"הייתי השד של השואה בבית" | שירה קדרי־עובדיה

עדה פגיס גדלה בפולין וכילדה דווקא חיכתה למלחמה כדי שיפסיקו להציק לה במגרש המשחקים. כעת היא מוציאה ספר סיפורים קצרים ומאופקים ומדברת על החיים עם בעלה, המשורר והחוקר דן פגיס, על הוראת השואה בבתי הספר ועל שנות המלחמה ברעב הנורא בסיביר

כשהייתה ילדה, בפולין של סוף שנות ה־30, עדה פגיס חיכתה בקוצר רוח למלחמה שתפרוץ ותגאל אותה משגרת חייה. “קיוויתי שאם תהיה מלחמה כבר לא יצביעו עליי, הילדה היהודייה. שלא יציקו לי במגרש המשחקים. טוב, הייתי ילדה קטנה שעדיין לא הגיעה לגיל שבע“, היא מסבירה, ספק בהתנצלות.

כמה חודשים מאוחר יותר, כשהמלחמה פרצה והפכה את חייה על פיהם, הפכה התקווה לאימה. עדה, אמה ואחותה חצו את הגבול לברית המועצות, הוגלו לסיביר ועברו שם את שנות המלחמה. אביה נשאר בפולין הכבושה, תחת שלטון הנאצים, והקשר עמו נותק. כשחזרה לפולין מולדתה לאחר המלחמה כבר לא הייתה הילדה התמימה שחולמת על מלחמות.

זיכרונות המלחמה ההיא המשיכו ללוות את פגיס במשך שנים רבות, למרות שהיא מקפידה לציין שהיא אינה ניצולת שואה “קלאסית“: “עברתי ‘שואה לוקסוס‘. זה לא הדבר עצמו. בכל זאת, עברנו את שנות המלחמה ברוסיה. היה רעב נורא, ואנשים מתו ממחלות – אבל לא רצו להשמיד אותנו. השואה שלי היא בעירבון מוגבל בלבד“. למרות ההסתייגות הזו, השואה הייתה ועודנה החוויה המרכזית בחייה של פגיס. השואה מלווה גם את כל הסיפורים הקצרים בקובץ החדש מפרי עטה, “האפשרות השלישית“ (הוצאת כתר), היוצא לאור בימים אלה: פעם היא כותבת עליה מנקודת מבטה של הילדה שהייתה, ופעם מנקודת מבטו של סופר יהודי מזדקן; פעם השואה היא אירוע חי ומתגלגל, ופעם היא זיכרון רחוק. “ההיסטוריה הזו חיה בשבילי“, מסבירה פגיס (83) בריאיון המתקיים עִמה בביתה, בשכונת רמת דניה בירושלים. “לא תמיד אני כותבת מתוך הניסיון האישי שלי, אלא מתוך תחושה של קרבה לאירועים האלה. השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר“.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

בלי לעשות הון אישי

הכתיבה של פגיס מאופקת ומתומצתת, ולא במקרה. היא מספרת שגם לפני שהחלה לכתוב, כשהייתה מורה בבתי ספר תיכון שונים בירושלים, הקפידה לשמור על טון מאופק כשדיברה עם תלמידיה על הזיכרונות מהימים ההם. "אי אפשר לדרוש מהתלמידים שיחושו מה עברו האנשים על בשרם. תמיד נזהרתי, ואני ממשיכה גם בכתיבה, לא לנסות לעשות טראומה. לדבר בשקט, ויחד עם זה – עם כוח. היה בי רצון להסביר לתלמידים על מה שהיה שם, אבל בלי סנטימנטליות ובלי לעשות מזה הון אישי".

חוויותיה של פגיס כמורה עשו את דרכן לסיפור הסוגר את הספר, “שיעור היסטוריה“, המסופר מנקודת מבטה של תלמידת תיכון ישראלית ביום השואה, על רקע ההכנות לטקס הזיכרון המסורתי. “הייתי מורה, ואני מכירה את המנטליות של בני הנוער. השתתפתי בימי שואה כמורה. היה לי זמן להתבונן ולהכיר את התלמידים והמורים“, היא אומרת. בתחילת הסיפור אומרת הגיבורה: “לבשנו כולנו חולצות לבנות ומכנסיים כהים, ועל קירות הכיתה נתלו אותן תמונות של ילדים מזי רעב המקבצים נדבות ברחובות הגטו ושל ערמות נעליים. השנה נוסף תצלום גדול של שחרור בוכנוואלד“.

קשה שלא להבחין במעטה הציניות הדק שמתלווה לדבריה כשהיא מספרת על מנהל בית הספר, ש“כל שנה, בהתקרב יום השואה, היה לובש את אותה קדרות מחייבת. חשדתי בו שאיננו הוגה כלל בחומרת היום ועיקר דאגתו נתונה להצלחת הטקס. שהכול יתנהל כמתוכנן“, ועל יחזקאל השרת, ש“לבש גם הוא אבלות, משקיף על התכונה שסביבו בעיניים קפדניות, כאילו אנחנו כאן הפושעים העיקריים ולא הנאצים“.

למרות התיאור האירוני של הניגוד החריף בין חגיגיות הטקס החוזר על עצמו בכל שנה ושנה לבין האימה של אירועי השואה עצמם, פגיס עצמה מעידה שהמרחק ההולך וגדל בין הניצולים לבין בני הדור הצעיר אינו מכאיב לה. “זה לא הפריע לי, קיבלתי את זה כדבר טבעי“, היא אומרת על טקסי יום השואה בבתי הספר שבהם לימדה. “יש לי זיכרונות יפים מהדו־שיח על השואה בבתי הספר. היו לי תלמידים מאוד מתעניינים ורגישים“.

אין זמן ואין סבלנות

משהו בכתיבה של פגיס, על הקיצור הנמרץ שבה ועל הבחירה לתאר בדרך־כלל את קורותיו של האדם היחיד, מנקודת מבטו הפרטית, מזכיר את סיפוריה של אידה פינק – כלת פרס ישראל לספרות, שהקדישה את חייה לכתיבה על השואה בשפה הפולנית והצליחה "לתאר באיפוק ובתמציתיות מצמררת את זוועות ההיסטוריה ואת החיים בצל איום ההשמדה התמידי" – כך על פי נימוקי השופטים לקבלת הפרס בשנת תשס"ח.

“היינו חברות, ומאוד אהבתי את הכתיבה שלה“, אומרת פגיס למשמע שמה של פינק. “לא חשבתי על הדמיון בין הסיפורים שלנו, אולי בכלל שכשהתחלתי לכתוב היא כבר הייתה ‘סופרת גמורה‘ וראיתי אותה מעליי. חוץ מזה אידה פינק עברה את השואה ממש, ואני לא“.

“האפשרות השלישית“, כמו שני קובצי הסיפורים שקדמו לו (“אגדת המבצר הקטן“ ו“כריך גלותי“), מורכב מסיפורים קצרים, אפילו קצרים מאוד. “אני שונאת אריכות, לא יכולה לסבול כשכותבים הרבה על אותו דבר“. היא אומרת. “יש שרואים בזה חיסרון, ולא פעם עורכים שאלו אותי ‘למה שלא תכניסי עוד קצת לסיפור‘. אבל אני לא רוצה, לא יכולה כשטוחנים את הנושא. אפשר לענות לי שגם דוסטויבסקי ‘טחן‘ בכתיבה שלו, ועל כך אני משיבה: דוסטויבסקי הוא סופר המאה ה־19. הוא כתב לפני שפרצו מלחמות העולם, ולכן הוא היה יכול להרשות לעצמו לכתוב כפי שכתב. אבל היום, אחרי שקרה מה שקרה, אין זמן ואין סבלנות“.

 "דן סלד מהפוזה שכרוכה בדבר הזה שנקרא 'להיות משורר'". עדה ודן פגיס, שנות ה־60 רפרודוקציה מאלבום המשפחה


"דן סלד מהפוזה שכרוכה בדבר הזה שנקרא 'להיות משורר'". עדה ודן פגיס, שנות ה־60
רפרודוקציה מאלבום המשפחה

השקר בארץ הפרולטריון

עדה פגיס נולדה בפולין ב־1932. מלחמת העולם השנייה פרצה, כאמור, כשהייתה בת שבע. יחד עם אמה ואחותה מצאה מקלט מהשואה בברית המועצות. בכתיבתה חשוב לפגיס לחשוף גם את הצביעות של השלטון הסובייטי כלפי היהודים, במהלך המלחמה ואחריה. "חוויתי, מצד אחד, את האסון שפקד אותנו עם הכיבוש הנאצי, ומצד שני – ראיתי גם את השקר של החיים בארץ הפרולטריון", היא אומרת. "הייתה שאיפה ומשיכה של רבים מהיהודים לברית המועצות, כנושאת אידיאל השוויון. זה היה אידיאל שקרי, כמובן, שבא לידי ביטוי בדברים קטנים וגדולים. מושך אותי לכתוב על השקר הזה".

 ביטוי לכך אפשר למצוא ב"תמונה קבוצתית שכזאת", סיפור יוצא דופן בקובץ. בפתיחת הסיפור מופיעה תמונתם המפורסמת של סטאלין, שר החוץ הגרמני ריבנטרופ ושר החוץ הסובייטי מולוטוב, החותמים על הסכם אי ההתקפה בין ברית המועצות לגרמניה. פגיס מפיחה חיים באירוע ההיסטורי ההוא, צובעת בצבעים גרוטסקיים את התמונה בשחור־לבן. מתוך השורות של פגיס מתגלים המנהיגים הסובייטים במלוא חולשתם האנושית. "מה הוא חושב לעצמו, בן הכלבה מחוטט הפנים, שהוא והמהפכה שלו בארץ אחת חביבים עליי יותר מאשתי?", חושב מולוטוב בסיפור על סטאלין, שמצדו חושב על שר החוץ שלו שהוא "כלב מאולף, שרָת".

“כל מה שכתבתי בסיפור הזה מבוסס על מקורות היסטוריים, זו לא המצאה“, היא מדגישה. “העובדות הן עובדות, אבל בתוכן רציתי לעשות מהמנהיגים האלה, שהיה סביבם פולחן ממש, קצת קריקטורה“.

צביעותם של הסובייטים, שהגלו את עדה ומשפחתה לסיביר בעקבות סירובם לוותר על אזרחותם הפולנית, היא זו שהצילה לבסוף את חייה: עם פלישת הנאצים לרוסיה במבצע ברברוסה יותר משני מיליון יהודים מצאו את מותם בבורות הירי, בגטאות ובעבודות הכפייה. עדה ומשפחתה, שהיו בסיביר הרחוקה, נותרו בחיים.

בזכות הצביעות הזו של הסובייטים נשארתם בחיים.

“נכון, אבל הכוונה שלהם לא הייתה להציל אותנו. ניצלנו“. את השנים הקשות בסיביר היא זוכרת לפרטי פרטים. “זכור לי משם רעב נורא, שקשה לתאר. אבל באופן יחסי מצבנו לא היה כל כך רע, מפני שאמא שלי ידעה רוסית מכיוון שלמדה בגימנסיה רוסית בפולין, ובסיביר היא נלקחה לעבוד במפעל לכריתת עצים כמנהלת המשרד. זה אִפשר לנו תנאי מגורים נוחים, אבל לא סיפק לנו אוכל“. אמה של פגיס נפטרה מטיפוס, ועם תום המלחמה התאחדו פגיס ואחותה עם אביה – שהתחתן בשנות המלחמה בשנית. “זו הייתה אכזבה נוראה בשבילי, בגידה“, היא אומרת על הגילוי, “אבל החלטתי שאני נשארת עם המשפחה כדי ללמוד. אמא שלי הכניסה בי את ההערצה להשכלה, ואני חשבתי כמוה שהשכלה זה טוב נגד בדידות. לימים התברר לי שצדקתי“.

ברית של שתיקה

אם מכתיבת רומנים היא מתרחקת בגלל סלידתה מכתיבה ארכנית, הרי שמכתיבת שירה היא נמנעת משום שלדבריה "אין לי כישרון לכך". ואולי יש לכך סיבה נוספת. פגיס, כפי שאפשר לנחש משם משפחתה, היא אלמנתו של דן פגיס – חוקר השירה העברית בימי הביניים, מתרגם, ומעל כל אלה – משורר מוערך ונערץ שיותר מכול נקשרת שירתו באילמות ביחס לשואה.

כמו עדה, גם דן נולד במזרח אירופה ועבר בה את שנות השואה. בשונה ממנה, הוא חווה את השואה במלוא עוצמתה אך סירב לדבר על קורותיו בשנים ההן. "מאז ומעולם הייתי מאוד מלאה באירועי השואה, למרות שלא עברתי אותה בצורה הגרועה ביותר, בעוד שדן עבר אותה בצורה די גרועה, הרבה יותר ישירה ממני", אומרת פגיס. "אני הייתי השד של השואה בבית, לא הוא. הייתי זקוקה יותר לדו־שיח על הנושא, והוא, במידה גדולה, ניסה לכבוש את הזיכרונות משם ולדכא אותם". ההתחמקות מזיכרונות השואה באה לידי ביטוי גם בשירתו – שבתחילת דרכה נמנעה מעיסוק ישיר בנושא. רק בשלב מאוחר יחסית, ב־1970, כתב את "כתוב בעיפרון בקרון החתום", שיר המתעמת עם השואה באופן ישיר שהפך ליצירה המוכרת ביותר שלו: "כָּאן בַּמִּשְלוֹחַ הַזֶּה / אֲנִי חַוָּה / עִם הֶבֶל בְּנִי / אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל / קַיִן בֶּן אָדָם / תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי".

“למרות שדן ניסה להתחמק מכתיבה על השואה, האירוני הוא שמיטב שירתו היא על הנושא הזה. אמנם כשהוא הגיע אל עצמו הוא הגיע לזה“, אומרת פגיס. הימנעותו מהנושא, לדבריה, נבעה בראש ובראשונה מהנורמות החברתיות שהיו מקובלות אז בחברה הישראלית. “הייתה ברית של שתיקה בארץ“, היא אומרת. “לא היה מקובל לדבר על זה, והעובדה שאדם היה ניצול שואה לא הוסיפה לו הרבה כבוד. אבל בסוף זה יצא ממנו“.

“כתוב בעיפרון בקרון החתום“ הוא לא שירו היחיד של פגיס העוסק בשואה שהפך לנכס צאן ברזל ולטקסט חובה בכל טקס זיכרון. לצדו אפשר למצוא את השיר “עדות“, שבו ניסיון לפצח את דמותם של הקלגסים הנאצים (“לא לא, הם בהחלט היו בני אדם“). למרות הצלחתם של השירים, אומרת עדה, “דן התקומם נגד אלה שקראו לו ‘משורר השואה‘. הוא סלד מהתואר הזה כי זה מאוד מגביל. אנשים אוהבים להכניס לתבניות, והתבנית הזו לא התאימה לו“.

פגיס לא סלד רק מהתואר “משורר השואה“, והרגיש שגם התואר הפשוט “משורר“ לא הולם את מידותיו. “שנינו סולדים מהפוזה, ודן סלד מהפוזה שכרוכה בדבר הזה שנקרא ‘להיות משורר‘. זה גם היה מאוד לא אופנתי בזמנו: האידיאל הוא להיות עובד אדמה, לא משורר. אז לא צריך להתהדר בתואר מיוחד, אלא פשוט לומר בפשטות שאתה אדם שכותב, בין כל שאר הדברים“.

עדה עצמה החלה להיות “אדם שכותב“ רק בשלב מאוחר בחייה, לאחר שיצאה לגמלאות. “כל החיים למדתי ועבדתי, היו לי ילדים קטנים והיה לי בעל, דן, שכתב שירים. הייתי מקשיבה לשירים שכתב ומחווה דעה, ולא היה מקום לזה שגם אני אשב ואכתוב“. את סיפורי השואה שלה החלה פגיס לכתוב רק זמן מה לאחר מותו של דן, שנפטר בגיל 56.

השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס בצעירותה רפרודוקציה מאלבום המשפחה

השואה עדיין ממלאת אותי, אין לי שום רצון לכתוב על משהו אחר". עדה פגיס בצעירותה
רפרודוקציה מאלבום המשפחה

דן והביצה שהתחפשה

את דן הכירה עדה פגיס בירושלים, שאליה הגיעו שניהם כדי ללמוד באוניברסיטה העברית. דן, שגילה כישרון ספרותי כבר כנער שהתחנך בקיבוץ מרחביה, פנה ללימודי אנגלית וספרות עברית. עדה בחרה ללמוד היסטוריה, כחלק מהדחף להתמודד עם שנות השואה הקשות. "רציתי ללמוד היסטוריה כדי להבין איך הגעתי למה שעברתי. ההיסטוריה הייתה מבחינתי הסבר למצבי", היא אומרת.

שני הסטודנטים הצעירים, שהתפרנסו מהוראה בבתי הספר בעיר, נפגשו בדירת הסטודנטים של דן בשכונת רחביה לאחר ששותפו לחדר שמע את עדה מספרת לחברתה, אגב אכילה במסעדת הפועלים הסמוכה, על כך שעליה למלא את מקומו של המורה לתנ“ך ביום למחרת. “הצעיר שהתיישב אל שולחננו גמע מן המרק הביתי והטה אוזן לשיחתנו“, כתבה עדה ב“לב פתאומי“, הביוגרפיה שכתבה על בעלה לאחר מותו. “אחרי כמה גמיעות הציע שאבוא אתו אל חדרו ואכיר את חברו לחדר, שמלמד תנ“ך ובוודאי יוכל לעזור לי. סיימנו לאכול, ואני עליתי אל חדרו. שם הציג אותי לפני דן“.

פגיס מספרת בספרה על צעיר יוצא דופן, “ביישן גדול, אבל משתדל להתגבר“, בעל הופעה שברירית וגמלונית, ששידר כלפי חוץ “איסטניסטיות המהולה בסלידה קלה וראיית־שחורות“. דן פגיס, כאמור, מיעט לדבר על קורותיו בשואה, אך בתחילת דרכם המשותפת זכתה עדה להיחשף מעט לצפונות לבו. “כשרק יצאנו, בהתחלה, הוא כן נתן משהו מעצמו. כך מצאתי את המשותף בינינו, וזה מה שמשך אותי“, היא אומרת. “אבל אחר־כך הוא מאוד נזהר שלא לעשות מזה את העיקר“. בשנים האחרונות לחייו שוב נסדקה חומת השתיקה, “והוא נפתח אל עצמו ואל החוויה המרכזית של חייו“, כהגדרתה של עדה. השניים נישאו בטקס צנוע, וכעבור שנים אחדות נולדו שני ילדיהם, התאומים מירב ויונתן.

מ“לב פתאומי“ מצטייר יחס אמביוולנטי של דן פגיס – לימים פרופסור מן המניין שחיבר כמה מספרי היסוד בחקר שירת החול העברית בימי הביניים – כלפי האוניברסיטה העברית. דן הפסימיסט לא האמין שיצליח להשתלב בסגל ההוראה של האוניברסיטה, ובכלל, “הוא היה אדם מאוד ביקורתי“, אומרת פגיס.

מה משך אותו לחקור דווקא את שירת ספרד?

“הוא היה אומר בוודאי שזה בגלל הקסם של השירה הזו. אבל לדעתי הוא לא רצה להתעסק עם השירה העכשווית והעדיף, כמשורר בעצמו, לא לבקר אחרים. הוא חיפש נישה שתאפשר לו לא לכתוב על הקולגות שלו“.

בין כתיבת השירה לפרסום המחקרים האקדמיים, פרסם דן פגיס יצירה אחת יוצאת דופן – “הביצה שהתחפשה“, ספר שאף אייר בעצמו. “הביצה הזו היא ביצת זהב“, צוחקת פגיס. “היא נמכרת עד היום, ורק היום קיבלתי הודעה על עוד תמלוגים שהתקבלו ממנה. זה לא נפסק.

“דן היה אדם רציני, אבל מאוד קרוב לילדים. בצעירותו הוא לימד בבית הספר היסודי בקיבוץ גת, והילדים אהבו אותו מאוד. היה בו משהו מאוד ילדי“. היא מספרת שדן “חלם גם לכתוב ספר לבני נוער, וזה באמת היה מתאים לו. אבל הוא כבר לא הספיק“. אני שואלת האם יש ב“ביצה שהתחפשה“ משהו מאישיותו של דן. “הביצה מגיעה לשיא כשהיא היא־היא“, עונה עדה לאחר רגע של מחשבה. “זה מוסר השכל אוניברסלי שגם מתאים מאוד לדן, כי הוא כתב את מיטב שירתו כשהוא כתב על עצמו, כלומר על השואה“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ח ניסן תשע"ה, 17.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באפריל 2015, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ה - 923 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: