ניתוק ועמידה מבחוץ, אלא דווקא בשותפות ומעורבות.

אני מהרהר לעצמי: אילו שני ההרים היו בקשר והיו נפגשים מתוך כבוד הדדי, על אף אי ההסכמות היסודיות שביניהם, האם הדבר לא היה ממתן את שניהם? האם רבנים מסוימים בוגרי הר עציון לא היו מתונים יותר בהכרעות שעליהם לקבוע כאשר הם עומדים מול דילמות ציבוריות קשות? האם אנשי הר המור לא היו מביאים לתוך השיח הציבורי הכללי את עוצמות התורה שבתוכם?

אסיים באזהרה. ראשי הר המור יכולים להמשיך במדיניות הניתוק משאר הציונות הדתית. הם יכולים לחשוב שהרבנים סולובייצ'יק, פיינשטיין וקוטלר לא התייעצו בנושאים הלכתיים הנוגעים לעם ישראל (ואני יודע בוודאות שלפעמים כן החליפו דעות זה עם זה והתייעצו). הדרך של ביטחון עצמי בכך שהאמת נמצאת אצלם ורק אצלם ודאי תוסיף עוצמות פנימיות, אבל אסור להם להשלות את עצמם שאין מחיר למדיניות זו. הם יהפכו להיות כת, מכובדת ומוערכת ובכל זאת – כת. כמו כן, לא כל בוגריהם יוכלו להיות מחנכים וקצינים בצה"ל בלבד; בסופו של דבר רבים ילמדו מקצועות חופשיים, ייחשפו לעולם האקדמי וישתלבו בתוך הציבור הכללי. ככל שתלמידיהם יתרחקו במקום ובזמן מהישיבה, השפעת רבניהם תדעך והם יבחרו להצטרף לשאר הציבור הדתי.

ייתכן שאני נאיבי אבל אני עדיין מאמין באפשרות ששני ההרים יכולים למצוא דרך למלא את תפקידיהם הייחודיים בנאמנות ומתוך כבוד הדדי ו"ישאו הרים שלום לעם" (תהילים עב, ג).

הרב דניאל טרופר הוא נשיא ארגון "גשר"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015