כלל גדול בתורה | שלום רוזנברג

"ואהבת לרעך כמוך" או "זה ספר תולדות אדם"? על עיקריו של המוסר היהודי ועל המחלוקת שאיננה אלא הסכמה

במדרש יפהפה בספרא, מדרש התנאים לויקרא, קוראים אנו על ויכוח בין שני חכמים, שבמרכזו הפסוק הקלאסי שבפרשתנו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם זה כלל גדול מזה". דברי בן עזאי חידתיים, אך בספרא (קדושים, ד) מצוי הפתרון. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" הוא תחילתו של פסוק, ועלינו לקרוא את ההמשך: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱ־לֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". העיקרון שאותו מציג בן עזאי הוא עכשיו ברור. האדם נברא בדמות אלוהים ובצלמו. ולכך יש משמעות מוסרית חשובה.

במה חלוקים החכמים? האמנם הם חלוקים? אם נפתח את פרקי אבות (ג, יד) ניווכח שרבי עקיבא מתבטא באופן דומה לבן עזאי: "הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם…", ולכן, נדמה לי שבעצם אין ביניהם מחלוקת, אלא שבן עזאי רוצה להשלים את העיקרון של רבי עקיבא, ובלשון הספרא: "שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי… א"ר תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה, בִּדְמוּת אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ".

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

ממד משלים

השוויון לא מספיק. חברה שמסכימה לפעול על פי סדיזם ללא גבול יכולה להיות שוויונית, אך היא לא תהיה מוסרית. כדי להבין זאת אנא התלוו אליי, ונעיין יחד באחד השו"תים שיימצאו בעוד דורות בגניזה של כתבי ההלכה־מדע שייכתבו בעתיד. נתאר לעצמנו קבוצה המתאשפזת בבית חולים ניסיוני כדי לעבור תהליך מיוחד במינו. כל אחד מאנשי הקבוצה זקוק להשתלת איבר המיוחד לו ולא נמצאו תורמים. הקבוצה החליטה להגריל אחד מחבריה בהגרלה אמיתית ונאמנה, כדי שגופו ייהפך מקור לחלקי חילוף עבור האחרים. נראה לי ש"ואהבת לרעך כמוך" מתקיים כאן, מאחר שזהו עיקרון המחייב את השוויון בין בני האדם. ואכן, כל משתתף הסכים לתנאי החוזה להשתתפות בהגרלה. אלא שלדעתי, העיקרון של בן עזאי שולל פעילות מסוג זה למרות השוויוניות שבו. האינטואיציה שלי דורשת ממני להימנע מלהשתתף בפעילות מפוקפקת כזו. ואולי אני טועה?

למוסר היהודי יש עקרונות נוספים, ונחזור אליהם בהזדמנות אחרת. הבה נראה כמה מהם בפעולתם, בשעת מעשה, על פי הרמב"ם (הלכות עבדים ט, ח), אך אנא החליפו את המילה "עבד" ב"עובד קבלן": "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה… וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן (לא, יג־טו): 'אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי… הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד'. ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה; אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציווה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במידותיו של הקב"ה שציוונו להידמות בהם הוא אומר "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו…".

מידת חסידות, דרכי חכמה, דרכי איוב הטובים, מידותיו של הקב"ה שציוונו להידמות בהן, עקרון "והלכת בדרכיו" (מה הוא רחום, אף אתה רחום) – כל אלה מוסיפים ממדים חשובים לחיוביה של תורת המוסר היהודית.

פירוש מתמשך

אך נחזור אחורה לרגע. כשאדם פונה להלל ומבקש ממנו "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה…", עונה לו הלל (שבת לא, א): "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך]. זו היא כל התורה כולה". אולם בדבריו יש תוספת מפתיעה: "זו היא כל התורה כולה – ואידך פירושא הוא, זיל גמור" [והשאר – פירוש הוא, לך ולמד]. אכן, העקרונות המוסריים הם "מושכלות ראשונים", אקסיומות, עקרונות שיכולים להיות מובנים ומקובלים על כל אדם ישר עלי אדמות. עקרונות ראשוניים הם מעין תורה שבכתב הכתובה בלב כל אדם ובמצפונו, כאילו בת־קול ירדה מן השמים ועתה היא שוכנת בלבו של כל אדם. אולם בכך לא די. עקרונות מוסריים ראשוניים אלו זקוקים לפירוש. וכך, ה"זיל גמור" הוא ה"גמרא", התורה שבעל פה.

כאן נעוצות סכנות חדשות, בייחוד בימינו. הקורא את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ייווכח כמה יפים הם הדברים הנאמרים בו: "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. אין פוגעים בקניינו של אדם… כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". כמה קצר ויפה טקסט זה. אך החיים מלאים דילמות, ובכל מצב נתון מסתבכים אנו בסתירות שהטקסט אינו פותר.

דוגמאות ניתן להביא אינספור: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק־יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה". מהי תכלית ראויה? זהו ה"אידך". כל ה"שאר" – הזקוק לגמרא שתפרש אותו. מתוך כך עלול בית־הדין־הגבוה־לפירוש־העקרונות להפוך לריבון האמיתי של החברה, ריבון שאי אפשר להתווכח על החלטותיו. ללא תרבות משפטית אמיתית עלולה הברכה להפוך לסכנה. בפרפרזה על דברי ארכימדס אומר שבמנוף ארוך של פירושים, תמיד תימצא נקודת משען בטקסט כדי להזיז את העקרונות להיכן שתרצה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ה' אייר תשע"ה, 24.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2015, ב-גיליון אחרי מות-קדושים תשע"ה - 924, מילה בפרשה / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: