והייתה כאלוהים | יערה ענבר

את הקשר בין הצרעת לטומאה ניתן להבין, אך מדוע גם היולדת טמאה? על ההיריון והלידה והקרבה היתרה אל הקודש

פרשת תזריע זורעת בנו חיבור קשה להכלה. חיבור בין הוויה נכספת ומאושרת – היא חוויית הלידה: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה…" (ויקרא יב, ב), לבין הוויה קשה ומבעיתה – היא מחלת הצרעת: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת…" (שם יג, ב). שתי ההוויות הללו נושקות בנקודה אחת – טומאה. הן האישה היולדת והן המצורע מוכרזים כטמאים למשך תקופה מוגדרת, שבה עליהם להתרחק – האישה מן הקודש והמצורע ממחנה ישראל כולו.

בעוד טומאת היולדת נובעת מנשיאתו והכלתו של הדבר הטהור ביותר – תינוק, הרי שטומאת הצרעת נובעת מנשיאתו והכלתו של דבר פגום, מכוער ומביך – בין אם מדובר בצרעת הגוף ובין אם בצרעת הבגד, הכלי או הבית. הכיצד? כיצד ניתן בכלל להפגיש בין שתי התופעות, ומדוע דווקא הטומאה היא נקודת המפגש ביניהן?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

תלייה בחטא

ייתכן שהתשובה היא בַּשבלול. כשם שגופו של השבלול הינו רך מכדי היחשפות אל העולם שבחוץ, ואם יצא מקונכייתו – יירמס ויימוג כמעט בהכרח – כך רכות ופגיעות שתי נקודות חיים אלה. הן היולדת והן המצורע זקוקים לתקופת השתבללות, עמוק בתוך קונכייה, הרחק ממגע עם השגרה המוכרת.

היולדת והמצורע הפוכים הם, אולם שניהם נוגעים בקצוות המציאות, זו בשיא מרומם וזה בשיא משפיל. וכשנמצאים בקצה – מוכרחים לעצור, לנשום רגע, להציץ מגבוה אל פי התהום, ולשוב אט אט. ואולם, גם אם נבין את הצורך בעצירה ובנשימה או בהסתגרות – עדיין כותרת הטומאה לא פשוטה, לפחות לגבי היולדת.

כאשר מדובר בצרעת – מוכרת תפיסת התופעה כעדות לחטא מסוים שבו חטא המצורע, או בעל הרכוש שהצטרע (אם זו צרעת הבית, הכלי או הבגד). ממרים אחות משה והלאה מקובל היה לשייך את מחלת הצרעת לחטאים שחטאו בפה, בדיבור. מאז הוציאה מרים דיבתה של ציפורה גיסתה ובעקבות כך נצטרעה – ממשיכה הצרעת לרדוף את מי שלא שומר על לשונו.

כך נאמר, למשל, במדרש דברים רבה (ו, ח):

אמר ר' חנינא: אין הנגעים באין אלא על לשון הרע, ורבנן אמרי: תדע לך שהנגעים באין על לשון הרע, הרי מרים הצדקת על ידי שדברה לשון הרע במשה אחיה קרבו בה הנגעים, מנין? שנאמר (דברים כה) זכור את אשר עשה ה' א־להיך למרים.

מחד, לא פשוט להכתים אדם אשר סובל גם כך ממחלה קשה בחטא. בתקופתנו אנו עצם השיפוט או הביקורת על אדם חולה נחשבים מוקצים ואסורים. אולם אם מניחים להתקפדות או להסתמרות האינסטינקטיבית שלנו, ומנסים להתבונן בכך במבט פתוח – מבינים שיש בייחוס העוון למצורע גם יתרון מסוים. מצורע החי בתפיסה שכזו מרגיש אולי שהמציאות שלו פחות קפקאית. כנראה יש משהו שעליו לשלם בעטיו מחיר, ואפילו אם אינו יודע להצביע עליו במדויק – הרי ברגע שייגמל מצרעתו ייחשב טהור בכל המובנים, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, ויוכל להתחיל מחדש. בכל אופן, בין אם לאור השיוך אל החטא ובין אם לאור המחלה הנוראה באשר היא, נקל לקשר בין צרעת לטומאה. לא כך בנוגע ליולדת.

חווית בריאה

היו שהסתפקו בתליית הטומאה בדם הלידה, והיו שיותר הוטרדו משאלה זו וניסו לצייר את טומאת היולדת כענישה על מילים שיצאו מפי האישה שלא בשליטתה, תוך כדי הכאב העז של הלידה עצמה. כנראה שנשים רבות נוטות להישבע שלא תיכנסנה שוב להיריון על מנת לחסוך מעצמן את חוויית הלידה הקשה. ברור ששבועה זו נידונה להיות מופרת ולכן מזקיקה ישיבה בטומאה ובזמן המקדש גם הבאת קרבן:

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן (בבלי נדה לא ע"ב).

ממד נוסף העשוי להסביר את טומאת היולדת הוא צלו של המוות, האופף כל חוויית לידה באשר היא. השער שבין עולם לעולם נוכח בעצם תהליך הלידה, הן הנכנס אל עולם החיים והן היוצא ממנו פוסע דרכו. אולי צל זה מותיר עקבות טומאה שיש להיטהר מהם.

מעֵבר לצל – ישנו גם מוות אמיתי הכרוך בכל לידה, מותה של ההוויה האחדותית בין האם לעוברה. זהו אמנם מוות מבורך, אולם אף על פי כן – משהו ניתק ונולדת ישות אחרת, נבדלת. חיה בפני עצמה.

ואולי טומאתה של יולדת עשויה להיות קשורה דווקא בקרבת היתר אל הקודש. הרי חוויית ההיריון והלידה היא החוויה הקרובה ביותר לחוויית בריאה של ממש. אני זוכרת את העוצמה הבלתי ניתנת לתיאור הן של הידיעה כי בבטני שלי מתרקם גוף חי, בעל איברים המתפתחים וגדלים במלאכת מחשבת בלתי נתפסת, ובתוכו נשמה חדשה, חד פעמית, שעוד רגע אזכה להכיר, והן של רגע הלידה עצמה – אותו רגע שבו מחליק הרך הנולד החוצה והנה חי ופועה ונושם ושלי!

התחושה הזו קשה להכלה וגודשת ומפעפעת כמעט עד אובדן נשימה. הגודש והגדוּלה עצומים עד כדי כך שאולי הם באמת מצריכים איזו טפיחת צמצום, השבה אל המציאות. ייתכן שאותה טומאה המוחדרת אל היולדת באה בדיוק לשם אותה הטפיחה, על מנת להשיבה אל הקרקע לאחר שהתקרבה קרבת יתר אל סוד הבריאה ולהדגיש מחדש את הגבול בין אלוהים לאדם.

יערה ענבר היא מחברת הספר "חלום של בין השמשותעיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ומלמדת תלמוד במסגרות שונות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באפריל 2015, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: