פסטיבל מספר סיפורים | חבצלת פרבר

סיפורי הנשים ושיחות הגברים מהעיירה חוזרים בלקט מסיפורי בשביס־זינגר בלבוש מעודכן. תוכני ילדות מסורתיים נשזרים בהתרסות אתיאיסטיות מעטו המושחז של הסופר היידי הגדול

תשמעו סיפור!

יצחק בשביס־זינגר

מיידיש: בלהה רובינשטיין

עם עובד, תשע"ד, 297 עמ'

יותר מעשרים שנה לאחר מותו של יצחק בשביס־זינגר, הסופר היהודי זוכה פרס נובל (1978), מתפרסם לקט חדש מסיפוריו הקצרים בתרגום חדש, מעודכן, שוטף וקריא מאוד. בספר כלולים חמישה עשר סיפורים, רובם מהווי חיי העיירה היהודית המסורתית בפולין שלפני השואה, או ליתר דיוק: עד לאמצע שנות השלושים, אז עזב הסופר את מולדתו והיגר לאמריקה. שני הסיפורים האחרונים ("אשנב בקיר" ו"איוב") מתרחשים אחרי המלחמה, אבל גם הם עיקרם משוקע בעולם ההוא שנכחד ואיננו. סיפורי העיירה נחלקים לשתי קבוצות: "סיפורי נשים" ו"סיפורי גברים".

בסיפורי הנשים משחזר המחבר את סגנונם של סיפורי מְסַפְּרים, שבהם מספרת יחידה, במקרה זה, פורשת לפני קהל פסיבי מחרוזת של סיפורים או אירועים שהיא עצמה הייתה – במציאות או בדמיון – עדה להם. בהקדמה וכן באחרית הדבר החשובה והמעניינת שכתבה המתרגמת, היא מתארת את בשביס־זינגר הילד והנער המאזין לסיפוריהן של נשות משפחתו, לסיפורי אביו ולסיפורים ולמדרשים המתגלגלים בשיחות הגברים בבית המדרש – אותו "מרכז קהילתי" של העיירה היהודית הלומדת תורה: "שנים רבות לאחר מכן התעורר במחבר הרצון לשחזר את חוויית ההאזנה לסיפורים ששמע בילדותו…". ואכן טכניקת מספר הסיפורים, על שלל מאפייניה, באה לידי ביטוי נרחב בסיפורי החלק הזה.

בראש הסיפורים של המספרות הנשיות מופיעה איזושהי "נקודת מוצא" – אמירה, מילה או מוסכמה חברתית שהמספרת יוצאת להוכיח או להזים בסיפוריה. טכניקת סיפור זו היא המקבילה הנשית לדרכו של הדרשן, הדורש לפני קהל בית הכנסת על פסוק מסוים, וממנו יוצא לכיוונים רבים ושונים הנשזרים זה בזה. כך למשל סיפורה של גננדל'ה ב"על המדרכה" שנפתח במילים האלה: "אתן אומרות 'אויבים', פתחה גננדל'ה ואמרה, הבנאדם הוא האויב הגדול ביותר של עצמו. עשרה שונאים לא יכולים לעשות כל כך הרבה רעות כמו שאנשים עושים לעצמם… יותר טוב שאספר לכן מעשה שהיה…".

או הסיפור הראשון – "הקטלן" – שמתחיל גם הוא באמירה שכביכול נאמרה קודם לתחילת הסיפור: "למה אתן אומרות קטלנית?" שואלת המספרת (וכאן מוסיפה המתרגמת: "קטלנית: בתלמוד, אישה שהתאלמנה פעמיים ויש הגורסים שלוש פעמים…"), "ישמור השם, שלא נדע מצרות, לא עלינו… אני גדלתי בטורבין, ושם היה יהודי קטלן… פֶּלטֶה הקטלן, ארבע נשים היו לו…".

בניגוד לסיפורי הנשים, סיפורי הגברים הם בדרך כלל חלק משיחה שמתקיימת כדיאלוג או בקבוצה. "השיחה התגלגלה לדיבורים על שגיאות, וזלמן הזגג אמר…" ("שגיאות"). או הסיפור שבו שלושה יהודים יושבים בכלא יחדיו, ותוך כדי שיחה גולשים ל"אני הכרתי אידיוט כזה. הוא השכיר חדרון קטן לחבר טוב שלי…" ומכן מתגלגל הסיפור והולך ("חזקל'ה, רייצל'ה ואיצ'ה העיוור").

מצבת זיכרון ספרותית

בסיפורי הקובץ בולטת הזיקה החזקה של בשביס־זינגר לפרקטיקות ולתכנים דתיים. למרות שלא היה שומר מצוות, הוא לא שכח גרסא דינקותא, והדברים מחלחלים ללא הרף אל תוך כתיבתו. בהם אזכורים מפורטים למנהגי שבת וחגים, המשמשים מילות צופן בין הסופר לקהל קוראיו – האמורים להבין מה המשמעות החברתית של "מקום ב'מזרח'…" או של העובדה ש"החזן ממתין לו בתפילת שמונה עשרה".

כך גם לגבי הצפנים החברתיים האחרים שבסיפוריו של בשביס־זינגר. למשל, "גננדל'ה ידעה לכתוב מכתב בעברית, בנעוריה למדה צרפתית ונגינה בפסנתר…". אישה יהודייה אדוקה בעיירה קטנה בפולין – והיא יודעת עברית, צרפתית ופסנתר? הרי זה דבר יוצא דופן שמעיד על השכלה חריגה ומעמד חברתי גבוה, וגם זה צופן שצריך להכיר.

וזהו מאפיין נוסף של סיפורי הקובץ שלפנינו. כידוע, טבעו של סיפור קצר שהוא מרוכז מאוד וחסכוני במילים. משום כך הוא מחייב גם איזו שפה משותפת והבנה הדדית עמוקה בין הסופר לקוראיו, כשהסופר אינו מסביר ומפרט את רמזיו ואת ביטויי הצופן שבהם הוא משתמש כדי לומר בקיצור דברים שבדרך אחרת מצריכים מילים רבות.

אלא שלדאבון הלב, לסיפורים שנאספו כאן – שהמוקדם שבהם נכתב ב־1957 – כבר לא היה בזמן כתיבתם קהל חי שמוסיף לחיות ולהתקיים, דוגמת הקהל שהיה לשלום עליכם או למנדלי מו"ס. כמו העיירה היהודית בפולין, גם רוב קהלו של בשביס־זינגר נעלם בשואה, ומספר הקוראים שמבינים את הצפנים בוודאי התמעט עוד יותר בזמן שחלף מאז כתיבת הסיפורים. יצירתו של בשביס־זינגר, הקלאסיקן הגדול האחרון של "ספרות ההשכלה", למרות שהיא מודרנית, כלומר: פוסט מלחמת העולם השנייה, באופן כתיבתה, מתבררת אפוא לא רק כמצבת זיכרון ספרותית לעולם שאיננו עוד, אלא גם לקהל קוראים שהולך ונעלם. מבחינה זו, אין ערוך לתרומת המתרגמת, שידעה להוסיף במקומות הנכונים הערות שוליים מחכימות ומבהירות שמאפשרות לקורא שאינו בקיא בצפנים להבין את המסופר.

שיגעון וכישופים

וכאן אנחנו מגיעים אל תוכני הסיפורים. רבים מן הסיפורים בקובץ הם בעצם סיפור אחד: סיפור על נשים רעות (בעיקר) ולפעמים גם על גברים רעים. הרוח השורה ברוב הסיפורים היא רוח של רוע, של אכזריות, לעתים אף של טירוף, והכתיבה עצמה בדרך כלל צינית ומרירה. אם לא די בפֶּלטֶה "הקטלן", שהוזכר כבר, גם אשתו האחרונה של "הקטלן", זלטֶה, היא "כלבתא" שמורידה את בעלה ביגון שאולה. לא טובות ממנה שפרינצה, אשתו של צמח ב“על המדרכה“, דישקה ב“בנדיט ודישקה“ וכך הלאה.

אפילו ב“המחט“ – שבו רוב הדמויות הן חיוביות, והנושא הוא לכאורה הבחירה הנכונה של אם בנערה טובה כאישה לבן שלה, הנערה הטובה היא חסרת שם, ולעומתה הנערה המרושעת נקראת בשם, איטֶה, וחלקו העיקרי של הסיפור עוסק בה, בשיגעונה ובגורלה המר. לסיפורים אלה מצטרפים גם הסיפורים שבהם מסבכים מעשי כשפים, שדים ורוחות את העניינים בינו לבינה. כך למשל ב“שלוש מעשיות“ וב“מעשיות מאחורי התנור“.

מקבץ מעניין במיוחד עוסק ברבנים ובחצרות חסידיות. המבנה של הסיפורים – כשתחת כותרת אחת מסתופפים כמה וכמה סיפורים שאינם קשורים בהכרח זה לזה – מגוון מאוד את תוכן הספר, וסיפורים כמו “שגיאות“ או “מעשיות מאחורי התנור“, שמכילים מעשיות על חסידים ורבנים, שוברים את המונוטוניות של סיפורי הוא והיא.

רובם הגדול של הסיפורים עוסקים בחיי העיירה היהודית בפולין. ואף שהסיפורים נכתבו בשנות החמישים ומאוחר יותר, נדמה כאילו דבר לא השתנה מאז תחילת המאה העשרים. רק בסיפור שמתרחש בשנות השישים או השבעים (“אשנב קטן בשער“) מוזכרת טראומת השואה בכמה משפטים, שהנשים הן עניינם העיקרי. אולי זו הייתה דרכו של בשביס־זינגר להתמודד עם מה שלא ניתן להתמודד איתו?

אתל אמרה שהיא רוצה גטהעניין נגמרלא יכולתי יותר להישאר בניו־יורק. ההורים שלי כבר מזמן לא היו בחייםכל המשפחה נטבחה בידי הנאצים. כשקראתי מה אנשים עושים זה לזה, איך רוצחים חסונים ובריאים שולפים תינוקות מן העריסות, הורגים אותםנפלו עלי אימה ופחדכשיש לך משפחה, אין לך זמן לחטט כל כך הרבה. אישה שוכבת לידך, אתה מוקף ילדים. אבל כשבאים הביתה אל ארבעה קירות ריקיםבקיצור: עברתי לקליפורניה… (עמ' 262־3).

עשיר כאיוב

רק בסיפור האחרון בקובץ, "איוב", חודרת ההיסטוריה ממש אל הספר, והופכת לגיבורת־משנה באמצעות קופל שטיין – "אתה יכול לקרוא לי איוב" – גיבור הסיפור, שקורותיו משקפים את תלאות התקופה שמראשית המאה העשרים ועד מחציתה השנייה:

גרנו בחדר אחדאצלנו השיניים היו מובטלות כי לא היה מה לאכול. מוקדם מאוד התחלתי לשאול: הייתכן? איך אפשר כך?… פיתחתי שנאה עזה כלפי האלנהייתי בולשביקהאמונה שלי בקדמה האנושית התחזקההחלטתי להיות פועלכך עברו כמה שניםהלכתי לישון מיואש והתעוררתי מיואשהמהפכה נכשלה במפץ אדיר

או:

בלי דת לא תיתכן נאמנות, טענתי. – אז מה אני אעשה? שאתפלל לאלוהים שמרשה להרוג שישה מיליון יהודים? אני לא מאמין באלוהים (השיב)… יכול להיותאמרתי, שאם לא היית מציץ באשנב לא היית נוסע לאמריקה. אתה, חווה'לה והילדים שלכם הייתם נשרפים באושוויץ… – הה? (השיב) חשבתי גם על זההכל אקסידנטלמה ירצה אלוהים שאני אחיה, ושישה מיליון יהודים אחרים יירצחו? אין אלוהים. אין… (עמ' 266, 264). 

כל ההיסטוריה העקובה מדם: פרעות פטליורה באוקראינה, קומוניזם, פשיזם, נאציזם, התהפוכות שעברו על פולין לאחר 1935, שנת הגירתו של בשביס־זינגר לאמריקה, והגורל היהודי שכל צרות העולם על ראשו – עד שמעגל ההשקפות והאמונות שב באורח פרדוקסלי לנקודת ההתחלה – אלוהים, ייאוש, התאבדות… וקופל שטיין – הוא "איוב" המודרני – פורץ לבסוף בצחוק: "מה אעשה? אהיה עשיר? אולי דווקא כן. זה מה שאיוב עשה…".

זהו משפט סיום מפתיע לסיפור מעניין, ציני אבל גם חכם. סיפור שמסיים כיאה וכיאות את אוסף סיפוריו של יהודי חכם, מרושע ורודף נשים – אבל כותב בחסד. כפי ש"תשמעו סיפור!" שב ומזכיר לנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: