פורצי הדרך | אריאל הורוביץ

ד"ר אריה מורגנשטרן חוקר עשרות שנים את עליית תלמידי הגר"א לארץ במאה ה־19 וטוען כי בלעדיה לא הייתה מתרחשת שיבת ציון. עכשיו הוא מוציא ספר חדש, מגיב לחוקרים החולקים עליו, מסביר את ההתלהבות הדתית־לאומית מגילוייו ולרגע לא ממעיט מערך הציונות החילונית

בכניסה לביתו של ד"ר אריה מורגנשטרן בשכונת בית הכרם בירושלים תלויה תמונה גדולה, ממוסגרת, זרועה אותיות סת"ם עתיקות, קטנות וגדולות. זהו כתב שד"רות לבניין חצר החורבה משנת 1837, שאותו שלחו ראשי העדה האשכנזית בירושלים לארצות אירופה, לבשר לאחיהם בגולה על האישור שנתן מוחמד עלי (שליט ארץ ישראל בשנות השלושים של המאה התשע עשרה) לבנות מחדש את החורבה.

מורגנשטרן, שהקדיש חלק ממחקריו לתולדות החצר האשכנזית הזו, מצביע בגאווה לא מסותרת על הביטויים הגאוליים שהמכתב מלא בהם; הם, לצד מקורות נוספים, מאששים את התיאוריה שלו בדבר קיומה של תודעה גאולית בקרב תלמידי הגר"א, שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה־19 ופיתחו את ההתיישבות היהודית בירושלים. "הכול כאן רווי אמירות גאוליות ומשיחיות", הוא אומר. "הם בפירוש ראו את הפעילות שלהם, ובפרט את קבלת האישור ממוחמד עלי לבנות מחדש את בית הכנסת החורבה, כאתחלתא דגאולה. עבורם, האישור לבנות מחדש את החורבה, האפשרות לתקוע יתד בירושלים, היו התחלה של תהליך ארוך".

מחקריו של מורגנשטרן, החל מספרו הראשון "משיחיות ויישוב ארץ ישראל" (הוצאת יד בן צבי, 1985), היו חריגים על רקע התפיסה המחקרית השלטת באותם ימים. מורגנשטרן מצביע על שנת ת"ר (1840) כיעד משיחי שאליו כיוונו העולים, תלמידי הגר"א, נושא שכמעט לא זכה להתייחסות במחקר קודם לכן. במחקריו השונים ביסס מורגנשטרן, על סמך תעודות ומסמכים שמצא, את המסקנה שתלמידי הגר"א עלו ארצה בתחילת המאה ה־19 מתוך שאיפות משיחיות, ועלייתם יצרה את התשתית להתיישבות היהודית בירושלים וליישוב הישן, ומכאן גם את התשתית לעליות של ראשית המאה העשרים.

על עבודתו המחקרית של מורגנשטרן ניטשת מחלוקת עזה באקדמיה, בעיקר בינו לבין שני חוקרים – עמנואל אטקס וישראל ברטל – אך מורגנשטרן טוען כי מתנגדיו לא הצליחו להוכיח דבר, ושמסקנות מחקרו שרירות וקיימות, ומתועדות בספרות התקופה. סביר להניח ששני הצדדים בעימות הזה אינם חפים מאידיאולוגיה ומהשקפת עולם מוקדמת; ואכן, השלכותיו מרחיקות לכת, ונושאות בחובן משמעויות שנוגעות להבנת המפעל הציוני ושרטוט הגבולות שלו, כמו גם לשאלת הבכורה. לקראת יום העצמאות, ולכבוד צאת ספרו החדש של מורגנשטרן, "דוחקי הקץ", שכולל אוסף ממאמריו בשנים האחרונות, שוחחתי עם מורגנשטרן על תלמידי הגר"א, על ביסוס היישוב היהודי בירושלים בתחילת המאה ה־19 ועל האפשרות למתוח לאחור את קווי הסיפור הציוני, להתחיל אותו מוקדם יותר ולייחס את תחילתו לקהלים שבדרך כלל הוחרגו מן האתוס הציוני החילוני.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

כנסיית הקבר נשרפת

אריה מורגנשטרן נולד בתל אביב בשנת 1937, ולמד בישיבת היישוב החדש. לאחר מכן למד במשך שנה בישיבת חברון, ולאחר שירותו הצבאי פנה ללימודי סוציולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בלימודי התואר השני פנה לעסוק בהיסטוריה של עם ישראל. במקביל, שימש כמפקח על תחום לימודי ההיסטוריה בבתי הספר הממלכתיים־דתיים במשך כעשרים שנה, והיה מנהל ישיבת בני עקיבא בנתניה.

כשהיה בן ארבעים החליט, לצד עבודתו במשרד החינוך, לפנות ללימודי דוקטורט, וב־1981 השלים את הדוקטורט שעסק ביישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה־19. אז נחשף לראשונה לפרשת עלייתם של תלמידי הגר"א ולציפייה המשיחית שאפיינה אותה, ולא קיבלה ביטוי במחקר עד אז.

מסקנות מחקרו של מורגנשטרן התאפשרו בין היתר הודות לארכיון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם, אוצר בלום של אגרות ומסמכים שנחשף בסוף מלחמת העולם השנייה בארגז מתחת לגשר באמסטרדם. הארכיון כלל אגרות שנשלחו מטעם ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם – שעסק בגיוס כספים למען יהודי ארץ ישראל – לעשרות קהילות יהודיות באירופה, באימפריה העות'מאנית ובארץ ישראל, וכן ליחידים ולכוללים בארץ. מחברן של רוב האגרות היה ראש הארגון, בנקאי יהודי ומיסטיקן בשם צבי לעהרן, והן מתעדות את הנעשה לאורך כארבעים שנה במרוצת המאה ה־19. מורגנשטרן מצא בהן מוטיבים משיחיים ותיאורים של ציפייה הולכת וגוברת לשנת ת"ר (1840), כשנת הגאולה.

"תלמידי הגר"א באו לארץ ישראל עם שליחות", הוא אומר, "שליחות של קידום הגאולה. הם ראו את תפקידם להיות כאן ולקדם את תהליך הגאולה. כמעט כל אירוע שמתרחש סביבם קשור לאסכטולוגיה, לציפייה לאחרית הימים. זה ניכר כמעט בכל מקום. כשהם משוחחים עם מיסיונרים, תיירים נוצרים, הם אומרים שהם באים לארץ מתוך ציפייה משיחית. יש תעודות אוסטריות שמלמדות על כך גם כן. כך, כשהם משיגים אישור לביטול החובות על חצר רבי יהודה החסיד, הם רואים את זה כאתחלתא דגאולה; כך גם כשכנסיית הקבר נשרפת ב־1808. המושג 'אתחלתא דגאולה' אופייני לאנשים שמאמינים בתהליך טבעי, בלקיחת יוזמה, בגאולה דרך הטבע; לא גאולה ניסית".

עד כמה הדברים נטועים בכתבי הגר"א עצמו?

"זה ניכר בכמה מקומות בכתבי הגר"א. ראשית, הגר"א מבטל את שלוש השבועות. שלוש השבועות – לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא להתגרות באומות – היו תמיד חסם מרכזי מפני עלייה לארץ, ולמעשה מפני כל פעילות שקשורה להבאת הגאולה, והגר"א מבטל אותן. שנית, הגר"א קובע שהגאולה איננה תלויה בתשובה; הוא מנטרל את ההכרח לחזור בתשובה לפני הגאולה. הוא גם עוסק באיתור עשרת השבטים האבודים. לא מדובר בעניין אזוטרי או פולקלוריסטי, אלא בעניין שיש לו משמעות משיחית.

"תלמידו של הגר"א, רבי ישראל משקלוב, אף מגדיל לעשות ומנסה ממש למצוא את השבטים. הייתה אגדה שלעשרת השבטים יש סנהדרין משלהם, ואם זה כך יש להם דיינים סמוכים על פי סמוכים עד משה רבנו. התפיסה של רבי ישראל משקלוב הייתה שאם נמצא את השבטים הללו, נביא אותם לכאן ונחדש את הסמיכה, למעשה אפשר לחדש את הסנהדרין ולפרוץ את הדרך לגאולה. לשם הוא מנסה להגיע. יש עוד לא מעט דוגמאות מכתבי הגר"א שמצביעים בבירור על תודעה משיחית. תלמידיו בפירוש מייחסים לו שליחות משיחית. הם רואים אותו כמי שנשלח מהשמים כדי לבשר את גאולת ישראל".

אולי טעינו?

תלמידיו של הגר"א, לטענת מורגנשטרן, קלטו את המסרים האלה, ובתחילת המאה ה־19 התחילו לעלות לארץ ישראל, שהייתה נתונה תחת שלטון עות'מאני. גל העלייה הראשון מתחיל בשנת 1808 ונעצר בשנת 1813, בשל מגפה שפרצה בגליל ותקפה את העולים. בסך הכול עלו בחמש השנים הללו 511 איש, מתוך ציפייה, כך טוען מורגנשטרן, לבוא המשיח בשנת 1840. "הם עולים קודם כול לגליל", הוא מספר. "לירושלים הם לא יכלו להיכנס, כיוון שהאשכנזים בירושלים היו בעלי חוב, והם פחדו להיתפס. המגפה ב־1813 משמידה את רוב העולים, ומתוך 511 העולים נשארו 71 איש בלבד.

"חלק מהניצולים עוקרים לירושלים ומנסים להשתלט על חצר החורבה. החצר חשובה להם, כיוון שהיא הייתה המקום היחיד בירושלים שהאשכנזים יכלו להיות בו. בתחבולות שונות הם מצליחים להשיג את החצר: ב־1836 מוחמד עלי מאשר להם לבנות בית מדרש במקום, וב־1855 מונטיפיורי מסייע להם להשיג היתר לבנות בית כנסת. את כל התהליך הזה, כל מה שכרוך בבניין ירושלים, הם רואים כאתחלתא דגאולה. הם חוזרים על כך פעם אחר פעם".

מה קורה בשנת 1840, כשמה שהם ציפו לו לא התרחש?

"מתחולל משבר, כפי שקורה בהרבה חברות משיחיות שציפייתן נכזבה. האכזבה גורמת לחלק גדול מהציבור לשוב אל התפיסה המסורתית, לדבוק בשלוש השבועות. הם לא מתחרטים על כך שהם עלו ארצה, אבל חלקם מבינים שאולי זה נעשה מהר מדי, ואולי לא זו הדרך. לצד זאת, קבוצה חזקה מאוד ממשיכה להאמין בשליחות המשיחית גם אחרי שנת ת"ר. בעיניה, ההתפתחות של ירושלים במחצית השנייה של המאה ה־19 היא ההוכחה שה' בחר בציון.

"תחשוב: הם עומדים מול הנוצרים, ששוללים את התפיסה שלהם; מול המוסלמים, שמתנגדים להם, ומול החברה היהודית המסורתית, שברובה לא תומכת בהם – והם צריכים להוכיח שהם צודקים. אז הם אומרים: תסתכלו כמה יהודים יש בירושלים. תראו איך המקום הזה פורח. גם אם ת"ר הוא לא התאריך הנכון, מה שעשינו בירושלים הוא הוכחה שה' בחר בציון. שאנחנו באמצע התהליך".

עליית תלמידי הגר"א יצרה את התשתית ליישוב היהודי המתחדש בירושלים, אך העליות לארץ ישראל נמשכו. לאחר העלייה בעלת הציפיות המשיחיות, לטענתו של מורגנשטרן, עולים ארצה יהודים בעלי אופי קיצוני יותר. "העולים שבאו אחרי תלמידי הגר"א ולפני העליות ה'ציוניות' היו קנאים וסגורים יותר. הם התנגדו למודרנה, לתרבות, לשפות. הציבור הפרושי־הירושלמי עובר תהליך של הקצנה. המוטיבציה המרכזית שלהם לעלייה איננה קידום תהליך הגאולה, אלא בריחה מן המודרנה שהתפשטה באירופה, מגיוס לצבא, מההשכלה. זו עלייה שמדברת על ארץ ישראל כעל מקלט רוחני".

ואז מגיעים לארץ אנשי העלייה הראשונה, וביל"ו, והאופי החילוני של העליות הולך ונעשה דומיננטי. איך הפרושים האשכנזים מגיבים לכך?

"בראש ובראשונה, העליות החילוניות יוצרות מצוקה כלכלית. פתאום יש מתחרים על המשאבים. הכספים מתחילים לזרום לכיוון חובבי ציון והמושבות, ומתחיל מאבק על קיום. העניין המשיחי נשכח, ובמקומו אנו מוצאים מאבק על הקיום, לצד, כפי שאמרתי, הליכה לכיוון של לימוד תורה ומקלט רוחני. אבל מעבר למצוקה הכלכלית, האופי החילוני של העולים והחלוצים בהחלט הדאיג את הירושלמים. הייתה תפיסה של 'אנחנו רצינו לבנות את הארץ בקדושה, והנה עולים לכאן אנשים חילונים. אולי טעינו?'. החששות האלה יוצרים מעין חזרה לחרדיות. אנשים כמו יחיאל מיכל פינס ופרומקין מבטאים לפתע אמביוולנטיות כלפי הציונות החילונית. הם הבינו שאולי הם מיהרו, אולי הם נחפזו ועברו על שלוש השבועות. הם הבינו שהם יצרו את התשתית לעליות החילוניות הללו, ואולי בכך הם גרמו נזק".

רוב יהודי בירושלים

איך אתה רואה, ממרחק הזמן, את ההשפעה של עליית תלמידי הגר"א על המפעל הציוני?

"עליית תלמידי הגר"א למעשה בנתה את הבסיס לחידוש היישוב בארץ ישראל. העלייה הזו קלטה עשרות אלפים יהודים עד שהתחילו העליות ה'ציוניות'; היא הוכיחה לאומות העולם שיש ליהודים זיקה חזקה לארץ; היא הוכיחה שיש אופציה לשיבת ציון. כשחובבי ציון מדברים על ארץ ישראל, הם יודעים שיש כבר יהודים בארץ. הם אמנם מתנגדים לדרכם, לאופיים הדתי ולהסתמכות על כספי החלוקה, אבל הם יודעים שיש כאן אנשים. זו התשתית לתנועה הציונית".

אבל מעניין לראות שבשום שלב האשכנזים הפרושים לא מדברים על הקמת מסגרת פוליטית. גם אם השאיפות של העולים, תלמידי הגר"א, הן משיחיות, הן לא מיתרגמות ליוזמה מדינית כלשהי.

"נכון. הם לא ציונים־מדיניים. הם לא חשבו על מדינה, אלא על ביאת המשיח. לכן אני לא מנסה לטעון שהם הציונים הראשונים, או הציונים־המדיניים הראשונים. תלמידי הגר"א לא חשבו שהם יעשו את כל התהליך. יש אתערותא דלתתא, מלמטה, ואתערותא דלעילא, מלמעלה. הם עדיין ציפו להתערבות שמימית, אבל הם הבינו שהם היו צריכים לפרוץ את הדרך, להתחיל את התהליך.

"הייתה כאן פריצת דרך בחברה היהודית המסורתית, שלא הייתה כמוה מאז שבתי צבי. בלי עליית תלמידי הגר"א לא הייתה אופציה לשיבת ציון. כשהציונים הראשונים התחילו לעלות ארצה הם ידעו שקיימת ארץ ישראל ושיש בה יהודים. ואלה תלמידי הגר"א. בזכותם היה רוב בירושלים באמצע המאה ה־19, ועד היום הרוב הזה נשמר".

לא באו כדי לשחק קלפים

מאז שפורסמו לראשונה בשנות השמונים, אומצו מחקריו של מורגנשטרן בהתלהבות רבה בציונות הדתית. התפיסה שלפיה הנחת המסד לשיבת ציון נתונה בידי עולים דתיים־משיחיים, ולאו דווקא בידי חלוצי העלייה השנייה והשלישית, קסמה ללבם של רבים בציונות הדתית, שראו בממצאים של מורגנשטרן תיקון עוול היסטורי.

אך לצד זאת, חוקרים שונים הצביעו לאורך השנים על חולשות התיאוריה של מורגנשטרן, וניסו להפריך אותה ולראות בה משאלת לב ציונית־דתית חסרת ביסוס מחקרי. לתפיסתם, תלמידי הגר"א הגיעו ארצה כדי ללמוד תורה, ולייסד בארץ ישראל מרכז תורני משמעותי – לא מתוך ציפייה משיחית או רצון לקרב את הגאולה. הפולמוס נמשך גם כיום, ואחת לכמה זמן מתפרסמים מאמרים חריפים משני צדי המתרס.

"אטקס וברטל לא הוכיחו כלום", אומר מורגנשטרן על בני־הפלוגתא שלו, "כל מי שטוען שתלמידי הגר"א עלו לארץ ישראל רק כדי ללמוד תורה ושלא הייתה להם שום ציפייה משיחית לא הביא שום הוכחות לדבריו. אטקס מציג כל מיני מסמכים של העולים שבהם הם מבטאים את רצונם לעלות ארצה וללמוד תורה, אבל שים לב שמדובר במסמכים רשמיים, שנועדו לגיוס כספים ולפרסום בפומבי. ברור שהם לא היו יכולים לכתוב באופן רשמי שהם מונעים על ידי ציפייה משיחית. הם עשו זאת רק בתכתובות פנימיות, במסמכים שהם כתבו לעצמם. הם לא יכלו לומר זאת בפומבי. בוודאי שלימוד התורה חשוב; בוודאי שהם באו לכאן גם כדי ללמוד תורה, לא כדי לשחק קלפים, אבל הייתה להם שליחות נוספת, עיקרית – לקדם את הגאולה; או על ידי חידוש הסנהדרין בצפת, כפי שרבי ישראל משקלוב ניסה לעשות, או על ידי בניין ירושלים, כפי שעשה רבי מנחם מנדל משקלוב. אבל לכתוב בפירוש על הציפיות המשיחיות? את זה הם לא יכלו".

אבל למה, בעצם? אם הם אכן פעלו בשליחות הגר"א, ואם הייתה להם הגושפנקא שלומדוע לא להציג זאת בפומבי, ולהיתלות בדברי הגר"א?

"אם אתה חושב שהגר"א היה דמות מקובלת בליטא, טעות בידך. האמת היא הפוכה. אפילו בבית המדרש של הגר"א לא קיימו את מנהגיו ואת פסיקותיו הייחודיות. הרבה מאוד אנשים בווילנא לא הסכימו עם הגר"א, וראו בו עוף מוזר. זו הסיבה שהעולים לא יכלו להיתלות בו. ושוב: העובדה שהעמדה שהם הציגו באופן רשמי הייתה שהם עלו מטעמים של לימוד תורה לא מטשטשת את כל הראיות האחרות שמצאתי, שבהן מתבטא רצונם לעלות כדי לקדם את ביאת המשיח. תזכור גם מה היה כרוך בעלייה ארצה באותם ימים: פרֵדה מהמשפחה, משברים בדרך, מחלות, חוסר היכרות עם השפה, עם האוכל, עם התרבות. זה טירוף. מי שקורא את המקורות ורואה את הסבל שהעולים חוו, מבין שהייתה כאן שאיפה מעבר ללימוד תורה בלבד. היה כאן חזון שהם רצו לקדם".

 בשם השליחות המשיחית

"ברטל ואטקס שתוקפים אותי מתנגדים לתפיסה של משיחיות מטעמים אידיאולוגיים. הם מתנגדים למשיחיות בזמן הזה, ולכן הם מנסים לטשטש כל גילוי של משיחיות לאורך ההיסטוריה היהודית. הם מתנגדים לתפיסה שמוכיחה שהיו יהודים מסורתיים שפעלו למען ארץ ישראל עוד לפני שהציונות החלה. כדי ללעוג למחקר שלי הם כותבים שאני טוען שתלמידי הגר"א היו 'הציונים הראשונים'. ובכן, אני לא טוען את זה. ממש לא. אני טוען שתלמידי הגר"א עשו פריצת דרך בהיסטוריה של העם היהודי ובתפיסה המסורתית, בשם השליחות המשיחית.

"מעבר להתנגדות האישית של שני החוקרים האלה לכל מה שנודף ממנו ריח של משיחיות ודתיות, אין כאן שום דבר. הם לא הוכיחו אפילו פעם אחת שאני טועה. הם פשוט מתעלמים מכל הראיות שאני מביא. כשאי אפשר להוכיח, מתעלמים. יש לי מאות הוכחות על המשיחיות אצל תלמידי הגר"א, כתבתי שבעה ספרים, ואותם זה לא מעניין. הם לא מסוגלים לחזור בהם ולהכיר בטעות שלהם".

אבל אולי לא רק הם מונעים מאידיאולוגיה, כפי שאתה טוען, אלא גם המחקר שלך מונע מתפיסת עולם מסוימת? אולי גם אתה פועל בשם אידיאולוגיה, שמנסה לבסס תנועה משיחית היסטורית שקדמה לציונות, ולמעשה אפשרה אותה?

"אני לא מסתיר את העובדה שאני איש ימין ציוני־דתי. יש לי אידיאולוגיה. אבל לא זייפתי שום דבר במחקר שלי. לא באתי מראש עם השקפת עולם על תלמידי הגר"א ועל משיחיות ועל המפעל הציוני, והכנסתי את ההשקפה הזו בכוח אל הטקסטים. מה שפרסמתי בספריי הוא מה שגיליתי. כשראיתי לראשונה את המסמכים של ארכיון הפקידים והאמרכלים, נדהמתי. אף פעם לא דיברו איתנו על זה. לא למדנו באוניברסיטה על ציפיות משיחיות לקראת שנת ת"ר, ועל כך שהייתה מסה של אנשים שעלתה לארץ בעקבות זה. אני גיליתי את זה. אני מבין היום שההתנגדות של חלק גדול מעולם המחקר לעבודה שלי הייתה אחד הגורמים שדחפו אותי להמשיך ולחקור.

"במשך שנים, החוקרים שהזכרת קודם לכן ניסו לחסום אותי בכל מיני ועדות, למנוע את הדפסת ספריי בהוצאות נחשבות, הכול כדי שהמחקרים לא יראו אור והתפיסה שלהם תופרך. אולי ההתנגדות העיקשת הזו דרבנה אותי. אולי היא חלק ממה שגרם לי להשקיע בנושא הזה ימים ולילות, לנסוע ברחבי העולם ולבלות ימים שלמים בארכיונים. אבל כל מה שכתבתי במחקרים שלי מבוסס. לא המצאתי שום דבר. זה דרש ממני כוחות בלתי רגילים, אבל ברגע שראיתי שיש לי 'קייס', שהדברים מדברים בעד עצמם ואני צריך רק לחשוף אותם, היה לי אינטרס, כחוקר, להמשיך ולפתח את התחום".

לגיטימציה לגוש אמונים

מחקריו של מורגנשטרן זכו בשנים האחרונות לגיבוי מצד שני חוקרי הקבלה, משה אידל ויהודה ליבס, וכמו כן, כאמור, לאימוץ נלהב בציונות הדתית. "הציונות הדתית וגוש אמונים התלהבו מאוד מהמחקר שלי", אומר מורגנשטרן, "הם ראו פתאום שהם לא הראשונים שיש להם השיגעון הזה על ארץ ישראל. הם הבינו שיש כאן יסוד אימננטי במסורת היהודית. שאפשר לשבור את המסגרת, לדחוק את הקץ. זה נתן להם לגיטימציה".

ובין תלמידי הגר"א ועד גוש אמונים, הייתה גם הציונות החילונית. החלוצים, המושבות, הקיבוצים. יש משהו בחיבור בין תלמידי הגר"א לגוש אמונים שאולי מדלג על החוליה הזו, שם אותה בצד.

"חס ושלום. אני לא מוותר על הציונות החילונית, ואני לרגע לא ממעיט בערכה ובחשיבות שלה. כבר הרב קוק אימץ את הציונות החילונית וראה בה ממשיכת החזון של תלמידי הגר"א. הציונות החילונית היא אחד השלבים של תהליך הגאולה, והוא נעשה על ידי חילונים. הציונות החילונית נכנסה למרוץ השליחים הזה, לקחה את המקל מתלמידי הגר"א ורצה איתו הלאה. זה עד כדי כך פשוט. לא צריך לוותר על אף שלב".

 ———————

 תגובת פרופ' עמנואל אטקס:

בחוברת האחרונה של כתב העת "ציון" הופיע מאמר מפרי עטי ובו בחנתי ביסודיות עשרות מקורות בני התקופה, ועל יסוד בחינה זו הפרכתי את הטענה שביסוד עליית תלמידי הגר"א עמדו מניעים משיחיים־ציוניים. כמו כן הפרכתי מכול וכול את הטענה שספר "קול התור" מייצג משנה משיחית־ציונית שמקורה בגר"א.

הפרושים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה ה־19, כשבראשם אחדים מתלמידי הגאון מווילנה, ביקשו לייסד בה מרכז חשוב של לימוד תורה. אמנם החלטתם לעלות לארץ לא הייתה במצוות הגאון, אך שאיפתם להתמסר ללימוד התורה תוך פרישה מחיי המעשה שאבה את השראתה מדמותו ומאורח חייו. קביעה זו לא נועדה לערער על כך שהפרושים האמינו בביאת המשיח וייחלו לבואו אך יש להבחין בין אמונה בביאת המשיח, שהייתה נחלתם של יהודים מאמינים במשך דורות רבים, ובין תסיסה משיחית הפורצת כאשר בני הדור מאמינים שהגאולה עומדת ממש על הסף.

לאור כל המקורות המוכרים לנו, שרבים מהם נסקרו במאמר, אין כל בסיס לטענה שהפרושים עלו לארץ ישראל בראשית המאה ה־19 ממניעים משיחיים. אכן, במהלך השנים שעשו בארץ התגברה אצל קצתם הציפייה המשיחית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באיגרת ר' ישראל משקלוב לעשרת השבטים משנת 1831. ייתכן שציפייה משיחית זו אף התעצמה אצל אחדים מהם לקראת שנת ת"ר (1840). אולם, גם בשיאה לא חרגה ציפייה זו מגבולות ההשקפה המסורתית, זו המייחלת לגאולה מידי שמים. הטענה שהפרושים אימצו משנה משיחית־ציונית מבית מדרשו של הגאון, ולאור משנה זו הם ראו בעצם עלייתם לארץ שלב ראשון בתהליך הגאולה, איננה אלא בדיה ספרותית, שמקורה בכתביהם של בני משפחת ריבלין. ניסיונות חוקרים כאריה מורגנשטרן ורפאל שוחט לשוות לבדיה זו מהימנות מחקרית אינם עומדים בפני הביקורת.

שלמה זלמן ריבלין וההולכים בעקבותיו ביקשו להשליך על הגאון ותלמידיו את הרעיונות של מבשרי הציונות, הרבנים קלישר ואלקלעי, וכן של כמה מן הרבנים שתמכו בחיבת ציון. מדובר בשכתוב אנכרוניסטי של ההיסטוריה, המתכחש לעולמם הרוחני־הדתי של הפרושים ומייחס להם רעיונות שלא עלו על דעתם.

קו "פרשת המים" שהפריד בין העליות המסורתיות, מעין אלה של החסידים והפרושים, ובין העליות הציוניות של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, היה "המהפכה הציונית", שראשיתה בשנות ה־80 של המאה ה־19. הגאון ותלמידיו לא היו שותפים למהפכה זו ועל אחת כמה וכמה שלא הובילו אותה. האימוץ והטיפוח של מיתוס הגאון ותלמידיו כציונים הראשונים, בין שהוא נעשה מתוך תמימות ובורות היסטורית ובין שהוא נעשה מתוך מניעים זרים, הוא בבחינת ניסיון להתכחש למקורותיה ולאופייה של הציונות כתופעה מודרנית על כל המשתמע מכך.

 —

תגובת פרופ‘ ישראל ברטל:

אני מלא הערכה לתרומתו המחקרית הייחודית של ד“ר מורגנשטרן. חקר תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל לפני היות הציונות הוא תחום שההיסטוריונים אינם תמימי דעות בשאלות מסוימות בו. הדיון במקומה של הציפייה המשיחית בעליות תלמידי הגאון מווילנה הולך ונמשך כבר למעלה ממאה שנה, וד“ר מורגנשטרן מחזיק בעמדה ידועה ומוכרת שחוקרים בני זמננו אינם נוטים להסכים לה.

הפולמוס האקדמי הנוכחי, שעליו דיבר עמיתי ד“ר מורגנשטרן בריאיון, קיים יותר משלושים שנה. מלמדים עליו באוניברסיטאות ישראל והעולם והוא אחת הדוגמאות המוכרות בעולם האקדמי לפתיחות מחקרית ולמגוון השיטות המהלכות בהיסטוריוגרפיה הישראלית.

חבל רק שד“ר מורגנשטרן חוזר ומעלה טענה מוזרה כאילו: “ניסו לחסום אותי בכל מיני ועדות, למנוע את הדפסת ספריי בהוצאות נחשבות“. יעידו עמיתיי ושותפיי לפעילות הפרסום וההוראה כי הזמנתי את ד“ר מורגנשטרן לכתוב את המאמר המרכזי על הקהילה היהודית בירושלים לכרך בסדרה היוקרתית “ספר ירושלים“ (ספר שראה אור בהוצאת יד בן צבי לפני כארבע שנים); יזמתי את הזמנתו להרצות בכנס בקיבוץ טירת צבי על הרב צבי הירש קאלישר, ולאחרונה הוא מוזמן להרצות בסמינר שייערך בעוד כשישה חודשים שאני היועץ המדעי שלו. חבל שעמיתי ממשיך לטעון טענות מוזרות. פולמוסים הגותיים ומחקריים שאני נוטל חלק בהם אינם מתנהלים בסגנון המקובל, לצערי, בחלק מן הציבוריות הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2015, ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. חבל שבראיון עם ד"ר מורגנשטרן עצמו אין התייחסות לספר קול התור ושאלת האוטנטיות שלו שעליה מדבר פרופ' אטקס

    • בס"ד ח' באייר ע"ה

      על 'קול התור' כותב ד"ר אריה מורגנשטרן:

      'בשנת תש"ו, החל ר' שלמה זלמן ריבלין להדפיס בירושלים את הספר "קול התור" המיוחס לר' הלל ריבלין משקלוב. לדעתנו, לא הוכח הקשר בין הספר לבין ר' הלל. עם זאת ברור, כי מדובר בספר קבלי המבוסס על מסורת תלמידי הגר"א, שמחברו היה מהסיעה ה"ירושלמית" של תלמידי הגר"א. מקבילות לרעיונות היסוד של "קול התור" ניתן למצוא במקורות ההיסטוריים של התקופה, ואין ספק כי מדובר בעיקרו של דבר בספר אוטנטי לחלוטין. אולם ספר זה ניתן לייחסו לכל אחד מגדולי תלמידי הגר"א שעלו לירושלים מאז שנת תקע"ו, ובכללם כמה מבני משפחת ריבלין שהיו מגדולי תלמידי החכמים והמקובלים-הדרשנים של הקהילה הפרושית בירושלים במאה התשע-עשרה. ראה: מ' כשר, התקופה הגדולה, ירושלים תשכ"ט, עמ' תיב-תקעה'

      (א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ ישראל 1800-1840 – מחקרים ומקורות, מהד' שניה מורחבת, ירושלים תשנ"ז, עמ' 50, הערה 91)

      בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

  2. הראיון מעניין אתייחס לנקודה אחת שלענ"ד ד"ר מורנשטרן לא דייק ומדובר בניאונס חשוב

    הוא טען שהגר"א היה סוג של "עוף מוזר" בווילנא ולא דמות בעלת קונצנזוס אך אין זה נכון ולמרות שאכן הוא היה חדשן גדול בהלכה ולמעט תלמידיו המובהקים יהדות ליטא בכללותה לא קיבלה את כל חידושיו אבל עדיין יהדות ליטא כבר בימיו העריצה אותו וידעה שבקרבה נמצא אחד מגדולי הגדולים והיחס אליו היה של כבוד וגדולה*

    הייתי משווה זאת למעמדו של החזון איש בציבור החרדי ליטאי שלמרות שהוא נחשב לאחד מדמויות המופת שלו ולאחד ממעצבי החברה החרדית בעשורים האחרונים ואחד מגדולי הפוסקים בדורינו הציבור החרדי לא קיבל באופן גורף את כל פסיקותיו למעט חוג תלמידיו המובהקים ה"חזונאישניקים" שהולכים בדרכו ההלכתית

    על כל פנים עליית תלמידי הגר"א השפיעה השפעה הלכתית גדולה מאוד גם על העולים מאירופה שהגיעו שנים אחריהם שקיבלו חלק ממנהגיהם שהונהגו בין היתר ובעיקר על פי חידושי רבם כמו אי הנחת תפילין בחול המועד וברכת כוהנים מידי יום ועוד כמה וכמה דוגמאות שנוהגים בהם כל האשכנזים בארץ בעקבות קבלת מנהגי תלמידי הגר"א

    *מעניינת עדותו של שלמה מיימון הפילוסוף שהיה ת"ח ששנה ופירש שבאוטוביוגרפיה שלו "חיי שלמה" מציין את הגר"א והתנגדותו לחסידים שהתנגדות זו הייתה בעלת עוצמה משום שכבודו של הגר"א גדול מאוד בעיני היהודים ולעמדתו יש משקל רב

    זו לא עדות של תלמיד מעריץ אלא של צופה מן הצד ומאותו דור ולכן היא מעניינת

  3. תלמידי הגר"א מייתרים את פירוש הגר"א!!
    הלא סיפר הרב מרדכי ברויאר :"שאלתי את הרב,הרי בתורה נאמר "ושבת עד ה' אלוהיך…ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך,ושב וקבצך…והביאך ה' אלוהיך אל הארץ,ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך"(דברים ל,ב-ו).לפי סדר המקראות תשובתם של ישראל,"ןשבת עד ה' אלוהיך"קודמת להשבתם לארץ,ואילו אנו רואים שהם שבים לארץ טרם שחוזרים בתשובה?ענה הרב חרל"פ: הגר"א מפרש מקראות מסוימים לא לפי סדרם אלא ככותרת שלאחריה בא פירוט.וכן בפסוקינו: הפסוק"ושבת עד ה' אלוהיך"מהווה כותרת לקטע ורק אחריה מסודרים הדברים בסידרם הכרונולוגי: תשובה לארץ,קיבוץ גלויות ולבסוף תשובה:"ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך"(כתב ד"ר אריה סטריקובסקי,דף לתרבות יהודית,גליון 271,עמ' 17).
    ומעתה מזהירה הנבואה כפשוטה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: