להחזיר ציונות ליושנה | מאיר אביטן

יחסם המזלזל של רבני ש"ס אל יום העצמאות הוא חיקוי זול של החרדיות האשכנזית. על עדת הספרדים לשוב אל רבניה השורשיים, שחגגו כולם את יום העצמאות בהלל ובשמחה

כיסופיהם של יהודי ספרד לארץ ישראל ידועים ומפורסמים, אך חיבתם העזה של בני ארצות המערב (מרוקו, אלג‘יר ותוניס) לארץ ישראל הייתה מיוחדת. הם כונו בשם בני ארצות המערב על שום היותם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו את שמם בזיקתם העמוקה אליה.

יום המימונה נשתרש מזוויות שונות שאינן תמיד עולות בקנה עם שורשו האמיתי. טעמים רבים לקיום מנהג זה. אחד מהם, הרווח בקרב קהילת מרוקו, נובע ממקור חיים: “בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל“, והנה רוב חודש ניסן יצא והוא בדכדוכי נפש ממש עד דכא, על כן מיד עם צאת שביעי של פסח נחוג חג האמונה, כשמטרתו לחזק את האמונה בגאולה הקרובה, אשרי המחכה ויגיע.

לחזק את האמונה בגאולה הקרובה. חגיגות המימונה צילום: פלאש 90

לחזק את האמונה בגאולה הקרובה. חגיגות המימונה
צילום: פלאש 90

תשתית לציונות

עיקרו של חג המימונה הוא בבתים פתוחים המקבלים כל אדם באשר הוא, חברים, שכנים וכל דכפין ייתי ויכול. בערב זה מופגנת אהבה רבה של אהבת חינם, בניגוד לאותה שנאת חינם שגרמה לחורבן הבית. בית הוריי היה פתוח לאורך כל השנה. זכורני מתקופת צעירותי שבערב המימונה, מעבר לבית הפתוח, היה הערב מלווה בהתרוממות רוח ייחודית, בהתפרצות אהבה אמיתית בין כל באי הבית ובהרגשת ביטחון של עתיד טוב יותר. ערב זה לא היה כיום של הוללות אלא דווקא רוח של אמונה וביטחון נסכה על יום זה.

ביום זה גם הייתי אחראי להביא מן שדה החיטה הקרוב למקום מגורינו שיבולי חיטה, ואותם אבי היה מעניק לבאי הבית כסימן לפרנסה טובה ולחם לשובע ועל זה גם הוסיף אבי שבעזרת ה' נשתתף יחד בקצירת העומר בבית המקדש שייבנה במהרה, כאשר שעות קודם ספרנו את ספירת העומר. בבית הכנסת שבו התפללתי נהגו מיד עם צאת החג ללכת לבית הרב בשכונתנו ולקבל את ברכתו. מו"ר אבי עליו השלום סיפר לי שבמרוקו היו מתברכים בבית הרב ב"לשנה הבאה בירושלים". אחד ממנהגי המימונה ביום למחרת היה שפיכת מים על הרגליים השכם בבוקר, כדי להראות שאנו מוכנים לקפוץ לים כמו נחשון בן עמינדב לקראת הגאולה הקרובה.

נמצאת למד שהחיבור בין המימונה לגאולת עם ישראל הוא קשר הדוק ובל ינותק. יום המימונה עומד במהות האמונה והציפייה לגאולה ולעלייה לארץ ישראל. מעמד זה יצר את התשתית הבסיסית ואת החיבה לעלייה לארץ ישראל ולמדינת ישראל אצל יהודי מרוקו.

ועל מה ראיתי לקשור את יום המימונה ליום העצמאות? אם בפתח דבריי חיזקתי את האמונה התמימה שהוטבעה בחותם לבם ביום שביעי של פסח אצל עולי מרוקו, בא הרב עמרם אבורביע, שעלה ממרוקו לארץ ישראל בשנת תרס"ו (1906), ובשנת תשי"א (1951) נבחר על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותו של הראשון לציון הרב עוזיאל, כרב ראשי לעדה הספרדית בפתח תקווה, וזיכנו בחידוש נפלא.

מרן הבית יוסף, רבי יוסף קארו (שולחן ערוך אורח חיים תכח, ג), הביא שכל חגי השנה נקבעים על פי ימי הפסח על דרך א"ת ב"ש. לדוגמה: היום שחל בו יום א' של פסח – בו יחול תשעה באב וכן על זה הדרך:

א־ת: תשעה באב, ב־ש: שבועות, ג־ר: ראש השנה, ד־ק: קריאת תורה (שמחת תורה בחו"ל, אסרו חג בארץ), ה־צ: צום יום הכיפורים, ו־פ: פורים החל לפני פסח. על היום השביעי של פסח, יום קריעת ים סוף, לא הובא סימן בשולחן ערוך. ועל זה כתב הרב עמרם אבורביע בספרו "נתיבי עם", סימן תכ"ח, "ובימינו זכינו לדעת".

ז־ע: יום שביעי של פסח הוא יום העצמאות, לב מלכים ביד ה', וקורא הדורות מראש נתן בליבם לקבוע את יום העצמאות לפי התאריך העברי דווקא בה' באייר, שלעולם יהא כנגד גאולת מצרים, שביעי של פסח, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, אמן.

אם כך, קיום חגיגת המימונה בצאת החג של שביעי של פסח הוא אותה אמונה שניטעה, וזו הכתה שורש ונשבר העול וננתקה המוסרה ובאה לידי מעשה הקמת מדינת ישראל ביום שיחול בו שביעי של פסח.

שותפות גורל

ולא נתעוררתי לדבר ולתקן לולי ראיתי כיצד מנהג אבותיי כאסקופה נדרסת ואין פוצה פה. ובאו תלמידים חדשים הטוענים לכתר "החזרת עטרה ליושנה", והנהיגו מנהגים אשר לא ידעום אבותינו ומלעיגים על אלו השמחים ביום ה' באייר ועל אלה נפשי בוכייה. וכשנקלעתי בערב חג יום העצמאות לבתי כנסת ספרדיים מהוותיקים או מהחדשים לתפילת יום העצמאות החלו לעשות כמנהג אותם אשר אין מכירין בנס שעשה עמנו בורא עולם ונהגו ביום זה כיום מן הימים ובחלקת לשון ישיאוך לקיום מנהגם החדש כי זאת לא המדינה ולא הצבא… ורבו הצללים בה…

לב יודע מרת נפשי. זכורני כנער המשתתף בתפילות החג של ערב העצמאות, בית הכנסת מקושט בדגלי ישראל, הרב יצחק אסרף, רב בית הכנסת "אביר יעקב" בבאר־שבע מנגן את תפילות החג בלחן "התקווה" וכולם לבושים בבגדי החג. אווירה זו שרתה בעוד רבים מבתי הכנסת של בני הקהילה ממרוקו ומהקהילה הספרדית. אף זכיתי להיות במחיצתו של הרב חיים שושנה, אב בית דין העיר דמנאת במרוקו וחבר הרבנות בבאר־שבע, ולראות את יום השמחה בקהילתו, בית הכנסת מקושט וחוגג את יום העצמאות כהלכתו ואף נאמר הלל בברכה.

והנה באו חדשים מתוך מועצת חכמי התורה של אותה החזרת עטרה ליושנה ואמרו דברי הבל בעניין גיוס לצבא או התקווה. והם אינם מן הרבנים השורשיים המשקפים את הרוח הלאומית והתורנית של חכמי מרוקו וספרד המקוריים. היום הם חיקוי של רבני הקהילה החרדית האשכנזית, ואין ליוצאי בני ספרד השורשיים להתהלך בדרך זו. והנה עלה בידי לפני שנים לקרוא את תשובתו המרתקת של מרן הגדול הרב משה מלכה, ראב"ד ורבה השלישי של פתח־תקווה. הוא נשאל בספרו שו"ת מקווה המים על ידי חייל הנמצא בחזית (בשנת תשל"ד) בעניין סוגיה הלכתית בשבת ותשובת הרב מרתקת מאוד. הוא אינו עונה מיד לשאלתו וכך הוא פותח את תשובתו:

מצבם של חיילי צה"ל בחזית מדאיג אותי תמיד, עמד נגד עיניי ותפש כמעט את כל מחשבותיי, הייתי תמיד שותף לרגשותיהם ומרגיש בצערם, אך יחד עם זה התקנאתי בהם וחפצתי להיות איתם, חבל שהגיל מנע ממני את זאת. זכות גדולה זכו כי נמסר להם התפקיד החשוב מאת ההשגחה העליונה להיות שומרים על ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל הצעירה, אשריכם שזכיתם לכך, שכרכם גדול ומכופל בשני העולמות, ושמכם ייזכר לטובה בפיהם של כל אישי האומה לדורות עולם.

כאשר רס"מ זידאן סייף נהרג בעת שניהל קרב יריות מול המחבלים בפיגוע שהתרחש בהר נוף בירושלים, מאות חרדים השתתפו בלווייתו. בין הדוברים שמעתי את הסיבה להשתתפותם בבחינת "הכרת הטוב" ו"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ועל זו הדרך. אך נפשי זעקה. והיכן היו אותם בני ישיבות ומאות של בני תורה בהלווייתו של החייל סמ"ר שון כרמלי שנפל במבצע צוק איתן, או בלוויה של כל חייל אחר?! האם אין מספיק סיבות להשתתף בלוויות אלו?!

דעו לכם אחיי, כי כך נהגו רבים מאוד מבני עלייה זו, והם אינם מועטים אלא רבים מאוד ומפורסמים. והנה באו חדשים שטענו לכתר החזרת עטרה ליושנה וזנחו מנהג אבותיהם והביאו מנהג אשר לא יכירנו. אילו בני עלייה זו היו רואים את מעללי החזרת עטרה ליושנה היו בדכדוכי נפש.

רק בבתי הכנסת שעוד מסורת אבותם בידם דגלי ישראל מונפים בגאון, אולם רבים אימצו את דרך החזרת עטרה ליושנה והורידו דגלם, ואנו בני הדור השני מצווים בעת הזאת להיכנס בשערי ההיכל הספרדי השורשי והנכון ולהרים דגל ישראל.

שירת הגאולה

מו"ר אבי מרדכי אביטן, ידיד נפשו של הרב חיים שושנה, נטמן בסמיכות לידו. מוסר שמעתי ואספרה לכם. אבי היה מוטבע בחותם חכמי המערב. וכשזכה אבי לעלות לארץ ישראל הייתה תורת ארץ ישראל טבועה בו. היה יוצא נגד המלעיזים על מדינת ישראל, ומנהגו היה ביום העצמאות להודות לבורא עולם על הבאת הבנים לארץ ישראל ועל תחיית האומה. היה מציין: עדיין לא הגאולה המושלמת, אבל קמעא קמעא, ומונה את שבח המדינה. וכך נהג ביום העצמאות לאחר תפילת שחרית חגיגית: חוזר לביתו, לומד ועוסק בתורה. לקראת הצהרים היה דן עמנו בשאלות שהיו בחידון התנ"ך ובסיום היינו יושבים לשולחן ערוך שירי הודיה ולחם בית שאפתה אמי במיוחד לסעודה ביום זה. וכך בדרשות אבי עוד במרוקו היה מסיים תמיד: "יהי רצון שיהיו דברים אלו נחת רוח ליוצרנו ויעלנו לארצנו במהרה בימנו אמן כן יהי רצון".

וכך מספר הרב יוסף משאש, רבם של תלמיסאן שבאלג'יר ומקנס שבמרוקו ובערוב ימיו רבה של חיפה (נפטר בשנת תשל"ד), בהקדמתו לספרו "נחלת אבות" חלק ב על שמחת יום העצמאות :

וגם אני, העני, עניתי חלקי בעדת עוזי ומעוזי, בבית הכנסת המרכזי, פה עיה"ק חיפה היפה, ומשם הלכתי הביתה, ואכלנו סעודתא דמהימנותא בחדותא ובשירתא תשבחתא לא־ל אשר אויב מארצנו עיקֵר, ויהי ערב ויהי בקר, השכמתי בשמחה ובששון, ונפל בפי פסוק בזה הלשון, רבי אומר: שמחו את ירושלים.

ותן לחכם ויחכם עוד, והבאתי כטיפה בים. חיבתם הייחודית של חכמי מרוקו והמערב ידועה בזה שקיבלו לקיים את התפילות כפי שמסרה הרבנות הראשית של ארץ ישראל, וכל החכמים והקהל כיבדו כל הנאמר באהבה ובשמחה, וקיימו את התפילות במשך שנים רבות וכך נהגו בארץ. ועל כן לכה בני וקשור דברים אלו כחותם על זרועך ועל לוח לבך יוחק כי בכך הישועה תגדל ויקרב יום הגאולה הגדולה.

עוד כנער, בסידורי קהילות המזרח והמערב, בסוף הסידור נוספה תפילת יום העצמאות, אולם עם הקמת התנועה "החזרת העטרה ליושנה" הושמטו תפילות אלו מתוך הסידורים וכמעט לא נמצאת תפילה זו בתוך הסידורים. והנה נתעוררה רוח קודשנו, ורוח חדשה מפעמת בבני הגולים מן המערב וחזרו להוציא סידורים על פי מנהג קהילת מרוקו, ובכל סידור וסידור שיצא לא נפקדה ממנו תפילה ליום העצמאות. אשרי המחזירים עטרה ליושנה.

*

על כן עלינו, על בני הדור השני, אשר עדיין זכות אבותם בידם, להחזיר את אמת העטרה ליושנה, להחזיר את המנהג שנהגו בו אבותינו, ולהלל ולשבח בורא עולם על הזכות אשר נפלה בידינו להיות מהיושבים בארץ ישראל במדינת ישראל. מוטלת עלינו, בני עולי מרוקו וצפון אפריקה, להחזיר עטרה ולהנהיג בכל מקום את סדר התפילה כפי שהתקבל ולהודות לבורא עולם. אל תלכו אחרי אותה עטרה שרבים מבני המזרח והמערב חברו "להחזיר עטרה ליושנה", אך אוי לאותה עטרה שהתקלקלה.

ואמרתי מזה ומזה אל תנח ידך, וקראתי אל לנו לשקוט. מצווים כל איש אשר לבו דואב וכל חברי הגרעינים התורניים בכל היישובים של הציונות הדתית כשתילים נשתלו ועצים ניטעו וכעת הכו שורש, ובני המערב אשר רוח אבותם בידם, לחזור אל בתי הכנסת הספרדיים השורשיים ו"להחזיר עטרה ליושנה", לתקון את המעוות ולהביא בפניהם את פרקי הגאולה של חכמי המערב ואחרים. על כן טעם זקנים קחו, והפיצו דברי חכמים אלו בגאולת המדינה אצל כל בתי הכנסת הספרדיים.

ובחותם דברי, מן המפורסמות טעם זקנים לקחתי מהרב יוסף משאש, אשר נשאל בספרו "אוצר המכתבים" חלק ג' עמ' קס"ג:

עוד שאלת על יום העצמאות, שיש אומרים בו תחנון וסליחות וכו' – אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו, אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים.

הרב מאיר אביטן הוא מנהל כללי של מכון עזריאלי להעצמה חינוכית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2015, ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לא בידי הגרעינים התורניים להפיץ את חכמת יהדות ספרד אלא בידם למחוק אותם, בכך שמאלצים את הספרדים לנטוש את ביתם כדי לקבל אצלם בית. מאשכנזים את הספרדים בישיבות הסדר, בבתי הכנסת, בסניפים ובתנועות הנוער. הגרעינים הם לבנים בלבד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: