היהדות לא התחילה בפוניבז' | יאיר שלג

הרב יצחק מאיר יעבץ גדל על ברכי הרב שך, למד בישיבת פוניבז', שבה דודו מכהן כראש ישיבה, והמשיך לכולל בריסק. מסע לחיפוש דרכו הוביל אותו לאמץ תפיסות ציוניות ולשרת בצבא, למצוא ברב יעקב מדן את רבו ולכהן כרב קהילה פוסט־חרדית 

 דרך ארוכה עשה הרב יצחק מאיר יעבץ ב־37 שנותיו: דרך שהתחילה מלב האליטה של העולם החרדי־ליטאי בישיבת פוניבז', המשיכה לעולם הדתי־לאומי, כולל שירות צבאי, ומגיעה בימים אלה לתפקידו כרב קהילה "פוסט חרדית" ברמת בית שמש, הידועה דווקא בדימוי הקיצוני שלה.

תחילת הדרך, כאמור, בפוניבז'. יעבץ נולד וגדל בבני־ברק למשפחה שבאה מחוגי האליטה הליטאית המכובדת ביותר. סבו מצד אמו, הרב צבי מרקוביץ', היה במשך עשרות שנים רבה של רמת־גן. הדוד, הרב שמואל מרקוביץ', מכהן כראש אחד משני הפלגים של ישיבת פוניבז'. גם המסלול של יעבץ היה אפוא ברור ומוכתב: הוא למד בתלמוד־תורה חרדי של חוג חזון אי"ש: "כמעט גדלתי על ברכיו של הרב שך. בגיל חמש נכנסתי אליו לקבל ברכה לרגל מסיבת חומש, ואחרי זה בכל שבת נכנסתי אליו לקבל סוכרייה, אבל בעצם הייתי לוקח אותה רק ביום ראשון בגלל ההקפדה לא לטלטל בשבת".

מאוחר יותר למד שלוש שנים בישיבה הקטנה של פוניבז', ועוד שש שנים בישיבה הגבוהה. הוא נחשף כמובן לעימות המטלטל את הישיבה כבר שנים ארוכות, ולמעשה פיצל אותה לשתי ישיבות ומחנות המכונים "שונאים" ו"מחבלים". כמו כל אחד מהתלמידים, ובוודאי כמי שדודו היה אחד מראשי הישיבה, הוא נתבע לבחור צד, אבל על הפן האישי שלו בעימות הוא מסרב לדבר. כל שהוא מוכן לומר הוא קצת רקע על שורשי העימות עצמו: "זה נולד מוויכוח על מינוי ר"מים, כאשר ר' דוד פוברסקי, שעד אז היה ראש הישיבה בפועל, דרש שחתנו ימונה כר"מ, ואילו הרב שך והרב כהנמן התנגדו למינוי. הכינוי 'מחבלים' נולד משום שהעימות פרץ בסוף תשמ"ז, קצת אחרי שפרצה האינתיפאדה הראשונה, והתחילו לדבר הרבה על מחבלים. אז ר' דוויד הדביק גם לקבוצה השנייה את הכינוי 'מחבלים'".

תתמודד עם הטיעון

כבר בפוניבז' הוא היה חריג, כמי שעניינו אותו לא רק הלמדנות אלא גם שאלות פילוסופיות. אבל החריגות הזו הייתה חשאית, והוא לא נתן לה ביטוי פומבי: "פעם הייתה בישיבה מכירת חיסול של ספרים ישנים. לא ידעו מה לעשות איתם, אז העמידו למכירה בחמישה שקלים לכרך. היה שם 'מורה נבוכים' בהוצאה התיבונית הישנה. לא הכרתי את הספר. רק ידעתי שיש מין ספר כזה שאסור ללמוד אותו. ראיתי את הכרך ואמרתי: נו, חמישה שקלים זה שווה, נראה מה העניין עם הספר הזה. שאלתי איזה בחור יותר מפותח ממני, שידע יותר ממה שמקובל לדעת, איך הספר הזה. אז הוא אמר לי: תלוי מה מעניין אותך. אם לפני כן קראת שיחות של ר' חצקל לוינשטיין (מגדולי בעלי המוסר במאה ה־20; י"ש), אז כנראה שזה לא בשבילך! אז הבנתי את העניין, וקניתי את הספר. הייתי קורא בו מתחת לשמיכה, כי זה באמת היה משהו שמסמן אותך: מה, יש לך בעיות באמונה? אתה רוצה לצאת לתרבות רעה?"

כשהתחתן, והוא בן 22, עבר לירושלים והחל את לימודיו בישיבות מסוג אחר: תחילה, שנתיים וחצי בישיבת בריסק, הקיצונית יחסית בהשקפתה האנטי־ציונית: "הלכתי לשם לא בגלל האידיאולוגיה, אלא כי רציתי ללמוד מסכתות של סדר קדשים, שלומדים שם". משם לעוד שנה בכולל ירושלמי קטן, ואז לישיבת מיר, "שזה משהו חסר זהות, מין תחנה מרכזית שכל אברך ירושלמי עובר.

"במיר די מהר מצאתי את עצמי ללא מסגרת. הרגשתי שמיציתי את עולם המסגרות החרדיות. חיפשתי עצמאות. התחלתי ללמוד לבד, לאו דווקא בנושאים ישיבתיים קלאסיים. היו תקופות ארוכות שלא פתחתי הרבה גמרא, אלא למדתי בעיקר מורה נבוכים או ספרי מחשבה אחרים. די מהר הרגשתי לא בנוח עם אורח החיים שלי. כי זה לא רק 'מורה נבוכים', אלא כל תפיסת הרמב"ם, בין היתר נגד פרנסה מתורה. במבט לאחור, אלה כאבי בטן שליוו אותי עוד שנים קודם, כבר אחרי החתונה, אבל השתקתי אותם כי זה לא מקובל.

בשלב די מוקדם של ההתנהלות הזו, ניגשתי למשרדים של מיר ואמרתי שאני מרגיש לא בנוח עם מלגת האברך ואני מבקש לוותר עליה. כל חודש הייתי בא, חותם שאני מקבל את המלגה אבל משאיר אותה בישיבה. עשיתי את הסידור הזה רק כדי שהישיבה תאפשר לי את המשך הפטור מהצבא. את הפרנסה מצאתי בדרכים אחרות – בהשקעה מאוד מוצלחת שהייתי שותף בה. זה סידור שנמשך שנה וחצי־שנתיים. אבל בשלב מסוים, גם עם עצם הדיחוי של השירות הצבאי הרגשתי לא נוח. אז אמנם תורתי המשיכה להיות אומנותי, אבל זה בלי מסגרת רשמית, ושאלתי את עצמי האם אני אמור להתגייס".

הוא החל במסע חיפושים פרטי, יחד עם חברו ובן־דודו הרב בצלאל כהן, שהקים בשנים האחרונות ישיבה תיכונית חרדית ועוד קודם לכן עסק בהקמת מסגרות תעסוקה לחרדים: "בצלאל מבוגר ממני בשנתיים, ואנחנו ידידים בלב ונפש מאז שאני בן שנתיים. ניהלנו פעם שיחה שמבחינתי הייתה מכוננת. אני אפילו לא זוכר את הנושא, אבל אני זוכר שהוא נקט עמדה שמזוהה עם הציונות הדתית, ואני עמדה חרדית קלאסית, ואז אמרתי לו: אתה נוקט בדיוק את העמדה של המזרוחניקים. והוא אמר לי: אז מה, תתמודד עם הטיעון. המשפט הזה לא נתן לי מנוחה. אני אפילו לא זוכר מה היה נושא השיחה, אבל מה שחשוב זה הסיכה בבלון, שאתה צריך להתמודד עם הטיעון לגופו".

תשובות במקומות אחרים

למסע המשותף שלהם היו שני היבטים: היבט סוציולוגי, שביקש לבחון את אורח החיים החרדי, והיבט תיאולוגי, שביקש לבחון את תפיסת העולם הדתית מיסודה: "הבחינה של אורח החיים החרדי נעשתה עם דמויות מהעולם החרדי – לא הרבנים הכי בכירים, אבל בהחלט דרג ב', שהם המנווטים האמיתיים. למשל, הרב (יוסף) אפרתי. נפגשנו עם הרב אפרתי בבית של הרב יוסף שלום אלישיב, אבל לא הטרחתי את הרב אלישיב להיפגש איתי, כי לא חשבתי שנכון להפריע ליהודי בן תשעים שכל מה שמעניין אותו זה ללמוד תורה".

הבחינה האמונית היתה מורכבת יותר: "התחלנו לפתוח נושאים בכבשונו של עולם, למשל ללמוד י"ג עיקרי אמונה של הרמב"ם ללא משוא פנים. זה לא שערערנו על עצם עיקרי האמונה, אבל פתחנו את כל הפרשנות עליהם, ולא קיבלנו בהכרח מה שלימדו אותנו ב'חדר'. שאלנו למשל למה בדיוק התכוון הרמב"ם כשאמר 'וזאת התורה לא תהא מוחלפת'. התברר שזו בכלל לא לשון הרמב"ם, אז האם בכלל הוא התכוון לזה? את הדיון הזה ניהלתי עם הרב שלמה פישר מאיתרי.

"התחלתי את הדיון הזה במקום שהכרתי – 'משגיחים' שלי בעבר, או בישיבות אחרות, דמויות מהמגזר הליטאי. אבל מהר מאוד התאכזבתי. כי התשובה המצויה, למעט אנשים כמו הרב פישר, היא שאסור בכלל להעלות שאלות כאלה, ובאותו שלב זה כמובן לא סיפק אותי. חיפשתי תשובות במקומות אחרים. הרגשתי שאת התשובות החרדיות אני מכיר, אז לא חיפשתי בישיבות חסידיות, או אצל הרבנים הספרדים. חיפשתי בחוץ – במקומות לגמרי תורניים, אבל מחוץ לכיפה השחורה. חלק מהפגישות קיימתי עם בצלאל. נסענו למשל להיפגש עם הרב יואל קטן משעלבים. קבענו גם פגישה עם הרב שמואל טל (ראש ישיבת 'תורת החיים'), עוד כשהישיבה שלו הייתה בגוש קטיף, אבל לצערי היא לא יצאה לפועל מסיבות טכניות".

הגעתי ביום העצמאות

        במסגרת החיפושים הגיע יעבץ גם לישיבת "הר עציון", ושם מצא את מקומו: "חברים בעולם החרדי כיווני אותי לשם. אמרו לי: אתה מחפש משהו רציונלי, ריאלי, מתמודד עם שאלות אבל לא מורד – לא איזה רפורמי או קונסרבדוקסי. זה יתאים לך. באתי לגוש. שמעתי שיעור של הרב [אהרן] ליכטנשטיין, נפגשתי עם הרב שלמה ברין והתיידדנו, אבל מי שבאמת התחברתי אליו היה הרב [יעקב] מדן.

"באחת ההזדמנויות הראשונות בגוש יצא לי לשמוע אותו, ומשהו בדברים שלו מאוד כבש אותי: גם ההופעה האישית שלו, האנרגיות שלו, וגם הדברים שדיבר: ריאליה מקראית מול מחויבות; המתח שהוא חווה תמיד בין חרדיות למערב. הוא מרגיש את עצמו מאוד מחויב לחרדיות ועם זאת מנהל איתה דיאלוג מאוד נוקב. זה מאוד דיבר אליי, ומעבר לכך גם נוצרה מבחינתי כימיה אישית כלפיו.

"בשלב מסוים הגעתי לגוש ביום העצמאות. הוא נתן שיחה ששוב מאוד הסעירה אותי. ניגשתי אליו אחר־כך, והוא כבר זכר אותי וזיהה אותי. הסתבר שהוא גם הכיר את אבא שלי מילדות בירושלים, ומאותו ערב נוצר בינינו קשר קבוע. ביום ירושלים עליתי לירושלים. התפללתי עם תלמידי הגוש ברחבת הכותל, ואחרי התפילה הם יצאו לסיורים ואני נצמדתי לרב מדן.

"זה היה סיור בהר הזיתים, ובשבילי זה היה עוד משהו חזק, כי הוא החיה בעיניי את הנבואות העתיקות. כשהוא מדבר הוא נכנס מאוד חזק לתוך הדמות, ועם הזקן הלבן שלו אמרתי למישהו: נראה לי שככה ירמיהו הנביא דיבר כאן! הרגשתי שאני יכול להתחבר לחוויה יהודית מאוד עתיקה, שלא מתחילה מפוניבז' אלא מהנביאים, ובעצם מהר סיני. ואז התחלתי להצטרף בקביעות לשיעורי התנ"ך שלו בישיבה. כבר גרנו אז בבית שמש, וזה בסך הכול 20 דקות נסיעה מהבית. אחרי השיעורים גם הייתי מלווה אותי, וככה התיידדנו, ואפילו נכנסנו לחברותא ביחד. מצאתי בו הרבה ממה שחיפשתי, ועד היום, אם אני צריך ייעוץ מאיש חכם, עם מבט מעניין, שרוצה בטובתי, אז אני מתייעץ איתו".

לא נגייס אותך

מאז ועד היום, הציוניות של יעבץ היא חד משמעית: "הגעתי ממקום שמאוד שולל את הציונות; מהמקום של החזון אי"ש, שלא נלחם באופן אקטיבי בציונות אבל מאוד ביטל אותה. כשהתחלתי לעמוד על דעתי, אמרתי לעצמי: אפילו סאטמר כבר יותר הגיוני מהגישה הזו! תגיד שהציונות היא מעשה שטן, אבל אל תגיד שזה לא משהו משמעותי. אני רואה משהו גדול בתקומת ישראל, וזה מתחבר אצלי גם לחזון הנביאים. ומאז אני כמובן חוגג את יום העצמאות".

ההזדהות עם הציונות הביאה להחלטה, הטבעית מבחינתו, לעזוב את הישיבה ולהתגייס – אבל אז גילה שהצבא דווקא לא כל כך ממהר לגייס אותו: "בשלב די מוקדם, עוד כשנכנסתי לדילמה האישית שלי מול מיר, נכנסתי ללשכת גיוס בירושלים ושאלתי: מה קורה אם אני מבטל את מעמד 'תורתו אומנותו'? תגייסו אותי? אז אמרו: לא נגייס אותך [בגלל הגיל. י"ש], אבל תיכנס למאגר של מגויסים לשעת חירום. באותו זמן, זה פתר לי את הדילמה של הגיוס. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, אמרתי: אין לך שעת חירום גדולה מזו, אז צריך להתגייס.

"ביום השני של המלחמה נסעתי ללשכת גיוס, ואמרתי: אני רוצה להתגייס. חשבתי שזה יהיה כמו במלחמת השחרור, שגייסו מיד כל מי שרק אפשר. היו שם כמה חיילות מובטלות, שלא הבינו מאיפה נפל עליהם העבדקן הזה שרוצה להתגייס. אמרו לי: טוב, תחתום פה ופה. אני יושב בחוץ, מחכה כמה שעות, ועם הבלגן המוטיבציה יורדת. ואחרי חצי יום מעמד 'תורתו אומנותו' שלי מבוטל. אז אני אומר: ועכשיו מה? אמרו לי: עכשיו לך הביתה. אמרתי: אני רוצה להתגייס. אמרו: זה לא עובד ככה, אתה לא מתגייס מעכשיו לעכשיו. אם אתה רוצה לעזור, סע לקריית שמונה וחלק סנדביצ'ים למתנדבים. חזרתי הביתה, התנדבתי לעזור למשפחות שהגיעו מהצפון וחיכיתי לצו גיוס. הצו הגיע לקראת שמחת תורה. בינתיים, אשתי בדיוק הייתה צריכה ללדת והמלחמה הרי כבר נגמרה. אז ביקשתי שידחו לי את הגיוס בחודש־חודשיים, עד אחרי הלידה. במקום זה שלחו לי פטור מלא. הייתי כבר בן 29, מי צריך אותי?".

בשלב מסוים, דווקא הרצון להתפרנס בשוק האזרחי הוא שהחזיר אותו לצבא: "מה אני יודע לעשות? להיות רב. בעולם הליטאי ידעתי שאני לא רוצה והם גם לא ירצו אותי. התחלתי להתעניין בעולם הדתי־לאומי, ואז עולה עניין הצבא. אמרו לי: בכל קהילה דתית־לאומית ישאלו אותך מה עם השירות הצבאי. אם יחסר לך שירות צבאי, זה גם יפריע לעצם קבלת המשרה וגם יחסר לך חיבור ממשי עם האנשים.

"הייתי כבר בן 31, עם שישה ילדים. לוחם אני כבר לא אהיה. מה אני יכול לעשות? מן הסתם רבנות צבאית. פניתי לרבנות, דרך חברים וקשרים: הרב מדן, הרב אביחי רונצקי. בסוף גייסו אותי. בן 31 וחצי, אשתי בתחילת היריון שביעי, ואני הולך לטירונות עם מפקדים בני 18. זה היה בזיקים, בדיוק בתקופת 'עופרת יצוקה' שקצת נתנה העצמה לעניין. הייתי עם כל המילואימניקים, רבים מהם בני גילי – חלקם חברים שלי או שכנים שלי, שהיו מילואימניקים בזיהוי חללים, ואני בטירונות. באו לצלם אותי".

אחרי הטירונות הוא עבר קורס רבנים צבאיים והחל לשרת בענף הלכה. מאוחר יותר הפך לרב של בה"ד 15, בסיס ההדרכה של חיל המודיעין בגלילות. שם שירת שלוש שנים ולאחר מכן חזר לענף הלכה, לפקד על בית המדרש להלכה האחראי לתשובות ההלכתיות שמנפקת הרבנות הצבאית. הוא עצמו כתב והשתתף בכמה עשרות תשובות כאלה. אבל אז קוצץ התקן שלו, והוא שוב חזר לאזרחות, להוראה בישיבה.

באופן אישי, אתה עוד מגדיר את עצמך חרדי?

"אני כבר מזמן לא מתעסק בזה. לא מעניין אותי איך להגדיר את עצמי".

למען הסר ספק, הוא גם לא רואה את עצמו כחרד"לי: "אני חרדי במוצאי ואני לאומי בהשקפתי, אבל אני לא חרדי־לאומי. במובנים מסוימים החרד"לים אפילו קצת הפוכים ממני. אפשר לומר שנפגשנו בצומת, כשאני נסעתי שמאלה והם ימינה. אם נלך על 'ישיבות הקו' או 'הר המור', איתם אני כמעט לא יכול למצוא שום דבר משותף, חוץ מעצם השמחה ביום העצמאות. בעיניי, הם חרדים מסוג שונה. הרבה ממה שאני לא אוהב בחרדיות הם דווקא מאמצים – כמו שלילת האחר. אני אוהב את הגוש, בגלל שהם מטפחים דיאלוג, ומקיימים פרשנות ריאלית גם לתורה, בגובה העיניים. כשאני מלמד תנ"ך וגמרא אני מדבר בשפה מאוד אנושית, וב'הר המור' זה לא יכול לעבור".

אם בכלל, הוא מגדיר את עצמו "פוסט חרדי", בלי הגדרה פוזיטיבית ברורה, וזה גם העתיד שהוא צופה לחברה שממנה בא: "האם החרדיות תוכל להמשיך להיקרא כך אחרי שתעבור את המהפך שהיא נמצאת בעיצומו? איזה ציבור יקום אחרי המהפך הזה? זו שאלה מאוד גדולה, שלדעתי אין לה תשובה אחת. יש פה משהו שמתגבש, ולא יהיה חכם לנסות לנבא לאן זה ילך. התפקיד שלנו הוא לעשות את הדברים כמה שיותר מבוקרים, ולהתפלל שיקרו דברים טובים".

מה היית רוצה שיקרה?

"הייתי רוצה שלא תהיה רק תוצאה אחת. שהציבור החרדי לא יהיה רק ציבור אחד: שיהיו אלטרנטיבות, מסלולים מקבילים, שכל אחד ימצא את עצמו".

לנסח מחדש את המחוייבות

המשמעות היא שיהיו צעירים שיישארו חרדים, ויהיו שיאמצו זהות דתית־לאומית. השאלה אם אתה מוכן גם לכך שחלקם יהיו חילונים?

"אני כמובן מאוד אצטער על כל אדם שיפסיק לשמור שבת או להניח תפילין, אבל אצטער לא פחות על מי שימשיך לשמור שבת אבל לא ינהג ביושר. התורה מצווה על שני סוגי המצוות האלה בצורה שווה, ואני לא יודע איזה כישלון גדול יותר. כאדם שמאמין במעמד הר סיני, הייתי רוצה לראות את כל עם ישראל מתחבר שוב לתורה, לברית סיני. האם אני חושב שהחרדים מייצגים את ברית סיני במלואה? חד משמעית לא. האם יש מישהו אחר שמייצג? גם כן לא. אין מישהו שמייצג לבדו את הברית הזו. צריך שעם ישראל כולו ישב מסביב לשולחן עגול וינסח מחדש את המחויבות שלו לברית.

"יתרה מזו: אני חושב שמקום שמתפאר שאין ממנו נשירה זו תעודת עניות. כי זה אומר שגם אין בו באמת בחירה. אם אף אחד לא בחר לרדת מהדרך, זה אומר שגם אף אחד לא בחר ברצינות בדרך, אלא כולם מאולפים וכולם בפס ייצור. המבחן לזה שחברה היא עצמאית הוא שחלק מהאנשים גם טועים ונכשלים. אז אני בהחלט רואה ביציאה לחילון טעות וכישלון, שלא תהיה אי־הבנה, אבל אם אף אחד לא 'מתקלקל', אז כנראה שגם אף אחד לא ממש השתפר".

במבט על התהליכים החברתיים של השנים האחרונות, הוא לא חושב שהאווירה האנטי־חרדית, בעיקר סביב קמפיין הגיוס של מפלגת יש עתיד, שינתה לעומק את תהליכי השתלבות החרדים: "צריך לבדוק את המספרים. ההתרשמות שלי היא שהתהליכים הפוליטיים עשו מאוד רע לאווירת ההשתלבות, אבל אני לא יודע עד כמה הצליחו לשנות בפועל את התהליך. נראה לי שלא, כי החיים יותר חזקים ותהליך ההשתלבות נובע מאילוצי שטח. בצבא עצמו בוודאי שאין בעיה, כי הצבא היה ונשאר מאיר פנים לחיילים החרדים ולא מושפע בכלל מהתהליך הפוליטי. גם התקלות הן די משניות, וכשהן קורות יש רצון טוב להתמודד ולעזור.

"הבעיה היא בתוך הקהילה החרדית: יותר חיילים חוששים לחזור הביתה במדים, או מבקשים פטור מדים ביציאה הביתה. ואולי יש גם כאלה שבכלל לא התגייסו בגלל החשש מהתגובה. לפני כן בחור כזה אמר: אני אסביר למשפחה שזה לצורכי פרנסה. עכשיו זה כבר נעשה בעיה אידיאולוגית. כך שהגיוס אולי נעשה יותר קשה פסיכולוגית, אבל אני לא חושב שהמגמה נעצרה".

רב הפוסטים

נשאר בך עוד משהו חרדי?

"בעיקר חינוך הילדים. הם מתחנכים במוסדות חרדיים פריפריאליים – חוצניקים, פא"יניקים. כאלה שלא מחוברים לכל הקודים החרדיים ולא חוששים מכל מילה של הרבנים. גם צורת הלימוד שלי עדיין מושפעת מהלימוד החרדי, וכמובן עצם ההקפדה ההלכתית".

למען האמת, יש עוד מרכיב חרדי בולט שהוא שומר עליו: מקום מגוריו, ברמת בית שמש, מקום שדווקא הפך להיות סמל לקיצוניות החרדית אחרי כמה אירועי פגיעה בנשים בשנים האחרונות. אבל הוא עצמו טוען כנגד הדימוי: "רמת בית שמש היא שכונה שהכותרות שהיא ייצרה בשנים האחרונות רחוקות מלשקף את המצב האמיתי. בסופו של דבר מדובר בשכונה ליברלית, דווקא מאוד רבגונית, שחלק מהרבגוניות שלה מתבטא בכך שהיא כוללת גם כוחות קיצוניים שאותם שומעים הכי חזק. נכון שזה גם משפיע, כי לא מעט דתיים־לאומיים ברחו מהשכונה בגלל הקיצונים, אבל בסופו של דבר יש פה הכול".

למען האמת, גם הוא עצמו הושפע מהקיצונים באופן שכמעט גרם לו לברוח מהשכונה, אבל בסופו של דבר לא רק שנשאר במקום אלא אפילו הפך לרב של קהילת "פוסט חרדים" כמותו: "הייתי חבר כאן בקהילה חרדית רגילה, ואפילו כיהנתי שם במספר תפקידים: הייתי בעל קורא, בעל תוקע, בעל תפילה וכמעט שהייתי שם עונה תשובות הלכתיות בבית המדרש של הקהילה. זה התפוצץ, על רקע העובדה שארגנתי כינוס של חרדים עובדים. הכינוס הזה פשוט יצר אולטימטום נגדי. לא הייתה לי בררה, ואז באמת חשבתי לצאת מכאן. אמרתי לעצמי: אני הרי כבר לא באמת חרדי, אז למה אני צריך להסתבך. חיפשתי דירה להשכרה באלון שבות, כי שם היו החברים הטובים שלי. התייעצתי גם עם הרב מדן, והוא אמר לי: באופן פרדוקסלי, אם היית שואל אותי ממקום אחר לאן כדאי לך לעבור, הייתי אומר לך שתלך לרמת בית שמש, כי בסך הכול זו באמת קהילה רבגונית.

"אז עברתי באמת שנה לא הכי נעימה. התחברתי בהתחלה לאיזה בית כנסת דתי־לאומי, וגם לאיזה בית כנסת חסידי שהתקרבתי לאדמו"ר שלו. וכעבור שנה הוקמה קהילת 'כלל ישראל' שאני משמש הרב שלה. זו קהילה שפרשה מקהילה חרדית אחרת, על רקע העובדה שהפורשים, שהם כמוני סוג של פוסט־חרדים, דווקא רצו רב, דמות רוחנית שתיתן להם כיוון. ככה הם הגיעו אליי, וכך מצאתי את המשבצת שלי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' ניסן תשע"ה, 9.4.2015

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באפריל 2015, ב-גיליון שמיני תשע"ה - 922 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. כדתי לאומי גם לי אין שפה משותפת עם רבני ותלמידי ישיבות הקו ומוצא את עצמי מזדהה הרבה יותר עם הליטאים ובעיקר דמויות כמו הגרש״ז אוירבך ומתאבל על מיעוט ממשיכיו.

    • אני מכיר דוקא הרבה שעשו את המסלול ההפוך מלב ההויה הדתי להוויה החרדית-ליטאית, מתוך פיקחון מחשבתי וניתוח ראציונאלי , היה מעניין לראיין גם אחד מאלה.

  2. הרב אתה מגדיר את עצמך פוסט חרדי?????
    זאת כתבה שבאה יותר ללקק לציבור הדתי לאומי מאשר לדון באורח חיים או בעמדות עצמם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: