עברית דמשקאית משובחת | נַחֵם אילן

מחקר חדש מראה כי משמעותו של סיפור הציונות בדמשק חורגת מגבולותיה של סוריה ועוסק בין היתר בשאלת הציונות והלאומיות הערבית, ביחסי מנהיגים ובשילוב מגדרי

srvrutil_getImg.aspxדמשק נכבשה זמנית

הציונות בדמשק 1908–1923

ירון הראל

מרכז זלמן שזר, תשע"ה, 280 עמ'

לפני חודשים אחדים ראה אור ספרו החדש של פרופ' ירון הראל, ראש המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן ובכיר חוקרי יהדות סוריה בעת החדשה. הספר דן במעמד הציונות בקהילה היהודית בדמשק מאז 1908 ועד לכינון המנדט הצרפתי בראשית שנות העשרים של המאה העשרים. בהקדמתו הכריז הראל שלחיבורו יש מטרות אחדות "ובראשן פיתוח ועיבוי התשתית העובדתית. אשר על כן, היסוד המתודולוגי של ספר זה הוא מחקר ארכיוני רחב ועמוק בארץ ומחוצה לה" (עמ' 7). ואכן, שני המקורות הראשוניים העיקריים שעליהם השתית הראל את ספרו הם מסמכים הנמצאים ב־14 ארכיונים בארץ ובעולם ו־29 עיתונים וכתבי עת בעברית, בערבית, בצרפתית ובאנגלית.

לא אבוא לסכם כאן את עיקרי ממצאיו ואת עיקרי טיעוניו של הראל. אסתפק באמירה כי במוקד הספר מתוארת ומנותחת פריחה קצרה של הציונות בדמשק, אשר התבטאה בלימודי עברית אינטנסיביים ומרשימים. כפי שאפשר ללמוד מן הקביעה במכתבו של אליהו כהנוב, מנהל בית הספר לבנים של "כל ישראל חברים" (כי"ח) בעיר, לראשי כי"ח בפריז בראשית 1920: "העברית בדמשק נהגית יותר טוב מאשר בפלסטין". אולם ההתלהבות הגדולה ששטפה את דמשק נמוגה כמעט באותה המהירות שבה צמחה, והראל ניתח היטב את התהליך עצמו ואת מניעיו הישרים והעקיפים, הגלויים והסמויים. תחת זאת אני מבקש להעלות שלוש סוגיות בהשראת דבריו של הראל.

העברית נהגית יותר טוב מאשר בפלסטין. חתונה יהודית בסוריה, 1914

העברית נהגית יותר טוב מאשר בפלסטין. חתונה יהודית בסוריה, 1914

גולים סייעו למקומיים

בכמה מקומות העיר הראל על הדמיון והשוני שבין מעמדם של גולי ארץ ישראל ותפקודם בדמשק במהלך מלחמת העולם הראשונה למעמדם ולתפקודם של עמיתיהם באלכסנדריה שבמצרים באותם הימים. ואכן, זו השוואה מרתקת המעוררת למחשבות על כוחם של מנהיגים פורמליים ולא פורמליים, על ההשפעה המכרעת שיש לתודעה העצמית ועל הגבול הדק שבין הצלחה לכישלון ובין פסיביות לאקטיביות.

קהילת אלכסנדריה יצאה מגדרה כדי לקלוט אלפי פליטים. תוך זמן קצר התברר לראשיה כי אין בכוח הקהילה היהודית המקומית להתמודד עם המשימה לאורך זמן, והם יזמו בדחיפות קרן יהודית בין־לאומית שבראשה עמד דוד לבונטין והיא פעלה מלונדון. זה היה מהלך נבון שהתברר כחיוני.

מעיון בדפי החשבון שניהל הרב אברהם אביכזיר, נאמן הקרן באלכסנדריה ודמות הראויה למחקר יסודי בפני עצמו בזכות מפעליה הרבים, מתברר שהגולים זכו לתפריט מאוזן ולתנאי מגורים טובים בהרבה מאלה שהיו מנת חלקם של הנשארים בארץ, וכידוע, בשנים 1917 ו־1918 מתו בארץ אלפים מרעב. מעט מגורלם המשופר של הגולים מאלכסנדריה תועד בספר "הגולים" של דבורה בארון, אולם ככלל נותר עוד הרבה לחקור באירוע הזה ולהעלות על נס את תודעת הערבות ההדדית שהניעה את יהודי אלכסנדריה לפעול למען אחיהם מארץ ישראל במשך כשלוש שנים.

בעיניי זה סיפור מופת שראוי כי יהדהד בכל מיני הקשרים, מעין ההתגייסות המרשימה של יהודי פאס בסוף המאה החמש עשרה לקלוט את פליטי חצי האי האיברי – תחילה המגורשים מספרד וכעבור שנים אחדות פליטי הניצור ההמוני בכפייה שהתחולל בליסבון ב־1497. אלה היו מפעלים מרשימים שחותמם כמעט שאינו ניכר בהיסטוריה הכתובה של הקהילות הללו, וראוי כי החסר הזה יתוקן.

בדמשק התרחש תהליך הפוך: מאחר שהקהילה המקומית סבלה מעוני נורא וממנהיגות רופסת, התגייסו הגולים כדי לסייע ליהודים המקומיים! הראל תיאר והסביר כראוי לא רק מה התרחש שם אלא גם מדוע, ולעיקרי לקחיו יש משמעות החורגת הרבה מגבולות הזמן והמקום הקונקרטיים.

ריבלין לנשיאות המדינה

שלוש דמויות מילאו תפקיד מרכזי וחיוני במפעל הוראת העברית בדמשק באותן שנים: אברהם אלמליח (קְרָא: אֶלְמַלֵיח!), יהודה בורלא ויוסף יואל ריבלין. הם נבדלו מאוד איש מרעהו ברקעם, במזגם ובהשקפותיהם, והראל אף רמז למתחים שונים בין בורלא לריבלין. דווקא משום כך ראוי להבהיר כי שניהם השכילו לראות לנגד עיניהם מטרות חינוכיות וערכיות משותפות שריסנו ומיתנו את המתחים שביניהם והביאו אותם לפעולה משולבת ומתואמת להעצמת הוראת העברית ולביצור מעמד הציונות בקרב יהודי דמשק באותן השנים, ובייחוד לאחר תום המלחמה. שלושתם היו אנשים בעלי נפש גדולה ומעוררי השראה, שעשו הרבה בחייהם גם כדמויות ציבוריות, ומפעלם אינו מוכר די הצורך. הדברים נכונים בייחוד בנוגע לריבלין, שלימים היה פרופסור באוניברסיטה העברית ומועמד לתפקיד נשיא המדינה, תפקיד שלא זכה בו, וזכה בו בנו, נשיאנו היום.

הסוגיה השלישית קשורה בממסד הציוני. הראל השווה גם בין היחס של הממסד הציוני כלפי יהודי דמשק ליחסו כלפי יהודי מצרים בכלל (ולא רק באלכסנדריה) כעבור כעשרים וחמש שנים. הוא נסמך – ובדין – על מחקרה המעולה של רות קמחי (ציונות בצל הפירמידות: התנועה הציונית במצרים 1918–1948, תל אביב תשס"ט). קמחי והראל נקטו שניהם לשון "הפקרה" דווקא ברגע של משבר חמור בהן. אלה קביעות נוקבות, ודווקא משום שהכותבים הם ציונים מוצהרים, לא היסטוריונים חדשים ולא פוסט־ציונים למיניהם, ראויים דבריהם להיקרא ולהיבחן בכובד ראש. היכולת והנכונות לבחון ביושר ובאומץ החלטות, מעשים ומחדלים חיוניות כדי שהניסיון שאפשר לצבור מאירועי העבר לא יוחמץ ולא יבוזבז.

בין ציון לערב

מדובר במחקר מלומד ומדוקדק, הפורש בפני הקורא תמונה מנומרת, עשירה בפרטים ורגישה לדקויות. כל אלה הם הישגים נאים להראל שכבר ביצר את מעמדו כחוקר יסודי, חרוץ ופורה. אולם דומני שהעיקר טמון בשלושה הישגים אחרים: ראשית, הספר כתוב היטב. הראל ניחן בכושר הבעה משובח. הוא יודע לספר סיפור, ואכן הוא פרש בפני הקורא עלילה מסקרנת ולעתים גם מותחת, ואין צורך להיות היסטוריון כדי ליהנות מן הספר הנאה ספרותית, אסתטית. שנית, שפע הפרטים אינו מקהה את עוקצן של התובנות העשירות והמפרות הבוקעות ממנו. ושלישית, אף שקל ומפתה היה לנקוט לשון שיפוטית חריפה כלפי דמויות מגוונות הנידונות בספר וכלפי מעשיהן ומחדליהן, ביכר הראל לנקוט לשון מאופקת וזהירה. גם כשביקר את גיבורי ספרו, עשה זאת ברגישות רבה ומתוך יישוב הדעת.

בספר שמונה פרקים וסיכום קצר. כל פרק ממוקד במתח אחר, וכך כותרת כל פרק פותחת במילה "בין": בין מפולת למהפכה, בין מהפכה למלחמה, בין האוניברסלי ללאומי, בין גולים למקומיים, בין שיקום לסערה מדינית, בין ציון לערב, בין צרפת לציון ובין חידלון להפקרה. לספר נלוו ביבליוגרפיה עשירה ומפתח כללי, שדי לעיין בו כדי להבין שדמשק משמשת במחקר הזה צומת מפולש, וכי לציונות בדמשק לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ובשנים הראשונות אחריה היו ממשקים רבים וטעונים, החורגים הרבה לא רק מגבולות העיר אלא גם מגבולות הארץ (סוריה).

כללו של דבר: הראל ראוי לכל שבח על ספרו, החושף סיפור שמעטים הכירוהו באופן כללי, ורבים לא היו מודעים אליו כלל. הראל העלה שאלות שיש להן ערך כללי בסוגיות מגוונות ובהן: כיצד נתפסה הציונות בחברה היהודית ובחברה המוסלמית הסובבת, שילוב בנות במפעל הציוני, מעמדה של העברית בחינוך הציוני, היחסים בין הפעילים הציונים להנהגה המקומית ובינם לשליחי כי"ח, הציונות והלאומיות הערבית.

ספרו יכול לשמש דגם פורה (לא דווקא לחיקוי) לעמיתים ולתלמידי מחקר שיחקרו סוגיות אלה ואחרות בקהילות נוספות, ופירות מחקריהם יאפשרו לערוך בעוד כמה שנים מחקר משווה. מחקר ארכיוני נדמה לרבים כמשהו משמים. בשונה ממה שמשתמע מסרטו המעולה והשנון של יוסף סידר, "הערת שוליים", הראה הראל כיצד אפשר להפיח במסמכים רוח רעננה, להעמיד תמונה ססגונית ולספר סיפור קולח מבלי לגרוע כהוא זה מאיכות המחקר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 באפריל 2015,ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: