שינוי מזג הכיפה | אריאל הורוביץ

אצל אלי זה קרה כשהוא נחשף למשנתו הפילוסופית של הרמב"ם; לשלמה היו תהיות על הציונות; ולדבורה נמאס ששופטים אותה על פי אמות מידה חיצוניות. שלושה בוגרי החברה החרדית שעברו למגזר הדתי־לאומי מספרים על המסע המורכב ולא מסתירים גם את הביקורת על המקום החדש שאליו הגיעו

רוב האנשים שפניתי אליהם לצורך ריאיון לכתבה הזו חששו: ביקשו להתראיין בעילום שם, להקהות את הביקורת כלפי המקום שממנו באו. כולם גדלו בבתים חרדיים; כולם חוללו, בנקודה מסוימת, מהפך באורח חייהם, ועברו לחברה הדתית־לאומית. בשנים האחרונות מדובר בתופעה הולכת וגוברת – חרדים וחרדיות שמאסו בחיים בעולם החרדי ובחרו באופציה שנתפסה בחברתם כפשרנית ו"מזרוחניקית". אצל רובם התהליך התחיל משאלת שאלות – על מדינת ישראל, על האמונה הדתית, על האידיאולוגיה החרדית. נדמה שאצל כולם התגבשה בשלב מסוים ההבנה שאת התשובות יקבלו במקום אחר. כיום, כשהצעד הגדול מאחוריהם, חלקם עדיין מצולקים מן השנים בחינוך החרדי, מתבוננים עליו מפרספקטיבה בוגרת יותר, מפוכחת יותר, מנסים להבין את התהליך שעברו ואת המקום החדש שהגיעו אליו.

סיכון מחושב

אלי מרדכי נולד בירושלים, בן להורים חוזרים בתשובה שהצטרפו אל העולם החרדי־ליטאי. מרדכי גדל כחרדי־ליטאי ועבר מסלול רגיל של ישיבה קטנה וישיבה גבוהה. הוא מתאר צימאון הולך וגדל שחש בשנות הישיבה, צימאון שהחברה שבה חי לא הצליחה להרוות אותו. בתחילת הדרך, הוא מספר, הקשיים שחווה היו בעיקר אינטלקטואליים; בהמשך גם סוציולוגיים. "כבר בלימודיי בישיבה התעניינתי מאוד במחשבה ובאמונה", הוא אומר. "מעבר ללימוד הגמרא הישיבתי, קראתי דברים שאסור לקרוא בישיבה – מורה נבוכים לרמב"ם, אור השם לקרשקש. זה לא שלא עוסקים בתחומים האלה בציבור החרדי, אבל העיסוק נשאר ברמת הדיבור, הרעיון. כשאתה מנסה להשליך את זה לעולם המעשה, אתה נשאר לבד. זה לא קיים. גם אצל אלו שעוסקים בזה, זה נעלם אחרי כמה שנים.

"גיליתי עולמות שלמים, כיווני מחשבה אחרים שלא הכרתי קודם לכן. עקבתי אחרי הדיונים בפורומים כמו 'עצור כאן חושבים'; נחשפתי להיסטוריה ולציונות. בשלב הזה כבר ידעתי שלא אמשיך לחיות בציבור החרדי. ידעתי שתחומים של מדע והשכלה לא יחלחלו פנימה אל הציבור הזה. אדם חרדי, למעט בישיבות חרדיות בודדות, לא לומד מתמטיקה ופיזיקה. הוא נשאר בור בכל התחומים הללו. אני אפילו לא מדבר על ספרות או על פילוסופיה יהודית, שרק קבוצה מצומצמת עוסקת בהן. חשבתי גם על העתיד. אם אני רוצה שילדיי יזכו להשכלה רחבה, ידעתי שבציבור החרדי זה לא יקרה. חשוב לי שהילד שלי יוכל לבחור האם להיות תלמיד חכם או לצאת לשוק העבודה. בציבור הדתי־לאומי, עם כל החסרונות שלו, שתי האפשרויות לגיטימיות. אין דרך אחת נכונה".

מרדכי עזב את הישיבה ועבר לגור, לבדו, בדירה בירושלים. בהדרגה השיל מעליו את הסממנים החיצוניים ששייכו אותו לעולם החרדי, מצא עבודה והשלים פערים תרבותיים בכוחות עצמו. חזרה בשאלה אף פעם לא הייתה אופציה עבורו – הספקות שניקרו בו לא היו אמוניים, אלא סוציולוגיים ואידיאולוגיים. אז נחשף לחברה הדתית־לאומית.

"מגיל צעיר הייתה לי משיכה לציונות", הוא מספר מרדכי. "השתתפתי בהפגנות על תוכנית ההתנתקות, והרוח הזו הייתה קיימת במודעות שלי. התחלתי להכיר אנשים, ללמוד על הסגנונות ועל הניואנסים השונים. למדתי על הערך של תורה ועבודה, ועל כך שארץ ישראל חשובה מאוד. נחשפתי לפתיחות ההלכתית של הרבנים, שלא עוסקים רק בפסיקת הלכה ובלימוד תורה 'טהור' אלא גם במחקר הלכתי ובהיסטוריה של ההלכה, דבר שלא קיים אצל הפוסקים החרדים. בהמשך הכרתי את אשתי, שעברה תהליך דומה לשלי. היא החליטה לעזוב את הסמינר החרדי שבו למדה, ולעשות שירות לאומי ביישוב עפרה. ביקרתי אצלה לא מעט, וכך הכרתי משפחות וחברות שלה מהעולם הדתי־לאומי, והתוודעתי לסגנונות ולרבגוניות. הגעתי לעפרה כרווק, וקיבלו אותי בטבעיות. התייחסו אליי מאוד יפה. מאז אנחנו שם".

איך אתה מסתכל היום על החברה הדתית־לאומית?

"התחושה שלי היא שבציבור הדתי־לאומי יש פחות דגש על לימוד תורה. בציבור החרדי, ערך לימוד התורה הוא ערך מקודש, ואני מגלה שזה לא כך בציונות הדתית. התחום הזה באופן ספציפי קשה לי, כי אני יודע שרוב מוחלט של הסיכויים שהבן שלי לא יתעניין בתורה כשיגדל, או שהתורה לא תהיה ערך חשוב בעיניו. אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם, כיוון שאני צריך לדאוג בראש ובראשונה לעולם הערכים ולאמונות שלי. אני לא יכול להקריב את עולם הערכים שלי בשביל משהו שאולי הבן שלי יקבל ואולי לא.

"ובאמת, אני רוצה שתהיה לו בחירה. הייתי יכול להישאר חרדי עם דעות ציוניות וגמישות בלימוד תורה, אבל אז הייתי מסכן את חופש הבחירה של הבן שלי, וגוזר עליו חיים בעולם מצומצם מבחינה דתית. אני מסכים שיש כאן סיכון גדול, אבל אם הדברים יקרו כמו שאני רוצה, ילדיי יגיעו למקום של סינתזה בין העולמות – מקום שמקדש תורה ויראת שמים, ומפרנס את עצמו. קשה לי לראות את זה קורה בציבור החרדי".

תהיות על ציונות

שלמה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) גדל במשפחה חרדית פתוחה שהשתייכה לזרם של פועלי אגודת ישראל וסב סבו היה מראשי הישיבות המפורסמים ביותר שלפני השואה, למדן שכל בחור ישיבה לומד את ספריו במהלך עיוניו התלמודיים. אביו היה אברך בישיבה עד גיל 30 ולאחר מכן יצא לעבוד, ואמו הייתה מורה.

הוא גדל בפתח תקווה ולמד בבית ספר של החינוך העצמאי, ולאחר מכן עבר לישיבה חרדית גבוהה בירושלים. "גדלתי בבית חרדי, ובילדותי קיבלתי את האידיאולוגיה החרדית כנכונה", הוא מספר. "האידיאולוגיה החרדית נשמעת מאוד הגיונית ומאוד פשוטה, כלל לא מסובכת. כשהגעתי לישיבה הגבוהה, רציתי לשמוע יותר. בסדר, מדינת ישראל היא לא ראשית צמיחת גאולתנו, אז מה היא כן? אם אנחנו לא סאטמר, ולא טוענים שהמדינה היא מעשה שטן, אז מהי המדינה? מדוע היא קמה? התחלתי לשאול חברים ורבנים, ניסו קצת לשכנע אותי וראו שאני לא כל כך משתכנע. בישיבה קראו לי בצחוק 'המזרוחניק'. לא שאלתי שאלות שהיו בבחינת טאבו, אבל לכל השאלות האלה יש תשובה אוטומטית, וכשאתה מוכיח שהתשובה האוטומטית לא נכונה או שהיא לא באמת עונה על השאלה, אתה חוצה קו אדום. זה לא טאבו מסודר, אבל אתה מסמן את עצמך.

"הגעתי למסקנה שככל הנראה האידיאולוגיה החרדית שגויה. לקח לי הרבה זמן להגיע למסקנה הזו. ישבתי עם עצמי כמעט שנה ובדקתי כל הזמן שאני לא טועה. אחד הדברים המשמעותיים בעולם החרדי הוא הפחד לטעות, ללכת עם השכל שלך נגד גדולי הדור. זו טעות חמורה מאין כמוה, ולכן, באופן טבעי, כשנמשכתי לכיוון מסוים, חשבתי אוטומטית שאני טועה. אבל שאלתי שוב ושוב, ולא קיבלתי תשובה. אחרי שנתיים עברתי לישיבת מרכז הרב".

איך קיבלו את זה במשפחה ובישיבה?

"לא באופן חיובי, אבל גם לא באופן מאוד שלילי. מי שעוזב את הציבור החרדי בוחר בדרך כלל להתגייס לצבא ולחזור בשאלה, אז לפחות אני בחרתי בדרך קצת יותר חיובית. איתי באותו מחזור בישיבה היו שניים אחרים שעזבו – אחד הלך לצבא, ואחד הלך לאוניברסיטה. אני הייתי מקרה יחסית קל. גם במשפחה הייתה מין אנחת רווחה. הוריי כבר ידעו על הכיוון שלי, לא הסתרתי מהם את ההתלבטויות, ולכן זו לא הייתה הפתעה מוחלטת. הייתה סוג של רווחה שזה לא משהו יותר גרוע".

שלמה הגיע לישיבת מרכז הרב והתחיל להתעמק בתורת הרב קוק. בהתחלה ניסה להתרגל לאופי הלימוד השונה בישיבה הציונית־דתית. "זה היה קשה", הוא נזכר. "האווירה שונה לגמרי. הלימוד הוא אחר, קצת יותר שקט. בישיבה חרדית לומדים בצעקות, ומתערבים בלימוד באופן יותר אינטנסיבי – אתה מנסה למצוא סברות מתחת לאדמה, לדחוף את עצמך לתוך הגמרא. ב'מרכז', לעומת זאת, אתה מנסה להבין בשקט מה העניין, מה הפשט בגמרא.

"ובכל זאת, אם אני משווה בין הישיבות, בתחום ה'טהור' של הלמדנות הפער הוא לטובת החרדים. בציבור החרדי מתחילים כבר בחטיבת הביניים לעסוק בסברות וב'חילוקים'. אצל הדתיים־לאומיים החלק הזה פחות מפותח, והדגש הוא על ההבנה הפשוטה של מה שכתוב, מה התכוון ה'ראשון' הזה ובמה הוא שונה מחברו. בכלל, בציבור הדתי־לאומי ברוב המקרים מתחילים ללמוד גמרא ברצינות רק בישיבה גבוהה או ישיבת הסדר, כך שמחצית משיעור א' בישיבות האלה מוקדשת לסגירת פערים.

"בכל מה שקשור ללימודי מחשבה, אין כל כך בסיס להשוואה בין הישיבות. בישיבות החרדיות, ככלל, לא לומדים את התחומים האלה. הדבר הקרוב ביותר ללימוד מחשבה בישיבה חרדית הוא 'סדר מוסר', שאותו לומדים במשך חצי שעה בסוף סדר צהריים. אצל הדתיים הלאומיים, לעומת זאת, מקדישים הרבה יותר זמן ללימודי מחשבה מעמיקים, כמו מהר"ל והרב קוק, בנוסף לשיעורים בנושא שמועברים באופן קבוע.

"יש הבדל אחד ששמתי לב אליו במיוחד", ממשיך שלמה. "והוא בכל מה שקשור ליראת שמים. זה נושא בעייתי להגדרה, משום שאי אפשר למדוד אותו בצורה מדויקת. אבל ממה שראיתי יש הרבה יותר יראת שמים בישיבות הדתיות־לאומית. אין שם תופעה של 'שבבניקים', בחורים חרדים שמסיבות שונות לא לומדים כלום, אבל חייבים להישאר בישיבה עד החתונה. כתוצאה מכך גם אין את השוליים הרחבים של התופעה הזו – אנשים שמצליחים ללמוד, אבל מחפשים 'לעגל פינות' כמה שאפשר. דתיים־לאומיים נמצאים בישיבה כמעט רק משום שהם רוצים בכך. זו אינה בררת המחדל שלהם. כתוצאה מכך, הרמה הדתית גבוהה בהרבה".

קצוות מבולבלים

מה לגבי האווירה החברתית?

"לי באופן אישי לקח זמן להשתלב במרכז הרב, אבל זה לא היה מאוד נורא. הבנתי שאני מצטרף לחברה חדשה, אם כי קווי הגבול בין החברות הם לא קריטיים בגילאים המבוגרים. בירושלים אתה יכול לראות בתי כנסת יותר פריפריאליים שבהם חרדים ודתיים לאומים מתפללים יחד. לא תראה את זה בבני ברק או בשכונות קיצוניות בירושלים. בסך הכול האווירה בישיבות די דומה. השוני העיקרי נובע מהדגש הליטאי על 'קנאת סופרים תרבה חכמה', מה שיוצר תחרותיות רבה בין הלומדים. בישיבה החרדית, ברור לכל אחד מי הבחור הכי למדן ומי 'הטוענים לכתר', בעוד שבישיבה הדתית לאומית זה כמעט לא קיים. יש גם תרבות מסוימת של 'עקיצות', ברוח טובה יותר או פחות, שלא קיימת אצל הדתיים־לאומיים".

שלמה ואני משוחחים כשברקע רועשת ישיבת פוניבז' בבני ברק סביב ענייני ירושה וראשות ישיבה. המריבות האלה, כך הוא אומר, היו אחד הגורמים לכך שבסופו של דבר מצא את מקומו מחוץ לחברה החרדית. "אף פעם לא אהבתי את העניין של המריבות בחברה החרדית. אלה לא סתם מריבות, אלא ריבים של ממש מצד ראשי ישיבות על הישיבות שלהם. במקומות שבהם אמורה להיות הסכמה, יש מריבות קשות. כל מיני אנשים שמוגדרים כצדיקים או תלמידי חכמים או מנהיגי ציבור עושים דברים שלא מתיישבים עם יראת שמים בסיסית".

החברה החרדית השתנתה בעשור האחרוןיש פתיחות גם ביחס לשירות בצבא וגם ללמידת מקצוע. אם היום היית לומד בישיבה חרדית, אתה עדיין חושב שהיית עוזב?

"אני חושב שמה שהציק לי יותר מכול היה הכיוון האידיאולוגי. בסופו של דבר, יש הרבה דוגמאות לחרדים שמתרצים אלף תירוצים על מה שהם עשו, ואיך מה שהם עשו מתיישב לחלוטין עם האידיאולוגיה החרדית. שערי תירוצים לא ננעלו. אני חיפשתי משהו אחר, אידיאולוגיה שמסדרת את החיים, לא חיים מתוך מציאת תירוצים של 'אני צריך פרנסה' וכדומה".

איך אתה רואה את החברה הדתית־לאומית שאליה הצטרפת?

"באופן כללי, שני הצדדים הקיצוניים בציבור הדתי נראים מנקודת מבטי די מבולבלים. הדתיים־לאומיים הליברלים יותר, לפי מה שאני רואה, לא מניחים את ההלכה לפני המדינה בחלק גדול מהמקרים. זה ניכר באופן ברור סביב ההתנתקות. אפשר היה לשמוע קולות שאומרים שאמנם לפי ההלכה צריך לעשות כך וכך, אבל אם נעשה את זה לא ייתנו לנו להתקדם בצבא, למשל. אני חושב שזה צריך להיות הפוך – הכול נובע מתוך ההלכה. אני יהודי דתי, וכתוצאה מזה אני מאמין במדינת ישראל.

"גם אם אתה לא גדל על ברכי תורת הרב קוק, אם אתה תלמיד של הרב סולובייצ'יק, לצורך העניין, זה עדיין לא שונה באופן מובהק. אני יהודי דתי, זה הבסיס שלי, ומתוך זה אני עושה צבא. יכול להיות שאאבד הון פוליטי עצום ויסתכלו עליי בצורה עקומה, אבל אלה לא טיעונים הלכתיים. אי אפשר לבוא להלכה ולהגיד 'אני אפסיד מזה, אז אני לא מקיים'. סביב ההתנתקות נשמעו לא מעט טיעונים לא הלכתיים, והם מלמדים על כך שאלה שהשמיעו אותם עובדים גם עם מערכת ההפעלה הדתית וגם עם זו הציונית, בלי שהם החליטו למי יש עדיפות".

והחרד"לים?

"לכאורה היה זה טבעי שאתחבר לצד החרד"לי, אבל אני מרגיש שחלקים גדולים ממנו הולכים ונהיים רדודים. יש שיח של רדידות אצל הרבה רבנים וישיבות. ישנם כל מיני מוסדות חינוך שבהם אומרים שבשום אופן אסור להחזיק טלוויזיה, למשל. דוגמה אחרת היא האידיאליזציה של המושג 'דעת תורה'. כביכול אם הרב אמר משהו זה מה שצריך לעשות, בלי שאף אחד מנסה לטעון שלרב אין מושג בנושא שעליו הוא מדבר. אלה דברים שהחרדים המציאו אותם כדי לשלוט בסביבה, והם הועתקו לציבור הדתי־לאומי. עושים העתק־הדבק מהעולם החרדי. יש כאן פחד מהחיים, פחד מהיכולת להתמודד איתם".

בריחה מן השיפוטיות

דבורה (שם בדוי) עזבה את בית הספר "בית יעקב" בנסיבות לא רגילות. היא לא סולקה מבית הספר, אלא הבינה, בתהליך ארוך והדרגתי, שמקומה לא שם. "מעולם לא הייתה לי בעיה עם הדת ושמירת המצוות", היא אומרת. "אני אוהבת את הקב"ה ומאמינה בכל לבי שהתורה היא תורת חיים. הבעיה שלי עם העולם החרדי הייתה בענייני השקפה. היו לי לא מעט שאלות: מה נורא כל כך לשרת בצבא, שלמעשה נועד להגן על עם ישראל? מדוע לא לתרום למדינה דרך שירות לאומי? העולם החרדי כל כך מלא בחסד, אז מדוע 'לסגור' את החסד למעגל החברים הקרובים, ולא לצאת איתו החוצה? האם באמת קריאת ספרות חיצונית עלולה להיות כל כך הרסנית? מדוע להסתגר בכל כך הרבה בועות, ולא לחוות את העולם המופלא שהקב"ה נתן לנו?".

אך השאלה הגדולה שהטרידה את דבורה באותם ימים הייתה מדוע עליה לחיות במחשבה תמידית של "מה יגידו", שהיא, לדבריה, מחשבה דומיננטית בחברה החרדית. "אנשים נשפטים באופן כל כך מדוקדק על פי מראם החיצוני, ולא על פי מה שהם באמת. אני זוכרת שבבית הספר הורידו לי ציון בתעודת סוף השנה, בטענה שראו אותי הולכת לבית הכנסת בחג עם חצאית ארוכה, וזה נחשב לא מקובל. זה הציק לי, מפני שלא ראיתי שום סיבה הלכתית שלא ללבוש חצאית ארוכה – אם כבר, זה רק צנוע יותר.

"הפחד מ'מה יגידו' נוכח גם בכל מה שקשור לשאילת שאלות. בכיתה ט' שאלתי את המחנכת שלי בארבע עיניים כמה שאלות בענייני השקפה, והיא השיבה: 'אם יש לך שאלות, כנראה שאת לא בת בית יעקב'. אני חושבת שאז התחילה לחלחל בי ההרגשה שאני זקוקה ליותר, למשהו אחר, לחיות בדרך התורה בלי להישפט על אורך החצאית, השיער והעגילים. לחיות את האמת של עצמי מול עצמי, ולא עבור החברה שבה אני נמצאת. רציתי שיקבלו אותי כמו שאני ולא יפחדו לענות לי, ויותר מזה – שלא יפחדו מהשאלות שלי".

בסוף כיתה י‘ עזבה דבורה את “בית יעקב“ ועברה לבית ספר חרדי אחר, פתוח ומכיל יותר. המעבר היה נקודת מפנה בחייה. “בפעם הראשונה מצאתי את עצמי בלי צורך לתת דין וחשבון על עצם היותי מי שאני. היו לי הרבה שאלות, וחלקן נשארו פתוחות במשך שנים, אבל כבר לא דאגתי שאם אשאל אקבל יחס עוין. המעבר הזה רק חידד בי את הרצון להמשיך ולשמור תורה ומצוות, מפני שזה מה שרציתי ולא בגלל שכך ציפו ממני. האמונה שלי בקב“ה ובצדקת הדרך רק התעצמה, וכשהחברה סביבי כבר לא שפטה אותי הרגשתי נוח יותר להיות עצמי, ולאהוב את הדרך שבחרתי“.

איך הגדרת את עצמך באותן שנים?

"בהתחלה סירבתי להגדיר את עצמי. כשנשאלתי אם אני חרדית או דתית לאומית, השבתי שאני שומרת מצוות ואינני מעוניינת בהגדרה חברתית כלשהי. כך באמת הרגשתי. חוסר ההשתייכות הקל עלי להסיר את עול ההשתייכות החברתית ולחיות את האמת שלי. אבל אחרי כמה שנים גיליתי שזה לא פשוט. בעיקר כשהגעתי לגיל השידוכים. הבנתי שכמישהי שהיא 'בלתי מוגדרת' אני נמצאת בבעיה לא פשוטה. הלחץ החברתי להתחתן בגיל צעיר, בעיקר בחברה החרדית, הוא כבד ולא פשוט, ומהר מאוד מצאתי את עצמי רווקה כמעט יחידה בין בנות גילי הנשואות. ההורים לחצו, השדכנים עבדו שעות נוספות, ופעם אחר פעם קיבלתי הצעות שידוכים מוזרות ולא רלוונטיות".

מה למשל?

"הצעות כמו: 'הוא לבוש אמנם כמו חרדי, אבל בעצם הוא לא ממש שומר'. או: 'הוא חרדי, אבל הוא מאוד אוהב לרכוב על אופניים'. קרה אפילו שנפגשתי עם בחור בלבוש חרדי לחלוטין, שהצהיר בפני שהוא אוכל לא כשר, ולפעמים גם לא שומר שבת. הצורה שבה העולם החרדי תפס אותי הייתה שגויה לחלוטין, מכיוון שהעניין שלי לא היה נגד הדת ושמירת המצוות, אלא נגד ההשקפה. הבנתי שלציבור החרדי קשה מאוד למצוא שידוך ל'עוף מוזר' כמוני. ואז הבנתי שכל עוד אני לא משויכת חברתית, אאלץ להמשיך ולהתמודד התמודדות בלתי נעימה עם איך שהחברה רואה אותי".

את בעלה, בן למשפחה דתית־לאומית רבנית, הכירה דבורה במקום עבודתה. “כשהכרתי את בעלי“, היא מספרת, “הרגשתי סוף סוף שהותרו הספקות. פתאום כששאלו אותי איך אני מגדירה את עצמי ועניתי ‘דתית לאומית‘, הרגשתי כנה מול עצמי ומסופקת בתשובה שלי. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, וככה אני רוצה לגדל את ילדיי. הרגשתי סוף סוף שמישהו מבין אותי כמו שאני, ולא מחפש את המעטה החיצוני. שהבחור שאני פוגשת מבין את המורכבות ולא ממהר לשפוט. שהוא שמח לשמוע את השאלות וגם מכבד אותן, ותמיד שמח לענות כשהוא יכול, וכשאין לו תשובה הוא מזמין אותי לחקור ביחד ולהבין לעומק, ולא להסתפק ב‘כי ככה‘.

איך הגיבה המשפחה שלך לצעד שעשית?

"לא היה להם קל בהתחלה. כשהכרתי את בעלי ויצאנו כ'חברים' במשך כמה חודשים ההורים שלי סירבו להכיר אותו. 'או חתן או שום דבר', הם אמרו לי, 'אצלנו אין חבר'. היה להם מוזר בהתחלה להודות בפני משפחה וחברים שאני יוצאת עם בחור עם כיפה סרוגה, אבל כשהכירו את בעלי הם קיבלו אותו בכל האהבה והקרבה הראויה, ואף יותר. אני יכולה להגיד שמערכת היחסים בין הוריי לבעלי קרובה היום יותר מאשר עם שאר בני המשפחה החרדים. כיום ההורים שלי גאים בנו ומקבלים אותנו. לחלק מהמשפחה המורחבת קצת קשה יותר, עד היום אולי, למרות שכבר עברו שנים. הם לא מצליחים לעכל ש'עברתי צד'. אבל באופן כללי אני מרגישה שכולם מכבדים אותנו, גם אם לא מסכימים עם הדרך שלנו.

"זה היה המסלול האישי שלי", מסכמת דבורה. "והוא תמיד בתהליך של למידה והמשכיות. בעולם מושלם הייתי שמחה אם לא היינו ממהרים כל כך להצמיד הגדרות לכל דבר, אלא לתת לכל אחד לחיות את האמת שלו מול עצמו ומול ריבונו של עולם. בסופו של דבר, רק הקב"ה קורא מחשבות ולב".

מסלול דו סטרי

ד"ר שלומי דורון, מרצה במכללה האקדמית אשקלון, פרסם לאחרונה ספר בשם "המהלכים בין העולמות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שעוסק בתופעת החזרה בשאלה והחזרה בתשובה. נתוניו של דורון מלמדים על כ־1,200 בני אדם בשנה שעוזבים את הציבור החרדי בישראל לטובת הציבור הדתי־לאומי או החילוני. "לא מדובר על אנשים שקמו בוקר אחד והפכו להיות דתיים־לאומיים", אומר דורון, "אלא בהצטברות של הרבה דברים קטנים שמתרחשים במשך תקופה ארוכה. פתאום עולות שאלות שאין עליהן תשובה; נוצר חוסר נוחות מהריטואלים הדתיים; רואים סרט או קוראים ספר שמעורר מחשבה. כל הדברים האלה מתערבבים בראש. זה תהליך ארוך, אבל אם אתה חי בעולם החרדי אתה לא יכול להחצין את ההרהורים שלך. בעולם הדתי לאומי ההרהורים האלה לגיטימיים".

האם אלה שעוזבים את העולם החרדי מצליחים למצוא את ביתם בציבור שאליו הם עוברים?

"זה משתנה. הרבה יותר קל למי שעובר לעולם הדתי־לאומי, אבל מי שעובר לציבור החילוני חווה משבר. החילונים, שלא כמו בציונות הדתית, לא עושים שום דבר כדי לעזור לך להתאקלם. בציבור הדתי לאומי יש מין תמונת עולם, יש קהילה, יש בית כנסת שאתה שותף בו, מסגרות חינוכיות, יש רבנים ואנשי מקצוע שאפשר להתייעץ איתם. בעולם החילוני, לעומת זאת, אין הרשת החברתית הזו.

"אני מזהה את המעבר לציבור הדתי לאומי כאפשרות שיש בה פחות משבר. המעבר לציבור הזה הוא לא תמיד רק התאהבות בדת חדשה או באידיאולוגיה קוסמת, אלא הרבה פעמים ניסיון למצוא מקום פחות חונק, מקום שמאפשר יצירתיות דתית. הרבה יותר נוח להיות במקום כזה מאשר במקום שבו אתה צריך להוכיח את עצמך. בעולם הדתי לאומי, אם לא תבוא פעם אחת לבית הכנסת, אז לא באת. ואם ביום כיפור לא לבשת חולצה לבנה, לא קרה כלום. בעולם החרדי זה ממש לא ככה".

דורון מציג נתון מפתיע: לפי המחקר שערך, כשישים אחוז מהאנשים שמורידים את הכיפה השחורה – בין אם במעבר לציבור החילוני ובין אם במעבר לציונות הדתית – חוזרים אחר כך שוב לקהילה החרדית שממנה יצאו. מתוך אלה, שישים אחוזים חוזרים בעיקר מהציבור החילוני אל החרדי. "אדם שנכנס לציבור הדתי לאומי נכנס למקום יציב, ונשאר בו. לעומת זאת, הרבה מאלה שעוברים לציבור החילוני חוזרים אחר כך בגלל תחושה של ואקום, רוחני ומעשי, ובגלל המשבר הקשה עם המשפחה".

שינוי מתמיד

המעבר של חרדים לציבור הדתי לאומי משפיע, כמובן, גם על הציבור הזה. "החברה הדתית לאומית משתנה כל הזמן", אומר דורון. "נכנסות אליה קבוצות משני כיוונים – מהחברה החרדית מצד אחד, ומהחברה החילונית. תוסיף לכך את העובדה שכמעט בכל משפחה דתית לאומית בישראל יש מישהו שהלך לכיוון אחר – הוריד את הכיפה, הולך עם כיפה שקופה או התחרד. כל זה משנה את המרקם של החברה הדתית לאומית ומשפיע עליה. אני מזהה את ההשפעה בעיקר בתופעת החרד"ליות, ההקצנה לכיוון החרדי. כל מיני תופעות שלא היו בחברה הדתית לאומית ופתאום צצות, הרבה מהן קורות בהשפעת החרדים שהצטרפו לציבור הזה".

מעניין שהם בוחרים דווקא את האקט של המעבר לציבור אחר, בעוד שלאחרונה אפשר לשמוע יותר ויותר על מגמות של היפתחות בחברה החרדיתיציאה לשוק העבודה, לימוד מקצוע ושירות בצה"ל. מדוע הם בוחרים בכל זאת לעבור, ולא להישאר בתוך החברה החרדית כ"חרדים פתוחים"?

"השינויים שמתרחשים בחברה החרדית קורים הרבה בזכות בעלי תשובה. אלה אנשים שמצטרפים לחברה החרדית ומשנים אותה מלמטה. הם לא מוכנים להתאים את עצמם למודל הקלאסי של מה שפרופ' מנחם פרידמן כינה 'חברת הלומדים'. זו מסה גדולה של אנשים שנראים בדיוק כמו חרדים, אבל הם יוצאים לעבוד, להתפרנס, לחלקם יש טלוויזיה בבית. הם קיבלו בחירה מודעת והמיקום שלהם בחברה החרדית הוא בעייתי. יש אנשים שלא רוצים להיכנס למקום הזה, אלא לצאת משם וזהו.

"החברה החרדית מגוונת, ענקית. יש בה כמעט שלוש מאות קבוצות שונות. יש קבוצות שלא אכפת להן, יש כאלה שיותר רגישות לניואנסים, ומבדילות בין מי ששומר מצוות כדתי לאומי ומי שהוריד את הכיפה לגמרי, ויש כאלה קיצוניים יותר, שלא משנה להם אם אתה דתי לאומי או חילוני, וברגע שעזבת, עזבת. ימים יגידו כיצד השינויים הללו – שהולכים וגדלים מבחינה מספרית – ישפיעו על שלושת המגזרים – החילוני, הדתי לאומי והחרדי". #רוב האנשים שפניתי אליהם לצורך ריאיון לכתבה הזו חששו: ביקשו להתראיין בעילום שם, להקהות את הביקורת כלפי המקום שממנו באו. כולם גדלו בבתים חרדיים; כולם חוללו, בנקודה מסוימת, מהפך באורח חייהם, ועברו לחברה הדתית־לאומית. בשנים האחרונות מדובר בתופעה הולכת וגוברת – חרדים וחרדיות שמאסו בחיים בעולם החרדי ובחרו באופציה שנתפסה בחברתם כפשרנית ו"מזרוחניקית". אצל רובם התהליך התחיל משאלת שאלות – על מדינת ישראל, על האמונה הדתית, על האידיאולוגיה החרדית. נדמה שאצל כולם התגבשה בשלב מסוים ההבנה שאת התשובות יקבלו במקום אחר. כיום, כשהצעד הגדול מאחוריהם, חלקם עדיין מצולקים מן השנים בחינוך החרדי, מתבוננים עליו מפרספקטיבה בוגרת יותר, מפוכחת יותר, מנסים להבין את התהליך שעברו ואת המקום החדש שהגיעו אליו.

סיכון מחושב

אלי מרדכי נולד בירושלים, בן להורים חוזרים בתשובה שהצטרפו אל העולם החרדי־ליטאי. מרדכי גדל כחרדי־ליטאי ועבר מסלול רגיל של ישיבה קטנה וישיבה גבוהה. הוא מתאר צימאון הולך וגדל שחש בשנות הישיבה, צימאון שהחברה שבה חי לא הצליחה להרוות אותו. בתחילת הדרך, הוא מספר, הקשיים שחווה היו בעיקר אינטלקטואליים; בהמשך גם סוציולוגיים. "כבר בלימודיי בישיבה התעניינתי מאוד במחשבה ובאמונה", הוא אומר. "מעבר ללימוד הגמרא הישיבתי, קראתי דברים שאסור לקרוא בישיבה – מורה נבוכים לרמב"ם, אור השם לקרשקש. זה לא שלא עוסקים בתחומים האלה בציבור החרדי, אבל העיסוק נשאר ברמת הדיבור, הרעיון. כשאתה מנסה להשליך את זה לעולם המעשה, אתה נשאר לבד. זה לא קיים. גם אצל אלו שעוסקים בזה, זה נעלם אחרי כמה שנים.

"גיליתי עולמות שלמים, כיווני מחשבה אחרים שלא הכרתי קודם לכן. עקבתי אחרי הדיונים בפורומים כמו 'עצור כאן חושבים'; נחשפתי להיסטוריה ולציונות. בשלב הזה כבר ידעתי שלא אמשיך לחיות בציבור החרדי. ידעתי שתחומים של מדע והשכלה לא יחלחלו פנימה אל הציבור הזה. אדם חרדי, למעט בישיבות חרדיות בודדות, לא לומד מתמטיקה ופיזיקה. הוא נשאר בור בכל התחומים הללו. אני אפילו לא מדבר על ספרות או על פילוסופיה יהודית, שרק קבוצה מצומצמת עוסקת בהן. חשבתי גם על העתיד. אם אני רוצה שילדיי יזכו להשכלה רחבה, ידעתי שבציבור החרדי זה לא יקרה. חשוב לי שהילד שלי יוכל לבחור האם להיות תלמיד חכם או לצאת לשוק העבודה. בציבור הדתי־לאומי, עם כל החסרונות שלו, שתי האפשרויות לגיטימיות. אין דרך אחת נכונה".

מרדכי עזב את הישיבה ועבר לגור, לבדו, בדירה בירושלים. בהדרגה השיל מעליו את הסממנים החיצוניים ששייכו אותו לעולם החרדי, מצא עבודה והשלים פערים תרבותיים בכוחות עצמו. חזרה בשאלה אף פעם לא הייתה אופציה עבורו – הספקות שניקרו בו לא היו אמוניים, אלא סוציולוגיים ואידיאולוגיים. אז נחשף לחברה הדתית־לאומית.

"מגיל צעיר הייתה לי משיכה לציונות", הוא מספר מרדכי. "השתתפתי בהפגנות על תוכנית ההתנתקות, והרוח הזו הייתה קיימת במודעות שלי. התחלתי להכיר אנשים, ללמוד על הסגנונות ועל הניואנסים השונים. למדתי על הערך של תורה ועבודה, ועל כך שארץ ישראל חשובה מאוד. נחשפתי לפתיחות ההלכתית של הרבנים, שלא עוסקים רק בפסיקת הלכה ובלימוד תורה 'טהור' אלא גם במחקר הלכתי ובהיסטוריה של ההלכה, דבר שלא קיים אצל הפוסקים החרדים. בהמשך הכרתי את אשתי, שעברה תהליך דומה לשלי. היא החליטה לעזוב את הסמינר החרדי שבו למדה, ולעשות שירות לאומי ביישוב עפרה. ביקרתי אצלה לא מעט, וכך הכרתי משפחות וחברות שלה מהעולם הדתי־לאומי, והתוודעתי לסגנונות ולרבגוניות. הגעתי לעפרה כרווק, וקיבלו אותי בטבעיות. התייחסו אליי מאוד יפה. מאז אנחנו שם".

איך אתה מסתכל היום על החברה הדתית־לאומית?

"התחושה שלי היא שבציבור הדתי־לאומי יש פחות דגש על לימוד תורה. בציבור החרדי, ערך לימוד התורה הוא ערך מקודש, ואני מגלה שזה לא כך בציונות הדתית. התחום הזה באופן ספציפי קשה לי, כי אני יודע שרוב מוחלט של הסיכויים שהבן שלי לא יתעניין בתורה כשיגדל, או שהתורה לא תהיה ערך חשוב בעיניו. אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם, כיוון שאני צריך לדאוג בראש ובראשונה לעולם הערכים ולאמונות שלי. אני לא יכול להקריב את עולם הערכים שלי בשביל משהו שאולי הבן שלי יקבל ואולי לא.

"ובאמת, אני רוצה שתהיה לו בחירה. הייתי יכול להישאר חרדי עם דעות ציוניות וגמישות בלימוד תורה, אבל אז הייתי מסכן את חופש הבחירה של הבן שלי, וגוזר עליו חיים בעולם מצומצם מבחינה דתית. אני מסכים שיש כאן סיכון גדול, אבל אם הדברים יקרו כמו שאני רוצה, ילדיי יגיעו למקום של סינתזה בין העולמות – מקום שמקדש תורה ויראת שמים, ומפרנס את עצמו. קשה לי לראות את זה קורה בציבור החרדי".

תהיות על ציונות

שלמה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) גדל במשפחה חרדית פתוחה שהשתייכה לזרם של פועלי אגודת ישראל וסב סבו היה מראשי הישיבות המפורסמים ביותר שלפני השואה, למדן שכל בחור ישיבה לומד את ספריו במהלך עיוניו התלמודיים. אביו היה אברך בישיבה עד גיל 30 ולאחר מכן יצא לעבוד, ואמו הייתה מורה.

הוא גדל בפתח תקווה ולמד בבית ספר של החינוך העצמאי, ולאחר מכן עבר לישיבה חרדית גבוהה בירושלים. "גדלתי בבית חרדי, ובילדותי קיבלתי את האידיאולוגיה החרדית כנכונה", הוא מספר. "האידיאולוגיה החרדית נשמעת מאוד הגיונית ומאוד פשוטה, כלל לא מסובכת. כשהגעתי לישיבה הגבוהה, רציתי לשמוע יותר. בסדר, מדינת ישראל היא לא ראשית צמיחת גאולתנו, אז מה היא כן? אם אנחנו לא סאטמר, ולא טוענים שהמדינה היא מעשה שטן, אז מהי המדינה? מדוע היא קמה? התחלתי לשאול חברים ורבנים, ניסו קצת לשכנע אותי וראו שאני לא כל כך משתכנע. בישיבה קראו לי בצחוק 'המזרוחניק'. לא שאלתי שאלות שהיו בבחינת טאבו, אבל לכל השאלות האלה יש תשובה אוטומטית, וכשאתה מוכיח שהתשובה האוטומטית לא נכונה או שהיא לא באמת עונה על השאלה, אתה חוצה קו אדום. זה לא טאבו מסודר, אבל אתה מסמן את עצמך.

"הגעתי למסקנה שככל הנראה האידיאולוגיה החרדית שגויה. לקח לי הרבה זמן להגיע למסקנה הזו. ישבתי עם עצמי כמעט שנה ובדקתי כל הזמן שאני לא טועה. אחד הדברים המשמעותיים בעולם החרדי הוא הפחד לטעות, ללכת עם השכל שלך נגד גדולי הדור. זו טעות חמורה מאין כמוה, ולכן, באופן טבעי, כשנמשכתי לכיוון מסוים, חשבתי אוטומטית שאני טועה. אבל שאלתי שוב ושוב, ולא קיבלתי תשובה. אחרי שנתיים עברתי לישיבת מרכז הרב".

איך קיבלו את זה במשפחה ובישיבה?

"לא באופן חיובי, אבל גם לא באופן מאוד שלילי. מי שעוזב את הציבור החרדי בוחר בדרך כלל להתגייס לצבא ולחזור בשאלה, אז לפחות אני בחרתי בדרך קצת יותר חיובית. איתי באותו מחזור בישיבה היו שניים אחרים שעזבו – אחד הלך לצבא, ואחד הלך לאוניברסיטה. אני הייתי מקרה יחסית קל. גם במשפחה הייתה מין אנחת רווחה. הוריי כבר ידעו על הכיוון שלי, לא הסתרתי מהם את ההתלבטויות, ולכן זו לא הייתה הפתעה מוחלטת. הייתה סוג של רווחה שזה לא משהו יותר גרוע".

שלמה הגיע לישיבת מרכז הרב והתחיל להתעמק בתורת הרב קוק. בהתחלה ניסה להתרגל לאופי הלימוד השונה בישיבה הציונית־דתית. "זה היה קשה", הוא נזכר. "האווירה שונה לגמרי. הלימוד הוא אחר, קצת יותר שקט. בישיבה חרדית לומדים בצעקות, ומתערבים בלימוד באופן יותר אינטנסיבי – אתה מנסה למצוא סברות מתחת לאדמה, לדחוף את עצמך לתוך הגמרא. ב'מרכז', לעומת זאת, אתה מנסה להבין בשקט מה העניין, מה הפשט בגמרא.

"ובכל זאת, אם אני משווה בין הישיבות, בתחום ה'טהור' של הלמדנות הפער הוא לטובת החרדים. בציבור החרדי מתחילים כבר בחטיבת הביניים לעסוק בסברות וב'חילוקים'. אצל הדתיים־לאומיים החלק הזה פחות מפותח, והדגש הוא על ההבנה הפשוטה של מה שכתוב, מה התכוון ה'ראשון' הזה ובמה הוא שונה מחברו. בכלל, בציבור הדתי־לאומי ברוב המקרים מתחילים ללמוד גמרא ברצינות רק בישיבה גבוהה או ישיבת הסדר, כך שמחצית משיעור א' בישיבות האלה מוקדשת לסגירת פערים.

"בכל מה שקשור ללימודי מחשבה, אין כל כך בסיס להשוואה בין הישיבות. בישיבות החרדיות, ככלל, לא לומדים את התחומים האלה. הדבר הקרוב ביותר ללימוד מחשבה בישיבה חרדית הוא 'סדר מוסר', שאותו לומדים במשך חצי שעה בסוף סדר צהריים. אצל הדתיים הלאומיים, לעומת זאת, מקדישים הרבה יותר זמן ללימודי מחשבה מעמיקים, כמו מהר"ל והרב קוק, בנוסף לשיעורים בנושא שמועברים באופן קבוע.

"יש הבדל אחד ששמתי לב אליו במיוחד", ממשיך שלמה. "והוא בכל מה שקשור ליראת שמים. זה נושא בעייתי להגדרה, משום שאי אפשר למדוד אותו בצורה מדויקת. אבל ממה שראיתי יש הרבה יותר יראת שמים בישיבות הדתיות־לאומית. אין שם תופעה של 'שבבניקים', בחורים חרדים שמסיבות שונות לא לומדים כלום, אבל חייבים להישאר בישיבה עד החתונה. כתוצאה מכך גם אין את השוליים הרחבים של התופעה הזו – אנשים שמצליחים ללמוד, אבל מחפשים 'לעגל פינות' כמה שאפשר. דתיים־לאומיים נמצאים בישיבה כמעט רק משום שהם רוצים בכך. זו אינה בררת המחדל שלהם. כתוצאה מכך, הרמה הדתית גבוהה בהרבה".

קצוות מבולבלים

מה לגבי האווירה החברתית?

"לי באופן אישי לקח זמן להשתלב במרכז הרב, אבל זה לא היה מאוד נורא. הבנתי שאני מצטרף לחברה חדשה, אם כי קווי הגבול בין החברות הם לא קריטיים בגילאים המבוגרים. בירושלים אתה יכול לראות בתי כנסת יותר פריפריאליים שבהם חרדים ודתיים לאומים מתפללים יחד. לא תראה את זה בבני ברק או בשכונות קיצוניות בירושלים. בסך הכול האווירה בישיבות די דומה. השוני העיקרי נובע מהדגש הליטאי על 'קנאת סופרים תרבה חכמה', מה שיוצר תחרותיות רבה בין הלומדים. בישיבה החרדית, ברור לכל אחד מי הבחור הכי למדן ומי 'הטוענים לכתר', בעוד שבישיבה הדתית לאומית זה כמעט לא קיים. יש גם תרבות מסוימת של 'עקיצות', ברוח טובה יותר או פחות, שלא קיימת אצל הדתיים־לאומיים".

שלמה ואני משוחחים כשברקע רועשת ישיבת פוניבז' בבני ברק סביב ענייני ירושה וראשות ישיבה. המריבות האלה, כך הוא אומר, היו אחד הגורמים לכך שבסופו של דבר מצא את מקומו מחוץ לחברה החרדית. "אף פעם לא אהבתי את העניין של המריבות בחברה החרדית. אלה לא סתם מריבות, אלא ריבים של ממש מצד ראשי ישיבות על הישיבות שלהם. במקומות שבהם אמורה להיות הסכמה, יש מריבות קשות. כל מיני אנשים שמוגדרים כצדיקים או תלמידי חכמים או מנהיגי ציבור עושים דברים שלא מתיישבים עם יראת שמים בסיסית".

החברה החרדית השתנתה בעשור האחרוןיש פתיחות גם ביחס לשירות בצבא וגם ללמידת מקצוע. אם היום היית לומד בישיבה חרדית, אתה עדיין חושב שהיית עוזב?

"אני חושב שמה שהציק לי יותר מכול היה הכיוון האידיאולוגי. בסופו של דבר, יש הרבה דוגמאות לחרדים שמתרצים אלף תירוצים על מה שהם עשו, ואיך מה שהם עשו מתיישב לחלוטין עם האידיאולוגיה החרדית. שערי תירוצים לא ננעלו. אני חיפשתי משהו אחר, אידיאולוגיה שמסדרת את החיים, לא חיים מתוך מציאת תירוצים של 'אני צריך פרנסה' וכדומה".

איך אתה רואה את החברה הדתית־לאומית שאליה הצטרפת?

"באופן כללי, שני הצדדים הקיצוניים בציבור הדתי נראים מנקודת מבטי די מבולבלים. הדתיים־לאומיים הליברלים יותר, לפי מה שאני רואה, לא מניחים את ההלכה לפני המדינה בחלק גדול מהמקרים. זה ניכר באופן ברור סביב ההתנתקות. אפשר היה לשמוע קולות שאומרים שאמנם לפי ההלכה צריך לעשות כך וכך, אבל אם נעשה את זה לא ייתנו לנו להתקדם בצבא, למשל. אני חושב שזה צריך להיות הפוך – הכול נובע מתוך ההלכה. אני יהודי דתי, וכתוצאה מזה אני מאמין במדינת ישראל.

"גם אם אתה לא גדל על ברכי תורת הרב קוק, אם אתה תלמיד של הרב סולובייצ'יק, לצורך העניין, זה עדיין לא שונה באופן מובהק. אני יהודי דתי, זה הבסיס שלי, ומתוך זה אני עושה צבא. יכול להיות שאאבד הון פוליטי עצום ויסתכלו עליי בצורה עקומה, אבל אלה לא טיעונים הלכתיים. אי אפשר לבוא להלכה ולהגיד 'אני אפסיד מזה, אז אני לא מקיים'. סביב ההתנתקות נשמעו לא מעט טיעונים לא הלכתיים, והם מלמדים על כך שאלה שהשמיעו אותם עובדים גם עם מערכת ההפעלה הדתית וגם עם זו הציונית, בלי שהם החליטו למי יש עדיפות".

והחרד"לים?

"לכאורה היה זה טבעי שאתחבר לצד החרד"לי, אבל אני מרגיש שחלקים גדולים ממנו הולכים ונהיים רדודים. יש שיח של רדידות אצל הרבה רבנים וישיבות. ישנם כל מיני מוסדות חינוך שבהם אומרים שבשום אופן אסור להחזיק טלוויזיה, למשל. דוגמה אחרת היא האידיאליזציה של המושג 'דעת תורה'. כביכול אם הרב אמר משהו זה מה שצריך לעשות, בלי שאף אחד מנסה לטעון שלרב אין מושג בנושא שעליו הוא מדבר. אלה דברים שהחרדים המציאו אותם כדי לשלוט בסביבה, והם הועתקו לציבור הדתי־לאומי. עושים העתק־הדבק מהעולם החרדי. יש כאן פחד מהחיים, פחד מהיכולת להתמודד איתם".

בריחה מן השיפוטיות

דבורה (שם בדוי) עזבה את בית הספר "בית יעקב" בנסיבות לא רגילות. היא לא סולקה מבית הספר, אלא הבינה, בתהליך ארוך והדרגתי, שמקומה לא שם. "מעולם לא הייתה לי בעיה עם הדת ושמירת המצוות", היא אומרת. "אני אוהבת את הקב"ה ומאמינה בכל לבי שהתורה היא תורת חיים. הבעיה שלי עם העולם החרדי הייתה בענייני השקפה. היו לי לא מעט שאלות: מה נורא כל כך לשרת בצבא, שלמעשה נועד להגן על עם ישראל? מדוע לא לתרום למדינה דרך שירות לאומי? העולם החרדי כל כך מלא בחסד, אז מדוע 'לסגור' את החסד למעגל החברים הקרובים, ולא לצאת איתו החוצה? האם באמת קריאת ספרות חיצונית עלולה להיות כל כך הרסנית? מדוע להסתגר בכל כך הרבה בועות, ולא לחוות את העולם המופלא שהקב"ה נתן לנו?".

אך השאלה הגדולה שהטרידה את דבורה באותם ימים הייתה מדוע עליה לחיות במחשבה תמידית של "מה יגידו", שהיא, לדבריה, מחשבה דומיננטית בחברה החרדית. "אנשים נשפטים באופן כל כך מדוקדק על פי מראם החיצוני, ולא על פי מה שהם באמת. אני זוכרת שבבית הספר הורידו לי ציון בתעודת סוף השנה, בטענה שראו אותי הולכת לבית הכנסת בחג עם חצאית ארוכה, וזה נחשב לא מקובל. זה הציק לי, מפני שלא ראיתי שום סיבה הלכתית שלא ללבוש חצאית ארוכה – אם כבר, זה רק צנוע יותר.

"הפחד מ'מה יגידו' נוכח גם בכל מה שקשור לשאילת שאלות. בכיתה ט' שאלתי את המחנכת שלי בארבע עיניים כמה שאלות בענייני השקפה, והיא השיבה: 'אם יש לך שאלות, כנראה שאת לא בת בית יעקב'. אני חושבת שאז התחילה לחלחל בי ההרגשה שאני זקוקה ליותר, למשהו אחר, לחיות בדרך התורה בלי להישפט על אורך החצאית, השיער והעגילים. לחיות את האמת של עצמי מול עצמי, ולא עבור החברה שבה אני נמצאת. רציתי שיקבלו אותי כמו שאני ולא יפחדו לענות לי, ויותר מזה – שלא יפחדו מהשאלות שלי".

בסוף כיתה י‘ עזבה דבורה את “בית יעקב“ ועברה לבית ספר חרדי אחר, פתוח ומכיל יותר. המעבר היה נקודת מפנה בחייה. “בפעם הראשונה מצאתי את עצמי בלי צורך לתת דין וחשבון על עצם היותי מי שאני. היו לי הרבה שאלות, וחלקן נשארו פתוחות במשך שנים, אבל כבר לא דאגתי שאם אשאל אקבל יחס עוין. המעבר הזה רק חידד בי את הרצון להמשיך ולשמור תורה ומצוות, מפני שזה מה שרציתי ולא בגלל שכך ציפו ממני. האמונה שלי בקב“ה ובצדקת הדרך רק התעצמה, וכשהחברה סביבי כבר לא שפטה אותי הרגשתי נוח יותר להיות עצמי, ולאהוב את הדרך שבחרתי“.

איך הגדרת את עצמך באותן שנים?

"בהתחלה סירבתי להגדיר את עצמי. כשנשאלתי אם אני חרדית או דתית לאומית, השבתי שאני שומרת מצוות ואינני מעוניינת בהגדרה חברתית כלשהי. כך באמת הרגשתי. חוסר ההשתייכות הקל עלי להסיר את עול ההשתייכות החברתית ולחיות את האמת שלי. אבל אחרי כמה שנים גיליתי שזה לא פשוט. בעיקר כשהגעתי לגיל השידוכים. הבנתי שכמישהי שהיא 'בלתי מוגדרת' אני נמצאת בבעיה לא פשוטה. הלחץ החברתי להתחתן בגיל צעיר, בעיקר בחברה החרדית, הוא כבד ולא פשוט, ומהר מאוד מצאתי את עצמי רווקה כמעט יחידה בין בנות גילי הנשואות. ההורים לחצו, השדכנים עבדו שעות נוספות, ופעם אחר פעם קיבלתי הצעות שידוכים מוזרות ולא רלוונטיות".

מה למשל?

"הצעות כמו: 'הוא לבוש אמנם כמו חרדי, אבל בעצם הוא לא ממש שומר'. או: 'הוא חרדי, אבל הוא מאוד אוהב לרכוב על אופניים'. קרה אפילו שנפגשתי עם בחור בלבוש חרדי לחלוטין, שהצהיר בפני שהוא אוכל לא כשר, ולפעמים גם לא שומר שבת. הצורה שבה העולם החרדי תפס אותי הייתה שגויה לחלוטין, מכיוון שהעניין שלי לא היה נגד הדת ושמירת המצוות, אלא נגד ההשקפה. הבנתי שלציבור החרדי קשה מאוד למצוא שידוך ל'עוף מוזר' כמוני. ואז הבנתי שכל עוד אני לא משויכת חברתית, אאלץ להמשיך ולהתמודד התמודדות בלתי נעימה עם איך שהחברה רואה אותי".

את בעלה, בן למשפחה דתית־לאומית רבנית, הכירה דבורה במקום עבודתה. “כשהכרתי את בעלי“, היא מספרת, “הרגשתי סוף סוף שהותרו הספקות. פתאום כששאלו אותי איך אני מגדירה את עצמי ועניתי ‘דתית לאומית‘, הרגשתי כנה מול עצמי ומסופקת בתשובה שלי. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, וככה אני רוצה לגדל את ילדיי. הרגשתי סוף סוף שמישהו מבין אותי כמו שאני, ולא מחפש את המעטה החיצוני. שהבחור שאני פוגשת מבין את המורכבות ולא ממהר לשפוט. שהוא שמח לשמוע את השאלות וגם מכבד אותן, ותמיד שמח לענות כשהוא יכול, וכשאין לו תשובה הוא מזמין אותי לחקור ביחד ולהבין לעומק, ולא להסתפק ב‘כי ככה‘.

איך הגיבה המשפחה שלך לצעד שעשית?

"לא היה להם קל בהתחלה. כשהכרתי את בעלי ויצאנו כ'חברים' במשך כמה חודשים ההורים שלי סירבו להכיר אותו. 'או חתן או שום דבר', הם אמרו לי, 'אצלנו אין חבר'. היה להם מוזר בהתחלה להודות בפני משפחה וחברים שאני יוצאת עם בחור עם כיפה סרוגה, אבל כשהכירו את בעלי הם קיבלו אותו בכל האהבה והקרבה הראויה, ואף יותר. אני יכולה להגיד שמערכת היחסים בין הוריי לבעלי קרובה היום יותר מאשר עם שאר בני המשפחה החרדים. כיום ההורים שלי גאים בנו ומקבלים אותנו. לחלק מהמשפחה המורחבת קצת קשה יותר, עד היום אולי, למרות שכבר עברו שנים. הם לא מצליחים לעכל ש'עברתי צד'. אבל באופן כללי אני מרגישה שכולם מכבדים אותנו, גם אם לא מסכימים עם הדרך שלנו.

"זה היה המסלול האישי שלי", מסכמת דבורה. "והוא תמיד בתהליך של למידה והמשכיות. בעולם מושלם הייתי שמחה אם לא היינו ממהרים כל כך להצמיד הגדרות לכל דבר, אלא לתת לכל אחד לחיות את האמת שלו מול עצמו ומול ריבונו של עולם. בסופו של דבר, רק הקב"ה קורא מחשבות ולב".

מסלול דו סטרי

ד"ר שלומי דורון, מרצה במכללה האקדמית אשקלון, פרסם לאחרונה ספר בשם "המהלכים בין העולמות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שעוסק בתופעת החזרה בשאלה והחזרה בתשובה. נתוניו של דורון מלמדים על כ־1,200 בני אדם בשנה שעוזבים את הציבור החרדי בישראל לטובת הציבור הדתי־לאומי או החילוני. "לא מדובר על אנשים שקמו בוקר אחד והפכו להיות דתיים־לאומיים", אומר דורון, "אלא בהצטברות של הרבה דברים קטנים שמתרחשים במשך תקופה ארוכה. פתאום עולות שאלות שאין עליהן תשובה; נוצר חוסר נוחות מהריטואלים הדתיים; רואים סרט או קוראים ספר שמעורר מחשבה. כל הדברים האלה מתערבבים בראש. זה תהליך ארוך, אבל אם אתה חי בעולם החרדי אתה לא יכול להחצין את ההרהורים שלך. בעולם הדתי לאומי ההרהורים האלה לגיטימיים".

האם אלה שעוזבים את העולם החרדי מצליחים למצוא את ביתם בציבור שאליו הם עוברים?

"זה משתנה. הרבה יותר קל למי שעובר לעולם הדתי־לאומי, אבל מי שעובר לציבור החילוני חווה משבר. החילונים, שלא כמו בציונות הדתית, לא עושים שום דבר כדי לעזור לך להתאקלם. בציבור הדתי לאומי יש מין תמונת עולם, יש קהילה, יש בית כנסת שאתה שותף בו, מסגרות חינוכיות, יש רבנים ואנשי מקצוע שאפשר להתייעץ איתם. בעולם החילוני, לעומת זאת, אין הרשת החברתית הזו.

"אני מזהה את המעבר לציבור הדתי לאומי כאפשרות שיש בה פחות משבר. המעבר לציבור הזה הוא לא תמיד רק התאהבות בדת חדשה או באידיאולוגיה קוסמת, אלא הרבה פעמים ניסיון למצוא מקום פחות חונק, מקום שמאפשר יצירתיות דתית. הרבה יותר נוח להיות במקום כזה מאשר במקום שבו אתה צריך להוכיח את עצמך. בעולם הדתי לאומי, אם לא תבוא פעם אחת לבית הכנסת, אז לא באת. ואם ביום כיפור לא לבשת חולצה לבנה, לא קרה כלום. בעולם החרדי זה ממש לא ככה".

דורון מציג נתון מפתיע: לפי המחקר שערך, כשישים אחוז מהאנשים שמורידים את הכיפה השחורה – בין אם במעבר לציבור החילוני ובין אם במעבר לציונות הדתית – חוזרים אחר כך שוב לקהילה החרדית שממנה יצאו. מתוך אלה, שישים אחוזים חוזרים בעיקר מהציבור החילוני אל החרדי. "אדם שנכנס לציבור הדתי לאומי נכנס למקום יציב, ונשאר בו. לעומת זאת, הרבה מאלה שעוברים לציבור החילוני חוזרים אחר כך בגלל תחושה של ואקום, רוחני ומעשי, ובגלל המשבר הקשה עם המשפחה".

שינוי מתמיד

המעבר של חרדים לציבור הדתי לאומי משפיע, כמובן, גם על הציבור הזה. "החברה הדתית לאומית משתנה כל הזמן", אומר דורון. "נכנסות אליה קבוצות משני כיוונים – מהחברה החרדית מצד אחד, ומהחברה החילונית. תוסיף לכך את העובדה שכמעט בכל משפחה דתית לאומית בישראל יש מישהו שהלך לכיוון אחר – הוריד את הכיפה, הולך עם כיפה שקופה או התחרד. כל זה משנה את המרקם של החברה הדתית לאומית ומשפיע עליה. אני מזהה את ההשפעה בעיקר בתופעת החרד"ליות, ההקצנה לכיוון החרדי. כל מיני תופעות שלא היו בחברה הדתית לאומית ופתאום צצות, הרבה מהן קורות בהשפעת החרדים שהצטרפו לציבור הזה".

מעניין שהם בוחרים דווקא את האקט של המעבר לציבור אחר, בעוד שלאחרונה אפשר לשמוע יותר ויותר על מגמות של היפתחות בחברה החרדיתיציאה לשוק העבודה, לימוד מקצוע ושירות בצה"ל. מדוע הם בוחרים בכל זאת לעבור, ולא להישאר בתוך החברה החרדית כ"חרדים פתוחים"?

"השינויים שמתרחשים בחברה החרדית קורים הרבה בזכות בעלי תשובה. אלה אנשים שמצטרפים לחברה החרדית ומשנים אותה מלמטה. הם לא מוכנים להתאים את עצמם למודל הקלאסי של מה שפרופ' מנחם פרידמן כינה 'חברת הלומדים'. זו מסה גדולה של אנשים שנראים בדיוק כמו חרדים, אבל הם יוצאים לעבוד, להתפרנס, לחלקם יש טלוויזיה בבית. הם קיבלו בחירה מודעת והמיקום שלהם בחברה החרדית הוא בעייתי. יש אנשים שלא רוצים להיכנס למקום הזה, אלא לצאת משם וזהו.

"החברה החרדית מגוונת, ענקית. יש בה כמעט שלוש מאות קבוצות שונות. יש קבוצות שלא אכפת להן, יש כאלה שיותר רגישות לניואנסים, ומבדילות בין מי ששומר מצוות כדתי לאומי ומי שהוריד את הכיפה לגמרי, ויש כאלה קיצוניים יותר, שלא משנה להם אם אתה דתי לאומי או חילוני, וברגע שעזבת, עזבת. ימים יגידו כיצד השינויים הללו – שהולכים וגדלים מבחינה מספרית – ישפיעו על שלושת המגזרים – החילוני, הדתי לאומי והחרדי".

 ——————————-

תומכי בחירה | ריקי רט

ארגון "ובחרת" עוזר ליוצאי המגזר החרדי לא להפנות עורף לעולם שבו גדלו

כאשר הוזמנתי לבוא ולסקר מפגש של ארגון "ובחרת", המגדיר את עצמו "ארגון ליוצאי המגזר החרדי", הגעתי סקפטית. הייתי בטוחה שמדובר בארגון העושה עבודה דומה לארגון "הלל", ושהחברים בו הם יוצאים בשאלה. המפגש שאליו הגעתי התקיים בתל אביב וכלל את הקרנת הסרט "ברוריה" בכיכובה של השחקנית הדר גלרון כשלאחריו התקיים דיון עם הבמאית.

כשהגעתי, הקרנת הסרט כבר החלה. מחוץ לעולם פגשתי את מאיר נאור, בן 34, חסיד בעלז לשעבר שהקים את הארגון. העובדה שהוא הסתובב גלוי ראש והצהיר על עצמו שאינו דתי חיזקה אצלי את ההבנה שמדובר בארגון ליוצאים בשאלה. אלא שאז נכנסתי אל תוך אולם הסרט. שם, על כיסאות מרווחים, ישבו גברים בלבוש חסידי, בחורה מנטורי קרתא שכבר חובשת מכנסיים, וזוג שהוא בלבוש חרדי מלא, כולל פאות, והיא במכנסיים. היו שם גם חובשי כיפות סרוגות, וכאלו שהמירו כובע חסידי בכיפה שחורה.

את ההטרוגניות הגדולה הזו הגדיר נאור: "הארגון מחבר בין אנשים שהמשותף לכולם הוא שיצאו מהעולם החרדי למקום אחר על הרצף הדתי, הם יכולים להיות ליטאים, חרדים מודרניים, דתיים לאומים או חילונים, כשהמשותף לכולם שהם לא רוצים להפנות עורף לעולם שבו גדלו, אלא להיפך – הם רוצים לקחת איתם אלמנטים מן העולם שבו גדלו וחשוב להם לשמור על קשר עם העולם הזה ועם אנשים שבאו ממנו".

את הארגון הקים בשנה שעברה לאחר ששניים מחברי קהילת היוצאים שלחו יד בנפשם לאחר שלא הצליחו להתמודד עם הקשיים. אחרי הטראומה הזאת הוא ניסה יחד עם קבוצת חברים לייצב את המצב, פעמים מצאו את עצמם באמצע הלילה מגיעים אל מי שאיימו בהתאבדות. בהמשך הקים פרויקטים של תעסוקה לעוזבי המגזר המתמודדים עם קושי במציאת עבודה עקב חוסר הכשרה מתאימה, אי ידיעת אנגלית וכו'.

נאור אישית נעזר ביציאה שלו בארגון "הלל". אם יש משהו שהוא מצטער עליו זו העובדה שבזמנו לא היה קיים ארגון כמו 'ובחרת'. "אם היה ארגון כזה, יכול להיות שהייתי בוחר אז אחרת, שהייתי בוחר להיות דתי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מרדכי כוכב

    המאמר כתוב פעמיים (כשהוא מסתיים הוא מתחיל שוב מהתחלה)

  2. מה היקף התהליך שמתואר במאמר של אריאל?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: